והא דאומרים אוזר ישראל עוטר ישראל משום שחגורה להפסיק מערוה, וכובע משום מורא שמים מה שאין כן שאר ברכות הן להנאת עולם הכל שוין, וכן מבואר באבודרהם דף י"ז. ומהאי טעמא נראה דהוצרכו לברך עליהם אף שכבר נכללו בברכת מלביש ערומים:
לבוש, מ"ו, ב'
וטעם ב׳ ברכות אלו שפורט בהן לומר "ישראל", מה שאין כן בשאר ברכות? נ״ל מפני שישראל דווקא מצווין בהם ומוזהרין בהן יותר, כי בחגורת חגורה עיקר כוונתם כדי שלא יהא לבם רואה את הערווה, מה שאין כן דעת שאר העכו״ם, שאע״פ שהן חוגרים חגורה, אין כוונתם לצניעות שלא יהא לבם רואה את הערוה, אלא שיהיו מזורזים בגבורתם יותר, שכן הוא טבע החגורה מזרזת את האדם יותר, שכן כתיב: "אזור נא כגבר חלציך" וגו׳, וכתיב: "חגור חרבך על ירך" וגו׳. אבל ישראל עיקר טעמם בחגורה הוא לצניעות, שלא יהא לבם רואה את הערוה, והגבורה תבא ממילא. לכך מברכין ואומרים: "אוזר ישראל בגבורה", כלומר, אע״פי שאין עיקר כוונתנו לזה, מכל מקום הוא ברחמיו וחסדיו נותן לנו הגבורה אגב. נראה לי.
וכן במצנפת וכובע, אין כונת העכו״ם ככוונת ישראל בשוה, שהעמים אין כוונתם אלא להגין על הראש מפני הקור או החום, וכשירצו הם הולכים בגילוי הראש ואין מקפידין בזה. אבל כוונת ישראל אינו אלא מפני שיהא מורא שמים עליהם, דקיימא לן שאסור לילך בגילוי הראש, או לפחות מידת חסידות הוא כמו שיתבאר בע״ה בסימן צ״א (ועיין לעיל סימן ב׳ סעיף ו׳ ובסימן ח׳). לפיכך מברכין "עוטר ישראל בתפארה", כלומר שגם זה השלימות יש לנו. ונקט לשון עיטור, כלומר: דרך מעלה צונו בכך. ומשום דכתיב: "והיית עטרת תפארת ביד י״י", סיים "בתפארה".
אוזר ישראל
עיון תפלה
... ונראה בעיני שהיתה מכונת המיסדים לתקן ברכה על אודות הצרות והתלאות אשר מצאו את בני ישראל בארצות הקדם ויצילים השי"ת על אף אויביהם.
אוזר ישראל בגבורה. להלחם ברוח גביר ובלב אמיץ נגד כל סערותתבל הסוערים להפיצו
וע"ז אנו מברכין הב' ברכות אוזר ישראל בגבורה ועוטר ישראל בתפארה שבשניהם הוזכר ביחוד לישראל דייקא וכ' הט"ז (או"ח סי' מ"ו סק"ב) מיוחדים לישראל עיי"ש.
והיינו דכיסוי הראש אי' (שבת קנ"ו:) כסי רישך כי היכא דתהוי עלך אימתא דשמיא וכן אי' (שם ע"ז:) סודרא סוד ה' ליריאיו דהיינו סודר שדרך חכמים לעטוף כפירש"י ז"ל. וכשיש לו כונה לש"ש בזה הוא ג"כ בבחי' עטרה על הראש כמו"ש (קידושין ל"א.) אמר שכינה למעלה מראשי.
בא"י, אמ"ה, אוזר ישראל בגבורה. גבורה מיוחדת היא גבורתם של ישראל, גבורה המצטינת לא בכבושים שמכבשים את אחרים, מכניעים אותם או מאבדים אותם, אלא גבורה שבעקרה היא קשורה בכבוש שהאדם כובש את עצמו, גבורת הנשמה האלהית, הרוח האצילי של האדם, שמכבש את הגוף הבהמי ואת תאותיו הגסות והסוערות, גבורת ארך אפים הטוב מגבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר. זאת היא הגבורה האזורה לישראל, הנאותה ליסוד המוסר הטהור והרמת ערכו של האדם ביתרונו מן הבהמה, הראויה להאמר בעקרה כד שרי המייניה, בחזוק המתנים בכלל להיות יותר חמוש במלא הכח, ולהבדיל עם זה בין החלק השפל של הגויה־לחלקה העליון שיהיו הכחות, המטים את האדם לצדו הבהמי, מושפעים להיות טהורים ומשועבדים לגבורת הלב, המתמלא עז טוהר ורגש מלא קודש, בשאיפה עליונה לגבורה של מעלה. על חלק טוב זה, המיוחד לכללות האומה, ביסוד גזע קדושת נשמתה, המאירה לכל אחד מאישיה בהדרת כבודה, הננו מברכים לאוזר ישראל בגבורה.
