הומור וריפוי קולקטיבי
יעל ליבוביץ
חלק בלתי נפרד מהמאבק הפנימי והנפשי שלנו על הזהות האנושית שלנו, הייתה העובדה שעדיין יכולנו לצחוק ... הומור היה חלק בלתי נפרד מהעמידות הרוחנית שלנו. ועמידות רוחנית זו הייתה תנאי מקדים לרצון לחיות (פליציה קראי, ניצולת שואה).
עגלון מלך מואב, מלך אכזרי ואימתני שכרת ברית עם הגרועים שבאויבי ישראל, הטיל את אימתו על עם ישראל במשך שנים ארוכות. יום בהיר אחד, בזמן שישב על האסלה, פגש עגלון את סופו. ישראלי שְׂמָאלִי בשם אהוד הערים על המלך השמנמן, וכפי שמתואר בתנ"ך, המלך המת התבוסס בהפרשותיו שעות ארוכות עד שהבינו שומריו את המתרחש. נראה אתכם מצליחים שלא לצחוק; אין ספק שהישראלים בני התקופה צחקו כששמעו את המעשה. העם מן הסתם צחק גם כאשר שמע שלאחר שלקחו הפלישתים את ארון הברית, ועוררו בעם פחד איימים שמא הקב"ה כבר לא שוכן בקרב עמו, הותקפו הבוזזים במגפת טחורים בלתי נסבלת. בני ישראל גיחכו על השימוש בכינויים כמו 'גילולים' - ספק צואה ספק פֶטִישׁ - לתיאור עבודה זרה. הם מילאו פיהם צחוק כאשר אליהו, הנביא הקנאי, עודד את נביאי הבעל לצעוק חזק יותר כאשר לא נענו על ידי אלהיהם, שמא האל חולם בהקיץ, או עסוק בעשיית צרכיו.
התנ"ך מלא ברגעים עצובים וקשים, של חרדה מפני כוחו של האויב, ואפילו של איבוד הזהות העצמית. רגעים אלה מתוארים בחומרה הראויה להם, משום שהתנ"ך הוא יצירה אפופת רצינות וכובד-ראש. אך זו גם הסיבה שבגללה, לעיתים באותם הסיפורים בדיוק, התנ"ך גורם לנו לצחוק, תוך שימוש בהומור גס שמבזה את אלה שמפניהם אנחנו חוששים; הם מתוארים כקטנים ונתעבים, וכך גם פחות מאיימים. מן ההומור המקראי עולה שקיימת אלטרנטיבה לפחד המשתק – והיא, לצחוק.
אביגיל הבינה את האמת הזו, ולכן בשעה שדוד ביקש להרוג את כל בני ביתה בשל מעשה החוצפה של בעלה, היא הביטה בעיניו, ואמרה: "אַל נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת לִבּוֹ אֶל אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה עַל נָבָל כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן הוּא נָבָל שְׁמוֹ וּנְבָלָה עִמּוֹ". ניתן בקלות לדמיין את החיוך השובב שוודאי התגנב לשפתיה של אביגיל באותו הרגע בשל השנינה שפוגגה את זעמו של דוד והצילה את אחוזתה. הלצה משותפת, ידעה אביגיל, היא דרך בטוחה לגשר על פערים בין אנשים. וכן, מלמד התנ"ך, הוא מגשר גם על משהו אחר.
אברהם ושרה צחקו כאשר התבשרו שהם עתידים להביא ילד לעולם. ברגעי הנבואה שלהם, התהום בין הכמיהה למציאות הייתה גדולה מכדי להכיל. הפער בין תקוותיהם לכאבם הכריע את תגובתם, אז הם צחקו. הצחוק, כך אנחנו לומדים מאברהם אבינו ושרה אמנו, מצליח למלא את החלל הקיים בין חלום לייאוש, ולעיתים זו הדרך היחידה להגיב לפער בין הרצונות והשאיפות שלנו למציאות שמציעים החיים עצמם. הקב"ה מציין את צחוקה של שרה, והתגובה הראשונית שלה היא להכחיש, שמא הצחוק יתפרש כספקנות. אבל לא הייתה זו ביקורת, והמעשה לא לֻוָּה בעונש: הקב"ה פשוט מודה באמת. בהמשך הוא העניק לה בן, שלא בכדי נקרא על שם הצחוק שליווה את בשורת לידתו. בכך מלמד הקב"ה את אברהם ושרה, אבי ואם האמונה, כי היכולת לצחוק אינה מעידה על חוסר אמונה, אלא על הנחישות לאחוז באמונה גם כאשר ההיגיון והמציאות מורים אחרת. הצחוק מסמל התעקשות מרומזת על מציאות אחרת, ואותה התעקשות היא שמאפשרת לנו להמשיך ולצעוד הלאה.
מגילת אסתר נכתבה על ידי יהודים שהאמינו שמצאו מקום מבטחים בתפוצות. אבל עלייתם לגדולה של שונאינו הותירה אותם מבולבלים, וערערה את תפיסותיהם הקודמות, שהתבררו כנטולות יסוד. מעתה לא ישימו מבטחם במוסדות שבעבר נתפסו כמהימנים, אלא ידאגו לעתיד ילדיהם. כתוצאה מכך, היהודים קבלו החלטה. הם בחרו בצחוק ככלי התנגדות מול ההשפעות הפסיכולוגיות ההרסניות של גזרה שכמעט הובילה לרצח עם, וציוו עלינו לדורות להמשיך בדרכם. יום אחד בשנה אנו קוראים את מגילת אסתר, ובמקום לחוש חסרי אונים ומתוסכלים – אנו צוחקים על האבסורד. אנו מקדישים יום אחד בשנה לצחוק על האופי המעגלי של ההיסטוריה שלנו, ועל שאיפתם של אויבינו לכלותינו בכל דור ודור. פעם בשנה אנו קוראים מגילה מלאת הומור, שמספרת על מלך טיפש שאינו מסוגל לקבל החלטות באופן עצמאי, על נבל מרושע שסופו להיתלות על העץ אשר הכין לאויבו, על סריסים שמביאים את הישועה, והכי מפתיע, על מי שזכתה בתחרות יופי בחצר מלכות גברי שסופה לשלוט בפועל במדיניות הממלכה – ואנו צוחקים! לא מתוך אמונה שלא יעמוד לנו עוד צורר כהמן; סופו של האויב לבוא. אנו צוחקים כמעשה מחאה נגד הרשע, ובאמירה לרשע שאין בכוחו להניא אותנו מהאמונה שהמציאות אמורה להיות אחרת.
מגילת אסתר, כמו ספר איוב, מנסה להתמודד עם העולם הבלתי צפוי שבו אנו חיים. בדומה לספר איוב, המגילה נתנה קול לאמת הכואבת שהשמחה שלנו אינה מובטחת. אך המגילה מציעה לנו חלופה למיזוג הרגעים הטרגיים בתוך חיינו. היא מכוונת אותנו להיפגש, ולצחוק יחד. הצחוק לא יעלים את הכאב, אבל בהחלט יכול להתקיים לצדו. וכאשר אנו צוחקים יחד עם מי ששותף לכאבנו, אנו יכולים, ולו לרגע קט, לצעוד אל מעבר לו. כשאנו צוחקים, אנחנו נזכרים בשאיפותינו, ומפנימים שטמונה בנו מערכת של אמונות וערכים שעליהם לעולם לא נוותר.