וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם (בראשית יח, א), רַבִּי בֶּרֶכְיָה מִשּׁוּם רַבִּי לֵוִי אָמַר יָשַׁב כְּתִיב, בִּקֵּשׁ לַעֲמֹד, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֵׁב, אַתָּה סִימָן לְבָנֶיךָ, מָה אַתָּה יוֹשֵׁב וּשְׁכִינָה עוֹמֶדֶת, כָּךְ בָּנֶיךָ יוֹשְׁבִין וּשְׁכִינָה עוֹמֶדֶת עַל גַּבָּן, כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל נִכְנָסִים לְבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְקוֹרִין קְרִיאַת שְׁמַע וְהֵן יוֹשְׁבִים לִכְבוֹדִי וַאֲנִי עַל גַּבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב, א): אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל. אָמַר רַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק עוֹמֵד אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא נִצָּב, אֱטִימוֹס, כְּמָה דְתֵימָא (שמות לג, כא): וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר. כְּתִיב (ישעיה סה, כד): וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה, רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר חִיָּא וְרַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא, עַל כָּל שֶׁבַח וְשֶׁבַח שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְשַׁבְּחִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ עֲלֵיהֶם, מַה טַּעַם (תהלים כב, ד): וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל.
Rabbi Ḥagai said in the name of Rabbi Yitzḥak: Omed is not written here, but nitzav – indicating being at the ready to act, just as it says: “You shall stand [venitzavta] on the rock” (Exodus 33:21). It is written: “It will be that even before they call out I will answer” (Isaiah 65:24).
Rabbi Shmuel bar Ḥiyya and Rabbi Yudan in the name of Rabbi Ḥanina: For each and every praise that Israel praises the Holy One blessed be He, He rests His Divine Presence upon them. What is the source? “You are holy, enthroned in the praises of Israel” (Psalms 22:4).
וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וגו' וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ (בראשית יב, טז כ), רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי הוֹשַׁעְיָא רַבָּה אָמַר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ צֵא וּכְבשׁ אֶת הַדֶּרֶךְ לִפְנֵי בָנֶיךָ, אַתְּ מוֹצֵא כָּל מַה שֶּׁכָּתוּב בְּאַבְרָהָם כְּתִיב בְּבָנָיו, בְּאַבְרָהָם כְּתִיב (בראשית יב, י): וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, בְּיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (בראשית מה, ו): כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (במדבר כ, טו): וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: לָגוּר שָׁם, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (בראשית מז, ד): לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, בְּיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (בראשית מג, א): וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב, בְּיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (שמות יד, י): וּפַרְעֹה הִקְרִיב. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (שמות א, כב): כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וגו', וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (שמות א, כ): וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרַיְמָה, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (שמות א, א): וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (תהלים קה, לז): וַיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (שמות יב, לג): וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (במדבר לג, א): אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל.
“Pharaoh commanded men in his regard and they sent away him and his wife, and everything that was his” (Genesis 12:20).
