את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' וגו'. יש לדקדק למה אמר בברכות אשר תשמעו אל מצות ה' אשר אנכי מצוה אתכם היום פעם תלה המצות בה', ופעם בעצמו. ובקללות הפסיק ביניהם במאמר וסרתם מן הדרך. ונ"ל על דרך שמסיק בירושלמי דמסכת שבת (פרק ו הל' ט) א"ר ברכיה עתיד הקב"ה לעשות מחיצה לצדיקים לפנים ממחיצת מלאכי השרת ומה"ש שואלים אותם מה פעל אל שנאמר (במדבר כג כג) כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. מכאן שלעתיד ישמעו ישראל מפי הגבורה את אשר יצוה לא כעה"ז שאמרו אם יוספים אנחנו לשמוע בקול ה' ומתנו (דברים ה כב) והוצרכו לסרסור, ולעתיד יפה כחם עד שהמה יהיו סרסורים בינו ית' ובין מלהש"ר וזהו עיקר שכר הצדיקים ותקות כל מקוה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו (תהלים כז ד). אבל עונש הרשעים אין די בזה שלא יזכו לחזות בנועם ה' כדעת הרמב"ם, אלא יקבלו עונש גדול בפועל כדעת הרמב"ן.
הפרש בין כניסת הנשמה בעובר וכניסתה בתחיה: ואולם צריך שתדע כי גם עתה בהכנס הנשמה בגוף העובר אעפ״י שלא קנתה עדין שלימות במעשיה הנה מצד יקרה וזוהרה העצמי היה ראוי שתתן זיכוך גדול לחומר עד שיהיה יוצא מגדר המין האנושי. אמנם גזירתו ית׳ כובשת אותה ומעלמת כחה וממעטת זוהרה באופן שלא ימשך ממנה ענין זה אבל תשב שמה לוטה בעצמה באותו השיעור המצטרך לפי הכונה העליונה ופועלת בגוף באותו הסדר והשיעור הנרצה מחכמתו ית׳. והנה כפי מעשיה הטובים שעושה והולכת היה לה להתפשט ולהזדהר כמ״ש ואז היה מגיע ממנה הזיכוך לגוף ואמנם לפי הגזירה שביארנו למעלה לא יתכן לה זה אלא בהיותה בעולם הנשמות אכן בשובה בגוף אחר התחיה לא תתמעט ולא תתעלם אלא תכנס בכל זהריה ובכל כחה ואז מיד תזכך את הגוף ההוא זיכוך גדול ולא יצטרך לו הגידול מעט מעט שצריך עתה לילדים. אלא מיד בשעתו תאיר בו ומיד תזככהו זיכוך גדול ואמנם לא ימנע זה שיהיו לגוף ולנשמה יחד עילוים אחר עילוים אבל הענין הוא שמיד בבוא הנשמה בגוף יהיה האדם ההוא יקר ונעלה וגופו יקבל מיד זיכוך ראשון יתעלה בו מכל מה שהיה כל ימי חייו הראשונים ויהיה הזיכוך ההוא כפי כל המעשים הטובים שעשה כבר וישים אותו במדריגה שראוי לו להיות בין הזוכים ליהנות בשלימות ואח״כ יתעלו שניהם עילוים אחר עילוים כפי מה שראוי למי שהוא במדריגה ההיא:
The difference between the entry of the soul into the embryo and its entry [into the body at the time of] the resurrection: However you need to know that even now, when the soul enters the body of the fetus - even though it has not yet acquired perfection through its deeds - surely from the angle of its internal preciousness and splendor, it would have been fitting that it give its great purification to the material [body] to the point that it would go away from being of the human specie. Nevertheless, His decree, may He be blessed, suppresses it and hides its power and reduces its splendor in such a way that this matter not come out from it. Rather it dwells there concealed in itself, according to that measure that is required according to the Highest Intention. And so it operates in the body according to that arrangement and measure that is required from His Wisdom, may He be blessed. And behold [likewise] according to its good deeds that it continuously does; it should have expressed itself and shined, as we have said, and then its purification would have reached the body. However according to the decree that we explained above, it is not possible for it [to do so] until it is in the world of souls. Nevertheless, when it returns to the body after the resurrection, it will not reduce itself nor hide, but rather enter [the body] with all of its splendor and all of its power. And then it will immediately purify the body [with] a great purification and it will not need a graduated growth, [as] is needed for children right now. Rather it will immediately make it shine at that time, and it will will immediately purify it [with] a great purification. However this will not prevent the body and the soul together from having elevations and more elevations [at that time]. Rather the point is that immediately with the entry of the soul into the body, that man will be precious and elevated and his body will immediately receive [its] first purification. [And] it will be more elevated than all that it was during all the days of its first life. And that purification will be according to all of the good deeds that he already did. And they put him on a level that is appropriate for him, and he will be among those that merit to enjoy perfection. And afterwards, they will both be lifted by elevations and more elevations, according to that which is fitting for one who is on that [particular] level.
