(ו) וזהו דבר הערבות, אשר כל ישראל נעשו ערֵבים זה לזה. כי לא ניתנה להם התורה בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל, אם מסכים הוא לקבל עליו את המצוה של אהבת זולתו בשיעור הכתוב: "ואהבת לרעך כמוך", בכל שיעורו כפי המתבאר במאמר מתן תורה (אותיות ג-ד, עי"ש היטב מילה במילה). דהיינו שכל אחד מישראל יקבל על עצמו לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה למלא כל צרכיו, לא פחות ממה שהוטבע באדם לדאוג בעד צרכיו עצמו.
(ז) ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד ואמרו "נעשה ונשמע", הרי שכל אחד מישראל נעשה ערב שלא יחסר דבר־מה לשום חבר מחברי האומה, אשר רק אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת. משום שבערבות הכללית הזו, נפטר כל יחיד מהאומה מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו, ויכול לקיים מצות "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורה, וליתן כל מה שיש לו לכל המצטרך. היות שאינו מפחד עוד בעד קיום גופו עצמו, כי יודע ובטוח הוא ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו, עומדים הכן לדאוג בשבילו. כמבואר במאמר מתן תורה (באות טז עש"ה) שמטעם זה לא היו מוכנים כלל לקבל התורה מזמן אברהם יצחק ויעקב, אלא עד שיצאו ממצרים והיו לאומה שלמה בפני עצמם. כי אז נעשתה המציאות שכל אחד יהיה מובטח בכל צרכיו בלי שום דאגה והרהור כלל.
(ח) משא"כ בהיותם עוד מעורבים בין המצריים, ובהכרח הוא אשר חלק מסוים מצרכיהם היה מסור בידי הנכרים הפראים הללו, המלאים אהבה עצמית – נמצא שאותו שיעור המסור בידי הנכרים יהיה בלתי מובטח כלל לכל יחיד מישראל, כי חבריו לא יוכלו למלא לו מחסוריו אלו, משום שאינם בידיהם. וכבר נתבאר שכל עוד שהיחיד מוטרד בדאגותיו עצמו, אין הוא מוכשר כלל אפילו להתחיל בקיום המצוה של "ואהבת לרעך כמוך".
(ט) תלות האומה ביחידים
והנך מוצא בעליל אשר ענין מתן התורה היה מוכרח להתעכב עד זמן יציאתם ממצרים והיו לאומה בפני עצמה. דהיינו עד שכל צרכיהם היו מסורים בידיהם עצמם, בלתי תלויים על אחרים. אשר אז הוכשרו לקבלת הערבות האמורה ואז ניתנה להם התורה. נמצא משום זה אשר גם אחר קבלת התורה, אם יבגדו מועטים מישראל ויחזרו לזוהמת האהבה העצמית מבלי להתחשב עם זולתם – הרי אותו שיעור הצטרכות המסור בידי המועטים, מטריד לכל יחיד מישראל לדאוג עליו בעצמו. כי אותם המועטים לא יחמלו עליו כלל. וממילא נמנע קיום המצוה של אהבת זולתו לכל ישראל כולם כנ"ל. באופן אשר אותם פורקי העול, נמצאים גורמים לשומרי התורה שישארו בזוהמתם באהבה עצמית, שהרי לא יוכלו לעסוק במצות "ואהבת לרעך כמוך" ולהשתלם באהבת זולתו בלתי עזרתם, כאמור.
(י) הרי לעיניך שכל ישראל ערבים זה לזה, הן מצד הקיום והן מצד השלילה. כי מצד הקיום, דהיינו אם מקיימים הערבות עד שכל אחד דואג וממלא לכל מחסוריו של חבריו, הנה נמצאים משום זה שיכולים לקיים התורה והמצוות בשלמות, דהיינו לעשות נחת רוח ליוצרו כנזכר (במאמר מתן תורה אות יג). והן מצד השלילה, דהיינו אם חלק מהאומה אינם רוצים לקיים הערבות, אלא להיות שקועים באהבה עצמית, הרי הם גורמים לשאר האומה להישאר שקועים בזוהמתם ובשפלותם, מבלי למצוא שום מוצא לצאת מעמידתם המזוהמת, כמבואר.
(יא) יח. ולכן הסביר התנא (ויק"ר פ"ד פ"ו) דבר הערבות, בדמיון לשנים שהיו באים בספינה והתחיל אחד קודר (קודח) תחתיו לעשות נקב בספינה. אמר לו חברו: למה אתה קודר? אמר לו: מַאי אִכְפַּת לך, הלא תחתי אני קודר ולא תחתיך. אמר לו: שוטה! הרי שנינו נאבדים יחד בספינה. עכ"ל. והיינו כְּדַאֲמָרָן (כפי שאמרנו), כי מתוך שפורקי העול משוקעים באהבה עצמית, הרי הם עושים במעשיהם גדר של ברזל, המעכבת על שומרי התורה מלהתחיל אפילו, בשמירת התורה והמצוה על היכנה, דהיינו בשיעור הכתוב "ואהבת לרעך כמוך", שהוא הסולם להגיע לדבקותו ית' כנ"ל. ומה צדקו דברי המשל, שאומר לו: שוטה! הרי שנינו נאבדים יחד בספינה.