Vayigash - ויגש Yosef & Yehudah

ויגש אליו יהודה (איוב מא, ח): אחד באחד יגשו, זה יהודה ויוסף, (איוב מא, ח): ורוח לא יבא ביניהם, אלו השבטים, אמרו מלכים מדינים אלו עם אלו אנו מה אכפת לנו.

“Behold, the kings convened, passed together” (Psalms 48:5). “Behold the kings” – this is Judah and Joseph. “Passed [avru] together” – this one became filled with fury [evra] against that one, and that one became filled with fury against this one. “They saw it and were astonished” (Psalms 48:6) – “The men wondered to one another” (Genesis 43:33). “They were terrified; they hastened” (Psalms 48:6) – “[Joseph said to his brothers: I am Joseph; does my father still live?] And his brothers could not [answer him because they were alarmed before him]” (Genesis 45:3). “A fearful trembling seized them there” (Psalms 45:6) – these are the tribes. They said: ‘Kings are contending with one another; of what concern is it to us? It is appropriate for a king to contend with a king.’
“Judah approached him” – “One approaches another” (Job 41:8) – this is Judah and Joseph. “Not even a breath comes between them” (Job 41:8) – these are the tribes. They said: ‘Kings are contending with one another; of what concern is it to us?’

ויגש אליו יהודה במד"ר אחד באחד יגשו זה יהודה ויוסף ורוח לא יבא ביניהם אלו השבטים לכאורה מה ענין פסוק זה המדבר בלויתן לענין השבטים. אמנם כי בזה גילה המדרש שעיקר שלימות הישועה נגמר דייקא ע"י שנתאחד יהודה עם יוסף ולא ע"י שום שבט אחר. ובזה דייקא נגמר כלל קדושת ישראל שהם נקראים ע"ש יוסף שארית יוסף (כמ"ש ב"ר פע"א) וע"ש יהודה יהודי אנא (כמ"ש שם פ' צח) כי ע"י שניהם ביחד נשלם קדושת ישראל לקיום עולם. ..:

(כח) וַיֹּ֙אמֶר֙ יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֛ב עוֹד־יוֹסֵ֥ף בְּנִ֖י חָ֑י אֵֽלְכָ֥ה וְאֶרְאֶ֖נּוּ בְּטֶ֥רֶם אָמֽוּת׃ (א) וַיִּסַּ֤ע יִשְׂרָאֵל֙ וְכׇל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וַיָּבֹ֖א בְּאֵ֣רָה שָּׁ֑בַע וַיִּזְבַּ֣ח זְבָחִ֔ים לֵאלֹקֵ֖י אָבִ֥יו יִצְחָֽק׃ (ב) וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹקִ֤ים ׀ לְיִשְׂרָאֵל֙ בְּמַרְאֹ֣ת הַלַּ֔יְלָה וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹ֣ב ׀ יַעֲקֹ֑ב וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי׃ (ג) וַיֹּ֕אמֶר אָנֹכִ֥י הָאֵ֖ל אֱלֹקֵ֣י אָבִ֑יךָ אַל־תִּירָא֙ מֵרְדָ֣ה מִצְרַ֔יְמָה כִּֽי־לְג֥וֹי גָּד֖וֹל אֲשִֽׂימְךָ֥ שָֽׁם׃ (ד) אָנֹכִ֗י אֵרֵ֤ד עִמְּךָ֙ מִצְרַ֔יְמָה וְאָנֹכִ֖י אַֽעַלְךָ֣ גַם־עָלֹ֑ה וְיוֹסֵ֕ף יָשִׁ֥ית יָד֖וֹ עַל־עֵינֶֽיךָ׃ (ה) וַיָּ֥קׇם יַעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיִּשְׂא֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־יַעֲקֹ֣ב אֲבִיהֶ֗ם וְאֶת־טַפָּם֙ וְאֶת־נְשֵׁיהֶ֔ם בָּעֲגָל֕וֹת אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח פַּרְעֹ֖ה לָשֵׂ֥את אֹתֽוֹ׃

(28) “Enough!” said Israel. “My son Joseph is still alive! I must go and see him before I die.” (1) So Israel set out with all that was his, and he came to Beer-sheba, where he offered sacrifices to the God of his father Isaac’s [house]. (2) God called to Israel in a vision by night: “Jacob! Jacob!” He answered, “Here.” (3) “I am God, the God of your father’s [house]. Fear not to go down to Egypt, for I will make you there into a great nation. (4) I Myself will go down with you to Egypt, and I Myself will also bring you back; and Joseph’s hand shall close your eyes.” (5) So Jacob set out from Beer-sheba. The sons of Israel put their father Jacob and their children and their wives in the wagons that Pharaoh had sent to transport him;

Questions

  1. The changes of name for Yaakov/Yisroel
  2. Sacrifice to Elokim
  3. מראת לילה
  4. What is Yosef putting hands on Eyes
The Good the Bad and.....

