Poem by R' Yehudah haLevi
לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב / אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב;
אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וֶאֱסָרַי, בְּעוֹד / צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב;
יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ / יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב.
Kuzari 2:23-24 (Qafih translation)
(כג) אמר הכוזרי אתה עתה מצמצם בחיובי תורתך שאינך משתדל לשכון במקום הזה, ותעשה אותו משכן חייך ומותך...ואצל הנצרים שהנפשות יתקבצו אליה וממנה יועלו השמימה, ואצל האסלאם שהיא ערס העלייה ומשם עלו הנביאים אל השמים. והיא מקום הקבוץ ביום התחיה, והיא אצל הכל מקום שכלפיו פונים בתפלה ואליה החג, והרי כריעתך והשתחויתך כלפיה אינו אלא לעיני הרואים, או עבודה בלי כוונה. וכבר היו אבותיכם הראשונים מעדיפים לשכן בה על מקומות מולרתם. ובוחרים הגרות בה יותר מן אזרחות במקומם...לא היתה תקותם כי אם הדבקות בה ולא יצאו ממנה בזמני היוקר והרעב כי אם ברשיון מאת ה׳ יתעלה...
(כד) אמר החבר, הנה הוכחתני מלך הכוזר, והחטא הזה הוא אשר מנע מלקיים הבטחת ה' בבית שני...וכבר היה הדבר האלהי מוכן להחזירה כפעם הראשונה אלו נענו כולם לעזוב מקומם בטוב נפש, אלא לא נענו כי אם מקצתם, ונשאר רובם ונכבדיהם בבבל, מרוצים לחסות ולעבדות, ולא להפרד משכנותם ומצביהם...והדבר האלהי אינו שורה על האדם אלא בכדי התכוננו לו, אם היה מעט הרי מעט, ואם הרבה הרי הרבה. ואלו התכוננו לקראת אלהי אבותינו בלב שלם כי אז היה עוזרנו כמו שעזר לאבות במצרים. והרי אין אמרתינו ״השתחוו להר קדשו״, ״והשתחוו להדום רגליו״, ״המחזיר שכינתו לציון״, וזולת אלה כי אם כצפצוף הזרזיר והתוכי שאין אנו מבינים מה אנחת אומרים בזה ולא בזולתו, כפי שאמרת אתה נגיד הכוזרים.
Kuzari 5:22, 24-25, 27 (Qafih translation)
(כב/כד) ומה שהיה מענין ההבר הזה הוא שיזם לצאת מן ארץ הכוזרים ופניו לירושלם...היה קשה על הכוזרי הפרידה ממנו. ֿושוחה עמו לאמר, מה אשר ידרש היום בארץ ישראל, והשכינה נעדרת ממנה. וההתקרבות אל ה' תושג בכל מקום במחשבה הטהורה והתשוקה החזקה, ולמה זה תסכן בעצמך במדבר ובים והעמים השמים...כבר הייתי חושב אותך אוהב את החירות, והנני רואה אותך עתה מוסיף שעבוד מחובות החלים עליך אם תגור בארץ ישראל במצות שאינם חובה עליך כאן.
(כה) אמר החבר אני אמנם מבקש החרות מעבדות הרבים אשר אבקש רצונם ולא השגתיו, ואפלו השתדלתי בו כל ימי חיי, ואם אשיגנו לא יועילני...ואבקש עבודת אחד אשר יושג רצונו ביגיעה קלה, והוא מועיל בעולם הזה ובבא...אשר עבודתו היא החרות, והשפלות לפניו הוא העונג האמתי...
(כז) אמר החבר...ירושלם לא תבנה אלא אם ישתוקקו ישראל אליה בתכלית ההשתוקקות עד שיחוננו את אבניה ועפרותיה.
Stanford Encyclopedia of Philosophy, "Judah Halevi"
...(Halevi) gradually become convinced that a secure Jewish life in Spain was no longer viable and certainly not for him. His religious poetry increasingly attested to an intense longing for communion with God and also for a return to Zion. As the Christian policy of reconquering territories lost to the Muslims proceeded apace, and in the wake of the First Crusade, messianic expectations grew...It is likely that the failure of the redemption to come as predicted only strengthened his resolve to perform a redeeming act of his own, namely, to emigrate to the Land of Israel and devote himself entirely to the religious life he describes in his writings. In the late summer of 1140, he departed for Egypt, accompanied by his son-in-law, Isaac. His correspondence and poetry attest that he remained there until mid-May of 1141, despite attempts to set sail for the Holy Land earlier. It is possible that he arrived in Ashkalon by the end of May, and many scholars support this view. However, no documentary evidence confirms this. A letter from his friend Halfon confirms only that Judah Halevi died in July of 1141.