Torah's Reasons for Pidyon Haben

1. Firstborns of Egypt

(א) וַיְדַבֵּ֥ר יי אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (ב) קַדֶּשׁ־לִ֨י כׇל־בְּכ֜וֹר פֶּ֤טֶר כׇּל־רֶ֙חֶם֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה לִ֖י הֽוּא׃ (ג) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָעָ֗ם זָכ֞וֹר אֶת־הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר יְצָאתֶ֤ם מִמִּצְרַ֙יִם֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִ֧יא יי אֶתְכֶ֖ם מִזֶּ֑ה וְלֹ֥א יֵאָכֵ֖ל חָמֵֽץ׃ (ד) הַיּ֖וֹם אַתֶּ֣ם יֹצְאִ֑ים בְּחֹ֖דֶשׁ הָאָבִֽיב׃ (ה) וְהָיָ֣ה כִֽי־יְבִיאֲךָ֣ יי אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽ֠כְּנַעֲנִ֠י וְהַחִתִּ֨י וְהָאֱמֹרִ֜י וְהַחִוִּ֣י וְהַיְבוּסִ֗י אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע לַאֲבֹתֶ֙יךָ֙ לָ֣תֶת לָ֔ךְ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ וְעָבַדְתָּ֛ אֶת־הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את בַּחֹ֥דֶשׁ הַזֶּֽה׃ (ו) שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצֹּ֑ת וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י חַ֖ג לַיי׃ (ז) מַצּוֹת֙ יֵֽאָכֵ֔ל אֵ֖ת שִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֜ חָמֵ֗ץ וְלֹֽא־יֵרָאֶ֥ה לְךָ֛ שְׂאֹ֖ר בְּכׇל־גְּבֻלֶֽךָ׃ (ח) וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר בַּעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה יי לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם׃ (ט) וְהָיָה֩ לְךָ֨ לְא֜וֹת עַל־יָדְךָ֗ וּלְזִכָּרוֹן֙ בֵּ֣ין עֵינֶ֔יךָ לְמַ֗עַן תִּהְיֶ֛ה תּוֹרַ֥ת יי בְּפִ֑יךָ כִּ֚י בְּיָ֣ד חֲזָקָ֔ה הוֹצִֽאֲךָ֥ יי מִמִּצְרָֽיִם׃ (י) וְשָׁמַרְתָּ֛ אֶת־הַחֻקָּ֥ה הַזֹּ֖את לְמוֹעֲדָ֑הּ מִיָּמִ֖ים יָמִֽימָה׃ {פ}

(יא) וְהָיָ֞ה כִּֽי־יְבִאֲךָ֤ יי אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֔י כַּאֲשֶׁ֛ר נִשְׁבַּ֥ע לְךָ֖ וְלַֽאֲבֹתֶ֑יךָ וּנְתָנָ֖הּ לָֽךְ׃ (יב) וְהַעֲבַרְתָּ֥ כׇל־פֶּֽטֶר־רֶ֖חֶם לַֽיי וְכׇל־פֶּ֣טֶר ׀ שֶׁ֣גֶר בְּהֵמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ הַזְּכָרִ֖ים לַיי׃ (יג) וְכׇל־פֶּ֤טֶר חֲמֹר֙ תִּפְדֶּ֣ה בְשֶׂ֔ה וְאִם־לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה וַעֲרַפְתּ֑וֹ וְכֹ֨ל בְּכ֥וֹר אָדָ֛ם בְּבָנֶ֖יךָ תִּפְדֶּֽה׃ (יד) וְהָיָ֞ה כִּֽי־יִשְׁאָלְךָ֥ בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֣ר מַה־זֹּ֑את וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֔יו בְּחֹ֣זֶק יָ֗ד הוֹצִיאָ֧נוּ יי מִמִּצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃ (טו) וַיְהִ֗י כִּֽי־הִקְשָׁ֣ה פַרְעֹה֮ לְשַׁלְּחֵ֒נוּ֒ וַיַּהֲרֹ֨ג יי כׇּל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִבְּכֹ֥ר אָדָ֖ם וְעַד־בְּכ֣וֹר בְּהֵמָ֑ה עַל־כֵּן֩ אֲנִ֨י זֹבֵ֜חַ לַֽיי כׇּל־פֶּ֤טֶר רֶ֙חֶם֙ הַזְּכָרִ֔ים וְכׇל־בְּכ֥וֹר בָּנַ֖י אֶפְדֶּֽה׃ (טז) וְהָיָ֤ה לְאוֹת֙ עַל־יָ֣דְכָ֔ה וּלְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֣ין עֵינֶ֑יךָ כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִיאָ֥נוּ יי מִמִּצְרָֽיִם׃

Exodus 13:1-16

(1) יי spoke further to Moses, saying, (2) “Consecrate to Me every male first-born; human and beast, the first [male] issue of every womb among the Israelites is Mine.” (3) And Moses said to the people,“Remember this day, on which you went free from Egypt, the house of bondage, how יי freed you from it with a mighty hand: no leavened bread shall be eaten. (4) You go free on this day, in the month*in the month Or “on the new moon.” of Abib. (5) So, when יי has brought you into the land of the Canaanites, the Hittites, the Amorites, the Hivites, and the Jebusites, which was sworn to your fathers to be given you, a land flowing with milk and honey, you shall observe in this month the following practice: (6) “Seven days you shall eat unleavened bread, and on the seventh day there shall be a festival of יי. (7) Throughout the seven days unleavened bread shall be eaten; no leavened bread shall be found with you, and no leaven shall be found in all your territory. (8) And you shall explain to your child on that day, ‘It is because of what יי did for me when I went free from Egypt.’ (9) “And this shall serve you as a sign on your hand and as a reminder on your forehead*on your forehead Lit. “between your eyes”; cf. Deut. 6.8. —in order that the Teaching of יי may be in your mouth—that with a mighty hand יי freed you from Egypt. (10) You shall keep this institution at its set time from year to year.

(11) “And when יי has brought you into the land of the Canaanites, as [God] swore to you and to your fathers, and has given it to you, (12) you shall set apart for יי every first issue of the womb: every male firstling that your cattle drop shall be יהוה’s. (13) But every firstling ass you shall redeem with a sheep; if you do not redeem it, you must break its neck. And you must redeem every male first-born among your children. (14) And when, in time to come, a child of yours asks you, saying, ‘What does this mean?’ you shall reply, ‘It was with a mighty hand that יי brought us out from Egypt, the house of bondage. (15) When Pharaoh stubbornly refused to let us go, יי slew every [male] first-born in the land of Egypt, the first-born of both human and beast. Therefore I sacrifice to יי every first male issue of the womb, but redeem every male first-born among my children.’ (16) “And so it shall be as a sign upon your hand and as a symbol*symbol Others “frontlet.” on your forehead that with a mighty hand יי freed us from Egypt.”

2. Levites to replace firstborns, after Nadav & Avihu

במדבר ג׳

וְאֵ֛לֶּה תּוֹלְדֹ֥ת אַהֲרֹ֖ן וּמֹשֶׁ֑ה בְּי֗וֹם דִּבֶּ֧ר יי אֶת־מֹשֶׁ֖ה בְּהַ֥ר סִינָֽי׃ וְאֵ֛לֶּה שְׁמ֥וֹת בְּֽנֵי־אַהֲרֹ֖ן הַבְּכֹ֣ר ׀ נָדָ֑ב וַאֲבִיה֕וּא אֶלְעָזָ֖ר וְאִיתָמָֽר׃ אֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֔ן הַכֹּהֲנִ֖ים הַמְּשֻׁחִ֑ים אֲשֶׁר־מִלֵּ֥א יָדָ֖ם לְכַהֵֽן׃ וַיָּ֣מׇת נָדָ֣ב וַאֲבִיה֣וּא לִפְנֵ֣י יי בְּֽהַקְרִבָם֩ אֵ֨שׁ זָרָ֜ה לִפְנֵ֤י יי בְּמִדְבַּ֣ר סִינַ֔י וּבָנִ֖ים לֹא־הָי֣וּ לָהֶ֑ם וַיְכַהֵ֤ן אֶלְעָזָר֙ וְאִ֣יתָמָ֔ר עַל־פְּנֵ֖י אַהֲרֹ֥ן אֲבִיהֶֽם׃ {פ}

(ה) וַיְדַבֵּ֥ר יי אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (ו) הַקְרֵב֙ אֶת־מַטֵּ֣ה לֵוִ֔י וְהַעֲמַדְתָּ֣ אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֑ן וְשֵׁרְת֖וּ אֹתֽוֹ׃ (ז) וְשָׁמְר֣וּ אֶת־מִשְׁמַרְתּ֗וֹ וְאֶת־מִשְׁמֶ֙רֶת֙ כׇּל־הָ֣עֵדָ֔ה לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לַעֲבֹ֖ד אֶת־עֲבֹדַ֥ת הַמִּשְׁכָּֽן׃ (ח) וְשָׁמְר֗וּ אֶֽת־כׇּל־כְּלֵי֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְאֶת־מִשְׁמֶ֖רֶת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לַעֲבֹ֖ד אֶת־עֲבֹדַ֥ת הַמִּשְׁכָּֽן׃ (ט) וְנָתַתָּה֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו נְתוּנִ֨ם נְתוּנִ֥ם הֵ֙מָּה֙ ל֔וֹ מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (י) וְאֶת־אַהֲרֹ֤ן וְאֶת־בָּנָיו֙ תִּפְקֹ֔ד וְשָׁמְר֖וּ אֶת־כְּהֻנָּתָ֑ם וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת׃

(יא) וַיְדַבֵּ֥ר יי אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (יב) וַאֲנִ֞י הִנֵּ֧ה לָקַ֣חְתִּי אֶת־הַלְוִיִּ֗ם מִתּוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל תַּ֧חַת כׇּל־בְּכ֛וֹר פֶּ֥טֶר רֶ֖חֶם מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָ֥יוּ לִ֖י הַלְוִיִּֽם׃ (יג) כִּ֣י לִי֮ כׇּל־בְּכוֹר֒ בְּיוֹם֩ הַכֹּתִ֨י כׇל־בְּכ֜וֹר בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם הִקְדַּ֨שְׁתִּי לִ֤י כׇל־בְּכוֹר֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל מֵאָדָ֖ם עַד־בְּהֵמָ֑ה לִ֥י יִהְי֖וּ אֲנִ֥י יי׃