ויאמר ישראל. עד שלא באה אליו רוח נבואה הזכירו הכתוב בשם יעקב ותחי רוח יעקב, משבאה אליו הרוח הזכירו בשם ישראל ויאמר ישראל, ויסע ישראל, ויאמר אלקים לישראל במראות הלילה. ומה שהקב"ה קראו יעקב והוא עצמו יתברך קרא שמו ישראל, מכיון שנסיעתו למצרים היתה להיותו גולה שם לא הזכירו בשם השררה רק בשם השפלות, ואחר שהקב"ה קראו בשם יעקב יזכירנו הכתוב ג"כ בשם הזה, ויקם יעקב מבאר שבע, את יעקב אביהם. ומה שכתוב וישאו בני ישראל, כי רצה להזכיר בירידה זו שני שמותיו ישראל ויעקב להורות שאע"פ שהוא עתה יעקב בירידה עתידים הבנים להגאל ולצאת ביד רמה ולחזור לשררותם ולגדולה ממנה, ... וזהו שכתוב ואלו שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו, כי הבאים מצרימה הם יעקב ובניו והם עתידים להקרא בני ישראל ולהפקד במספר שמות.

ויאמר ישראל, “Yisrael said.” As long as his prophetic spirit had not been restored to him, the Torah referred to him only as Yaakov. Now that he had regained this additional spiritual dimension he is once more referred to as Yisrael. We have 18 instances from here until the end of the Book of Genesis where Yaakov is referred to as ישראל, such as 46,1; 46,5; 46,8; 46,29; to name but a few. The reason that G’d called him “Yaakov” in 46,2 whereas the Torah (G’d Himself) had referred to him as ישראל in the same verse was because the journey to Egypt was a voluntary exile on the part of Yaakov and it was not appropriate that the name Yisrael which denotes authority, victory, etc., should be applied to someone who exiles himself and subordinates himself to a human ruler. Once G’d had called him by the name Yaakov, it is not surprising to see that the Torah reverts to use of that name (compare 46,5, 46,6, 46,8, 46,19, 46,26, 46,27, etc.).
When the Torah (46,5) nonetheless speaks of וישאו בני ישראל את יעקב אביהם, “the sons of Israel carried their father Yaakov, etc.,” the message of the Torah is that Yaakov’s descent to Egypt involved both his names, i.e. although at this stage he had become an exile, ultimately, -through the exile experience in Egypt- he (his people) would be redeemed there and would emerge as more deserving of the name בני ישראל than before. This is the reason that in the verse mentioned the sons of Yaakov are referred to as בני ישראל rather than as the בני יעקב. The Torah could have simply written that “Yaakov’s sons carried him, etc.” We have this concept repeated at the beginning of the Book of Exodus where the Torah speaks of: “these are the children of Israel who came down to Egypt.” The same verse goes on naming them as “Yaakov and his sons.” These are the very ones who in the future would be called “the children of Israel.”

Two Alternative & Competing Narratives

The Positive View

ויאמר ישראל. השיג מעלת ישראל. וראה ברוה״ק כי יוסף עומד בצדקו....

Yisrael said. He is referred to as “Yisrael” once more, indicating a return to a more elevated spiritual state.My son Yoseif still lives. He saw prophetically that Yoseif had withstood his challenges and remained righteous. I will go. Only for a visit — Yaakov had no intention of transferring his family to Egypt despite the famine.
How did Yaakov understand that if he is a מוֹשֵׁל then he is עומד בצדקו ?

(ה) אָמַר הֶחָבֵר: הֶחָסִיד הוּא מִי שֶׁהוּא מוֹשֵׁל, נִשְׁמָע בְּחוּשָׁיו וְכֹחוֹתָיו הַנַּפְשִׁיִּים וְהַגּוּפִיִּים, וּמַנְהִיגָם הַהַנְהָגָה הַגּוּפִיִּית, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר". וְהוּא הַמּוּכָן לְמֶמְשָׁלָה, כִּי אִלּוּ הָיָה מוֹשֵׁל בִּמְדִינָה הָיָה נוֹהֵג בָּהּ בְּצֶדֶק כַּאֲשֶׁר נָהַג בְּגוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ, וְחָסַם הַכֹּחוֹת הַתַּאֲוִיִּים וּמָנַע אוֹתָם מִן הָרִבּוּי אַחַר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם חֶלְקָם, וְהִסְפִּיק לָהֶם מַה שֶּׁיְּמַלֵּא חֶסְרוֹנָם, ...