ובהצעה זו אתי שפיר מה שקשה הלא ברכה וקללה האמורה כאן המה האמורות בהר גריזים והר עיבל, ולמה נזכרו בפרשת כי תבא כל הארורים ארור האיש אשר יעשה פסל וגו' ולא נזכרו הברכות, אלא ודאי שהברכה האמורה כאן עיקרה לעוה"ב כי שם צוה ה' את הברכה והכתוב מפרש בהדיא מהות הברכה ואמר את הברכה, זו היא הברכה אשר תשמעו לעתיד אל מצות ה' אלהיכם, כי בעולם הזה אנכי עומד בין ה' וביניכם. ז"ש אשר אנכי מצוה אתכם היום בעה"ז, אבל לעתיד תזכו לשמוע בעצמכם כאמור. אבל בקללה לא רצה לומר שאין קללה אחרת כ"א מה שלא יזכו לשלימות זה, כי לא די בזה אלא קללה ממש על ראש רשעים תחול והם אותן הארורים שנזכרו פרשת כי תבא ואותה קללה תחול אם לא תשמעו לקבל את מצות ה' אלהיכם. וכדי שלא תטעה לפרש אם לא תשמעו מעין אשר תשמעו, אמר וסרתם מן הדרך. כי מה שאמרתי אם לא תשמעו היינו הסרה מן הדרך בעה"ז ואינו מעין אשר תשמעו המדבר בשכר עה"ב.
לא תעשון כן לה' אלהיכם וגו'. לפי שהאומות בוחרים להם לטעותם ההרים הרמים ועץ רענן, כי אין האלילים מכבדין את המקום אלא המקום מכבדם, וההולכים אל הטעות דורשים אל המקום יותר מאחר הטעות ולפי שהמקום סבה גדולה לעבודה זו, ע"כ נאמר אבד תאבדון את כל המקומות וגו' אבל אתם לא תעשון כן לה' אלהיכם שלא אתם תהיו הבוחרים במקום, כ"א אל המקום אשר יבחר ה' וגו'. כי הוא ית' הבוחר ולא אתם כי אין כבודו ית' תלוי במקום אלא הקב"ה מכבד מקומו לפיכך לשכנו תדרשו. לא תדרשו אל המקום אלא תדרשו לשכנו איה מקום כבודו כי הוא ית' עיקר והמקום טפל לו, ומה שנאמר אשר יבחר ה' ולא גלה את המקום מיד, נתן הרב המורה ג' טעמים בדבר זכרם מהרי"א בספרו.
אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא לְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לֵיקוּם מָר לֵיתֵי לְגַבַּן. אֲמַר לֵיהּ: תְּנֵינָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא מְקוֹמוֹ שֶׁל אָדָם מְכַבְּדוֹ, אֶלָּא אָדָם מְכַבֵּד אֶת מְקוֹמוֹ. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּהַר סִינַי, שֶׁכׇּל זְמַן שֶׁהַשְּׁכִינָה שְׁרוּיָה עָלָיו, אָמְרָה תּוֹרָה: ״גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא״, נִסְתַּלְּקָה שְׁכִינָה מִמֶּנּוּ, אָמְרָה תּוֹרָה: ״בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר״.
Upon hearing this impressive argument, Rav Naḥman bar Rav Ḥisda said to Rav Naḥman bar Yitzḥak: Let the Master arise and come to live with us as our community leader. Rav Naḥman bar Yitzḥak said to him: We already learned in a baraita that Rabbi Yosei says: It is not the place of a person that honors him; rather, the person honors his place, as we found with regard to Mount Sinai, that as long as the Divine Presence rested upon it, the Torah said: “Neither let the flocks nor the herds feed before that mount” (Exodus 34:3). Once the Divine Presence departed from the mountain, the Torah said: “When the shofar sounds long they shall come up to the mount” (Exodus 19:13). This indicates that the sanctity was not inherent to the place but was due to the Divine Presence resting there.
