(ז) וַיֹּ֣אמֶר יקוק רָאֹ֥ה רָאִ֛יתִי אֶת־עֳנִ֥י עַמִּ֖י אֲשֶׁ֣ר בְּמִצְרָ֑יִם וְאֶת־צַעֲקָתָ֤ם שָׁמַ֙עְתִּי֙ מִפְּנֵ֣י נֹֽגְשָׂ֔יו כִּ֥י יָדַ֖עְתִּי אֶת־מַכְאֹבָֽיו׃ (ח) וָאֵרֵ֞ד לְהַצִּיל֣וֹ ׀ מִיַּ֣ד מִצְרַ֗יִם וּֽלְהַעֲלֹתוֹ֮ מִן־הָאָ֣רֶץ הַהִוא֒
1 אֶל־אֶ֤רֶץ טוֹבָה֙ וּרְחָבָ֔ה
2 אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ
3 אֶל־מְק֤וֹם הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃
(טז) לֵ֣ךְ וְאָֽסַפְתָּ֞ אֶת־זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְאָמַרְתָּ֤ אֲלֵהֶם֙ יקוק אֱלֹקֵ֤י אֲבֹֽתֵיכֶם֙ נִרְאָ֣ה אֵלַ֔י אֱלֹקֵ֧י אַבְרָהָ֛ם יִצְחָ֥ק וְיַעֲקֹ֖ב לֵאמֹ֑ר פָּקֹ֤ד פָּקַ֙דְתִּי֙ אֶתְכֶ֔ם וְאֶת־הֶעָשׂ֥וּי לָכֶ֖ם בְּמִצְרָֽיִם׃ (יז) וָאֹמַ֗ר אַעֲלֶ֣ה אֶתְכֶם֮ מֵעֳנִ֣י מִצְרַ֒יִם֒
1 אֶל־אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י
2 אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃
Difference in Verses
- In verse 17 the details of The Land is reversed
- only lists 2 items
- changes taking them out of מֵעֳנִ֣י מִצְרַ֒יִם֒ from עֳנִ֥י עַמִּ֖י
וארד להצילו וכו' ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש אל מקום הכנעני והחתי והאמורי כו' ולהלן לך ואספת כו' ואומר אעלה אתכם כו' אל ארץ טובה כו' אל ארץ הכנעני כו' אל ארץ זבת כו'
Meshech Chochmah is bothered by the switch in order
והענין עפ"י מה שאמר להם במשנה תורה לא בצדקתך ולא ביושר לבבך כו' כי אם ברשעת הגוים האלה כו' ומשמרו השבועה והכוונה פשוטה שלא תאמר שבצדקתך באת לרשת את הארץ ואם תחטא ככל רשעת הגוים אשר לא יהיה גוי צדיק ממך מה אעשה להחליף גוי אמונים בגוי עובד פסילים לא כן כ"א ברשעת הגוים וכו' ואם תרשע אז תקיא הארץ אותך כאשר קאה הגוי מלפניך ולכן אמר כאן אל ארץ זבת חלב ודבש שהיא עצם טוב לך לשבת ולשמוח בכל הטובה ויותר עיקר אל ארץ הכנעני אשר שם המה הרשיעו ונתמלאה סאתם שהחטיאו את הארץ בכל תועבה אשר שנא ד' אולם לבני ישראל צוה את משה שיזכיר להם התכלית הטובה להם ולא רשעת הגוים האלה כדי שלא לערבב שמחת הנאנקים האלה אשר ימצאו מנוח כרגע כי סיום המאמר הוא השקפה התכליתי וכיו"ב דרשו על אהיה אשר אהיה כו' ונכון.