5. The Rabbi: The pious man is nothing but a prince who is obeyed by his senses, and by his mental as well as his physical faculties, which he governs corporeally, as it is written: 'He that ruleth his spirit [is better] than he that taketh a city' (Proverbs 16:32). He is fit to rule, because if he were the prince of a country he would be as just as he is to his body and soul. He subdues his passions, keeping them in bonds, but giving them their share in order to satisfy them as regards food, drink, cleanliness, etc. He further subdues the desire for power, but allows them as much expansion as avails them for the discussion of scientific or mundane views, as well as to warn the evil-minded. He allows the senses their share according as he requires them for the use of hands, feet, and tongue, as necessity or desire arise. The same is the case with hearing, seeing, and the kindred sensations which succeed them; imagination, conception, thought, memory, and will power, which commands all these; but is, in its turn, subservient to the will of intellect. He does not allow any of these limbs or faculties to go beyond their special task, or encroach upon another. If he, then, has satisfied each of them (giving to the vital organs the necessary amount of rest and sleep, and to the physical ones waking, movements, and worldly occupation), he calls upon his community as a respected prince calls his disciplined army, to assist him in reaching the higher or divine degree which is to be found above the degree of the intellect. He arranges his community in the same manner as Moses arranged his people round Mount Sinai. He orders his will power to receive every command issued by him obediently, and to carry it out forthwith. He makes faculties and limbs do his bidding without contradiction, forbids them evil inclinations of mind and fancy, forbids them to listen to, or believe in them, until he has taken counsel with the intellect. If he permits they can obey him, but not otherwise. In this way his will power receives its orders from him, carrying them out accordingly. He directs the organs of thought and imagination, relieving them of all worldly ideas mentioned above, charges his imagination to produce, with the assistance of memory, the most splendid pictures possible, in order to resemble the divine things sought after. Such pictures are the scenes of Sinai, Abraham and Isaac on Moriah, the Tabernacle of Moses, the Temple service, the presence of God in the Temple, and the like. He, then, orders his memory to retain all these, and not to forget them; he warns his fancy and its sinful prompters not to confuse the truth or to trouble it by doubts; he warns his irascibility and greed not to influence or lead astray, nor to take hold of his will, nor subdue it to wrath and lust. As soon as harmony is restored, his will power stimulates all his organs to obey it with alertness, pleasure, and joy. They stand without fatigue when occasion demands, they bow down when he bids them to do so, and sit at the proper moment. The eyes look as a servant looks at his master, the hands drop their play and do not meet, the feet stand straight, and all limbs are as frightened and anxious to obey their master, paying no heed to pain or injury. The tongue agrees with the thought, and does not overstep its bounds, does not speak in prayer in a mere mechanical way as the starling and the parrot, but every word is uttered thoughtfully and attentively. This moment forms the heart and fruit of his time, whilst the other hours represent the way which leads to it. He looks forward to its approach, because while it lasts he resembles the spiritual beings, and is removed from merely animal existence. Those three times of daily prayer are the fruit of his day and night, and the Sabbath is the fruit of the week, because it has been appointed to establish the connexion with the Divine Spirit and to serve God in joy, not in sadness, as has been explained before. All this stands in the same relation to the soul as food to the human body. Prayer is for his soul what nourishment is for his body. The blessing of one prayer lasts till the time of the next, just as the strength derived from the morning meal lasts till supper. The further his soul is removed from the time of prayer, the more it is darkened by coming in contact with worldly matters. The more so, as necessity brings it into the company of youths, women, or wicked people; when one hears unbecoming and soul-darkening words and songs which exercise an attraction for his soul which he is unable to master. During prayer he purges his soul from all that passed over it, and prepares it for the future. According to this arrangement there elapses not a single week in which both his soul and body do not receive preparation. Darkening elements having increased during the week, they cannot be cleansed except by consecrating one day to service and to physical rest. The body repairs on the Sabbath the waste suffered during the six days, and prepares itself for the work to come, whilst the soul remembers its own loss through the body's companionship. He cures himself, so to speak, from a past illness, and provides himself with a remedy to ward off any future sickness. This is almost the same as Job did with his children every week, as it is written: 'It may be that my sons have sinned' (Job 1:5). He, then, provides himself with a monthly cure, which is 'the season of atonement for all that happened during this period,' viz. the duration of the month, and the daily events, as it is written: 'Thou knowest not what a day may bring forth' (Proverbs 27:1) He further attends the Three Festivals and the great Fast Day, on which some of his sins are atoned for, and on which he endeavours to make up for what he may have missed on the days of those weekly and monthly circles. His soul frees itself from the whisperings of imagination, wrath, and lust, and neither in thought or deed gives them any attention. Although his soul is unable to atone for sinful thoughts--the result of songs, tales, etc., heard in youth, and which cling to memory--it cleanses itself from real sins, confesses repentance for the former, and undertakes to allow them no more to escape his tongue, much less to put them into practice, as it is written: 'I am purposed that my mouth shall not transgress' (Psalsm 17:3). The fast of this day is such as brings one near to the angels, because it is spent in humility and contrition, standing, kneeling, praising and singing. All his physical faculties are denied their natural requirements, being entirely abandoned to religious service, as if the animal element had disappeared. The fast of a pious man is such that eye, ear, and tongue share in it, that he regards nothing except that which brings him near to God. This also refers to his innermost faculties, such as mind and imagination. To this he adds pious works.

ויוסף ישית ידו על עיניך....לכן בא אליו הדבור "יוסף ישית ידו על עניך" כלומר הנני מבטיחך כי שעשועי נפש לאין שיעור תמצא בהיותך קרוב ליוסף, הם ימלאו כל חדרי לבבך בשמחה וגיל, לא יהיה מקום פנוי בלב שתוכל דאגה ותוגה לשכון בתוכו...והתוגה על העתיד אשר תראה בעין שכלך לא תהא שולטת ברעיונותיך להדאיב את נפשך, מרוב שמחה הזמנית שתשתעשע עם יוסף, וכמו שהעיד הכתוב, ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה שאמרו בו המפרשים...

The Negative View

.... וזהו ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק. ויאמר אלקים לישראל במראות הלילה וגו'. הרמז בזה כי יעקב היה מתירא לירד למצרים כמו שנתירא אביו. וזהו ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק. שהשם א"ל אל תרד מצרימה אולי יאמר לו כן. ...