(יד) וַיְדַבֵּ֤ר יי אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר׃ (טו) פְּקֹד֙ אֶת־בְּנֵ֣י לֵוִ֔י לְבֵ֥ית אֲבֹתָ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם כׇּל־זָכָ֛ר מִבֶּן־חֹ֥דֶשׁ וָמַ֖עְלָה תִּפְקְדֵֽם׃ (טז) וַיִּפְקֹ֥ד אֹתָ֛ם מֹשֶׁ֖ה עַל־פִּ֣י יי כַּאֲשֶׁ֖ר צֻוָּֽה׃ [...] (לט) כׇּל־פְּקוּדֵ֨י הַלְוִיִּ֜ם אֲשֶׁר֩ פָּקַ֨ד מֹשֶׁ֧ה וְׄאַׄהֲׄרֹ֛ׄןׄ עַל־פִּ֥י יי לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם כׇּל־זָכָר֙ מִבֶּן־חֹ֣דֶשׁ וָמַ֔עְלָה שְׁנַ֥יִם וְעֶשְׂרִ֖ים אָֽלֶף׃

(מ) וַיֹּ֨אמֶר יי אֶל־מֹשֶׁ֗ה פְּקֹ֨ד כׇּל־בְּכֹ֤ר זָכָר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִבֶּן־חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה וְשָׂ֕א אֵ֖ת מִסְפַּ֥ר שְׁמֹתָֽם׃ (מא) וְלָקַחְתָּ֨ אֶת־הַלְוִיִּ֥ם לִי֙ אֲנִ֣י יי, תַּ֥חַת כׇּל־בְּכֹ֖ר בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְאֵת֙ בֶּהֱמַ֣ת הַלְוִיִּ֔ם תַּ֣חַת כׇּל־בְּכ֔וֹר בְּבֶהֱמַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (מב) וַיִּפְקֹ֣ד מֹשֶׁ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יי אֹת֑וֹ אֶֽת־כׇּל־בְּכ֖וֹר בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (מג) וַיְהִי֩ כׇל־בְּכ֨וֹר זָכָ֜ר בְּמִסְפַּ֥ר שֵׁמֹ֛ת מִבֶּן־חֹ֥דֶשׁ וָמַ֖עְלָה לִפְקֻדֵיהֶ֑ם שְׁנַ֤יִם וְעֶשְׂרִים֙ אֶ֔לֶף שְׁלֹשָׁ֥ה וְשִׁבְעִ֖ים וּמָאתָֽיִם׃

(מד) וַיְדַבֵּ֥ר יי אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (מה) קַ֣ח אֶת־הַלְוִיִּ֗ם תַּ֤חַת כׇּל־בְּכוֹר֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־בֶּהֱמַ֥ת הַלְוִיִּ֖ם תַּ֣חַת בְּהֶמְתָּ֑ם וְהָיוּ־לִ֥י הַלְוִיִּ֖ם אֲנִ֥י יי׃ (מו) וְאֵת֙ פְּדוּיֵ֣י הַשְּׁלֹשָׁ֔ה וְהַשִּׁבְעִ֖ים וְהַמָּאתָ֑יִם הָעֹֽדְפִים֙ עַל־הַלְוִיִּ֔ם מִבְּכ֖וֹר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (מז) וְלָקַחְתָּ֗ חֲמֵ֧שֶׁת חֲמֵ֛שֶׁת שְׁקָלִ֖ים לַגֻּלְגֹּ֑לֶת בְּשֶׁ֤קֶל הַקֹּ֙דֶשׁ֙ תִּקָּ֔ח עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה הַשָּֽׁקֶל׃ (מח) וְנָתַתָּ֣ה הַכֶּ֔סֶף לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו פְּדוּיֵ֕י הָעֹדְפִ֖ים בָּהֶֽם׃

(מט) וַיִּקַּ֣ח מֹשֶׁ֔ה אֵ֖ת כֶּ֣סֶף הַפִּדְי֑וֹם מֵאֵת֙ הָעֹ֣דְפִ֔ים עַ֖ל פְּדוּיֵ֥י הַלְוִיִּֽם׃ (נ) מֵאֵ֗ת בְּכ֛וֹר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לָקַ֣ח אֶת־הַכָּ֑סֶף חֲמִשָּׁ֨ה וְשִׁשִּׁ֜ים וּשְׁלֹ֥שׁ מֵא֛וֹת וָאֶ֖לֶף בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃ (נא) וַיִּתֵּ֨ן מֹשֶׁ֜ה אֶת־כֶּ֧סֶף הַפְּדֻיִ֛ם לְאַהֲרֹ֥ן וּלְבָנָ֖יו עַל־פִּ֣י יי כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יי אֶת־מֹשֶֽׁה׃

Numbers 3

This is the line of Aaron and Moses at the time that יי spoke with Moses on Mount Sinai. These were the names of Aaron’s sons: Nadab, the first-born, and Abihu, Eleazar and Ithamar; those were the names of Aaron’s sons, the anointed priests who were ordained for priesthood. But Nadab and Abihu died by the will of יי, when they offered alien fire before יי in the wilderness of Sinai; and they left no sons. So it was Eleazar and Ithamar who served as priests in the lifetime of their father Aaron.

(5) יי spoke to Moses, saying: (6) Advance the tribe of Levi and place its [men] in attendance upon Aaron the priest to serve him. (7) They shall perform duties for him and for the whole community before the Tent of Meeting, doing the work of the Tabernacle. (8) They shall take charge of all the furnishings of the Tent of Meeting—a duty on behalf of the Israelites—doing the work of the Tabernacle. (9) You shall assign the Levites to Aaron and to his sons: they are formally assigned to him from among the Israelites. (10) You shall make Aaron and his sons responsible for observing their priestly duties; and any outsider who encroaches shall be put to death.

(11) יי spoke to Moses, saying: (12) I hereby take the Levites from among the Israelites in place of all the male first-born, the first issue of the womb among the Israelites: the Levites shall be Mine. (13) For every male first-born is Mine: at the time that I smote every [male] first-born in the land of Egypt, I consecrated every male first-born in Israel, human and beast, to Myself, to be Mine, ה’s.

(14) יי spoke to Moses in the wilderness of Sinai, saying: (15) Record the descendants of Levi by ancestral house and by clan; record every male among them from the age of one month up. (16) So Moses recorded them at the command of יי, as he was bidden. [...] (39) All the Levites who were recorded, whom at ה’s command Moses and Aaron recorded by their clans, all the males from the age of one month up, came to 22,000.

(40) יי said to Moses: Record every first-born male of the Israelite people from the age of one month up, and make a list of their names; (41) and take the Levites for Me, יי, in place of every male first-born among the Israelite people, and the cattle of the Levites in place of every male first-born among the cattle of the Israelites. (42) So Moses recorded all the male first-born among the Israelites, as יי had commanded him. (43) All the first-born males as listed by name, recorded from the age of one month up, came to 22,273.

(44) יי spoke to Moses, saying: (45) Take the Levites in place of all the male first-born among the Israelite people, and the cattle of the Levites in place of their cattle; and the Levites shall be Mine, ה’s. (46) And as the redemption price of the 273 Israelite male first-born over and above the number of the Levites, (47) take five shekels per head—take this by the sanctuary weight, twenty gerahs to the shekel— (48) and give the money to Aaron and his sons as the redemption price for those who are in excess.

(49) So Moses took the redemption money from those over and above the ones redeemed by the Levites; (50) he took the money from the male first-born of the Israelites, 1,365 sanctuary shekels. (51) And Moses gave the redemption money to Aaron and his sons at ה’s bidding, as יי had commanded Moses.

The following passage focusses more on the effect of Pidyon Haben on the Leviyim. Note how it mentions that the non-Cohanim must not work in the Temple lest they die, and that the Cohanim are representing the rest of the people.