“He benefitted Abram for her sake; he acquired flocks, cattle…Pharaoh commanded men in his regard and they sent away him [and his wife]” – Rabbi Pinḥas said in the name of Rabbi Hoshaya the Great: The Holy One blessed be He said to Abraham our forefather: ‘Go and pave the way before your descendants.’ You find that everything that is written in Abraham’s regard is written regarding his descendants. In Abraham’s regard it is written: “There was famine in the land” (Genesis 12:10); in Israel’s regard it is written: “For these two years the famine is in the midst of the land” (Genesis 45:6). In Abraham’s regard it is written: “Abram descended to Egypt to sojourn there” (Genesis 12:10); in Israel’s regard it is written: “Our ancestors descended to Egypt” (Numbers 20:15). In Abraham’s regard it is written: “To sojourn there”; in Israel’s regard it is written: “We have come to sojourn in the land” (Genesis 47:4). In Abraham’s regard it is written: “As the famine was severe in the land” (Genesis 12:10); in Israel’s regard it is written: “The famine was severe in the land” (Genesis 43:1). In Abraham’s regard it is written: “It was when he drew near” (Genesis 12:11); in Israel’s regard it is written: “Pharaoh drew near” (Exodus 14:10). In Abraham’s regard it is written: “They will kill me, and keep you alive” (Genesis 12:12); in Israel’s regard it is written: “Every son who is born, you shall cast him into the Nile [and every girl you shall keep alive]” (Exodus 1:22). In Abraham’s regard it is written: “Please, say you are my sister; so that it may be well with me [yitav li] because of you…” (Genesis 12:13); in Israel’s regard it is written: “God favored [vayeitev] the midwives” (Exodus 1:20). In Abraham’s regard it is written: “It was upon Abram’s arrival in Egypt” (Genesis 12:14); in Israel’s regard it is written: “These are the names of the children of Israel who arrived in Egypt” (Exodus 1:1). In Abraham’s regard it is written: “And Abram was very wealthy in livestock, [in silver, and in gold]” (Genesis 13:2); in Israel’s regard it is written: “He took them out with silver and with gold” (Psalms 105:37). In Abraham’s regard it is written: “Pharaoh commanded [men] in his regard, [and they sent away him and his wife]” (Genesis 12:20); in Israel’s regard it is written: “The Egyptians urged the people, [to send them away in haste]” (Exodus 12:33). In Abraham’s regard it is written: “He went on his journeys” (Genesis 13:3); in Israel’s regard it is written: “These are the journeys of the children of Israel” (Numbers 33:1).
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין, סִימָן נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם, שֶׁכָּל מַה שֶּׁאֵרַע לוֹ אֵרַע לְבָנָיו. כֵּיצַד? בָּחַר בְּאַבְרָהָם מִכָּל בֵּית אָבִיו, שֶׁנֶּאֱמַר: אַתָּה הוּא ה' הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתָּ שְׁמוֹ אַבְרָהָם (נחמיה ט, ז). וּבָחַר בְּבָנָיו מִשִּׁבְעִים אֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (דברים יד, ב). לְאַבְרָהָם נֶאֱמַר לֶךְ לְךָ, וּלְבָנָיו נֶאֱמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִיזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (שמות ג, יז). לְאַבְרָהָם נֶאֱמַר: וַאֲבָרְכֶךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶךָ. וּלְבָנָיו נֶאֱמַר: יְבָרֶכְךָ ה'. לְאַבְרָהָם נֶאֱמַר: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, וּלְבָנָיו נֶאֱמַר: וּמִי גּוֹי גָּדוֹל (דברים ד, ח). אַבְרָהָם כְּתִיב בּוֹ: אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם (יחזקאל לג, כד). וְיִשְׂרָאֵל: וּמִי כְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' (דה״א יז, כא). לְאַבְרָהָם נֶאֱמַר: וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ. וּלְבָנָיו כֵּיוָן שֶׁשָּׁבוּ לְמִצְרַיִם, וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ (בראשית מג, א). אַבְרָהָם עַל יְדֵי הָרָעָב יָרַד לְמִצְרָיִם, וְאַף בָּנָיו עַל יְדֵי הָרָעָב יָרְדוּ לְמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם (בראשית מב, ג). אַבְרָהָם כְּשֶׁיָּרַד נִזְדַּוְּגוּ לוֹ הַמִּצְרִים, וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִיא מְאֹד (בראשית יב, יד). אַף לְבָנָיו, הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ (שמות א, י).
The Rabbis have explained this subject in Bereshith Rabbah: “Rabbi Pinchas said in the name of Rabbi Oshaya that the Holy One, blessed be He, said to Abraham, ‘Go forth and tread out a path for your children!’ Thus you find that whatever is written concerning Abraham is also written concerning his children. In connection with Abraham it is written, And there was a famine in the land; in connection with Israel, it is written For these two years hath the famine been in the land.”