Back to the positive

ויוסף ישית ידו על עיניך. ... אלא יש בזה הבטחה נפלאה לעיקר קיום האומה במצרים ומשמעות עיניך היינו תשוקתו ומדתו המיוחדת שנתן יעקב עיניו ע״ז ומבואר בפ׳ ברכה דעין יעקב היא לשבת בטח בדד. ופי׳ בטח להיות בשלום ובמדת אהבה בין אדם לחבירו כמדת יעקב בהפלגה כמ״ש לעיל כ״פ וע׳ לעיל ל״ב כ״ו. ופי׳ בדד הוא שלא להתערב יותר מן ההכרח עם אוה״ע. ... וכך הוא רצונו של הקב״ה כמ״ש ריש שירת האזינו בפסוק ה׳ בדד ינחנו. אבל מדות הללו מסוגלות להיות נשמרות אך ע״י תורה ועבודה שהמה מבדילים בין ישראל לעמים וגם אהבת השלום באה ע״י ת״ח המרבים שלום .... וא״כ הי׳ עיקר מקיימי האומה הישראלית ונקודתה שבט לוי ויהודה שבהם הי׳ עיקר תורה ועבודה אבל במצרים לא נשמר עין יעקב כ״א ע״י יוסף. .. השתדל יוסף בכחו לפנות ארץ גושן. ולהושיב את ישראל שם. כאשר יבואר עוד. ולא עשה כן אלא כדי שיהיו ישראל בדד....:

What is it about mitzrayim that is an issue, and what is it about Yosef that he can overcome it.

עֲשָׂרָה קַבִּים זְנוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה עַרְבִיָּא.

The Gemara returns to its list of endowments of various groups: Ten kav of strength descended to the world; the Persians took nine and the rest of the world took one. Ten kav of lice descended to the world; Media took nine and the rest of the world took one. Ten kav of witchcraft descended to the world; Egypt took nine and the rest of the world took one. Ten kav of plagues descended to the world; pigs, which carry disease, took nine and the rest of the world took one. Ten kav of licentiousness descended to the world; Arabia took nine and the rest of the world took one.
Man is an Olam Katan, a microcosm of the world

... כי על כן נקראת מצרים ערות הארץ כי היא בחינה היותר מזוהמת שבגוף כאשר אחשוב כי הוא מאמרם ז"ל בנועם מליצתם באומרם. האדם יש לו ראש כן הארץ יש לה ראש כדכתיב וראש עפרות תבל. האדם יש לו ידים וכו' כמה דאת אמר על טבור הארץ האדם יש לו ערוה והארץ כו' כד"א לראות את ערות הארץ באתם ואין ספק כיוונו לומר כי כאשר עם היות שהתכוננת חבור רמ"ח איברים אדם אחד יקרא עם כל זה לא יבצר היות הפרש איכות בין אבר לאבר כי לא ידמה איכות הראש אל הרגל וההיקש בשאר. כן גם שחוג הארץ א' דסדנא דארעא חד הוא לא תדמה בחינת חלק הנמשל לראש אל בחינת חלק הנמשל לאבר זולתו והכל ע"פ בחינת כח הרוחני אשר לעומתו בשמים ממעל משבעים שרים אשר להם ניתנה הארץ כנודע. ועל כן למה שארץ מצרים היא מבחינת עכירות כח הטומאה הנמשל אל הערוה. ....:

Yosef plays a direct role in this

אשר יאמר לכם תעשו. לְפִי שֶׁהָיָה יוֹסֵף אוֹמֵר לָהֶם שֶׁיִּמּוֹלוּ, ...

אשר יאמר לכם תעשו WHAT HE SAITH TO YOU, DO — He gave them this order because Joseph had told them to be circumcised. When they came to Pharaoh and said, “Thus he bids us do otherwise he will give us no corn”, he asked them, “Why did you yourselves not lay up corn? Did he not publicly announce that years of famine were coming?” They answered him, “We gathered in much, but it has rotted”. He said to them, “If this be so — what he saith to you, do. See, he laid a decree upon the produce and it rotted; what will happen if he lays a decree upon us that we should die!” (cf. Genesis Rabbah 91:5)

עוד שנית היתה הכוונה בקדימת ביאת יוסף עם השכינה מצרימה למען הכניע כח טומאה שר מצרים ולהחליש כחה פן תחזק ותגבר ידה על ישראל יאבדו חלילה. כי הלא גם בהיות שכינה עמהם היו קרוב ליאבד ביציאה ואלו שהו עוד מעט היו נאחזים מטומאת מצרים משתקעים בחמשים שערי טומאה והוא מאמרנו על פסוק (שמ"ת י"ב) ולא יכלו להתמהמה והוא מאמר התנא שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם מיד. ומה גם אם לא היתה שכינה מקדמת להיות אתם בהכנות הנזכרות לכך צוה יוסף לכרות בשר ערלת' למען התיש כח טומאת מצרים הנקראת ערות הארץ כמדובר וסייע לזה אשר הובא בנסיון ערוה שע"י וכו' עמדו בנסיון עצם כחו לעשות הדבר ההוא. וגם למען התיש כח המצרים מלשעבד את ישראל. ולהכניע' תחת טומא' שר צלם העביר אותם לערים להריקם מכלי אל כלי ולהחליש כח צנורות המיוחדים ליושבי עיר ועיר:

.... או לפי דרכנו והוא מז"ל (במדרש פר"א פ"ה) כי כשאין ישראל עושין רצונו של מקום. המטר הוא מלמטה מהים ומתעברת הארץ כהרה לזנונים. וכשהם צדיקים הגשמים מן השמים. שנאמר יפתח יקוק לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר כו'. ושעליה נאמר כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים כו' והולידה והצמיחה כו'. כי אז מקבלת כאשה מבעלה. ועל זה יאמר ונתתי גשמיכם הם המיוחדים לכם הם מן השמים. כד"א יפתח יקוק לך את השמים כו'. כי לישראל נתייחדו הנה לכם...