doesn't address the missing one
וארד להצילו וגו' אל ארץ טובה ורחבה. מה צריך להאריך הכתוב כל כך בשבח העצים והאבנים, ועוד ספור השבח במקום הזה למה כי העם אשר ברזל באה נפשו והוא מיוסר ביסורין ביד אדונים קשה הלא די לו שמחה וששון שיבשרו אותו בגאולה ואפילו על מנת לצאת אל ארץ תלאובות, אבל הענין כי כל השבחים הללו על שם התורה נאמרו, ארץ טובה ורחבה ארץ של טובה ושל רחבה, טובה שנאמר (משלי ד׳:ב׳) כי לקח טוב וגו', רחבה שנאמר (תהילים קי״ט:צ״ו) רחבה מצותך מאד, וכתיב (איוב י״א:ט׳) ורחבה מני ים, ארץ זבת חלב ודבש שנאמר (שיר השירים ד׳:י״א) דבש וחלב וגו', ואחר כך הזכיר הארץ ממש ששם עקר התורה הזאת, הוא שאמר אל מקום הכנעני, כלומר אתם תירשו מקום הכנעניים כי אינם ראוים לדור במקום משכנות התורה. וכן דרשו רז"ל, (בראשית ב׳:י״א-י״ב) וזהב הארץ ההיא טוב, אין תורה כתורת ארץ ישראל ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל, ויש לפרש עוד אל מקום הכנעני לא אמר אל ארץ הכנעני כאשר יאמר בשאר המקומות לרמוז שיירשו אותם ויכריתום וישבו במקומם לא שידורו ביניהם כאבותיהם.
The details of the land of Israel itself are described only commencing with the words: אל ארץ הכנעני, “to the land of the Canaanite, the Hittite, etc.” G’d’s message to the Israelites is that they would inherit the land of these nations as these people are not worthy of living in a country in which the Torah makes its home. Our commentary corresponds to what I have found in Bereshit Rabbah 16,7 on Genesis 2,12: “the gold of this land was good;” the Midrash says: “there is no Torah comparable to the Torah in the land of Israel and there is no wisdom comparable to the wisdom to be found in the land of Israel.” We may add that the words אל מקום הכנעני “to the place of the Canaanite,” instead of the usual “to the land of the Canaanite,” contain an additional message, i.e. that the Israelites would wipe out the present inhabitants of that land and inherit their land. They would not merely live there as residents as had their forefathers.
ולהעלותם וגו׳. ואח״כ יעלה לארץ טובה ורחבה ושם יהיו עשירים בדעת וגבהות הנפש. ונכלל במשמעות טובה. אותו תועלת של רחבה. שהוא הרחבת הדעת. באשר במשמעות טובה הוא המביא לידיעת ה׳ והשגחתו שעפ״י מה שע״י עבודתו ותורתו מתנהג כל הליכות א״י. וכבר ביארנו בס׳ במדבר בדברי יהושע וכלב טובה הארץ מאד מאד. שאמרו כי השפעת טוב הארץ תלוי אך בהשגחת ה׳ ובמעשה תורה ועבודה וגמ״ח יע״ש. וא״כ ממילא מגביה את הרעיון והדעת. ונמצא תועלת של טובה דומה לתועלת של רחבה. שיהיו בדירות מרווחות שמרחיבות את הדעת להיפך מאשר המה במצרים:
מעני מצרים. כאן הפי׳ משעבוד מצרים כת״א. מש״ה כתיב כאן מעוני מצרים. ולא כלשון שאמר ה׳ למשה מעני עמי אשר במצרים שפירושו שם עניות הדעת. שכאן מדבר לישראל והמה אינם מרגישים בעניות דעתם. ומש״ה לא כתוב כאן אל ארץ טובה ורחבה כדלעיל. שזה ג״כ להרחבת הדעת כמש״כ שם:
ב) אחר שנת' בפרק הקדום ענין עמלק מעתה יש להבין ענין המלחמה שלו עם ישראל אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים (שמ"א ט"ו ב') דוקא כנ"ל, ומתחלה יש לבאר ענין יצ"מ אשר הוא מצוה ג"כ לזוכרו כל יום כמ"ש למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך (דברים ט"ז ג') (והרמב"ם והחינוך והרמב"ן שלא מנאוה בתרי"ג י"ל שנכללת במצוה כ"א לספר ביצ"מ בליל ט"ו דאין לומר שנכללת במצות ק"ש שהרי החינוך כ' מצוה ת"כ לקרות פסוק ראשון שמע כו' דמדאורייתא סגי בהכי לדידי' וצ"ע) ומיד צריך לזכור מעשה עמלק אשר שם לו בדרך,
כתיב אעלה אתכם מעני מצרים (שמות ג' י"ז) אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש (שמות ג' ח') ופי' כי כנ"י נקראת לבי כמ"ש לבבתיני אחותי כלה (שה"ש ד' ט"ו) וכן לך אמר לבי (תלים כ"ז ח'), דכמו הלב באדם ידוע שחיות של הנפש הוא בלב בדם הנפש הכנוס ומקובץ בו וממנו סובב והולך החיות לכל האיברים וחוזר ללב, ונמצא הלב בחי' ממוצע שהוא בחי' מקבל בלבד מחיות הנפש וגם הוא משפיע מה שמקבל לכל האיברים, כמו"כ כנסת ישראל היא מקום בית קיבול וכניסה לאסיפת החיות הנמשך מישראל דלעילא הנק' יש"ר א"ל כי שרית עם אלקים (בראשית ל"ג כ"ח), והיינו ע"י עבודה שבלב של ישראל באוי"ר למטה, ואח"כ מהם יבא החיות לכל העולמות,
והנה הלב יש בו קטנות וגדלות והיינו שכשנקודת הלב היא באה רק מבחי' אמונה לבד ולא מדעת ושכל והרחבה אז נקודה של הלב בבחי' קטנות וזה היה בגלות מצרים דכתיב ויאמן העם (שמות ד' ל"א) כי ישראל מאמינים, וע"כ נא' אעלה אתכם מעני מצרים (שמות ג' י"ז) מבחי' העוני שבחסרון הדעת באלהות רק בחי' אמונה קטנות המוחי' אל ארץ טובה ורחבה היינו לבחי' הרחבת הדעת וההתבוננות בגדולת אא"ס ב"ה כמ"ש וידעתם כי אני יקוק (שמות ו' ז') וכן וידעת היום ואז נק' כנ"י ארץ טובה ורחבה ע"ש התרחבות הלב לקבל ההתבוננות שבהרחבת הדעת בגדולת הבורא וזהו בחי' גדלות שנקודת הלב שבכנ"י מתפשטת לאורך ורוחב גדול, ואז נקראת ג"כ ארץ זבת חלב ודבש שהענין הוא קבלת תענוג וטוב טעם באלקות כמ"ש טעמו וראו כי טוב יקוק (תלים ל"ד ט') בבחי' מתיקות ועריבות וזוהי אהבה בתענוגים והיינו דוקא מחמת הרחבת הדעת וההתבוננות ביקוק אחד איך דכולא קמי' כלא חשיב ואני יקוק לא שניתי וכיוצא בזה ולכן פי' בזהר דמ"ש אכלתי יערי עם דבשי זהו ק"ש ע"ש המתיקות והתענוג הנפלא שבהתבוננות בגדולת יקוק וכדכתיב אז תתענג על יקוק (ישעי' נ"ח י"ד) וזהו בחי' גדלות שבלב