Know that Abraham our father unintentionally committed a great sin by bringing his righteous wife to a stumbling-block of sin on account of his fear for his life. He should have trusted that G-d would save him and his wife and all his belongings for G-d surely has the power to help and to save. His leaving the Land, concerning which he had been commanded from the beginning, on account of the famine, was also a sin he committed, for in famine G-d would redeem him from death. It was because of this deed that the exile in the land of Egypt at the hand of Pharaoh was decreed for his children. In the place of justice, there is wickedness and sin.
ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב והוא ענין גדול הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה ואמרו (תנחומא ט) כל מה שאירע לאבות סימן לבנים ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת וכולם באים ללמד על העתיד כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר ...
ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם היא עיר שכם כן זה שם המקום ההוא ושכם בן חמור על שם עירו נקרא וכתב רש"י (רש"י על בראשית י״ב:ו׳) נכנס לתוכה עד מקום שכם להתפלל על בני יעקב כשיבואו מן השדה עצבים ונכון הוא ואני מוסיף כי החזיק אברהם במקום ההוא תחלה וקודם שנתן לו את הארץ נרמז לו מזה כי בניו יכבשו המקום ההוא תחלה קודם היותם זוכים בו וקודם היות עון יושב הארץ שלם להגלותם משם ולכן אמר והכנעני אז בארץ...
Concerning all decisions of “the guardians [angels],” know that when they proceed from a potential decree to a symbolic act, the decree will in any case be effected. It is for this reason that the prophets often perform some act in conjunction with the prophecies, just as Jeremiah commanded Baruch his disciple, And it shall be, when thou hast made an end of reading this book, that thou shalt bind a stone to it, and cast it into the midst of the Euphrates, and thou shalt say: Thus shall Babylon sink. Likewise is the matter of Elisha when he put his arm on the bow [held by Joash, King of Israel]: And Elisha said, Shoot. And he shot. And he said, The Eternal’s arrow of victory, even the arrow of victory against Aram. And it is further stated there, And the man of G-d was wroth with him, and said, Thou shouldst have smitten five or six times; then hadst thou smitten Aram till thou hadst consumed it whereas now thou shalt smite Aram but thrice. It is for this reason that the Holy One, blessed be He, caused Abraham to take possession of the Land and symbolically did to him all that was destined to happen in the future to his children. Understand this principle. Now, with the help of G-d, I will begin to explain in detail the subject matter of the verses.
And Abram passed through the land unto the place of Shechem. This is the city of Shechem for such was the name of this place, and Shechem the son of Hamor was called by the name of his city. Now Rashi wrote, “He entered it unto the place of Shechem in order to pray on behalf of Jacob’s sons when they would come grieved from the field.” This is correct. And I add that Abraham took possession of this place at the very beginning, even before the land was given to him. It was thus hinted to him that his children would first conquer this place before they would merit it and before the guilt of the dwellers of the land was full to warrant their exile therefrom. It is for this reason that the verse here states, And the Canaanite was then in the land. And when the Holy One, blessed be He, gave him the land by His Word, Abraham journeyed from there and pitched his tent between Beth-el and Ai for this was the place that Joshua captured first.
It is possible that Scripture mentions, And the Canaanite was then in the land, to teach us concerning the substance of this chapter, i.e., to state that Abram came into the land of Canaan, but G-d did not show him the land He had promised him. He passed to the place of Shechem while the Canaanite, that bitter and impetuous nation, was yet in the land, and Abram feared him. Therefore he did not build an altar to G-d. But when he came to the vicinity of Shechem at the oak of Moreh, G-d appeared to him and gave him the land, and as a result his fear departed from him for he was already assured in the land that I will show thee, and then he built an altar to G-d in order to worship Him openly.
