(א) ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה כו' איש וביתו באו.
לתרץ השינוי לשון שמתחילה אומר "הבאים" בלשון הוה, וסיים בלשון עבר "באו", גם מתחילה קראם על שם "ישראל" ולבסוף קראם על שם "יעקב".
הכוונה בזה היות שהצדיק הגדול הנתחזק ונתיישן בצדקו ימים רבים, אזי אף שעושה דברים גדולים וצדקות רבות, אעפ"כ הוא ניצול מגדלות, כי אדרבה הוא מוצא בעצמו חסרונות לומר שהוא מקצר עדיין בעבודה והוא מיצר עצמו על זה, ומה גם שמצער עצמו על צורכי ישראל וגלותם המר במסים וארנונית וכל התלהבותו ודבקותו בעבודה אינו שוה לו כלל מרוב דאגתו עליהם כנ"ל, והמה עמודי עולם הנקראים בשם "ישראל".
ואותן הצדיקים המתחילים בעבודה חדשים מקרוב באו, בהיותם עושים איזה דבר קדושה נתלהב בקרבם הגדלות והמה סוברים שכבר הגיעו לתכלית העבודה האמיתית, ואעפ"י שהם צדיקים המה נכשלים בעון הגדלות, המה אשר בשם "יעקב" יכונה.
(ב) וזהו רמז הכתוב באמרו "בני ישראל הבאים מצרימה", לומר שהצדיקים הגדולים המה תמיד במיצר ודאגה על העבודה לומר שהם מקצרים עדיין, ובזה הולכים למעלה תמיד בלי הפסק וזהו "הבאים" בלשון הוה.
"את יעקב איש וביתו באו" - בעבר - לרמוז על אותן הסוברים שכבר שלמו בעבודה מבלי שום חסרון אליהם הגיע, שלא כן מדרגת האמת אלא להשגיח תמיד על שפלותו למען ינצל מגדלות ואז טוב להם.
וק"ל.
These are the names of the Children of Israel coming to Egypt…Jacob and his household came… (Exodus 1:1)
How do we make sense of the linguistic inconsistencies within the verse? At first the present tense is employed, coming, and then the past tense, came. Similarly, first the text refers to the Children of Israel, and later refers to them as Jacob.
The deeper meaning behind these differences is thus: There is a great Tzaddik, who has engaged in a life-long practice of righteousness and deeds of tremendous significance, but he is saved from “greatness” because he continues to find shortcomings within himself, and he is deeply self-critical because the aspirations for his own practice remain unrealized. What’s more, he is distraught by the continuing needs of the Jewish people and on account of their bitter, taxing exile. And even if you added up all of his inspired moments of communion and spiritual passion, they would not equal the extent to which he is distraught on their account. These “Pillars of the World” are referred to by the name, Israel.
But those Tzaddikim who have only recently engaged in their work and practice, when they perform a sacred deed, within their hearts burns a sense of greatness and they consider themselves to have already arrived at the essence of their true work. And even though these Tzaddikim are also truly righteous, they are tripped up by the sin of greatness. These Tzaddikim are referred to by the name, Jacob.
And this is the whole secret meaning of the verse when it states, “The Children of Israel coming to Egypt…” The truly great Tzaddikim are constantly in a state of worry and constriction (meitzar) about their work in this world, and about how that work remains yet fulfilled. And as a result of this consciousness, they posses the capacity to constantly ascend without any hesitation – meaning, they are coming, always in the present tense.
“Jacob and his household came…” The past tense here is employed to hint at those Tzaddikim who consider themselves to have already completed their work without any shortcomings. But in reality, this cannot be the truest stage. They would be better off striving for the truer stage, which is to always humbly consider their shortcomings – in order to save themselves from greatness.
This should be a “duh” piece of Torah.