3a. Response to Korach

3b. Only Cohanim can enter, lest the Yisrael dies

במדבר ט״ז-י״ח

(א) וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח בֶּן־יִצְהָ֥ר בֶּן־קְהָ֖ת בֶּן־לֵוִ֑י וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם בְּנֵ֧י אֱלִיאָ֛ב וְא֥וֹן בֶּן־פֶּ֖לֶת בְּנֵ֥י רְאוּבֵֽן׃ (ב) וַיָּקֻ֙מוּ֙ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים מִבְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם נְשִׂיאֵ֥י עֵדָ֛ה קְרִאֵ֥י מוֹעֵ֖ד אַנְשֵׁי־שֵֽׁם׃ (ג) וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֮ רַב־לָכֶם֒ כִּ֤י כׇל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם יי וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל יי׃ (ד) וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּפֹּ֖ל עַל־פָּנָֽיו׃ (ה) וַיְדַבֵּ֨ר אֶל־קֹ֜רַח וְאֶֽל־כׇּל־עֲדָתוֹ֮ לֵאמֹר֒ בֹּ֠קֶר וְיֹדַ֨ע יי אֶת־אֲשֶׁר־ל֛וֹ וְאֶת־הַקָּד֖וֹשׁ וְהִקְרִ֣יב אֵלָ֑יו וְאֵ֛ת אֲשֶׁ֥ר יִבְחַר־בּ֖וֹ יַקְרִ֥יב אֵלָֽיו׃ (ו) זֹ֖את עֲשׂ֑וּ קְחוּ־לָכֶ֣ם מַחְתּ֔וֹת קֹ֖רַח וְכׇל־עֲדָתֽוֹ׃ (ז) וּתְנ֣וּ בָהֵ֣ן ׀ אֵ֡שׁ וְשִׂ֩ימוּ֩ עֲלֵיהֶ֨ן ׀ קְטֹ֜רֶת לִפְנֵ֤י יי מָחָ֔ר וְהָיָ֗ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר־יִבְחַ֥ר יי ה֣וּא הַקָּד֑וֹשׁ רַב־לָכֶ֖ם בְּנֵ֥י לֵוִֽי׃ (ח) וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־קֹ֑רַח שִׁמְעוּ־נָ֖א בְּנֵ֥י לֵוִֽי׃ (ט) הַמְעַ֣ט מִכֶּ֗ם כִּֽי־הִבְדִּיל֩ אֱלֹקֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל אֶתְכֶם֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל לְהַקְרִ֥יב אֶתְכֶ֖ם אֵלָ֑יו לַעֲבֹ֗ד אֶת־עֲבֹדַת֙ מִשְׁכַּ֣ן יי וְלַעֲמֹ֛ד לִפְנֵ֥י הָעֵדָ֖ה לְשָׁרְתָֽם׃ (י) וַיַּקְרֵב֙ אֹֽתְךָ֔ וְאֶת־כׇּל־אַחֶ֥יךָ בְנֵי־לֵוִ֖י אִתָּ֑ךְ וּבִקַּשְׁתֶּ֖ם גַּם־כְּהֻנָּֽה׃ (יא) לָכֵ֗ן אַתָּה֙ וְכׇל־עֲדָ֣תְךָ֔ הַנֹּעָדִ֖ים עַל־יי וְאַהֲרֹ֣ן מַה־ה֔וּא כִּ֥י (תלונו) [תַלִּ֖ינוּ] עָלָֽיו׃ (יב) וַיִּשְׁלַ֣ח מֹשֶׁ֔ה לִקְרֹ֛א לְדָתָ֥ן וְלַאֲבִירָ֖ם בְּנֵ֣י אֱלִיאָ֑ב וַיֹּאמְר֖וּ לֹ֥א נַעֲלֶֽה׃ (יג) הַמְעַ֗ט כִּ֤י הֶֽעֱלִיתָ֙נוּ֙ מֵאֶ֨רֶץ זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ לַהֲמִיתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּ֑ר כִּֽי־תִשְׂתָּרֵ֥ר עָלֵ֖ינוּ גַּם־הִשְׂתָּרֵֽר׃ (יד) אַ֡ף לֹ֣א אֶל־אֶ֩רֶץ֩ זָבַ֨ת חָלָ֤ב וּדְבַשׁ֙ הֲבִ֣יאֹתָ֔נוּ וַתִּ֨תֶּן־לָ֔נוּ נַחֲלַ֖ת שָׂדֶ֣ה וָכָ֑רֶם הַעֵינֵ֞י הָאֲנָשִׁ֥ים הָהֵ֛ם תְּנַקֵּ֖ר לֹ֥א נַעֲלֶֽה׃ (טו) וַיִּ֤חַר לְמֹשֶׁה֙ מְאֹ֔ד וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־יי אַל־תֵּ֖פֶן אֶל־מִנְחָתָ֑ם לֹ֠א חֲמ֨וֹר אֶחָ֤ד מֵהֶם֙ נָשָׂ֔אתִי וְלֹ֥א הֲרֵעֹ֖תִי אֶת־אַחַ֥ד מֵהֶֽם׃ (טז) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־קֹ֔רַח אַתָּה֙ וְכׇל־עֲדָ֣תְךָ֔ הֱי֖וּ לִפְנֵ֣י יי אַתָּ֥ה וָהֵ֛ם וְאַהֲרֹ֖ן מָחָֽר׃ (יז) וּקְח֣וּ ׀ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וּנְתַתֶּ֤ם עֲלֵיהֶם֙ קְטֹ֔רֶת וְהִקְרַבְתֶּ֞ם לִפְנֵ֤י יי אִ֣ישׁ מַחְתָּת֔וֹ חֲמִשִּׁ֥ים וּמָאתַ֖יִם מַחְתֹּ֑ת וְאַתָּ֥ה וְאַהֲרֹ֖ן אִ֥ישׁ מַחְתָּתֽוֹ׃ (יח) וַיִּקְח֞וּ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ עֲלֵיהֶם֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עֲלֵיהֶ֖ם קְטֹ֑רֶת וַֽיַּעַמְד֗וּ פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וּמֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹֽן׃ (יט) וַיַּקְהֵ֨ל עֲלֵיהֶ֥ם קֹ֙רַח֙ אֶת־כׇּל־הָ֣עֵדָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־יי אֶל־כׇּל־הָעֵדָֽה׃ {ס} (כ) וַיְדַבֵּ֣ר יי אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃ (כא) הִבָּ֣דְל֔וּ מִתּ֖וֹךְ הָעֵדָ֣ה הַזֹּ֑את וַאֲכַלֶּ֥ה אֹתָ֖ם כְּרָֽגַע׃ (כב) וַיִּפְּל֤וּ עַל־פְּנֵיהֶם֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֕ל אֱלֹקֵ֥י הָרוּחֹ֖ת לְכׇל־בָּשָׂ֑ר הָאִ֤ישׁ אֶחָד֙ יֶחֱטָ֔א וְעַ֥ל כׇּל־הָעֵדָ֖ה תִּקְצֹֽף׃ {ס} (כג) וַיְדַבֵּ֥ר יי אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (כד) דַּבֵּ֥ר אֶל־הָעֵדָ֖ה לֵאמֹ֑ר הֵֽעָלוּ֙ מִסָּבִ֔יב לְמִשְׁכַּן־קֹ֖רַח דָּתָ֥ן וַאֲבִירָֽם׃ (כה) וַיָּ֣קׇם מֹשֶׁ֔ה וַיֵּ֖לֶךְ אֶל־דָּתָ֣ן וַאֲבִירָ֑ם וַיֵּלְכ֥וּ אַחֲרָ֖יו זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (כו) וַיְדַבֵּ֨ר אֶל־הָעֵדָ֜ה לֵאמֹ֗ר ס֣וּרוּ נָ֡א מֵעַל֩ אׇהֳלֵ֨י הָאֲנָשִׁ֤ים הָֽרְשָׁעִים֙ הָאֵ֔לֶּה וְאַֽל־תִּגְּע֖וּ בְּכׇל־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֑ם פֶּן־תִּסָּפ֖וּ בְּכׇל־חַטֹּאתָֽם׃ (כז) וַיֵּעָל֗וּ מֵעַ֧ל מִשְׁכַּן־קֹ֛רַח דָּתָ֥ן וַאֲבִירָ֖ם מִסָּבִ֑יב וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם יָצְא֣וּ נִצָּבִ֗ים פֶּ֚תַח אׇֽהֳלֵיהֶ֔ם וּנְשֵׁיהֶ֥ם וּבְנֵיהֶ֖ם וְטַפָּֽם׃ (כח) וַיֹּ֘אמֶר֮ מֹשֶׁה֒ בְּזֹאת֙ תֵּֽדְע֔וּן כִּֽי־יי שְׁלָחַ֔נִי לַעֲשׂ֕וֹת אֵ֥ת כׇּל־הַֽמַּעֲשִׂ֖ים הָאֵ֑לֶּה כִּי־לֹ֖א מִלִּבִּֽי׃ (כט) אִם־כְּמ֤וֹת כׇּל־הָֽאָדָם֙ יְמֻת֣וּן אֵ֔לֶּה וּפְקֻדַּת֙ כׇּל־הָ֣אָדָ֔ם יִפָּקֵ֖ד עֲלֵיהֶ֑ם לֹ֥א יי שְׁלָחָֽנִי׃ (ל) וְאִם־בְּרִיאָ֞ה יִבְרָ֣א יי וּפָצְתָ֨ה הָאֲדָמָ֤ה אֶת־פִּ֙יהָ֙ וּבָלְעָ֤ה אֹתָם֙ וְאֶת־כׇּל־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֔ם וְיָרְד֥וּ חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י נִֽאֲצ֛וּ הָאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶת־יי׃ (לא) וַיְהִי֙ כְּכַלֹּת֔וֹ לְדַבֵּ֕ר אֵ֥ת כׇּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַתִּבָּקַ֥ע הָאֲדָמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר תַּחְתֵּיהֶֽם׃ (לב) וַתִּפְתַּ֤ח הָאָ֙רֶץ֙ אֶת־פִּ֔יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֖ם וְאֶת־בָּתֵּיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כׇּל־הָאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר לְקֹ֔רַח וְאֵ֖ת כׇּל־הָרְכֽוּשׁ׃ (לג) וַיֵּ֨רְד֜וּ הֵ֣ם וְכׇל־אֲשֶׁ֥ר לָהֶ֛ם חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וַתְּכַ֤ס עֲלֵיהֶם֙ הָאָ֔רֶץ וַיֹּאבְד֖וּ מִתּ֥וֹךְ הַקָּהָֽל׃ (לד) וְכׇל־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֛ר סְבִיבֹתֵיהֶ֖ם נָ֣סוּ לְקֹלָ֑ם כִּ֣י אָֽמְר֔וּ פֶּן־תִּבְלָעֵ֖נוּ הָאָֽרֶץ׃ (לה) וְאֵ֥שׁ יָצְאָ֖ה מֵאֵ֣ת יי וַתֹּ֗אכַל אֵ֣ת הַחֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֙יִם֙ אִ֔ישׁ מַקְרִיבֵ֖י הַקְּטֹֽרֶת׃ {ס} (א) וַיְדַבֵּ֥ר יי אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (ב) אֱמֹ֨ר אֶל־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן וְיָרֵ֤ם אֶת־הַמַּחְתֹּת֙ מִבֵּ֣ין הַשְּׂרֵפָ֔ה וְאֶת־הָאֵ֖שׁ זְרֵה־הָ֑לְאָה כִּ֖י קָדֵֽשׁוּ׃ (ג) אֵ֡ת מַחְתּוֹת֩ הַֽחַטָּאִ֨ים הָאֵ֜לֶּה בְּנַפְשֹׁתָ֗ם וְעָשׂ֨וּ אֹתָ֜ם רִקֻּעֵ֤י פַחִים֙ צִפּ֣וּי לַמִּזְבֵּ֔חַ כִּֽי־הִקְרִיבֻ֥ם לִפְנֵֽי־יי וַיִּקְדָּ֑שׁוּ וְיִֽהְי֥וּ לְא֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (ד) וַיִּקַּ֞ח אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֗ן אֵ֚ת מַחְתּ֣וֹת הַנְּחֹ֔שֶׁת אֲשֶׁ֥ר הִקְרִ֖יבוּ הַשְּׂרֻפִ֑ים וַֽיְרַקְּע֖וּם צִפּ֥וּי לַמִּזְבֵּֽחַ׃ (ה) זִכָּר֞וֹן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְ֠מַ֠עַן אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יִקְרַ֜ב אִ֣ישׁ זָ֗ר אֲ֠שֶׁ֠ר לֹ֣א מִזֶּ֤רַע אַהֲרֹן֙ ה֔וּא לְהַקְטִ֥יר קְטֹ֖רֶת לִפְנֵ֣י יי וְלֹֽא־יִהְיֶ֤ה כְקֹ֙רַח֙ וְכַ֣עֲדָת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יי בְּיַד־מֹשֶׁ֖ה לֽוֹ׃ {פ}

(ו) וַיִּלֹּ֜נוּ כׇּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מִֽמׇּחֳרָ֔ת עַל־מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֑ר אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם אֶת־עַ֥ם יי׃ (ז) וַיְהִ֗י בְּהִקָּהֵ֤ל הָֽעֵדָה֙ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֔ן וַיִּפְנוּ֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִנֵּ֥ה כִסָּ֖הוּ הֶעָנָ֑ן וַיֵּרָ֖א כְּב֥וֹד יי׃ (ח) וַיָּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן אֶל־פְּנֵ֖י אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ {ס} (ט) וַיְדַבֵּ֥ר יי אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (י) הֵרֹ֗מּוּ מִתּוֹךְ֙ הָעֵדָ֣ה הַזֹּ֔את וַאֲכַלֶּ֥ה אֹתָ֖ם כְּרָ֑גַע וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶֽם׃ (יא) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַ֣ח אֶת־הַ֠מַּחְתָּ֠ה וְתֶן־עָלֶ֨יהָ אֵ֜שׁ מֵעַ֤ל הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ וְשִׂ֣ים קְטֹ֔רֶת וְהוֹלֵ֧ךְ מְהֵרָ֛ה אֶל־הָעֵדָ֖ה וְכַפֵּ֣ר עֲלֵיהֶ֑ם כִּֽי־יָצָ֥א הַקֶּ֛צֶף מִלִּפְנֵ֥י יי הֵחֵ֥ל הַנָּֽגֶף׃ (יב) וַיִּקַּ֨ח אַהֲרֹ֜ן כַּאֲשֶׁ֣ר ׀ דִּבֶּ֣ר מֹשֶׁ֗ה וַיָּ֙רׇץ֙ אֶל־תּ֣וֹךְ הַקָּהָ֔ל וְהִנֵּ֛ה הֵחֵ֥ל הַנֶּ֖גֶף בָּעָ֑ם וַיִּתֵּן֙ אֶֽת־הַקְּטֹ֔רֶת וַיְכַפֵּ֖ר עַל־הָעָֽם׃ (יג) וַיַּעֲמֹ֥ד בֵּֽין־הַמֵּתִ֖ים וּבֵ֣ין הַֽחַיִּ֑ים וַתֵּעָצַ֖ר הַמַּגֵּפָֽה׃ (יד) וַיִּהְי֗וּ הַמֵּתִים֙ בַּמַּגֵּפָ֔ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֣ע מֵא֑וֹת מִלְּבַ֥ד הַמֵּתִ֖ים עַל־דְּבַר־קֹֽרַח׃ (טו) וַיָּ֤שׇׁב אַהֲרֹן֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהַמַּגֵּפָ֖ה נֶעֱצָֽרָה׃ {פ}

[...]

(כז) וַיֹּֽאמְרוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶל־מֹשֶׁ֖ה לֵאמֹ֑ר הֵ֥ן גָּוַ֛עְנוּ אָבַ֖דְנוּ כֻּלָּ֥נוּ אָבָֽדְנוּ׃ (כח) כֹּ֣ל הַקָּרֵ֧ב ׀ הַקָּרֵ֛ב אֶל־מִשְׁכַּ֥ן יי יָמ֑וּת הַאִ֥ם תַּ֖מְנוּ לִגְוֺֽעַ׃ {ס} (א) וַיֹּ֤אמֶר יי אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן אַתָּ֗ה וּבָנֶ֤יךָ וּבֵית־אָבִ֙יךָ֙ אִתָּ֔ךְ תִּשְׂא֖וּ אֶת־עֲוֺ֣ן הַמִּקְדָּ֑שׁ וְאַתָּה֙ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֔ךְ תִּשְׂא֖וּ אֶת־עֲוֺ֥ן כְּהֻנַּתְכֶֽם׃ (ב) וְגַ֣ם אֶת־אַחֶ֩יךָ֩ מַטֵּ֨ה לֵוִ֜י שֵׁ֤בֶט אָבִ֙יךָ֙ הַקְרֵ֣ב אִתָּ֔ךְ וְיִלָּו֥וּ עָלֶ֖יךָ וִישָֽׁרְת֑וּךָ וְאַתָּה֙ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֔ךְ לִפְנֵ֖י אֹ֥הֶל הָעֵדֻֽת׃ (ג) וְשָֽׁמְרוּ֙ מִֽשְׁמַרְתְּךָ֔ וּמִשְׁמֶ֖רֶת כׇּל־הָאֹ֑הֶל אַךְ֩ אֶל־כְּלֵ֨י הַקֹּ֤דֶשׁ וְאֶל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ לֹ֣א יִקְרָ֔בוּ וְלֹֽא־יָמֻ֥תוּ גַם־הֵ֖ם גַּם־אַתֶּֽם׃ (ד) וְנִלְו֣וּ עָלֶ֔יךָ וְשָֽׁמְר֗וּ אֶת־מִשְׁמֶ֙רֶת֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד לְכֹ֖ל עֲבֹדַ֣ת הָאֹ֑הֶל וְזָ֖ר לֹא־יִקְרַ֥ב אֲלֵיכֶֽם׃ (ה) וּשְׁמַרְתֶּ֗ם אֵ֚ת מִשְׁמֶ֣רֶת הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֵ֖ת מִשְׁמֶ֣רֶת הַמִּזְבֵּ֑חַ וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה ע֛וֹד קֶ֖צֶף עַל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (ו) וַאֲנִ֗י הִנֵּ֤ה לָקַ֙חְתִּי֙ אֶת־אֲחֵיכֶ֣ם הַלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֶ֞ם מַתָּנָ֤ה נְתֻנִים֙ לַֽיי לַעֲבֹ֕ד אֶת־עֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ (ז) וְאַתָּ֣ה וּבָנֶ֣יךָ אִ֠תְּךָ֠ תִּשְׁמְר֨וּ אֶת־כְּהֻנַּתְכֶ֜ם לְכׇל־דְּבַ֧ר הַמִּזְבֵּ֛חַ וּלְמִבֵּ֥ית לַפָּרֹ֖כֶת וַעֲבַדְתֶּ֑ם עֲבֹדַ֣ת מַתָּנָ֗ה אֶתֵּן֙ אֶת־כְּהֻנַּתְכֶ֔ם וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת׃ {פ}

(ח) וַיְדַבֵּ֣ר יי אֶֽל־אַהֲרֹן֒ וַאֲנִי֙ הִנֵּ֣ה נָתַ֣תִּֽי לְךָ֔ אֶת־מִשְׁמֶ֖רֶת תְּרוּמֹתָ֑י לְכׇל־קׇדְשֵׁ֣י בְנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵ֠ל לְךָ֨ נְתַתִּ֧ים לְמׇשְׁחָ֛ה וּלְבָנֶ֖יךָ לְחׇק־עוֹלָֽם׃ (ט) זֶֽה־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ מִקֹּ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֖ים מִן־הָאֵ֑שׁ כׇּל־קׇ֠רְבָּנָ֠ם לְֽכׇל־מִנְחָתָ֞ם וּלְכׇל־חַטָּאתָ֗ם וּלְכׇל־אֲשָׁמָם֙ אֲשֶׁ֣ר יָשִׁ֣יבוּ לִ֔י קֹ֣דֶשׁ קׇֽדָשִׁ֥ים לְךָ֛ ה֖וּא וּלְבָנֶֽיךָ׃ (י) בְּקֹ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֖ים תֹּאכְלֶ֑נּוּ כׇּל־זָכָר֙ יֹאכַ֣ל אֹת֔וֹ קֹ֖דֶשׁ יִֽהְיֶה־לָּֽךְ׃ (יא) וְזֶה־לְּךָ֞ תְּרוּמַ֣ת מַתָּנָ֗ם לְכׇל־תְּנוּפֹת֮ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ לְךָ֣ נְתַתִּ֗ים וּלְבָנֶ֧יךָ וְלִבְנֹתֶ֛יךָ אִתְּךָ֖ לְחׇק־עוֹלָ֑ם כׇּל־טָה֥וֹר בְּבֵיתְךָ֖ יֹאכַ֥ל אֹתֽוֹ׃ (יב) כֹּ֚ל חֵ֣לֶב יִצְהָ֔ר וְכׇל־חֵ֖לֶב תִּיר֣וֹשׁ וְדָגָ֑ן רֵאשִׁיתָ֛ם אֲשֶׁר־יִתְּנ֥וּ לַֽיי לְךָ֥ נְתַתִּֽים׃ (יג) בִּכּוּרֵ֞י כׇּל־אֲשֶׁ֧ר בְּאַרְצָ֛ם אֲשֶׁר־יָבִ֥יאוּ לַיי לְךָ֣ יִהְיֶ֑ה כׇּל־טָה֥וֹר בְּבֵיתְךָ֖ יֹאכְלֶֽנּוּ׃ (יד) כׇּל־חֵ֥רֶם בְּיִשְׂרָאֵ֖ל לְךָ֥ יִהְיֶֽה׃ (טו) כׇּל־פֶּ֣טֶר רֶ֠חֶם לְֽכׇל־בָּשָׂ֞ר אֲשֶׁר־יַקְרִ֧יבוּ לַֽיי בָּאָדָ֥ם וּבַבְּהֵמָ֖ה יִֽהְיֶה־לָּ֑ךְ אַ֣ךְ ׀ פָּדֹ֣ה תִפְדֶּ֗ה אֵ֚ת בְּכ֣וֹר הָֽאָדָ֔ם וְאֵ֛ת בְּכֽוֹר־הַבְּהֵמָ֥ה הַטְּמֵאָ֖ה תִּפְדֶּֽה׃ (טז) וּפְדוּיָו֙ מִבֶּן־חֹ֣דֶשׁ תִּפְדֶּ֔ה בְּעֶ֨רְכְּךָ֔ כֶּ֛סֶף חֲמֵ֥שֶׁת שְׁקָלִ֖ים בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה הֽוּא׃ (יז) אַ֣ךְ בְּֽכוֹר־שׁ֡וֹר אֽוֹ־בְכ֨וֹר כֶּ֜שֶׂב אֽוֹ־בְכ֥וֹר עֵ֛ז לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה קֹ֣דֶשׁ הֵ֑ם אֶת־דָּמָ֞ם תִּזְרֹ֤ק עַל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ וְאֶת־חֶלְבָּ֣ם תַּקְטִ֔יר אִשֶּׁ֛ה לְרֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיי׃ (יח) וּבְשָׂרָ֖ם יִהְיֶה־לָּ֑ךְ כַּחֲזֵ֧ה הַתְּנוּפָ֛ה וּכְשׁ֥וֹק הַיָּמִ֖ין לְךָ֥ יִהְיֶֽה׃ (יט) כֹּ֣ל ׀ תְּרוּמֹ֣ת הַקֳּדָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ימוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ לַֽיי נָתַ֣תִּֽי לְךָ֗ וּלְבָנֶ֧יךָ וְלִבְנֹתֶ֛יךָ אִתְּךָ֖ לְחׇק־עוֹלָ֑ם בְּרִית֩ מֶ֨לַח עוֹלָ֥ם הִוא֙ לִפְנֵ֣י יי לְךָ֖ וּלְזַרְעֲךָ֥ אִתָּֽךְ׃ (כ) וַיֹּ֨אמֶר יי אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן בְּאַרְצָם֙ לֹ֣א תִנְחָ֔ל וְחֵ֕לֶק לֹא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֖ בְּתוֹכָ֑ם אֲנִ֤י חֶלְקְךָ֙ וְנַחֲלָ֣תְךָ֔ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ {ס} (כא) וְלִבְנֵ֣י לֵוִ֔י הִנֵּ֥ה נָתַ֛תִּי כׇּל־מַֽעֲשֵׂ֥ר בְּיִשְׂרָאֵ֖ל לְנַחֲלָ֑ה חֵ֤לֶף עֲבֹֽדָתָם֙ אֲשֶׁר־הֵ֣ם עֹֽבְדִ֔ים אֶת־עֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ (כב) וְלֹא־יִקְרְב֥וּ ע֛וֹד בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לָשֵׂ֥את חֵ֖טְא לָמֽוּת׃ (כג) וְעָבַ֨ד הַלֵּוִ֜י ה֗וּא אֶת־עֲבֹדַת֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהֵ֖ם יִשְׂא֣וּ עֲוֺנָ֑ם חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וּבְתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יִנְחֲל֖וּ נַחֲלָֽה׃ (כד) כִּ֞י אֶת־מַעְשַׂ֣ר בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יָרִ֤ימוּ לַֽיי תְּרוּמָ֔ה נָתַ֥תִּי לַלְוִיִּ֖ם לְנַחֲלָ֑ה עַל־כֵּן֙ אָמַ֣רְתִּי לָהֶ֔ם בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יִנְחֲל֖וּ נַחֲלָֽה׃ {פ}