עוטר ישראל
(כו) בא"י, אמ"ה, עוטר ישראל בתפארה. התפארת העליונה היא תפארת הרוח העליון, שלאור השכל האלקי, הכשרת רוח הקודש של אומה קדושה זו, שהיא כולה שקויה בטללי אורות של קדושת הנבואה, המושרשת בסגולתה, בשכלה הבהיר המלא ברוחה העצמי, המאיר את דרכה, לדעת באפיה הפנימי ידיעה עצמית מקורית את ד' אל אמת, עד כדי נשיאת דגל קודש זה, שהוא תפארת כל ההויה כולה, ברמה לעיני כל אפסי ארץ. זאת היא עטרת התפארת המיוחדה לישראל, נתונה בטבע המקודש של ברכת ד' החופפת על ראשינו, שבשביל כך יש מקום לכסוי הראש בתכונת המוסר הקדוש של ישראל, להורות על אצילות מיוחדת, השרויה בשכל הישראלי בפנימיותו, העודף ביתרונו על השכל הטבעי, אשר לכל אדם באשר הוא אדם, בעל שכל הגיוני לבדו, שאין בו אותו הפאר העליון, המצטין בתפארת ישראל, "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו", שזהו הודנו והדרת כבודנו, שאנו מברכים עליהם: עוטר ישראל בתפארה.
הנותן ליעף כח
Have you not heard?
The ETERNAL is God from of old,
Creator of the earth from end to end,
Who never grows faint or weary,
Whose wisdom cannot be fathomed— (29) Who gives strength to the weary,
Fresh vigor to the spent.
עוד ברכה אחת יש בסדורי אשכנז בא"י אמ"ה הנותן ליעף כח ונתקנה על שאדם מפקיד נשמתו בערב ביד הקב"ה עייפה מעבודה קשה כל היום ומחזירה לו בבוקר שקטה ושלוה וע"פ המדרש חדשים לבקרים רבה אמונתך בשר ודם מפקיד פקדון ביד חבירו ומחזירו לו בלוי ומקולקל אבל אדם מפקיד בכל ערב נשמתו ביד הקב"ה והיא עייפה ומחזירה לו חדשה ורגיעה
המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי
הגאון רבי מרדכי בנעט זצ"ל (אב"ד ניקלשבורג)
הגמ' בברכות (ס ב) כי משי אפיה לימא ברוך המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי ויהי רצון מלפניך וכו' שתרגילני בתורתיך וכו'. שלכאורה קשה מה השייכות של תפילה זו לברכת המעביר שינה שקבעו חז"ל להסמיכם זל"ז, עד שאפילו אין עונין אמן אחר "ותנומה מעפעפי" אלא בסוף ה"יהי רצון", ומדוע? ומבאר ע"פ מה שאמרו כאן דשינה לרשעים זה טוב והנאה להם ולכל העולם, זאת אומרת שישנם כאלו שאצלם מה שה' העביר שינה מעיניהם ותנומה מעפעפיהם זה כלל לא ברכה, וע"כ רק לאחר שממשיך ומתפלל "שתרגילנו בתורתיך ודבקנו במצוותיך" וכו' שבזה מבהיר מה בכוונתו לעשות לאחר שפקח עיניו, ומה תכליתו בחיים, רק אז הברכה אכן מושלמת, ויש להודות ולברך על העברת חבלי שינה מעיניו, כאמרם כאן שהשינה המרובה לצדיקים רע להם ורע לעולם.
תפילות ישראל
... לבסוף הננו עוברים בהכרה שכוחותינו מחודשים והעייפות סרה "נותן ליעץ כח המעביר שנה" - לתחום הערנות, ומבקשים את עזרת ה' למילוי חובת משימתנו של היום.