וז"ש, פקודא תניינא דא איהי פקודא, דפקודא דיראה אתאחדת בה, ולא נפקא מינה לעלמין, ואיהי אהבה, כי החכמה נקראת אהבה, כי ה י' ד הוי"ה ה"ס עצם הבינה, דהיינו ג"ר שבה, והן או"א עלאין, והן בחינת אוירא דכיא, ואור החכמה סתים בהן, כנ"ל אות ז' ד"ה וז"ש דהאי) ומקום גילוי אור החכמה הוא מז"ת דבינה. הנקראות ישסו"ת, שהם ה' ראשונה ד הוי"ה, וע"כ הם נקראים אהבה, והוא פקודא תניינא בתר ה יראה, משום שחכמה זו אינה מקובלת מחכמה דא"א עצמה אלא מהבינה שהיא יראה כנ"ל. ואומר ד יראה אתאחדת בה ולא נפקא מינה לעלמין, שהבינה מיוחדת תמיד בחכמה ואינה נפרדת ממנה לעולם. ובכל מקום שיש בינה נמצאת עמה בהכרח גם חכמה, כי חכמה ובינה דבוקות תמיד זו בזו, ולא תמצא לעולם חכמה בלי בינה או בינה בלי חכמה. ומשמיענו בזה, שאע"פ שאמר כי פקודא קדמאה היא יראה, דהיינו בינה, אל תטעה שהיא בינה בלי חכמה, וכן ב פקודא תניינא שהיא אהבה, דהיינו חכמה, אל תטעה שהיא חכמה בלי בינה, אלא שיש חכמה גם ב פקודא קדמאה, ויש בינה גם ב פקודא תניינא, כי חו"ב כלולות ובאות יחד ואינן נפרדות לעולם אלא אנו מכנים אותן לפי השליטה, כי ב פקודא קדמאה שהיא או"א עלאין, וג"ר דבינה, שהן עצם הבינה, הנה עיקר השליטה היא בינה, וע"כ קוראים לה יראה, וכאן ב פקודא תניינא עיקר השליטה היא חכמה, ע"כ אנו קוראים לה אהבה. וזכור זה ואל תשכח.
וז"ש, דהאי סתים עתיקא וכו' ברא אלה, הבינה שיצאה מהראש דא"א, מכח הנוקבא שעלתה לחכמה דא"א, וסיימה שם בחינת הראש דא"א, שמשום זה יצאה לבחינת בריאה וגוף דא"א, כנ"ל, הנה היא נחלקה משום זה לב' בחינות: ג"ר בפ"ע, וז"ת בפ"ע, מטעם, כי הבינה ממקורה בע"ס דאור ישר, אין מטבעה לקבל חכמה כלל, אלא רק אור חסדים בלבד, בסו"ה כי חפץ חסד הוא ולא חכמה, (עי' בפתיחה לחכמת הקבלה אות ה') ולפיכך אין יציאתה לגוף פוגמתה כלל, שהרי אפילו בעת שהיא נמצאת בראש א"א, אינה מקבלת ממנו חכמה, ולפיכך אין לה שום פחיתות של משהו מחמת עמידתה למטה ממלכות דראש דא"א, ונחשבת גם עתה לבחינת ראש גמור, וכאלו לא יצאה כלל מהראש דא"א דמיא. והיא נתקנת בסוד או"א עילאין המלבישין לא"א מפה עד החזה. ובחינה הב' שהיא הז"ת דבינה, הנה הן מבחינת התכללות הזו"ן בבינה, שהם שרשים של הזו"ן הנמצאים בבינה, ולפיכך הם צריכים להארת חכמה בשביל הזו"ן, וע"כ הם נפגמו מחמת מציאותם בגוף דא"א, שנעשו למחוסרי חכמה, והם נחשבים לבריאה, ולו"ק בלי ראש. ועליהם נאמר אבא הוציא אמא לחוץ, דהיינו לבר מהראש דא"א, והם נק' ישסו"ת, ומלבישין לא"א מחזה עד הטבור, והבנים שלהם שהם הזו"ן, הם מלבישים מטבור ולמטה, דא"א עד סיום עולם האצילות. וז"ס הפרסא שבגוי מעוהי דא"א העומדת בחזה שלו, כי היא כח המלכות שבראש דא"א המוציא את הז"ת דבינה לבר מראש, ומפריעתם מלקבל חכמה, כי אע"פ שמסך הזה עומד בפה דראש א"א, מ"מ שם אינו פועל כלום, כי שם עומדים או"א עילאין, שהם בחי' הג"ר דבינה, הנחשבים עוד לבחי' ראש א"א מטעם הנ"ל, ונמצא כי רק במקום החזה דהיינו ממעל הז"ת דבינה שולט כח המסך להוציא הז"ת דבינה שמתחתיו לבר מראש דא"א, וזכור זה.
ואחריה באה בחינה ב'. והוא כי כלי החכמה בסופו הוא מתגבר בהשואת הצורה לאור העליון שבו, דהיינו שמתעורר בו רצון להשפיע אל המאציל, כטבע האור שבתוכו, שהוא כולו להשפיע, ואז על ידי הרצון הזה שנתעורר בו, נמשך אליו מהמאציל אור חדש הנקרא 'אור חסדים'. ומשום זה כמעט שנפרש לגמרי מאור החכמה שהשפיע בו המאציל, כי אין אור החכמה מקובל רק בהכלי שלו, שהוא הרצון לקבל הגדול בכל שיעורו, כנזכר לעיל.
Then follows the second level. At the end of the first level, the vessel of Ḥokhma prevails by equating its form to that of the supernal light it contains. In other words, a will to give to the Emanator is awakened within the vessel, resembling the nature of the light it contains, which is entirely to give. Then, by means of this will to give that has been awakened in the vessel, a new light is drawn to it from the Emanator, which is called the “light of giving.” As a result, it is disassociated almost completely from the light of wisdom that the Emanator bestowed on it, since the light of wisdom can be received only in its own vessel, which is the ultimate will to receive in its fullest measure, as stated.