(כה) וַיְדַבֵּ֥ר יי אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (כו) וְאֶל־הַלְוִיִּ֣ם תְּדַבֵּר֮ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶם֒ כִּֽי־תִ֠קְח֠וּ מֵאֵ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַֽמַּעֲשֵׂ֗ר אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧תִּי לָכֶ֛ם מֵאִתָּ֖ם בְּנַחֲלַתְכֶ֑ם וַהֲרֵמֹתֶ֤ם מִמֶּ֙נּוּ֙ תְּרוּמַ֣ת יי מַעֲשֵׂ֖ר מִן־הַֽמַּעֲשֵֽׂר׃ (כז) וְנֶחְשַׁ֥ב לָכֶ֖ם תְּרוּמַתְכֶ֑ם כַּדָּגָן֙ מִן־הַגֹּ֔רֶן וְכַֽמְלֵאָ֖ה מִן־הַיָּֽקֶב׃ (כח) כֵּ֣ן תָּרִ֤ימוּ גַם־אַתֶּם֙ תְּרוּמַ֣ת יי מִכֹּל֙ מַעְשְׂרֹ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֣ר תִּקְח֔וּ מֵאֵ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּנְתַתֶּ֤ם מִמֶּ֙נּוּ֙ אֶת־תְּרוּמַ֣ת יי לְאַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן׃ (כט) מִכֹּל֙ מַתְּנֹ֣תֵיכֶ֔ם תָּרִ֕ימוּ אֵ֖ת כׇּל־תְּרוּמַ֣ת יי מִכׇּ֨ל־חֶלְבּ֔וֹ אֶֽת־מִקְדְּשׁ֖וֹ מִמֶּֽנּוּ׃ (ל) וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם בַּהֲרִֽימְכֶ֤ם אֶת־חֶלְבּוֹ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְנֶחְשַׁב֙ לַלְוִיִּ֔ם כִּתְבוּאַ֥ת גֹּ֖רֶן וְכִתְבוּאַ֥ת יָֽקֶב׃ (לא) וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּכׇל־מָק֔וֹם אַתֶּ֖ם וּבֵֽיתְכֶ֑ם כִּֽי־שָׂכָ֥ר הוּא֙ לָכֶ֔ם חֵ֥לֶף עֲבֹֽדַתְכֶ֖ם בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ (לב) וְלֹֽא־תִשְׂא֤וּ עָלָיו֙ חֵ֔טְא בַּהֲרִֽימְכֶ֥ם אֶת־חֶלְבּ֖וֹ מִמֶּ֑נּוּ וְאֶת־קׇדְשֵׁ֧י בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל לֹ֥א תְחַלְּל֖וּ וְלֹ֥א תָמֽוּתוּ׃ {פ}

Numbers 16-18

(1) Now Korah, son of Izhar son of Kohath son of Levi, betook himself,*betook himself Lit. “took”; nuance of Heb. uncertain. along with Dathan and Abiram sons of Eliab, and On son of Peleth—descendants of Reuben*descendants of Reuben According to Num. 26.5, 8–9, Eliab was son of Pallu, son of Reuben. — (2) to rise up against Moses, together with two hundred and fifty Israelites, chieftains of the community, chosen in the assembly, men of repute. (3) They combined against Moses and Aaron and said to them, “You have gone too far! For all the community are holy, all of them, and יי is in their midst. Why then do you raise yourselves above יהוה’s congregation?” (4) When Moses heard this, he fell on his face.*he fell on his face Perhaps in the sense of “his face fell.” (5) Then he spoke to Korah and all his company, saying, “Come morning, יי will make known who is [God’s] and who is holy by granting direct access; the one whom [God] has chosen will be granted access. (6) Do this: You, Korah and all your*your Lit. “his.” band, take fire pans, (7) and tomorrow put fire in them and lay incense on them before יי. Then the candidate*candidate Lit. “participant whose involvement defines the depicted situation”; trad. “man.” See the Dictionary under ’ish. whom יי chooses, he shall be the holy one. You have gone too far, sons of Levi!” (8) Moses said further to Korah, “Hear me, sons of Levi. (9) Is it not enough for you that the God of Israel has set you apart from the community of Israel and given you direct access, to perform the duties of יהוה’s Tabernacle and to minister to the community and serve them? (10) Now that [God] has advanced you and all your fellow Levites with you, do you seek the priesthood too? (11) Truly, it is against יי that you and all your company have banded together. For who is Aaron that you should rail against him?” (12) Moses sent for Dathan and Abiram, sons of Eliab; but they said, “We will not come! (13) Is it not enough that you brought us from a land flowing with milk and honey to have us die in the wilderness, that you would also lord it over us? (14) Even if you had*Even if you had Lit. “You have not even.” brought us to a land flowing with milk and honey, and given us possession of fields and vineyards, should you gouge out the eyes of those involved?*gouge out the eyes of those involved Gouging out the eyes was punishment for runaway slaves and rebellious vassals; cf. 2 Kings 25.4–7; Jer. 39.4–7; 52.7–11. “Those involved” (NJPS “those men”; see the Dictionary under ’ish) is a euphemism for self-reference; cf. 1 Sam. 29.4. We will not come!” (15) Moses was much aggrieved and he said to יי, “Pay no regard to their oblation. I have not taken the ass of any one of them, nor have I wronged any one of them.” (16) And Moses said to Korah, “Tomorrow, you and all your company appear before יי, you and they and Aaron. (17) Each of you take your fire pan and lay incense on it, and each of you bring that fire pan before יי, two hundred and fifty fire pans; you and Aaron also [bring] your fire pans.” (18) They each took their fire pan, put fire in it, laid incense on it, and took a place at the entrance of the Tent of Meeting, as did Moses and Aaron. (19) Korah gathered the whole community against them at the entrance of the Tent of Meeting. Then the Presence of יי appeared to the whole community, (20) and יי spoke to Moses and Aaron, saying, (21) “Stand back from this community that I may annihilate them in an instant!” (22) But they fell on their faces and said, “O God, Source*Source Lit. “God.” of the breath of all flesh! When one member*member Lit. “participant whose involvement defines the depicted situation.” Trad. “man.” See the Dictionary under ’ish. sins, will You be wrathful with the whole community?” (23) יי spoke to Moses, saying, (24) “Speak to the community and say: Withdraw from about the abodes of Korah, Dathan, and Abiram.” (25) Moses rose and went to Dathan and Abiram, the elders of Israel following him. (26) He addressed the community, saying, “Move away from the tents of these wicked men*wicked men Or “guilty parties”—alluding to the crime of insurrection, for which they are about to be punished. Cf. Exod. 2.13; Deut. 25.1; 2 Sam. 4.11. On “men,” see note at Gen. 19.5. and touch nothing that belongs to them, lest you be wiped out for all their sins.” (27) So they withdrew from about the abodes of Korah, Dathan, and Abiram. Now Dathan and Abiram had come out and they stood at the entrance of their tents, with their wives, their adult children,*adult children So Ibn Ezra. Lit. “children.” and their little ones. (28) And Moses said, “By this you shall know that it was יי who sent me to do all these things; that they are not of my own devising: (29) if these people’s death is that of all humankind, if their lot is humankind’s common fate, it was not יי who sent me. (30) But if יי brings about something unheard-of, so that the ground opens its mouth and swallows them up with all that belongs to them, and they go down alive into Sheol, you shall know that those involved have spurned יי.” (31) Scarcely had he finished speaking all these words when the ground under them burst asunder, (32) and the earth opened its mouth and swallowed them up with their households, all Korah’s people and all their possessions. (33) They went down alive into Sheol, with all that belonged to them; the earth closed over them and they vanished from the midst of the congregation. (34) All Israel around them fled at their shrieks, for they said, “The earth might swallow us!” (35) And a fire went forth from יי and consumed the two hundred and fifty contestants*contestants Lit. “participants whose involvement defines the depicted situation.” Trad. “men.” See the Dictionary under ’ish. offering the incense. (1) *In some editions, the following passage is counted as the continuation of chapter 16; see note at v. 16, below. יי spoke to Moses, saying: (2) Order Eleazar son of Aaron the priest to remove the fire pans—for they have become sacred—from among the charred remains; and scatter the coals abroad. (3) *Meaning of parts of verse uncertain. [Remove] the fire pans of those who have sinned at the cost of their lives, and let them be made into hammered sheets as plating for the altar—for once they have been used for offering to יי, they have become sacred—and let them serve as a warning to the people of Israel. (4) Eleazar the priest took the copper fire pans which had been used for offering by those who died in the fire; and they were hammered into plating for the altar, (5) as יי had ordered him through Moses. It was to be a reminder to the Israelites, so that no outsider—one not of Aaron’s offspring—should presume to offer incense before יי and suffer the fate of Korah and his band. (6) Next day the whole Israelite community railed against Moses and Aaron, saying, “You two have brought death upon יהוה’s people!” (7) But as the community gathered against them, Moses and Aaron turned toward the Tent of Meeting; the cloud had covered it and the Presence of יי appeared. (8) When Moses and Aaron reached the Tent of Meeting, (9) יי spoke to Moses, saying, (10) “Remove yourselves from this community, that I may annihilate them in an instant.” They fell on their faces. (11) Then Moses said to Aaron, “Take the fire pan, and put on it fire from the altar. Add incense and take it quickly to the community and make expiation for them. For wrath has gone forth from יי: the plague has begun!” (12) Aaron took it, as Moses had ordered, and ran to the midst of the congregation, where the plague had begun among the people. He put on the incense and made expiation for the people; (13) he stood between the dead and the living until the plague was checked. (14) Those who died of the plague came to fourteen thousand and seven hundred, aside from those who died on account of Korah. (15) Aaron then returned to Moses at the entrance of the Tent of Meeting, since the plague was checked. (16) *This verse constitutes 17.1 in some editions. יי spoke to Moses, saying: (17) Speak to the Israelite people and take from them—from the chieftains of their ancestral houses*of their ancestral houses I.e., of their tribes. —one staff for each chieftain of an ancestral house: twelve staffs in all. Inscribe each one’s name on his staff, (18) there being one staff for each head of an ancestral house; also inscribe Aaron’s name on the staff of Levi. (19) Deposit them in the Tent of Meeting before the Pact, where I meet with you. (20) The staff of the candidate*candidate See note at 16.7. whom I choose shall sprout, and I will rid*I will rid Meaning of Heb. wa-hashikkothi uncertain. Myself of the incessant mutterings of the Israelites against you. (21) Moses spoke thus to the Israelites. Their chieftains gave him a staff for each chieftain of an ancestral house, twelve staffs in all; among these staffs was that of Aaron. (22) Moses deposited the staffs before יי, in the Tent of the Pact. (23) The next day Moses entered the Tent of the Pact, and there the staff of Aaron of the house of Levi had sprouted: it had brought forth sprouts, produced blossoms, and borne almonds. (24) Moses then brought out all the staffs from before יי to all the Israelites; each identified and recovered his staff. (25) יי said to Moses, “Put Aaron’s staff back before the Pact, to be kept as a lesson to rebels, so that their mutterings against Me may cease, lest they die.” (26) This Moses did; just as יי had commanded him, so he did. (27) But the Israelites said to Moses, “Lo, we perish! We are lost, all of us lost! (28) Everyone who so much as ventures near יהוה’s Tabernacle must die. Alas, we are doomed to perish!” (1) יי said to Aaron: You and your sons and the ancestral house under your charge shall bear any guilt connected with the sanctuary; you and your sons alone shall bear any guilt connected with your priesthood. (2) You shall also associate with yourself your kinsmen the tribe of Levi, your ancestral tribe, to be attached to you and to minister to you, while you and your sons under your charge are before the Tent of the Pact.*while you and your sons … Tent of the Pact Force of Heb. uncertain. (3) They shall discharge their duties to you and to the Tent as a whole, but they must not have any contact with the furnishings of the Shrine or with the altar, lest both they and you die. (4) They shall be attached to you and discharge the duties of the Tent of Meeting, all the service of the Tent; but no outsider shall intrude upon you (5) as you discharge the duties connected with the Shrine and the altar, that wrath may not again strike the Israelites. (6) I hereby take your fellow Levites from among the Israelites; they are assigned to you in dedication to יי, to do the work of the Tent of Meeting; (7) while you and your sons shall be careful to perform your priestly duties in everything pertaining to the altar and to what is behind the curtain. I make your priesthood a service of dedication; any outsider who encroaches shall be put to death. (8) יי spoke further to Aaron: I hereby give you charge of My gifts, all the sacred donations of the Israelites; I grant them to you and to your sons as a perquisite,*perquisite See the first note at Lev. 7.35. a due for all time. (9) This shall be yours from the most holy sacrifices, the offerings by fire:*the offerings by fire Force of Heb. min ha-’esh uncertain; lit. “from the fire.” every such offering that they render to Me as most holy sacrifices, namely, every meal offering, sin offering, and guilt offering of theirs, shall belong to you and your sons. (10) You shall partake of them as most sacred donations: only males may eat them; you shall treat them as consecrated.*you shall treat them as consecrated Or “they are consecrated for your use.” (11) This, too, shall be yours: the gift offerings*gift offerings Cf. Lev. 7.29ff. of their contributions, all the elevation offerings of the Israelites, I give to you [and your wives], to your sons, and to the daughters that are with you, as a due for all time; everyone of your household who is pure may eat it. (12) All the best of the new oil, wine, and grain—the choice parts that they present to יי —I give to you. (13) The first fruits of everything in their land, that they bring to יי, shall be yours; everyone of your household who is pure may eat them. (14) Everything that has been proscribed in Israel*proscribed in Israel See Lev. 27.28. shall be yours. (15) The first [male] issue of the womb of every being, human or beast, that is offered to יי, shall be yours; but you shall have the male first-born of human beings redeemed, and you shall also have the firstling of impure animals redeemed. (16) Take as their redemption price,*their redemption price I.e., for human first-born; cf. Num. 3.44ff. For animals see Exod. 34.19–20. from the age of one month up, the money equivalent of five shekels by the sanctuary weight, which is twenty gerahs. (17) But the firstlings of cattle, sheep, or goats may not be redeemed; they are consecrated. You shall dash their blood against the altar, and turn their fat into smoke as an offering by fire for a pleasing odor to יי. (18) But their meat shall be yours: it shall be yours like the breast of elevation offering and like the right thigh. (19) All the sacred gifts that the Israelites set aside for יי I give to you, to your sons, and to the daughters that are with you, as a due for all time. It shall be an everlasting covenant of salt*covenant of salt See Lev. 2.13. before יי for you and for your offspring as well. (20) And יי said to Aaron: You shall, however, have no territorial share among them or own any portion in their midst; I am your portion and your share among the Israelites. (21) And to the Levites I hereby give all the tithes in Israel as their share in return for the services that they perform, the services of the Tent of Meeting. (22) Henceforth, Israelites shall not trespass on the Tent of Meeting, and thus incur guilt and die: (23) only Levites shall perform the services of the Tent of Meeting; others*others Lit. “they.” would incur guilt. It is the law for all time throughout the ages. But they shall have no territorial share among the Israelites; (24) for it is the tithes set aside by the Israelites as a gift to יי that I give to the Levites as their share. Therefore I have said concerning them: They shall have no territorial share among the Israelites. (25) יי spoke to Moses, saying: (26) Speak to the Levites and say to them: When you receive from the Israelites their tithes, which I have assigned to you as your share, you shall set aside from them one-tenth of the tithe as a gift to יי. (27) This shall be accounted to you as your gift. As with the new grain from the threshing floor or the flow from the vat, (28) so shall you on your part set aside a gift for יי from all the tithes that you receive from the Israelites; and from them you shall bring the gift for יי to Aaron the priest. (29) You shall set aside all gifts due to יי from everything that is donated to you, from each thing its best portion, the part thereof that is to be consecrated. (30) Say to them further: When you have removed the best part from it, you Levites may consider it the same as the yield of threshing floor or vat. (31) You and your households may eat it anywhere, for it is your recompense for your services in the Tent of Meeting. (32) You will incur no guilt through it, once you have removed the best part from it; but you must not profane the sacred donations of the Israelites, lest you die.