... וכמו שא"י היא בתכלית הטהרה והקדושה לזה היא ניזונית ממים זכרים, ואפשר שז"ס אמרו למטר השמים תשתה מים, כך מצרים מעלתה בתכלית הטומאה ולזה נקראת ערות הארץ כמו שביארנו לעיל, לכן לא היתה ראויה להיות ניזונית ממים זכרים אלא מנילוס שהם מים נקבות,

Here we begin to see how Yosef plays a role

וירא יעקב כי יש שבר במצרים וכו' ....וכך הוא הפירוש הים ראה וינס כי ירא מלפני אלוק יעקב ההופכי הצור אגם מים היינו שהיפוך מאותיות מצרים לצור מים והכל היה ע"י יוסף כשבא למצרים ובצדקתו ושלימותו הפעיל היפך מצרים לצור מים כידוע בזוהר ובספרים אחרים שלכך ירד יוסף למצרים קודם לישראל כדי שיהיה הוא מרכבה להשכינה ע"ש נמצא הוא ענין אחד עם מה שאמר במדרש ראה ארונו של יוסף שכתוב בו וינס ויצא החוצה ובצדקתו זה היפך מצרים לאותיות צור מים וזה י"ל שמרומז בפסוק וירא יעקב כי יש שבר במצרים היינו לשון שבירה שראה שיש שבירה במצרים באותיות מצרים שנתהפך לצירוף אחר קדוש וע"י מי היה זה ע"י אותו זכות של וינס ויצא החוצה שהוא שמירת הברית והוא בחי' צדיק והבין מזה שיש לו תקוה מה במצרים והבן:

Yosef is described in terms of beauty

בן פרת עלי עין. חִנּוֹ נָטוּי עַל הָעַיִן הָרוֹאָה אוֹתוֹ:

בנת צעדה עלי שור. בְּנוֹת מִצְרַיִם הָיוּ צוֹעֲדוֹת (עַל הַחוֹמָה) לְהִסְתַּכֵּל בְּיָפְיוֹ, ....

בן פרת עלי עין means his gracefulness attacks the eye that looks at him. בנות צעדה עלי שור DAUGHTERS TREAD ON THE WALL — The daughters of Egypt used to climb up to gaze at his beauty בנות is plural — many daughters, whilst צעדה is singular, but the words should be translated thus: many daughters climbed, each of them to any place from which she could best obtain a glimpse of him.

ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו וגו'. ... ואכן הנה נודע בחינת יוסף צדיק חי עולמים שהוא המחיה ומשפיע לכל העולמות שלמעלה ושלמטה כי הוא העמוד שהעולם עומד עליו בסוד אומרם (חגיגה י"ב:) על מה העולם עומד על עמוד אחד וצדיק שמו שנאמר (משלי י', כ"ו) וצדיק יסוד עולם, כי הוא המקבל ההשפעה מכל המדות והוא מחלק אחר כך מזון וטרף אל בית המלכות להוריד לעולמות התחתונים ולשם זה נקרא בחינת צדיק חי כי הוא המחיה כל העולמות בהשפעתו וברכתו, ועל כן אלה תולדות יעקב יוסף שכל תולדות יעקב נקראו על שם יוסף שהוא המחלק מזון ומשפיע לכולם וכל מה שלמד יעקב בבית שם ועבר מסר לו בכדי שהוא יהיה המחלק כל ההשפעות ומזון. ועל כן כשרצה הקב"ה להשרות שכינתו כביכול במצרים לתת מחיה לישראל אשר יבואו שמה, הוכרח לשלוח תחילה את יוסף הצדיק שמה להתחזק במצרים במאוד מאוד עם בחינתו שלא יפגום את בריתו ברית הקודש בכדי שהוא יהיה המשפיע וברכה לראש משביר וכן נעשה על ידו שנעשה בבחינת (בראשית מ"ב, ו') ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ. והכל להתחזק ולעשות צינור ושביל להמשיך השפע הקודש למצרים לתת מחיה לישראל אשר יבואו שמה..

As we saw in the beginning, Yosef needs to join with Yehuda, So Yaakov sends Yedudah. Why?

וְאֶת־יְהוּדָ֞ה שָׁלַ֤ח לְפָנָיו֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף לְהוֹרֹ֥ת לְפָנָ֖יו גֹּ֑שְׁנָה וַיָּבֹ֖אוּ אַ֥רְצָה גֹּֽשֶׁן׃

רש"י .....וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה לְהוֹרוֹת לְפָנָיו – לְתַקֵּן לוֹ בֵּית תַּלְמוּד שֶׁמִּשָּׁם תֵּצֵא הוֹרָאָה:

And Judah he sent before him to Joseph to pave the way [for settlement] before him [(i.e., before he reached there)] to Goshen. And they came to the land of Goshen.

ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גושנה. רמז כי משיח בן דוד צריך להיות קודם לו משיח בן יוסף. וזהו שאמר ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף. והבן:

... כי בחי' יוסף להיות יראת יקוק על פניו תמיד שיהיה נשמר מכל נדנוד דבר רע ח"ו כמ"ש בו את האלקים אני ירא וזהו בחי' צדיק. אבל אין בזה קיום להכלל מפני שאין רוב צבור יכולים לעמוד בו זולת כשיצטרף לזה בחי' יהודה שאמרו (סוטה לו:) שנקרא כולו על שמו של הקב"ה. והיינו שנמצא בו כל שם הוי"ה וגם אות דל"ת שעל ידה נשלם יקוק אחרונה בחי' התגלות. מלכות שמים. כמ"ש בזוה"ק יקוק דלת הוית דהיינו ע"י שהאדם בדלות ושפלות להכיר דלית ליה מגרמיה כלום. כי כל מעשיו גם היראת שמים שלו הוא רק מכח הש"י ע"י זה נשלם בחי' התגלות מלכות שמים. וזהו שנקרא כולו על שמו של הקב"ה היינו שכל עניניו הוא מוסר להשי"ת. וע"י ב' הבחי' של יהודה ויוסף נשלם כל העבודה בשלימות. כי ראשית הכל היראה בחי' יוסף כש"נ ראשית חכמה יראת יקוק והיראה מצד האדם וזה מדרגת יוסף. ובחי' יהודה היא עדמש"נ הן יראת השם היא חכמה היינו שגם היראה היא בידי שמים. ....