מִצְוַת עֲשֵׂה הִיא לְאַבֵּד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ וְכָל הַנַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב ב) "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקוֹמֹת" וְנֶאֱמַר (דברים ז ה) "כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם" וְגוֹ'. וּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִצְוָה לִרְדֹּף אַחֲרֶיהָ עַד שֶׁנְּאַבֵּד אוֹתָהּ מִכָּל אַרְצֵנוּ. אֲבָל בְּחוּץ לָאָרֶץ אֵין אָנוּ מְצֻוִּין לִרְדֹּף אַחֲרֶיהָ אֶלָּא כָּל מָקוֹם שֶׁנִּכְבּשׁ אוֹתוֹ נְאַבֵּד כָּל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁבּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב ג) "וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא". בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַתָּה מְצֻוֶּה לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶן וְאִי אַתָּה מְצֻוֶּה לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶן בְּחוּץ לָאָרֶץ:
It is a positive commandment to destroy false deities, all their accessories, and everything that is made for their purposes, as [Deuteronomy 12:2] states: "You shall surely destroy all the places [where the gentiles... served their gods]" and, as [implied by Deuteronomy 7:5]: "Rather, what you should do to them is tear down their altars."
In Eretz Yisrael, the mitzvah requires us to hunt after idol worship until it is eradicated from our entire land. In the diaspora, however, we are not required to hunt after it. Rather, whenever we conquer a place, we must destroy all the false deities contained within.
[The source for this distinction is Deuteronomy 12:3, which] states: "And you shall destroy their name from this place," [implying that] you are obligated to hunt false deities in Eretz Yisrael, but you are not obligated to do so in the diaspora.
In Eretz Yisrael, the mitzvah requires us to hunt after idol worship until it is eradicated from our entire land. In the diaspora, however, we are not required to hunt after it. Rather, whenever we conquer a place, we must destroy all the false deities contained within.
[The source for this distinction is Deuteronomy 12:3, which] states: "And you shall destroy their name from this place," [implying that] you are obligated to hunt false deities in Eretz Yisrael, but you are not obligated to do so in the diaspora.
כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר. הורה שאין האדם הומה אחר התאות כ"א מתוך הרחבה יתירה, ואין ארי נוהם כ"א מתוך קופה של בשר (ברכות לב) לכך אמר כי ירחיב ה' את גבולך. וזה יביאך לידי הסרת מסוה הבושה מעל פניך עד שתאמר בפה מלא אוכלה בשר. ודומה זה קצת לפריקת עול מלכות שמים ולחקור איזהו מקומן של זבחים, והסבה לכל זה הוא כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' כי כל הקרב הקרב ביותר אל מקדש ה' יש עליו מורא מלכות שמים ביותר כמ"ש ומקדשי תיראו (ויקרא יט כט) ר"ל מן המקדש נמשך שיהיה עליך מורא מלכות שמים, אמנם כי ירחק ממך המקום גורם לך שרחוק ה' מכליותיך ע"כ כל היום תתאוה תאוה גם בוש לא תבוש מלומר אכלה בשר, הנני מתיר לך הדבר וזבחת מבקרך וגו' כאשר צויתיך. לא בכל עת כי אם לפרקים בעת התגברות התאוה וז"ש אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו. וכמו שנאמר (שם יח יג) כי יצוד ציד חיה או עוף. ואמרו רז"ל (חולין פד.) למדך תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר כי אם בהזמנה הזאת.
ואעשה כן גם אני. שאעבוד את האל ית' באותם מיני העבודה שהם עובדים לע"ג:
ואעשה כן גם אני, that I will serve the Lord in Heaven, my G’d, but by imitating the mode of worship practiced by the people whom G’d drove out on my account.
בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו. שאין ראוי להראות תכלית הדאגה והצער על הקרוב המת כשנשאר קרוב נכבד ממנו במעלה ובתקות טוב לפיכך אתם בנים לה' שהוא אביכם קיים לעד אין ראוי שתדאגו ותתאבלו בתכלית על שום מת:
בנים אתם לה' אלוקיכם, לא תתגודדו, it is bad manners to display excessive grief over the loss of a relative as long as a more relevant relative (G’d) is still alive. This is why G’d reminds us in this context that we are His children, i.e. that whatever relative we may mourn we have a father who is alive and well so that we are not really orphaned.