במדבר י״ח:א׳-כ״ד

(א) וַיֹּ֤אמֶר יי אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן, אַתָּ֗ה וּבָנֶ֤יךָ וּבֵית־אָבִ֙יךָ֙ אִתָּ֔ךְ תִּשְׂא֖וּ אֶת־עֲוֺ֣ן הַמִּקְדָּ֑שׁ וְאַתָּה֙ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֔ךְ תִּשְׂא֖וּ אֶת־עֲוֺ֥ן כְּהֻנַּתְכֶֽם׃ (ב) וְגַ֣ם אֶת־אַחֶ֩יךָ֩ מַטֵּ֨ה לֵוִ֜י שֵׁ֤בֶט אָבִ֙יךָ֙ הַקְרֵ֣ב אִתָּ֔ךְ וְיִלָּו֥וּ עָלֶ֖יךָ וִישָֽׁרְת֑וּךָ וְאַתָּה֙ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֔ךְ לִפְנֵ֖י אֹ֥הֶל הָעֵדֻֽת׃ (ג) וְשָֽׁמְרוּ֙ מִֽשְׁמַרְתְּךָ֔ וּמִשְׁמֶ֖רֶת כׇּל־הָאֹ֑הֶל אַךְ֩ אֶל־כְּלֵ֨י הַקֹּ֤דֶשׁ וְאֶל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ לֹ֣א יִקְרָ֔בוּ וְלֹֽא־יָמֻ֥תוּ גַם־הֵ֖ם גַּם־אַתֶּֽם׃ (ד) וְנִלְו֣וּ עָלֶ֔יךָ וְשָֽׁמְר֗וּ אֶת־מִשְׁמֶ֙רֶת֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד לְכֹ֖ל עֲבֹדַ֣ת הָאֹ֑הֶל וְזָ֖ר לֹא־יִקְרַ֥ב אֲלֵיכֶֽם׃ (ה) וּשְׁמַרְתֶּ֗ם אֵ֚ת מִשְׁמֶ֣רֶת הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֵ֖ת מִשְׁמֶ֣רֶת הַמִּזְבֵּ֑חַ וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה ע֛וֹד קֶ֖צֶף עַל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (ו) וַאֲנִ֗י הִנֵּ֤ה לָקַ֙חְתִּי֙ אֶת־אֲחֵיכֶ֣ם הַלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֶ֞ם מַתָּנָ֤ה נְתֻנִים֙ לַֽיי לַעֲבֹ֕ד אֶת־עֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ (ז) וְאַתָּ֣ה וּבָנֶ֣יךָ אִ֠תְּךָ֠ תִּשְׁמְר֨וּ אֶת־כְּהֻנַּתְכֶ֜ם לְכׇל־דְּבַ֧ר הַמִּזְבֵּ֛חַ וּלְמִבֵּ֥ית לַפָּרֹ֖כֶת וַעֲבַדְתֶּ֑ם עֲבֹדַ֣ת מַתָּנָ֗ה אֶתֵּן֙ אֶת־כְּהֻנַּתְכֶ֔ם וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת׃ {פ}

(יא) וְזֶה־לְּךָ֞ תְּרוּמַ֣ת מַתָּנָ֗ם לְכׇל־תְּנוּפֹת֮ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ לְךָ֣ נְתַתִּ֗ים וּלְבָנֶ֧יךָ וְלִבְנֹתֶ֛יךָ אִתְּךָ֖ לְחׇק־עוֹלָ֑ם כׇּל־טָה֥וֹר בְּבֵיתְךָ֖ יֹאכַ֥ל אֹתֽוֹ׃ (יב) כֹּ֚ל חֵ֣לֶב יִצְהָ֔ר וְכׇל־חֵ֖לֶב תִּיר֣וֹשׁ וְדָגָ֑ן רֵאשִׁיתָ֛ם אֲשֶׁר־יִתְּנ֥וּ לַֽיי לְךָ֥ נְתַתִּֽים׃ (יג) בִּכּוּרֵ֞י כׇּל־אֲשֶׁ֧ר בְּאַרְצָ֛ם אֲשֶׁר־יָבִ֥יאוּ לַיי לְךָ֣ יִהְיֶ֑ה כׇּל־טָה֥וֹר בְּבֵיתְךָ֖ יֹאכְלֶֽנּוּ׃ (יד) כׇּל־חֵ֥רֶם בְּיִשְׂרָאֵ֖ל לְךָ֥ יִהְיֶֽה׃ (טו) כׇּל־פֶּ֣טֶר רֶ֠חֶם לְֽכׇל־בָּשָׂ֞ר אֲשֶׁר־יַקְרִ֧יבוּ לַֽיי בָּאָדָ֥ם וּבַבְּהֵמָ֖ה יִֽהְיֶה־לָּ֑ךְ אַ֣ךְ ׀ פָּדֹ֣ה תִפְדֶּ֗ה אֵ֚ת בְּכ֣וֹר הָֽאָדָ֔ם וְאֵ֛ת בְּכֽוֹר־הַבְּהֵמָ֥ה הַטְּמֵאָ֖ה תִּפְדֶּֽה׃ (טז) וּפְדוּיָו֙ מִבֶּן־חֹ֣דֶשׁ תִּפְדֶּ֔ה בְּעֶ֨רְכְּךָ֔ כֶּ֛סֶף חֲמֵ֥שֶׁת שְׁקָלִ֖ים בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה הֽוּא׃ (יז) אַ֣ךְ בְּֽכוֹר־שׁ֡וֹר אֽוֹ־בְכ֨וֹר כֶּ֜שֶׂב אֽוֹ־בְכ֥וֹר עֵ֛ז לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה קֹ֣דֶשׁ הֵ֑ם אֶת־דָּמָ֞ם תִּזְרֹ֤ק עַל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ וְאֶת־חֶלְבָּ֣ם תַּקְטִ֔יר אִשֶּׁ֛ה לְרֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיי׃ (יח) וּבְשָׂרָ֖ם יִהְיֶה־לָּ֑ךְ כַּחֲזֵ֧ה הַתְּנוּפָ֛ה וּכְשׁ֥וֹק הַיָּמִ֖ין לְךָ֥ יִהְיֶֽה׃ (יט) כֹּ֣ל ׀ תְּרוּמֹ֣ת הַקֳּדָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ימוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ לַֽיי נָתַ֣תִּֽי לְךָ֗ וּלְבָנֶ֧יךָ וְלִבְנֹתֶ֛יךָ אִתְּךָ֖ לְחׇק־עוֹלָ֑ם בְּרִית֩ מֶ֨לַח עוֹלָ֥ם הִוא֙ לִפְנֵ֣י יי לְךָ֖ וּלְזַרְעֲךָ֥ אִתָּֽךְ׃ (כ) וַיֹּ֨אמֶר יי אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן בְּאַרְצָם֙ לֹ֣א תִנְחָ֔ל וְחֵ֕לֶק לֹא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֖ בְּתוֹכָ֑ם אֲנִ֤י חֶלְקְךָ֙ וְנַחֲלָ֣תְךָ֔ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ {ס}

(כא) וְלִבְנֵ֣י לֵוִ֔י הִנֵּ֥ה נָתַ֛תִּי כׇּל־מַֽעֲשֵׂ֥ר בְּיִשְׂרָאֵ֖ל לְנַחֲלָ֑ה חֵ֤לֶף עֲבֹֽדָתָם֙ אֲשֶׁר־הֵ֣ם עֹֽבְדִ֔ים אֶת־עֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ (כב) וְלֹא־יִקְרְב֥וּ ע֛וֹד בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לָשֵׂ֥את חֵ֖טְא לָמֽוּת׃ (כג) וְעָבַ֨ד הַלֵּוִ֜י ה֗וּא אֶת־עֲבֹדַת֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהֵ֖ם יִשְׂא֣וּ עֲוֺנָ֑ם חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וּבְתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יִנְחֲל֖וּ נַחֲלָֽה׃ (כד) כִּ֞י אֶת־מַעְשַׂ֣ר בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יָרִ֤ימוּ לַֽיי תְּרוּמָ֔ה נָתַ֥תִּי לַלְוִיִּ֖ם לְנַחֲלָ֑ה עַל־כֵּן֙ אָמַ֣רְתִּי לָהֶ֔ם בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יִנְחֲל֖וּ נַחֲלָֽה׃ {פ}

Numbers 18:1-24

(1) יי said to Aaron: You and your sons and the ancestral house under your charge shall bear any guilt connected with the sanctuary; you and your sons alone shall bear any guilt connected with your priesthood. (2) You shall also associate with yourself your kinsmen the tribe of Levi, your ancestral tribe, to be attached to you and to minister to you, while you and your sons under your charge are before the Tent of the Pact.*while you and your sons … Tent of the Pact Force of Heb. uncertain. (3) They shall discharge their duties to you and to the Tent as a whole, but they must not have any contact with the furnishings of the Shrine or with the altar, lest both they and you die. (4) They shall be attached to you and discharge the duties of the Tent of Meeting, all the service of the Tent; but no outsider shall intrude upon you (5) as you discharge the duties connected with the Shrine and the altar, that wrath may not again strike the Israelites. (6) I hereby take your fellow Levites from among the Israelites; they are assigned to you in dedication to יי, to do the work of the Tent of Meeting; (7) while you and your sons shall be careful to perform your priestly duties in everything pertaining to the altar and to what is behind the curtain. I make your priesthood a service of dedication; any outsider who encroaches shall be put to death. (8) יי spoke further to Aaron: I hereby give you charge of My gifts, all the sacred donations of the Israelites; I grant them to you and to your sons as a perquisite,*perquisite See the first note at Lev. 7.35. a due for all time. (9) This shall be yours from the most holy sacrifices, the offerings by fire:*the offerings by fire Force of Heb. min ha-’esh uncertain; lit. “from the fire.” every such offering that they render to Me as most holy sacrifices, namely, every meal offering, sin offering, and guilt offering of theirs, shall belong to you and your sons. (10) You shall partake of them as most sacred donations: only males may eat them; you shall treat them as consecrated.*you shall treat them as consecrated Or “they are consecrated for your use.” (11) This, too, shall be yours: the gift offerings*gift offerings Cf. Lev. 7.29ff. of their contributions, all the elevation offerings of the Israelites, I give to you [and your wives], to your sons, and to the daughters that are with you, as a due for all time; everyone of your household who is pure may eat it. (12) All the best of the new oil, wine, and grain—the choice parts that they present to יי —I give to you. (13) The first fruits of everything in their land, that they bring to יי, shall be yours; everyone of your household who is pure may eat them. (14) Everything that has been proscribed in Israel*proscribed in Israel See Lev. 27.28. shall be yours. (15) The first [male] issue of the womb of every being, human or beast, that is offered to יי, shall be yours; but you shall have the male first-born of human beings redeemed, and you shall also have the firstling of impure animals redeemed. (16) Take as their redemption price,*their redemption price I.e., for human first-born; cf. Num. 3.44ff. For animals see Exod. 34.19–20. from the age of one month up, the money equivalent of five shekels by the sanctuary weight, which is twenty gerahs. (17) But the firstlings of cattle, sheep, or goats may not be redeemed; they are consecrated. You shall dash their blood against the altar, and turn their fat into smoke as an offering by fire for a pleasing odor to יי. (18) But their meat shall be yours: it shall be yours like the breast of elevation offering and like the right thigh. (19) All the sacred gifts that the Israelites set aside for יי I give to you, to your sons, and to the daughters that are with you, as a due for all time. It shall be an everlasting covenant of salt*covenant of salt See Lev. 2.13. before יי for you and for your offspring as well. (20) And יי said to Aaron: You shall, however, have no territorial share among them or own any portion in their midst; I am your portion and your share among the Israelites. (21) And to the Levites I hereby give all the tithes in Israel as their share in return for the services that they perform, the services of the Tent of Meeting. (22) Henceforth, Israelites shall not trespass on the Tent of Meeting, and thus incur guilt and die: (23) only Levites shall perform the services of the Tent of Meeting; others*others Lit. “they.” would incur guilt. It is the law for all time throughout the ages. But they shall have no territorial share among the Israelites; (24) for it is the tithes set aside by the Israelites as a gift to יי that I give to the Levites as their share. Therefore I have said concerning them: They shall have no territorial share among the Israelites.

Note that Nadav and Avihu died as they were representing Korach's group. The point of Pidyon Haben is to prevent that.

The amount is based on Arachin

ויקרא כ״ז:א׳-ח׳

(א) וַיְדַבֵּ֥ר יי אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (ב) דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם אִ֕ישׁ כִּ֥י יַפְלִ֖א נֶ֑דֶר בְּעֶרְכְּךָ֥ נְפָשֹׁ֖ת לַֽיי׃

(ג) וְהָיָ֤ה עֶרְכְּךָ֙ הַזָּכָ֔ר מִבֶּן֙ עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָ֔ה וְעַ֖ד בֶּן־שִׁשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה וְהָיָ֣ה עֶרְכְּךָ֗ חֲמִשִּׁ֛ים שֶׁ֥קֶל כֶּ֖סֶף בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃ (ד) וְאִם־נְקֵבָ֖ה הִ֑וא וְהָיָ֥ה עֶרְכְּךָ֖ שְׁלֹשִׁ֥ים שָֽׁקֶל׃

(ה) וְאִ֨ם מִבֶּן־חָמֵ֜שׁ שָׁנִ֗ים וְעַד֙ בֶּן־עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָ֔ה וְהָיָ֧ה עֶרְכְּךָ֛ הַזָּכָ֖ר עֶשְׂרִ֣ים שְׁקָלִ֑ים וְלַנְּקֵבָ֖ה עֲשֶׂ֥רֶת שְׁקָלִֽים׃ (ו) וְאִ֣ם מִבֶּן־חֹ֗דֶשׁ וְעַד֙ בֶּן־חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֔ים וְהָיָ֤ה עֶרְכְּךָ֙ הַזָּכָ֔ר חֲמִשָּׁ֥ה שְׁקָלִ֖ים כָּ֑סֶף וְלַנְּקֵבָ֣ה עֶרְכְּךָ֔ שְׁלֹ֥שֶׁת שְׁקָלִ֖ים כָּֽסֶף׃ (ז) וְ֠אִ֠ם מִבֶּן־שִׁשִּׁ֨ים שָׁנָ֤ה וָמַ֙עְלָה֙ אִם־זָכָ֔ר וְהָיָ֣ה עֶרְכְּךָ֔ חֲמִשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר שָׁ֑קֶל וְלַנְּקֵבָ֖ה עֲשָׂרָ֥ה שְׁקָלִֽים׃ (ח) וְאִם־מָ֥ךְ הוּא֙ מֵֽעֶרְכֶּ֔ךָ וְהֶֽעֱמִידוֹ֙ לִפְנֵ֣י הַכֹּהֵ֔ן וְהֶעֱרִ֥יךְ אֹת֖וֹ הַכֹּהֵ֑ן עַל־פִּ֗י אֲשֶׁ֤ר תַּשִּׂיג֙ יַ֣ד הַנֹּדֵ֔ר יַעֲרִיכֶ֖נּוּ הַכֹּהֵֽן׃ {ס}

Leviticus 27:1-8

(1) יי spoke to Moses, saying: (2) Speak to the Israelite people and say to them: When any party explicitly*explicitly Cf. note at Lev. 22.21. vows to יי the equivalent for a human being, (3) the following scale shall apply: If it is a male from twenty to sixty years of age, the equivalent is fifty shekels of silver by the sanctuary weight; (4) if it is a female, the equivalent is thirty shekels. (5) If the age is from five years to twenty years, the equivalent is twenty shekels for a male and ten shekels for a female. (6) If the age is from one month to five years, the equivalent for a male is five shekels of silver, and the equivalent for a female is three shekels of silver. (7) If the age is sixty years or over, the equivalent is fifteen shekels in the case of a male and ten shekels for a female. (8) But if one cannot afford the equivalent, that person shall be presented before the priest, and the priest shall make an assessment; the priest shall make the assessment according to what the vower can afford.

