פרק א'
מבאר ענין הצמצום הא' שנצטמצם אור אין סוף ב"ה בכדי להאציל הנאצלים ולברוא הנבראים. ובו ה' ענינים:
לפני הצמצום היה אין סוף ממלא כל המציאות
(א) דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות. ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל, אלא היה הכל ממולא מן אור א"ס פשוט ההוא, ולא היה לו לא בחינת ראש ולא בחינת סוף, אלא הכל היה אור א' פשוט שוה בהשואה א', והוא הנקרא אור א"ס.
(א) צריכים לזכור, שכל חכמת הקבלה מיוסדת על ענינים רוחניים, שאינם תופסים לא מקום ולא זמן, ואין העדר ותמורה נוהג בהם כל עיקר, וכל השינויים הנאמרים בחכמה הזאת, אין זאת אומרת שהבחינה הראשונה נעדרת, ומקבלת צורה אחרת, אלא השינוי האמור, הוא ענין תוספת הצורה לבד, וצורה הראשונה אינה זזה ממקומה. כי ההעדר וההשתנות המה מדרכי הגשמיים. וזהו כל הקושי למתחילים, כי תופסים הדברים בביטויים הגשמי בגבולים של זמן ומקום חילוף ותמורה, אשר המחברים השתמשו בהם רק לסימנים בעלמא על שרשיהם העליונים. ולפיכך, אתאמץ לפרש כל מלה ומלה בצביונה הרוחני, המופשט ממקום ומזמן ומתמורה. ועל המעיינים מוטל, לחקוק היטב בזכרונם את פירוש המלות ההן, כי אי אפשר לחזור עליהן בכל פעם.
(א) (לשאלה) שפה זאת היא "שפה של ענפים" המראים על שרשיהם העליונים: כי אין לך אפילו עשב מלמטה, שאין לו שורש למעלה, וע"כ מצאו להם חכמי הקבלה, שפה מוכנה לרמז בענפים וללמד על שרשיהם העליונים (או"פ דף א' והתחלת הסת"פ ד"ה ראשית).
(א) צורת הזמן הרוחני נתבאר היטב לקמן בהסתכלות פנימית בסופו בד"ה עוד.
(א) ב) וכפי האמור, כלול הרצון לקבל, בהכרח תכף, במחשבת הבריאה, בכל ריבוי ערכים שבו, ביחד עם השפע הגדול שחשב להנותם ולהעניקם. ותדע, שזה סוד אור וכלי, שאנו מבחינים בעולמות עליונים, כי הם באים בהכרח כרוכים יחד, ומשתלשלים יחד ממדרגה למדרגה, ובשיעור שהמדרגות יורדות מאת אור פניו ומתרחקות ממנו יתברך כן הוא שיעור ההתגשמות של הרצון לקבל הכלול בשפע.
(ב) וכן אפשר לומר להיפך, אשר כפי שיעור התגשמות של הרצון לקבל בשפע, כן הולך ויורד ממדרגה למדרגה, כמו שנבאר להלן, עד המקום הנמוך מכולם, דהיינו שהרצון לקבל מתגשם שם בכל שיעורו הראוי, נבחן המקום ההוא בשם עולם העשיה, והרצון לקבל נבחן לבחינת גופו של אדם, והשפע שמקבל נבחן למדת תוכנו של החיים שבגוף ההוא. ועל דרך זה גם בשאר בריות שבעולם הזה.
(ג) באופן, שכל ההבחן שבין העולמות העליונים לעולם הזה, הוא, כי כל עוד שהרצון לקבל הכלול בשפעו יתברך, לא נתגשם בצורתו הסופית, נבחן שעודו נמצא בעולמות הרוחנים, העליונים מעולם הזה, ואחר שהרצון לקבל נתגשם בצורתו הסופית, הוא נבחן שכבר הוא מצוי בעולם הזה.
(1) As stated, the will to receive was necessarily encompassed in the Creator’s initial intent for the Creation, in all its various forms, together with the great shefa with which He thought to benefit them and to grant to them. Know that this is the mystical meaning of light and vessel that we discern in the higher worlds, because of necessity they come bound as one, and they devolve together from one level to the next, descending further and further from their divine source. The measure by which the levels descend from the light of His countenance and become distant from Him is commensurate with the materialization of the will to receive that is subsumed in the shefa.
(2) One can likewise say the reverse, that commensurate with the measure of the materialization of the will to receive in the shefa, the combined will to receive and the shefa increasingly descends from one level to the next, as will be explained below. This continues until it reaches the lowest place of them all, at which point the will to receive becomes materialized to its fullest potential measure. That place is termed the world of Asiya (Actualization), and there the will to receive is manifest as a human body, while the shefa the created entity receives is the amount of vitality that is contained in that body. The same applies to the other creations in this world.
(3) Thus, the whole difference between the higher worlds and this world is that as long as the will to receive that is subsumed in His shefa has not materialized into its final form, it is still found in the spiritual worlds, which are loftier than this world, whereas once the will to receive has materialized into its final form, it is regarded as being found in this world.