רק מזה שנא' ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו ואמרו (מד"ת) להתקין לו בית תלמוד כו' שיהא מלמד את השבטים. שאינו מובן עפ"י פשוט למה הוצרך יעאע"ה לזה לשלוח את יהודה דוקא ולמה מזכיר אל יוסף. רק שזה היה לאחר שנתודע ליעקב אע"ה שנעשה בזה התגלות הישועה להיות נבנה ונתקיים קדושת ישראל לדורות ע"י שבטי יה בלא שום פגם....וע"כ יעאע"ה כאשר הבין שע"י התקרבות בחי' יהודה ליוסף יהיה נשלם קדושת ישראל לדורות ע"י צאצאיו דייקא אשר כולם בשם זרע ישראל יכונה. לכן נאמר בו ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק והיינו בחינת יצחק אשר ממנו התחילה הקדושה להתייחד לזרעו דייקא. .... ולכן גם יעקב אע"ה כשראה שנשלם בו קדושת ישראל הקריב שלמים על מזבחו של יצחק כנ"ל. ואח"כ נא' ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף מפני שראה שע"י שיהיה נשלם בחי' יהודה לבחי' יוסף יהיה בזה שלימות הקדושה. ולזה רמזו להתקין לו בית תלמוד ....:

What was the merit - that Yosef became the Viceroy- in contradistinction from Yehuda

... ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו יוסף משלו נתנו לו הפה שלא נשק בעבירה על פיך ישק כל עמי, צואר שלא דבר בעבירה וישם רביד הזהב על צוארו. ידים שלא משמשו בעבירה ויתן אותה על יד יוסף. גוף שלא נדבק בעבירה וילבש אותו בגדי שש.....

... מפני מה זכה יהודה למלכות...מפני שקדש שמו ברבים ולכך ראוי למלכות, ....

An additional depth to difference in their Avodah

ויגש אליו יהודה .... הענין דאי' בס' יצירה לב בנפש כמלך במלחמה דידוע דכלל ישראל הם קומה שלימה לכן בהכרח להיות נמצאים בהם פרטי נפשות שהם כנגד איברים פרטים. והסנהדרין והחכמים נקראו עיני העדה (כמ"ש ב"ב ד.) והנפשות שהם בחי' הלב של כלל ישראל המה נכתרים בכתר מלכות. ... וכמו כן בהתחלת כניסת ישראל לארץ היה ע"י שני מלכים ע"י יהושע שהיה מלך ראשון בישראל והיה משבט יוסף והיה כובש את הארץ וע"י דוד המע"ה שהיה משבט יהודה. וכדוגמא הזה היה הרשימה בפר' זו מעין התגלות הישועה שלעתיד בזה שנגש יהודה אל יוסף שע"י זה כל חובין אתכפרו..... והיינו כי יוסף הוא בחי' אש של היראה ופחד יקוק לנגד עיניו לבל יעבור שום נדנוד נגד רצונו ית' כש"נ בו את האלקים אני ירא. ובזה נשמר מהחטא בהנסיון מבחי' גבורה הכובש את יצרו. ו... ובחי' יהודה נקרא המשל והוא בחי' דוד המע"ה שנא' בו הגבר הוקם על שהקים עולה של תשובה (כמ"ש מ"ק טז:) כדי להורות תשובה לדורות. כי בחינת יוסף להיות נשמר מכל רע אין בזה בירור לדורות לכל נפשות ישראל להיותם נתבררים בשלימות להיות ועמך כולם צדיקים כי אדם אין צדיק בארץ וגו'. אמנם כאשר יזדווג בזה גם בחי' יהודה אזי יתברר הכל בשלימות להיות נתקן עי"ז גם כל פרטי נפשות שאירע להם איזה פגם וקלקול. וע"ז הועמד יהודה נגד הלב כסיל לשמאלו שגם אם אירע איזה פגם מסיבתו שיוכל ג"כ להיות נתקן. ...:

The Negative Perspective

רב אלכה ואראנו. לא שאגור שם כדבריו:

רב...אלכה ואראנה, I will go and see him, but will not remain there as he has said.