כנ"ל, וז"ש ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך (דברים ו' ד') פי' בבחי' תוך הלב יהי' יקוק אלקיך מתקבל בהרחבה ותענוג ואז נק' כנסת ישראל שכונסת בחי' ישראל דלעילא הוא אחדות יקוק כי שרית כו' בתוכה ופנימיותה, ואח"כ כתיב בכל נפשך שאחר שנכנס ישראל דלעילא בכל לבבך תוך הלב הנק' נקודת הלב אז מתפשט האור הזה לבחי' מודו"מ שהן לבושי הנפש לקשר מחשבתו במחשבת יקוק ודיבורו בדבר יקוק זו הלכה וזהו ודברת בם והגם שנאמר כי לא מחשבותי מחשבותיכם (ישעי' נ"ה ח') והיאך יתקשר ויתחבר מו"ד של האדם במחשבה ודיבור שלו ית' הענין הוא כמ"ש סיפי' דקרא ולא דרכיכם דרכי כלומר אימתי כי לא מחשבותי מחשבותיכם בזמן שלא דרכיכם דרכי שאינן עוסקים בדרכי יקוק שהם המצות אבל כשדרכיכם דרכי יוכל להיות מחשבותי מחשבותיכם כשיחשבו בהם וידברו בהם כנ"ל, וכל זה הוא בחי' ההתפשטות מנקודת הלב שבגדלות הבאה ממרחב ההתבוננות והתענוג ביקוק, וזהו ענין היציאה ממצרים אל ארץ טובה ורחבה אך בינתיים הלכו במדבר כמ"ש לכתך אחרי במדבר (ירמי' ב' ב') וכמ"ש ויסב אלקים את העם דרך המדבר (שמות י"ג י"ח), ויש להבין למה הוצרך לזה,
אך הענין הוא כי מבחי' מצרים שהוא קטנות המוחי' לגמרי רק בחי' אמונה לבא ולהגיע לאהבה בתענוגים שע"י הרחבת הדעת בחי' ארץ טובה ורחבה ה"ז מן ההיפוך להיפוך מן הקצה אל הקצה ממש והאיך אפשרי כ"כ להיות הדילוג כ"כ ממדריגה למדריגה הרחוקה בערך כזו לכן צ"ל ממוצע בינתיים עד שיגיע לבחי' ארץ טובה ורחבה והוא מה שנסעו במדבר, שנק' נסיעה זו בשם לכתך אחרי והוא בחי' אחוריים וכמ"ש אחרי יקוק אלקיכם תלכו (דברים י"ג ה') וכן במשה וראית את אחורי (שמות ל"ג כ"ג) כידוע שיש למעלה שמות שהן בבחי' פנים ושמות שהן בחי' אחוריים עד"מ באדם יש פנים ואחור שבפנים הוא עיקר החיות וחושים המעולים שכל ראיה שמיעה ריח דיבור טעם והעורף שמאחוריים אין שם חושים מעולים וחיות פנימי כ"כ אלא חיצוני' ונק' לכך אחוריים (עמ"ש מצוה יקוק ו' ז' פ"ב בענין עבדים היינו לפרעה האוחז בעורף דא"א) וכן גם בתורה נאמר והיא כתובה פנים ואחור (יחזקאל ב' י') וכמ"כ בלב האדם שבו משכן המדות שבנפש האלהית (שהן עיקר האדם שהרי ע"ש המדות נק' איש וכמ"ש לפי שכלו יהולל איש (משלי י"ב ח') הרי שאיש הוא דבר לעצמו והן המדות אלא שלפי שכלו יהולל וכמ"ש מצוה צ"ה פ"ב) יש בה פנים ואחור, בחי' פנים הוא מ"ש למעלה בפי' זבת חלב ודבש שהוא ענין התענוג ביקוק כי התענוג הוא פנימי' המדות וכשהאהבה היא בתענוג זהו הנק' פב"פ ר"ל שמקבלת שפע המוחי' בפנימיותה והסימן לזה שההתבוננות באור א"ס יהי' לה לבחי' אור וחיות ממש להשיב נפשה וכמ"ש לאהבה את יקוק כו' כי הוא חייך (דברים ל' כ') וממקור החיים שהוא מקור התענוגים שבהתבוננות זאת נמשך החיות ועונג באהבה להיות מתענג מאד ביקוק ואוהבו וחפץ בו כי זהו חיותו