Now eilon Moreh (the oak of Moreh) is in the vicinity of Shechem and is also called eilonei Moreh, as it is written over against Gilgal, beside ‘eilonei Moreh.’ There in Shechem, near the Jordan, are Mount Gerizim and Mount Ebal, where the Israelites arrived at the beginning of their entrance into the land. Eilonei Mamre, however, is a place in the land of Hebron, far from the Jordan.
Know that wherever Scripture states, eilonei Mamre, the name Mamre is on account of an Amorite by that name to whom the place belonged, just as it says, And he dwelt at the oaks of Mamre the Amorite, brother of Eshkol and brother of Aner, and wherever it says, eilon moreh or eilonei moreh, the places were so called on account of a man by the name of Moreh, but he was a Canaanite from the land of the Canaanites, who abide in the plains. When Scripture mentions Mamre alone, it means the name of a city, just as it is said: And Jacob came unto Isaac his father unto Mamre, the city of Arba, which is Hebron; Before Mamre which is Hebron. The man to whom the oaks belonged was called after the name of the city. A similar case is that of Shechem the son of Hamor, who was called Shechem after the name of the city Shechem.
In Bereshith Rabbah it is said, “In the opinion of Rabbi Yehudah, Mamre is the name of a place, and in the opinion of Rabbi Nechemyah, it is the name of a person.”
And a man is tested by his praise.
כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה ...
אבל לפי דעתי אינה עולה כהוגן לפי סוגיות התלמוד שאם כן לא יהא לוקה על שאר בהמה טמאה שאינה באה אלא מדין קל וחומר שאין מזהירין מן הדין וכך אמרו באחותו ... והטעם במלקות שאר בהמה טמאה מפני שאמר הכתוב באיסור השפן מפני שאין מפריס פרסה ובחזיר מפני שאינו מעלה גרה אם כן כל שאינו מעלה גרה ומפריס פרסה הוא בשם האיסור הזה אין צורך לקל וחומר כלל:
Now Rashi wrote: “From this verse I know only about these [four animals mentioned]. Whence do I know that other unclean animals that have no signs of purity, may not be eaten? You derive it by the rule of kal vachomer. How is it with these four animals mentioned, that have some of the signs of purity? They are forbidden! [It follows all the more so that those which have none of the signs, are surely forbidden to be eaten!]” In the words of the Sifra: “What is the law concerning those animals that have some of the signs of purity? They are forbidden to be eaten by a negative commandment. Is it not logical that other unclean animals which have none of the characteristics of purity, should be forbidden to be eaten by means of a negative commandment! Thus we find that the camel, the rock-badger, the hare and the swine are explicitly forbidden by Scripture, whilst the other impure animals are forbidden on the strnegth of a kal vachomer. It is also established that the positive commandment [regarding unclean animals] is Scriptural, while the negative commandment regarding them is derived from a kal vachomer.” Thus far is the text of the Beraitha.
But in my opinion this is not in accordance with the conclusion of the discussions in the Talmud. For if so, one would not be liable to whipping for eating of all the other unclean animals [which have none of the characteristics of purity], and which are forbidden only on the strength of a kal vachomer, for a law derived from logical argument is not one for which punishment can be administered. Thus the Rabbis have said in the Torath Kohanim with respect to [having intercourse with] one’s sister, which Scripture prohibited if she is the daughter of thy father, or the daughter of thy mother, that it was necessary to find a Scriptural reference prohibiting one’s sister if she be the daughter of both one’s father and mother, even though that prohibition might have been derived from a kal vachomer[for if the Torah prohibited a sister who is the daughter of either one’s father or one’s mother, surely she is prohibited] if she be the daughter of both one’s father and mother! [But the special Scriptural reference was necessary to teach us the principle] that a law derived from logical argument is not one for which punishment can be administered, as is stated in Tractate Yebamoth, Chapter Keitzad. But this Beraitha [quoted by Rashi] may either be in accordance with the opinion of the Sages who say that a law derived from a logical argument is one for which punishment can be administered, as stated in Tractate Sanhedrin, or it cannot be satisfactorily explained.