רב עוד יוסף בני חי, כי יעקב ראה כי בעוה"ר ממשלת יוסף רומז לחילוק מלכות בית דוד, ימלוך יהודה וימלוך יוסף ע"כ אמר רב עוד יוסף בני חי אבל מה שהוא מושל אינה טוב והיינו דכתיב בסוף ויבך על צואריו עוד, פי' רמב"ן יעקב כמו שבכה עד עכשיו כן בכה עוד, רצה לומר עד עכשיו בכה על שאבד שטנו של עשו ועכשיו עדיין בכה על חילוק מלכיו' שיגרום חורבן ביהמ"ק והיינו על צואריו שרומז על חביהמ"ק (כדאיתא ברש"י בשם המדרש):

וענין הקדמות מלכות יוסף הוא להקים מלכות יהודה כמו שכתבתי לעיל, אבל ראה יעקב פירצה במלכות בית יוסף כשתחלק מלכות בית דוד כשהומלך ירבעם על עשרת השבטים ונשאר לדוד יודא ובנימן, ודבר זה גרם החורבן בית ראשון, כי ירבעם הקים שני עגלי זהב, ואחר כך הוסיפו בעבודות זרות, ואחר כך למדו יהודא ובנימן מהם עד גלות הארץ. וכן בבית שני שלקחו החשמונאים המלכות וחטאו בזה כמו שכתב הרמב"ן בפרשת ויחי ...:

Jacob, when he said these words, may possibly have experienced a moment of divine inspiration about the need for the kingdom of Joseph to precede that of Yehudah. What plagued Jacob was 1) that he simultaneously foresaw that the kingdom of David would be split when Jerovam of the tribe of Joseph would command the allegiance of ten of the twelve tribes. At that time Yehudah and Benjamin alone would remain loyal to the house of David. This was one factor which led to the destruction of the first Temple; 2) because Jerovam erected the golden calves which the Ten Tribes worshiped. Later on, Israel committed many other grievous sins. Even the tribes of Yehudah and Benjamin were infected eventually, until this brought about their exile. During the second Temple the Hasmoneans appropriated the "crown" of Royalty which should have been Yehudah's. We have already quoted Nachmanides who explains how the ascent of the slave Herod to the throne in Jerusalem was a punishment for that error of the Hasmoneans, and became the beginning of the end of the second Temple which was eventually destroyed by the Romans.

(ז) והנה י"ב שבטים שבהם כח התכללות... אלא שמספר י"ב הוא מספר הכולל, י"ב צרופי הוי', י"ב גבולי אלכסון, י"ב מזלות, י"ב חדשים בשנה, וע"כ גזר הקב"ה ששבטי ישראל יהי' י"ב כמספר זה באשר ישראל הם כלל העולם כולו, ע"כ צריך להיות מספר השבטים כמספר כלל העולם שהוא י"ב, וע"כ אברהם לא העמידן כי אברהם מדתו חסד קו ימין ואף דאברהם הי' שקול ככל העולם כבמדרש לך שע"כ נקרא אברהם עברי שאלו הי' כל העולם מעבר אחד ואברהם מעבר אחד הי' הוא מכריע את כולם מ"מ לא הי' יכול להעמיד הי"ב שבטים, כי מהפרט לא יצא כלל, וכן יצחק לא העמידן שיצחק הי' מדתו פחד, ... ומטעם זה אברהם באשר לא הי' יכול להוליד י"ב שבטים כנ"ל ע"כ לא הוליד בקדושה רק אחד וכן יצחק לא הוליד בקדושה רק אחד: (ח) אך יעקב באשר הי' כלול בתרין ולא הי' איש מדה פרטית ע"כ הוא הוליד הי"ב שבטים,..

The Maharal explains how this leads to Pirud, (uses lev for Yosef) following desire -not intellect

ופירוש זה, כי אומה ישראלית הם דומים לאדם אחד, שיש בו שנים עשר אברים, והם מנויים וידועים, והם כנגד י"ב מזלות, וכנגד י"ב חדשי השנה. ויש באדם שני אברים, והם מלכים על כל האברים, והם הראש והלב. כי מלכות יהודה נגד הראש, וכדכתיב (ר' שופטים א, ב) "יהודה יעלה בראש". ויוסף תמיד הוא באמצע, כנגד הלב. [שכן] תמצא בנשיאים, נשיא אפרים באמצע, דומה ללב שהוא באמצע האדם. וידוע כי הנשמה הנבדלת היא במוח, והנשמה היא אלקית יותר מן הלב. וכן הוא מלכות יהודה, כאשר המלכות הוא כראוי, אז מקבלים כבוד יקוק, ואין כאן רק מלכות בית דוד. ולפיכך ראוי כי יהיה מלך אחד לכל י"ב שבטים, שהם י"ב אברי האדם. אבל כאשר אינם זוכים, אינם מקבלים לגמרי כבוד השם, ואין להם מעלה זאת כאשר ראוי, ואז נחלק המלכות. ורוב האברים נמשכים אל הלב, שהוא עיקר, ומעוט אל הראש, כאשר הוא בחסרון. לכך לא היה ליהודא רק שבט יהודא ובנימין, שהם האברים הקרובים ביותר לקבל כבוד השם, כאשר המקדש בחלקם. אבל שאר האברים, שהם השבטים, לא היו נמשכים אחריהם, כאשר לא היו ישראל במדריגה הזאת* העליונה לקבל זה.