ונגדו כל תשוקתו, וזהו הנק' לב אחד לאביו שבשמים כי מכיון שכל תשוקתו ותענוגיו אינן אלא לו ובו ית' וממילא מסתלק הרצון לדבר זולתו שהרי אינו אהוב ומעונג אצלו כלל וע"ז נאמר מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ (תלים ע"ג כ"ה), ונקרא בחי' זו פב"פ ר"ל פנימית ההתבוננות שהוא הנק' מוחי' מתלבש בפנימית המדות, ונקרא ג"כ בל' הזהר אתהפכא ר"ל שנהפכו המדות (שהן עיקר האדם שעל פיהם הוא מתנהג ומודד מעשיו הן בינו לקונו והן לבריות) עד שאינן מתאוי' כלל לתענוגי עוה"ז כ"א ליקוק והרמב"ם פ"ו מן הח' פרקים קרא לבחי' זו חסיד שהוא נמשך בפעולתו אחר מה שתעירוהו תאוותו ותכונתו, ויעשה הטובות והוא מתאוה ונכסף אליהם עכ"ל (ע' מצוה שע"ט ספ"ג) משא"כ בחי' אחוריים הוא כשהמדה שהיא התפעלות האהבה אינה מקבלת ההתבוננות בתוך תוכה ופנימיותה אך ורק בבחי' אחוריים וחיצונית שלו בלבד הענין הוא אשר אנו רואים שיוכל להיות התפעלות האהבה עפ"י השכל דוקא אך התפעלות זו לא באה רק דרך הכרח וחיוב בלבד דהיינו שהשכל מכריח ומחייב שיתפעל באהבה כמו כאשר ישכיל ויתבונן איך שהוא ית' עיקרא ושרשא דכולהו עלמין ע"ד שנת"ל פ"א ובבחי' סובב וממלא אז יכריח השכל מאד כי לו יאתה לאהבה ולדבקה בו ולא בטפל אבל אין זה רק ענין הכרח בלבד בהאהבה, ולא שעצמיות חמדת הלב באהבה זו כי עצמיות האהבה שבלב הוא דוקא להטפל ויש ואליהן תשוקתו אך ורק מפני שהשכל מכריח ומחייב אותה ההיפוך שיאהב העיקר, ע"כ הוא אוהב ורוצה, כי המוח שליט על הלב בטבע תולדתו פי' שליט הוא ע"ד ממשלת האדון על העבד שיכריחנו ע"כ לעשות מלאכתו. כמ"כ בטבע המוח יש בחי' השליטה והממשלה על הלב להיות הלב מסכים ורוצה ומתפעל לעשות כפי שמחייב השכל וגוזר אומר כי לו יאתה לאהבה ולדבקה בו והוא בחי' הכרח להלב אבל מצד עצמו אינו חפץ לזה ולא נהפך לבו בקרבו לגמרי להיות נכסף ומשתוקק למעשה הטוב רק בשעת ההתבוננות מוכרח לשמוע וזה נק' אחוריים ר"ל ששפע המוחי' אינו מתלבש כ"א באחוריים של המדות ולא בפנימיותם שלכן לא ימצא בהאהבה בחי' התענוג שאינו אלא בבחי' הפנימי' ונק' בל' הזהר אתכפי' ופירושו כנ"ל בענין מוח שליט על הלב והרמב"ם שם קרא לבחי' זו כובש את יצרו או מושל בנפשו שהמושל בנפשו אע"פ שעושה המעשים הטובים והחשובים, הוא עושה אותם והוא מתאוה אל הפעולות הרעות ונכסף אליהם, ויכבוש את יצרו, ויחלק בפעולותיו על מה שיעירוהו אליו כחותיו ותאותו ותכונת נפשו, ויעש הטובות והוא מצטער בעשייתם ונזוק עכ"ל ור"ל שיש לו רצון לעשיית הטוב ולא חפץ וחמדה ותשוקה כי שם רצון נופל גם בדבר הבא מצד הכרח כמו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני אלא שם המכריח מחוץ לו ולפיכך הוא רק אומר בפיו ובשפתיו ולבו רחק מזה לגמרי לפי שאין לו מכריח מתוכו שיכריח ללבו וכאן הוא מתוכו ר"ל שכלו מכריח מדותיו ולבו