Now the reason why whipping is [in fact] incurred for eating unclean beasts [which have none of the characteristics of purity, since they are only derived through a kal vachomer], is because Scripture states in connection with the rock-badger that it is prohibited because it parteth not the hoof, and in connection with the swine, because it cheweth not the cud. This being the case, any animal that does not chew the cud or have a parted hoof is included in the terms of this prohibition, and there is no need at all to derive them from a kal vachomer.
ויקרא אברהם שם המקום ההוא ד' יראה, הענין דאמרו ז"ל בישראל מחשבה טובה מצטרפת למעשה מחשבה רעה אינה מצטרפת למעשה ובאומות אינו כן רק מחשבה רעה מצרף למעשה ומחשבה טובה אינה מצטרפת למעשה והא הקב"ה אינו בא בטרוניא עם בריותיו ולמה העמיד הקב"ה נביאים לאו"ה כדי שלא יאמרו אילו העמדת לנו נביאים כו'. אך הביאור כי בהמסרו יצחק את נפשו על קידוש שמו יתברך ומאז והלאה הוקבע לטבע קיים באומה הישראלית להימשך אחרי רצון ההשגחה מעומק הלב ולמסור נפשם ורוחם ומאודם על קדוש שמו יתברך כאשר עשו אבותינו באלף החמישי ובשישי כידוע, עד כי כעת יוקשה אל נפש הישראלי מה זה נסיון להאשל הגדול צור מחצבתינו אברהם ויצחק וכן כתב הרמב"ם בהלכות גירושין שמפני כן גט המעושה עפ"י דין הוי הואיל שנפש הישראלי חשוקה לרצון השם באמת לכן אם מחשב הישראלי לעשות מצוה ונאנס ולא עשה מצטרפת למעשה כי המחשבה נתעצמה וחקוקה בנפש הישראלי ומצדו אין עכוב כלל אבל חשב לעשות רעה היא רק כפורחת והבל נדף שעלה במחשבתו מאיזה סיבות שונות. אבל זה אינו מרצונו הטוב והאמיתי, לא כן באומות העולם נפשם אותה רע ורשע תאות נפשו ואם יחשוב בטוב זה אינו חקוק אצלו רק עלה מאיזה סיבה אבל לא נתעצמה בנפשו כלל ולכן אמרו בסנהדרין ירושלמי אף הקב"ה אינו דן יחידי שנאמר וד' יושב על כסאו וצבא השמים כו' אעפ"י כו' חותם ביחידי שנאמר ויאמר ד' מי יפתה את אחאב היינו שמחשבה בלב אף המלאכים אינם יודעים כמו דכתיב אתה ד' לבדך בוחן כליות ולב. [ודלא כתוספות פ"ק דשבת] לכן לגמר דין היו צריכים לידע מחשבתו לכן חותם יחידי ובאחאב היה מה שהסתו איזבל אשתו ולזאת היה דינו מי יפתה את אחאב מידה כנגד מידה. וא"כ כעת שכבר עקד את יצחק ונעשה נפשו כליל לד' ושוב בניו יהיו חושקים מטבעם לעשות רצון הקב"ה ויהיה מחשבה טובה מצטרפת למעשה ומחשבה רעה לא יהיה מאומה נחשב וזה אינו רואה שום נברא זולתי הבורא ית"ש. לכן אמר ד' יראה שהוא יביט למחשבותיהם ויראה למעלליהם כי עיניו פקוחות על כל דרכי איש לתת לאיש כדרכיו והנה עד העקידה נזכר אלקים ואחר כך הויה מפני שצדיקים מהפכים מדת הדין למדת הרחמים ובפרט ליודע סוד העקידה שעקד יצחק לאכללא אשא במייא כמד"א בזוה"ק ואכמ"ל ובהר השגחה הנסיית שזה הויה לכן שם נהגה באותיותיו וזה יראה ודו"ק היטב.
רוח חיים אבות