נו) יחוד יסוד ומלכות – זהו אחד מעיקרי היעודים של מב״י ליחד שמים וארץ, לאחד ב׳ המשיחין היינו עץ יוסף ועץ יהודה באתערותא דלתתא בחבור ירושלם של מעלה וירושלם של מטה ע״י ירושלם הבנויה, אז תהיה כעיר שחוברה לה יחדיו.
“the unification of Yesod and Malchut” -- This is one of the principal missions of Mashiach ben Yosef:to unify heaven and earth, to unify the two meshichim, which means the tree of Yosef with the tree of Judah during the awakening from below with the joining of Jerusalem above with Jerusalem below by a rebuilt Jerusalem. Then it will be like a city that is united together (Ps. 122:3).
An additional aspect of their avodah

[א]... ויש לרמז זה בפ' ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות וגו' ואמרו (מדר"ת) ע"ז להתקין לו בית תלמוד שיהא מורה שם הוראה. כי בחי' יוסף הוא הבדלה בין ישראל לעמים היינו שגוף ישראל בקדושה ונקרא בן ברית איך שהוא. וכמ"ש (נדרים לא:) קונם שאני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל וכו' ובחי' יהודה הוא הבנת... בין קודש לחול וכמ"ש (סוטה לו:) יהודה נקרא כולו על שמו של הקב"ה ולזה שלח את יהודה אל יוסף להורות כי ע"י הבחנת ב' הבדלות בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת יה"מ זוכין להורות הוראה להבדיל בין הטמא ובין הטהור. ...:

What caused the tension between the Shevatim?

נחזור לענין, מלוכת יוסף אינו אלא כדי להיות ישראל לעם להעמיד מלכות יהודה, והשבטים לא הבינו דבר זה רק היו סבורים אך לו המלוכה שהוא מבקש המלוכה בעצם לו ולזרעו, על כן הלכו דותינה לבקש נבלי דתות, כלומר לדון אותו בדת תורה והסכימו כולם שהוא בן מות, אפילו בני בלהה וזלפה אוהביו הסכימו כן מצד הדין ודת מאחר שחולק על מלכות בית דוד, וכל החולק על מלכות בית דוד כחולק על השכינה:

To return to the subject of the kingdom of Joseph. Its only purpose was to enable the Jewish people to be forged into a single nation, and the kingdom of Yehudah (David) to be established. The brothers did not understand this. They believed that Joseph wanted Royalty for its own sake, for both himself and his descendants. This is why they went to Dotan לבקש נחלי דתות, to devise legal schemes, to judge him according to Torah law. They all came to the conclusion that he was guilty of death. Even the sons of Zilpah and Bilhah, who were Joseph's closest friends, agreed that from the point of view of justice Joseph was guilty. He had disputed the authority of the kingdom of David; anyone doing so is guilty of death. Insubordination against the kingdom of David is equated with insubordination against the שכינה itself.

וְלֹא תָתֽוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר֯־אַ֯תֶּם זֹנִים֯ אַ֯חֲרֵיהֶם:

ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורת לפניו גשנה ויבאו ארצה גשן ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה וירא אליו ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד יש לתת לב מדוע בחר לשלוח לפניו את יהודה דווקא ויותר היה לו לשלוח את נפתלי שהי' קל ברגליו לרוץ ....אמנם יש לרמוז בזה כי הנה ידוע שהיחוד הוא לקשר היקוק תתאה בהר והו' ביקוק עלאה והיקוק עלאה בהיוד ובזמן הגלות איתא בכתבי האר"י ז"ל שצריך להמשיך ע"י הכריעות שבש"ע את הר אל היקוק תחילה והנה ידוע שיעקב עם י"ב שבטי יה הם כללות היחוד אמנם עיקר היחוד נעשה ע"י יעקב ויוסף ומלכות בית דוד שיעקב הוא הדעת שאי אפשר לעשות היחוד בלי דעת ויוסף הוא הצדיק המשפיע שג"כ אי אפשר לעשות היחוד זולתו וגם אין היחוד בלא המלכות שהיא המקבלת שהגם שאינה מדה רק כוללת המדות מ"מ אי אפשר להשפעה שתצא החוצה ולכן הספירות הם עשר ולא תשע והנה קנאת יוסף עם השבטים זאת היתה שיוסף חשב עצמו לעיקר מחמת שאי אפשר להיחוד שיהיה זולתו והשבטים חשבו שהמלכות הוא העקרית שהוא יהודה שממנו יצאה מלכות בית דוד שאי אפשר להיחוד בלי נוקבא המקבלת וזאת היתה כוונת יוסף שירד יעקב למצרים מפני שידע שהוא הצדיק המשפיע שאי אפשר להיחוד שיהי' זולתו ולכן נסתלקה השכינה מיעקב כל אותן השנים שפי' ממנו יוסף מפני שנשאר בלי משפיע ולא היה אפשר לעשות היחוד.... והנה יעקב אבינו ביקש להודיע זאת ליוסף לבל יחשוב עצמו לעיקר ושאי אפשר להיחוד בלא המלכות המקבלת ולכן נאמר ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה לשון "גש "נא פי' ששלח לפניו את יהודה שהוא מרכבה למדת מלכות להורות לפניו שהגיע עת לעשות הייחוד וזהו גשנה לשון הגשה וייחוד ויאסר יוסף מרכבתו רומז שקישר עצמו במרכבתו שהוא מרכבה למדת היסוד ויעל יוסף לקראת ישראל אביו גשנה רומז לסדר הייחוד שהמשפיע צריך לקשר עצמו בהדעת להוריד ההשפעה וזהו וירא אליו ויפל על צואריו רומז שעשה היחוד בבחי' נשיקין כידוע ויבך על צואריו עוד ויבך בלי וא"ו הפעולה עולה ל"ב כמנין לב' נתיבות החכמה שהמשיך השפעה ממקור העליון להשפיע אל המלכות.

So what is OUR Avodah
כִּימֵ֥י צֵאתְךָ֖ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אַרְאֶ֖נּוּ נִפְלָאֽוֹת׃
I will show him wondrous deeds
As in the days when You sallied forth from the land of Egypt.

Kedusha

Achdus

נושא בעול