Symbolic

הרב יואל עמיטל, פדיון הבן (shaalvim.co.il)

[...] ואם כן הרי זו מחלוקת ראשונים, האם פדיון הבן הוא חוב בעלמא, או שפדיון הבן יש בו חלות של פדיון מהכהן.

Rav Yoel Amital (Shaalvim) - Pidyon Haben

It can be attributed to a Machloket Rishonim about whether the Pidyon Haben is an actual redemption from the Cohen or if it is just an obligation.

העמק דבר על במדבר ג׳:מ״ט:א׳

מאת העודפים וגו׳. פירש הכתוב שלא לקח זה הסך מכל הבכורים שיעור העודפים. אלא כדאי׳ בגמ׳ סנהדרין שעשה קלפי ומי שפדאו בן לוי לא נתן כלל. ולא לקח אלא מאת העודפים והיינו משום שנצרך להעמיד את הבכור וליקח הלוי תחתיו. ובזה נפטר אותו בכור לגמרי:

Haamek Davar on Numbers 3:49:1

...

אם למקרא, במדבר ג׳:מ״ה:א׳

קח את הלוים תחת כל בכור וגו' ואת בהמת הלוים תחת בהמתם. הפדיון שפדו הלויים את בכורי ישראל, מובן ונראה לעין כי עד אותה שעה היתה העבודה בבכורות, נסתלקה מהם ונתנה לכהנים רק פדיון שפדו בהמות הלוים את בהמות ישראל לא ידענו מה טיבו שהרי לא מצינו לא שבכורי בהמות ישראל יצאו מכאן ולהבא מקדושתם, ואדרבה הבכור הוא עדיין בכלל קדשים, ולא שיתקדשו בהמות הלויים תחת בכורי בהמות ישראל, ועיין דברי רש"י שפירש לא פדו בהמת הלויים את בכורי בהמה טהורה של ישראל, אלא את פטרי חמוריהם ושה א' של בן לוי פוטר כמה פטרי חמורים של ישראל — ואלולי פירושו יכולים היינו לומר שפדיון הלוים בין באדם בין בבהמה לא הועיל בהחלט רק לדור ההוא — ותחת הבכורות שהיו אז, נתנו הלויים בעבודתם, והבכורות הנולדים אחר מכאן יפדו על ידי חמשת שקלים, ותחת בכורי בהמות ישראל נכנסו כל בהמות הלויים, וקרוב לומר שנהגו בבהמות הלויים דין בכורות כדין בכורי ישראל — ומכאן ולהבא כל בכור אשר יוולד עדיין הוא קדש, כי לא נפדו אלא אותם שבאותו הדור בלבד — ושמא תאמר אם בכורי ישראל לא היו עוד ראוים לעבודה — בכורי בהמותיהם למה טעונים פדיון והיו יכולים ליקרב כשאר קדשים — התשובה כי בכורי אדם היו ידועים מי בכור ומי אינו בכור, רק בכורי בהמה לא היו יכולים להבחין בעדרים מי נולד ראשון, כי עד אותה שעה לא היה צורך להשגיח בזה, וזה הטעם שמנה העודפים באדם ולא מנה העודפים בבהמה, כי לא היה אפשר לעמוד על מנין בכורי הבהמות באותה שעה ונלקחו בהמות הלויים תחת כל הבכורות שהיו במקנה ישראל. — ויש בכלל זה פירוש רש"י שכתב ששה של בן לוי פוטר כמה פטרי חמורים, ואין הטעם שלא נמנו העודפים בשביל שא' פוטר הרבה מהם, רק העקר ששה של בן לוי פוטר כמה פטרי חמורים של ישראל, שהרי א"א לעמוד על מנינם — וכפי פירוש רש"י ששלל בהמות טהורות נמצא כי התורה קראה לחמור בהמה סתם — ובזה יאורו עינינו ביתר שאת למה הוציאה התורה החמור בלשון בהמה סתם בפ' ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה. — ובמקום אחר הוא אומר ופטר חמור תפדה בשה, ועיין עוד מה ששיערנו שם. — ועתה אני מוסיף כי קרוב הדבר מאד שהחמור יקרא בפי משה וישראל בהמה טמאה סתם, ופה הקבלה תסכים עם החקירה החדשה על קדמוניות מצרים שידענו היות אצלם החמור הבהמה המקודשת לטיפון הוא אליל הרע, והיא הבהמה הטמאה סתם, הפך השור המקודש לאוזיריס האל הטוב הנלחם נגד טיפון. — ולדעת חכמי האמת כן הוא בדקדוק גמור, השור הוא רומז ליסוד שבפניו אוזיריס כדמות הקוף בפני אדם וממנו חוצב, והחמור הוא מסטרא דמסאבא כידוע, ובאה התורה ותפשה במליצות מסכימות עם שניהם גם יחד, הקבלה, וקדמוניות מצרים, וזה לאות, כי נשמת התורה היא חכמת הקבלה המסכמת עם הידיעות המתהלכות באותו פרק ובאותו מקום, והיא לבדה תסתום פי הקריטיק האומרת שחקי התורה נעתקו אצלנו מחקי ומנהגי מצרים, והענין אמת שדומים זה לזה בפנים רבים, לא כמו שחשבו קצת להפריד בין הדבקים.- אמנם לא מטעם האפיקורוסים שמשה למד מהם, רק כי חכמת אלהים בקרבו הידועה לקדמוני האבות, מסכמת באיזה צד עם מה שנשאר ידוע ומקובל אצל חשובי כהני מצרים, ולא בלבד אצל אלה, רק גם אצל כהני הודו ופרס ויון לא נפל ממה שאנו רואים בחקי ואמונות מצרים, ומה נפלאו בזה חכמי הקבלה האומרים, כי מצרים היא מכל האומות הסמוכה יותר אל הקדושה, וקראו אותה מרכבת המשנה אחר א"י היא המלכות שהיא המרכבה הראשונה, ואלו ידעו מקדמוניות מצרים כמו שידענו אנחנו אלה פה, היינו מסופקים שמא מדעתם ההתדמות בין מצרים ובין ישראל, אמרו כן — רק האמת שלא ידעו ממנו מאומה, ועם כל זה החליטו דבר שנתברר לאמתו בדקדוק נפלא ולא זו בלבד, אלא שהקדימו רפואה למכה לסתום פי מוציאי דבה על אלהות תורתנו, האף אין זאת תוכחת מגולה כי ממעי ישראל וממחצב האבות נחצבה החכמה ההיא. — ואולי מטעם זה נסמכו תמיד השור והחמור זה כנגד זה, במלאכת שבת, ובכלאי בהמה, ובמקומות אחרים.

Em LaMikra, Numbers 3:45:1

...

רש"י על במדבר י״ח:א׳:ג׳

תשאו את עון המקדש. עֲלֵיכֶם אֲנִי מַטִּיל עֹנֶשׁ הַזָּרִים שֶׁיֶּחֶטְאוּ בְעִסְקֵי הַדְּבָרִים הַמְקֻדָּשִׁים הַמְּסוּרִים לָכֶם, הוּא הָאֹהֶל וְהָאָרוֹן וְהַשֻּׁלְחָן וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ — אַתֶּם תֵּשְׁבוּ וְתַזְהִירוּ עַל כָּל זָר הַבָּא לִגַּע:

Rashi on Numbers 18:1:3

תשאו את עון המקדש [THOU, AND THY SONS, …] SHALL BEAR THE INIQUITY OF THE SANCTUARY — upon you I impose the punishment for any strangers who may inadvertently sin in respect to the sacred objects (המקדש) which are entrusted to you, — which are the tent, the Ark, the table and the holy vessels; you have to sit down (i.e. wait there and be in readiness) and give warning to any stranger who may be about to touch the holy articles.

בכור שור, במדבר ג׳:ט׳:א׳

נתונים המה מאת בני ישראל. כי בני ישראל מספיקים ללוים מזונות שהיו ישר' עובדים האדמה וזורעים וחורשים ונותנים ללוים המעשר כולו מתוקן ומדוגן כדכתי' וללוים הנה נתתי מעשר ישראל חלף עבודתם גוף המעשר במקום נחלתם ומה שחורשים וזורעים ומתקנים להם התבואות במקום שעובדים במשכן במקום ישראל וזהו מאת בני ישר' שבני ישראל שוכרים הלוים ונותנים אותם לכהני' לשרתם:

Bekhor Shor, Numbers 3:9:1

...

בכור שור, במדבר ג׳:י״ג:א׳

כי לי כל בכור. ושהוספתי עליהם גם משאר ישראל שהצלתים בשעת מכת בכורות. אי נמי שהכתי בכורי מצרים בשביל ישראל דין הוא שיתנו לי בכוריהם לשרתני. ואמרו רבותי' שלפי שחטאו בעגל נפסלו מן העבודה ובני לוי שלא חטאו נלקחו במקומם כדכתי' בפר' והיה עקב שמספר מעשה העגל ומיד כת' אחריו בעת ההיא הבדיל יי את שבט הלוי ונראה שלפי אותו מעשה הבדילו דכתי' והכהני' הלוים בני צדוק אשר שמרו וגו' ולפי הפשט נרא' שאותם שמשמשין במשכן אינם ראוין לנחלה כדי שלא יתנו עסק רק בעבודת הקב"ה שיהו זריזין ומלומדין בה ובכור נוטל פי שנים בנחלה ולפיכך לקח הקב"ה לוים במקומן וצוה שלא יתנו להם נחלה:

Bekhor Shor, Numbers 3:13:1

...

בכור שור, במדבר ג׳:מ״ז:א׳

ולקחת חמשת חמשת שקלים. וכן לדורות כל בכור ישראל נותן ה ' שקלים לכהן.

ואם תאמ' מפני מה אין בני הלוים הנולדים מכאן ולהבא פודין הבכורות שיולדו להם לישראל מכאן ולהבא?

יש לומ' הלוים נולדים מן הלוים הללו שפדו כבר את הבכורות, וכל הבכורות אינם נולדים מן אילו הבכורות שנפדו אלא מכל ישראל שלא נפדו, ואותם שהם מן הבכורות שנפדו אינם יודעים, לפיכך צוה הק"ב לפדות כל הבכורות שיולדו מכאן ולהבא:

Bekhor Shor, Numbers 3:47:1

(Paraphrase)

Why are the Leviyim not also redeemed to this day? Because they all descend from the Leviyim who were originally redeemed.

The other firstborns mostly do not descend from firstborns who were redeemed, and we don't know whose ancestor was a firstborn. Therefore God commanded us to redeem all the firstborns from Yisrael (and not Levi) in future generations.

שד"ל על במדבר י״ח:א׳:ב׳

את עון כהונתכם: עון המקדש בקריבה ונגיעה, ועון הכהונה בעשיית העבודה, ואנקלוס תרגם תסלחון, כלומר תגרמו סליחה להם.

Shadal on Numbers 18:1:2

...