והוא רוצה בע"כ בלבו לזה והרצון אמיתי הוא אבל אינו מעונג אצלו וז"ש הרמב"ם והוא מצטער בעשייתם שהצער הוא היפוך התענוג ואע"פ שרוצה בעשייתו וזהו בחי' אחוריים כנ"ל, ואמנם הגם שהתפעלות זו נק' אחוריים הנה עכ"ז יכול להיות בבחי' בנין שלם בכל חלקיו דהיינו גם בבחי' המוחין בשלימותן כי הגם שהוא בדרך הכרח עכ"ז כל אור השכל וההתבוננות בא ומאיר בהתפעלות אוי"ר זו שהרי דוקא עפ"י השכל נולדים ונמשכים רק שהוא בבחי' הכרח שהשכל מחייב ומכריח אותם כנ"ל וכמ"כ יהיה מזה התפשטות בלבושי הנפש שהן מודו"מ לקשר מחשבתו ודיבורו במחשבת ודיבורי יקוק בדבר הלכה וע"ד שנת"ל בפי' בכל נפשך אלא ששם נת' איך שהוא בא מסיבת פנימי' הלב שיהי' בזה תענוג עצום וכאן הוא בבחי' רצון עכ"פ שזהו חיצוני' ומ"מ יש בזה כל הבנין המצטרך בשלימות בכל חלקיו מוחי' ומדות ולבושים שהן מודו"מ, והנה בחי' זו הנק' אחוריים היה להם בנסעם המדבר כדכתיב לכתך אחרי במדבר (ירמי' ב' ב') כי אז קיבלו עליהם עול מלכות שמים בלבד ופי' עול ידוע שהוא ענין כפיפת הרצון בע"כ והסתלקות המונע לזה בלבד והוא לבטל את רצונו המנגד לזה ולהסירם מלבו נגד רצון יקוק בע"כ וזה הי' בחי' הממוצע בין מצרים שהוא תכלית הקטנות לא"י שהיא טובה ורחבה וזבת חלב ודבש שא"א לאדם לדלג פתאום לבא לבחי' פב"פ באהבה בתענוגים הבאה מאיליה וממילא אם לא שמתחלה יהי' בבחי' אחוריים שהוא בחי' לעשותה לעשות את האהבה הבאה בדרך כפיי' והכרח ולא מאיליה וממילא והוא בחי' אתכפי' עד כי יורגל ויבא ממילא לבחי' אתהפכא: והנה בעוד שהיו ישראל בבחי' זו בא עמלק להלחם בהם וזהו אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים, כי הנה נת' לעיל פ"א ענין עמלק שהוא בחי' החוצפה שהיא הקליפה שכנגד הדעת למרוד ברבונו עם שיודע שהוא רבונו ושאין עוד זולתו כנ"ל, וכאן מצא מקום להלחם לפי שישראל לא היו עדיין בבחי' אתהפכא להיות מהות מדות שבהם מצד עצמן נכספים ומשתוקקים למעשה הטוב שא"כ לא הי' יכול לפעול בהם מאומה להמשיכם לצד הרע מאחר שהטוב כמו טבע בנפשו ובמדותיו ואינן מסכימים כלל לנטות אחר חוצפה שלו, אבל הן הנה היו בבחי' אחוריים שטבעיות מדותם נוטים אחר הגופות זולתי שרוצים באלקות מצד הכרח שהדעת מכריחם כי מוח שליט על הלב כנ"ל ולזו נלחם כי הרי כל מגמתו להעיז את הדעת בחוצפה בעלמא עד שיסיר ההכרח שהדעת מכריח למדות ושהם מוכרחים לשמוע בקולו והוא מסיר הכרח זה כי זהו ענינו כענין פעולת החצוף להעיז את אדם גדול עד שלא יוכרחו לשמוע למצותו. ואז נשארו המדות אחרי טבעיות נטייתם שהוא לצד הרע כנ"ל וזהו ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ר"ל שהמשיך רע במי שהוא עדיין בבחי' אחוריים ומלחמה זו לא יכול להיות כ"א בהיותם בדרך בצאתם ממצרים משא"כ אם כבר באו לארץ טובה ורחבה בחי' פנימיות לא הי' לו מקום כלל להלחם: