(ו) עֶשֶׂר קְדֻשּׁוֹת הֵן, אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת מִכָּל הָאֲרָצוֹת. וּמַה הִיא קְדֻשָּׁתָהּ, שֶׁמְּבִיאִים מִמֶּנָּה הָעֹמֶר וְהַבִּכּוּרִים וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, מַה שֶּׁאֵין מְבִיאִים כֵּן מִכָּל הָאֲרָצוֹת:
(ז) עֲיָרוֹת הַמֻּקָּפוֹת חוֹמָה מְקֻדָּשׁוֹת מִמֶּנָּה, שֶׁמְּשַׁלְּחִים מִתּוֹכָן אֶת הַמְּצֹרָעִים, וּמְסַבְּבִין לְתוֹכָן מֵת עַד שֶׁיִּרְצוּ. יָצָא, אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ:
(ח) לִפְנִים מִן הַחוֹמָה מְקֻדָּשׁ מֵהֶם, שֶׁאוֹכְלִים שָׁם קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. הַר הַבַּיִת מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁאֵין זָבִים וְזָבוֹת, נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת נִכְנָסִים לְשָׁם. הַחֵיל מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁאֵין גּוֹיִם וּטְמֵא מֵת נִכְנָסִים לְשָׁם. עֶזְרַת נָשִׁים מְקֻדֶּשֶׁת מִמֶּנּוּ, שֶׁאֵין טְבוּל יוֹם נִכְנָס לְשָׁם, וְאֵין חַיָּבִים עָלֶיהָ חַטָּאת. עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת מִמֶּנָּה, שֶׁאֵין מְחֻסַּר כִּפּוּרִים נִכְנָס לְשָׁם, וְחַיָּבִין עָלֶיהָ חַטָּאת. עֶזְרַת הַכֹּהֲנִים מְקֻדֶּשֶׁת מִמֶּנָּה, שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל נִכְנָסִים לְשָׁם אֶלָּא בִשְׁעַת צָרְכֵיהֶם, לִסְמִיכָה לִשְׁחִיטָה וְלִתְנוּפָה:
(ט) בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ מְקֻדָּשׁ מִמֶּנָּה, שֶׁאֵין בַּעֲלֵי מוּמִין וּפְרוּעֵי רֹאשׁ נִכְנָסִים לְשָׁם. הַהֵיכָל מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁאֵין נִכְנָס לְשָׁם שֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלָיִם. קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מְקֻדָּשׁ מֵהֶם, שֶׁאֵין נִכְנָס לְשָׁם אֶלָּא כֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בַּחֲמִשָּׁה דְבָרִים בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ שָׁוֶה לַהֵיכָל, שֶׁאֵין בַּעֲלֵי מוּמִין, וּפְרוּעֵי רֹאשׁ, וּשְׁתוּיֵי יַיִן, וְשֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם נִכְנָסִים לְשָׁם, וּפוֹרְשִׁין מִבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ בִּשְׁעַת הַקְטָרָה:
(6) There are ten grades of holiness: the land of Israel is holier than all other lands. And what is the nature of its holiness? That from it are brought the omer, the firstfruits and the two loaves, which cannot be brought from any of the other lands.
(7) Cities that are walled are holier, for metzoras must be sent out of them and a corpse, though it may be carried about within them as long as it is desired, may not be brought back once it has been taken out.
(8) The area within the wall [of Jerusalem] is holier, for it is there that lesser holy things and second tithe may be eaten. The Temple Mount is holier, for zavim, zavot, menstruants and women after childbirth may not enter it. The chel is holier, for neither non-Jews nor one who contracted corpse impurity may enter it. The court of women is holier, for a tevul yom may not enter it, though he is not obligated a hatat for doing so. The court of the Israelites is holier, for a man who has not yet offered his obligatory sacrifices may not enter it, and if he enters he is liable for a hatat. The court of the priests is holier, for Israelites may not enter it except when they are required to do so: for laying on of the hands, slaying or waving.
(9) The area between the porch (ulam) and the altar is holier, for [priests] who have blemishes or unkempt hair may not enter it. The Hekhal is holier, for no one whose hands or feet are unwashed may enter it. The Holy of Holies is holier, for only the high priest, on Yom Kippur, at the time of the service, may enter it. Rabbi Yose said: in five respects the area between the porch and the altar is equal to the Hekhal, for those afflicted with blemishes or with a wild growth of hair, or who have drunk wine or whose hands or feet are unwashed may not enter there, and the people must keep away from the area between the porch and the altar when the incense is being burned.
(א) זה הפרק אשר נזכרהו עתה, אינו כולל תוספת ענין על מה שכללו אותו פרקי זה המאמר, ואינו רק כדמות חתימה, עם באור עבודת משיג האמיתיות המיוחדות באלוה ית׳ אחר השגתו, אי זה דבר הוא – והישירו להגיע אל העבודה ההיא אשר היא התכלית אשר יגיע אליה האדם והודיעו איך תהיה ההשגחה בו בעולם הזה עד שיעתק אל ׳צרור החיים׳.
(ב) ואני פותח הדברים בזה הפרק במשל שאשאהו לך. ואומר: כי המלך הוא בהיכלו ואנשיו כולם – קצתם אנשי המדינה וקצתם חוץ למדינה, ואלו אשר במדינה – מהם מי שאחוריו אל בית המלך ומגמת פניו בדרך אחרת, ומהם מי שרוצה ללכת אל בית המלך ומגמתו אליו, ומבקש לבקר בהיכלו ולעמוד לפניו, אלא שעד היום לא ראה פני חומת הבית כלל; ומן הרוצים לבוא אל הבית – מהם שהגיע אליו והוא מתהלך סביבו מבקש למצוא השער, ומהם מי שנכנס בשער והוא הולך בפרוזדור, ומהם מי שהגיע עד שנכנס אל תוך הבית והוא עם המלך במקום אחד שהוא בית המלך; ולא בהגיעו אל תוך הבית יראה המלך או ידבר עמו, אבל אחר הגיעו אל תוך הבית אי אפשר לו מבלתי שישתדל השתדלות אחרת, ואז יעמוד לפני המלך ויראהו מרחוק או מקרוב, או ישמע דבר המלך או ידבר עמו.
(ג) והנני מפרש לך זה המשל אשר חדשתי לך, ואומר: אמנם אשר הם חוץ למדינה, הם כל איש מבני אדם שאין לו אמונת דת, לא מדרך עיון ולא מדרך קבלה, כקצות התורך המשוטטים בצפון, והכושיים המשוטטים בדרום, והדומים להם מאשר אתנו באקלימים האלה. ודין אלו כדין בעלי חיים שאינם מדברים ואינם אצלי במדרגת בני אדם, ומדרגתם בנמצאות – למטה ממדרגת האדם ולמעלה ממדרגת הקוף, אחר שהגיע להם תמונת האדם ותארו והכרה יותר מהכרת הקוף.
(ד) ואשר הם במדינה אלא שאחוריהם אל בית המלך – הם בעלי אמונה ועיון, אלא שעלו בידם דעות בלתי אמיתיות, אם מטעות גדולה שנפל בידם בעת עיונם, או שקבלו ממי שהטעם, והם לעולם מפני הדעות ההם כל אשר ילכו – יוסיפו רוחק מבית המלך. ואלו יותר רעים מן הראשונים הרבה, ואלו הם אשר יביא הצורך בקצת העיתים להרגם ולמחות זכר דעותם – שלא יתעו זולתם.
(ה) והרוצים לבוא אל בית המלך ולהכנס אצלו אלא שלא ראו בית המלך כלל – הם המון אנשי התורה – רצוני לומר: ׳עמי הארץ העוסקים במצוות׳.
(ו) והמגיעים אל הבית ההולכים סביבו – הם התלמודיים אשר הם מאמינים דעות אמיתיות מצד הקבלה, ולומדים מעשי העבודות, ולא הרגילו בעיון שרשי התורה ולא חקרו כלל לאמת אמונה.
(ז) ואשר הכניסו עצמם לעיין בעקרי הדת כבר נכנסו לפרוזדור; ובני אדם שם חלוקי המדרגות בלא ספק.
(ח) אבל מי שהגיע לדעת מופת כל מה שנמצא עליו מופת, וידע מן הענינים האלהיים אמיתת כל מה שאפשר שתודע אמיתתו, ויקרב לאמיתת מה שאי אפשר בו רק להתקרב אל אמיתתו, כבר הגיע עם המלך בתוך הבית.
(1) THE present chapter does not contain any additional matter that has not been treated in the [previous] chapters of this treatise. It is a kind of conclusion, and at the same time it will explain in what manner those worship God who have obtained a true knowledge concerning God; it will direct them how to come to that worship, which is the highest aim man can attain, and show how God protects them in this world till they are removed to eternal life.
(2) I will begin the subject of this chapter with a simile. A king is in his palace, and all his subjects are partly in the country, and partly abroad. Of the former, some have their backs turned towards the king’s palace, and their faces in another direction; and some are desirous and zealous to go to the palace, seeking “to inquire in his temple,” and to minister before him, but have not yet seen even the face of the wall of the house. Of those that desire to go to the palace, some reach it, and go round about in search of the entrance gate; others have passed through the gate, and walk about in the ante-chamber; and others have succeeded in entering into the inner part of the palace, and being in the same room with the king in the royal palace. But even the latter do not immediately on entering the palace see the king, or speak to him; for, after having entered the inner part of the palace, another effort is required before they can stand before the king—at a distance, or close by—hear his words, or speak to him.
(3) I will now explain the simile which I have made. The people who are abroad are all those that have no religion, neither one based on speculation nor one received by tradition. Such are the extreme Turks that wander about in the north, the Kushites who live in the south, and those in our country who are like these. I consider these as irrational beings, and not as human beings; they are below mankind, but above monkeys, since they have the form and shape of man, and a mental faculty above that of the monkey.
(4) Those who are in the country, but have their backs turned towards the king’s palace, are those who possess religion, belief, and thought, but happen to hold false doctrines, which they either adopted in consequence of great mistakes made in their own speculations, or received from others who misled them. Because of these doctrines they recede more and more from the royal palace the more they seem to proceed. These are worse than the first class, and under certain circumstances it may become necessary to slay them, and to extirpate their doctrines, in order that others should not be misled.
(5) Those who desire to arrive at the palace, and to enter it, but have never yet seen it, are the mass of religious people; the multitude that observe the divine commandments, but are ignorant.
(6) Those who arrive at the palace, but go round about it, are those who devote themselves exclusively to the study of the practical law; they believe traditionally in true principles of faith, and learn the practical worship of God, but are not trained in philosophical treatment of the principles of the Law, and do not endeavour to establish the truth of their faith by proof.
(7) Those who undertake to investigate the principles of religion, have come into the ante-chamber; and there is no doubt that these can also be divided into different grades.
(8) But those who have succeeded in finding a proof for everything that can be proved, who have a true knowledge of God, so far as a true knowledge can be attained, and are near the truth, wherever an approach to the truth is possible, they have reached the goal, and are in the palace in which the king lives.
(ב) ובס' בן פורת יוסף דקכ"ו ע"ד הביא גם כן משל זה בקיצור וז"ל, משל למלך שרצה שיהיה לבנו תענוג מה שאין כן בדבר תמידי [עיין לעיל פ' נח אות י' ושם בעמוד התפלה אות ק"ז] ועשה עשר חומות על פי אחיזת עינים וכו', ובן המלך סבר וכו' ואחר כך נודע לו שאין דבר רע כלל, עכ"ל,
A parable about a king
Who desired that his son have pleasure
Which is impossible with something that is always present,
So he created an illusion of ten walls, etc.
And the king's son thought, etc.
But afterwards he discovered that there never was anything bad,
דגל מחנה אפרים – הפטרת כי תבא
(א) קומי אורי כי בא אורך כבוד ה' עליך זרח כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים וכו'. כי שמעתי משל מאא"ז זלל"הה למלך שעשה מחיצות רבים באחיזת עינים זו לפנים מזו וגם סיבוב מן כותל וכותל נהרות וגם חיילות רבים מבוהלים וגם דובים ואריות ושאר חיות מבוהלים בכדי שיראו מגשת אליו ולא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול והמלך הוא נורא ומלכותו בכל משלה ואור המלך מאיר בכל העולמות וכבודו מלא את הארץ רק הכתלים והסבובי' הם המסתרים את פני המלך והא באחיזת עינים וכרוזים יוצאים כל מי שיבוא אל המלך יתן לו המלך עושר וכבוד ויהיה שר אצלו עומד בהיכלו
ומי הוא שאינו רוצה בזה רק כשבא לחומה ראשונה ורואה כמה ארכה וגבהה ושאר דברים המבהלים לבבות בני אדם נסוג לבבו אחור ויש מהם שהולך כמה חומות זו לפנים מזו ושם יש שרים נכבדים ממונים מאת המלך מפזרים ממון רב לבוא לפנים מן החומות ולפעמים אחרי רואו שיש לו כל הון יקר וכבר מצא ידו ואוצרות ממון נסוג אחור אע"פ שראה כבר שהלך כמה חומות ונהרות ואין שם פגע רע ואין מים ואין חומה מ"מ אחר אשר כל חומה וחומה גבוה ורחבה מראשונ' ואיומה כדי להבהיל יותר שלא יקרב מי שירצה אל המלך
אבל לבן המלך אשר מעיו המו אל אביו וגם רחמי אב על הבן לקרב אותו לאור פניו אשר באור פני מלך חיים נצחיים תמיד ומאור פני המלך מי שזוכה לראותו אז זיו פניו מבהיקי' ומאירים בכל העולם וממנו יגורו כל יושבי תבל ושוכני ארץ כמו בפני המלך בעצמו ורשות בידו נהמית ולהחיות לאסור מלכיהם בזיקים ולפתוח ולהוצי' אסורים חפשי בכח אור פני המל' ובוודאי בן המלך כח האב בבנו בחכמה וכשבא לחומת ולנהרות וחיילות ודובים וכל המבהילים ומסתירים את פני המלך תמה עצמו למאור מה זה מלך רחמן כמותך כרחם אב על בנים תסתיר עצמ' בהסתרות כאלו ואנה אני בא וצועק אלי אלי למה עזבתני ובכח לבבו הבוער והנשבר לבוא אל אביו מוסר עצמו ודוחק עצמו בכחו לדלג על החומות ונהרות ומפזר כל הונו לחיילות הסובבים שמה
ובראות אביו געגועיו ומסירות נפשו ושוועתיו עלה באזני אביו המיל' והסיר האחיזות עינים הללו וירא אין שם חומה ולא שום מסך מבדיל רק ארץ מישור וגנות ופרדסים והכלי עונג ומשרתי המל' עומדים בלבושי יקר וכל מיני מזמרים עומדים והמל' יושב על כסא מלכותו והארץ האירה מכבודו.
Degel Mahaneh Efraim – Ki Tavo, Haftarah
…I heard a parable from my grandfather of blessed memory. He told of a queen who created an illusion of obstacles in concentric circles. And before each wall was a moat, and many scary soldiers, and bears and lions and other scary animals. All this was to make people afraid to approach the queen, so the privilege of her presence not be taken for granted. Now this Queen is awe inspiring, Her kingdom encompasses all existence, Her light shines through the entire universe and Her glory fills the earth. It is only these walls and everything that surrounds them that hide the queen’s face, and even they are nothing but an illusion.
The queen made a proclamation that whoever came to the queen would be given treasure and honor, and an important position in the queen’s hall. Who would not desire this?
But when people came to the first wall and saw its length and height and all the other scary things that are there, many gave up.
Some people actually got through a few of the walls and there they found grand ministers, appointed by the queen to give great amounts of money to whoever got through those walls. Some people, realizing that they had already acquired great treasure and as much money as they could desire, gave up at that point. This is even though they had already gone through a few of the walls and the rivers without harm and had seen that there was nothing dangerous there, no water and no wall. Still every wall looks higher and broader and scarier than the one before it, and is meant to inspire fear, so that not everyone approaches the queen.
But the queen has a daughter whose heart is moved in love for the queen, and the queen also loves her daughter, and wants to bring her close to the shining light of her face. For in the light of the Queen’s face is eternal life, and whoever sees this light, her own face lights up and shines throughout the entire world. All inhabitants of the world fear such a person as they would fear the Queen herself, for such a person has the power to give and take life, to put kings in chains and set prisoners free, with the power of the light of the Queen’s face. Certainly, the queen’s daughter in her wisdom, would contain the power of the queen within herself.
Now, when the queen’s daughter reached the walls and the rivers, the soldiers and the bears and all the other scary things which hid the queen, she was very confused. Why, she asks, would a compassionate queen like you, who loves us like a mother loves her children, hide herself behind such obstacles? What am I to do? She cries out: Eli, Eli, why have you forsaken me?! And with the power of the longing of her broken heart she pushes forward, risking everything, crossing over the walls and the rivers, and giving away all of her money to bribe the soldiers at the gates.
And when her mother sees her longing and her willingness to risk everything, when she hears her cries, the queen removes the illusions.
Suddenly, the daughter sees that there are no walls and no rivers. There are no obstacles at all, only level ground covered by gardens and orchards. And the royal servants and entertainers stand there in grand uniforms, and all kinds of musicians. And the queen is sitting on the throne and the earth shines with her glory.
(The story then continues to describe the conversation between the queen and her daughter, and the meaning of the parable, which I have left out due to the length)
(א) סיפורי מעשיות משנים קדמוניות-מעשה ו - ממלך עניו
(ב) - מַעֲשֶׂה בְּמֶלֶךְ אֶחָד וְהָיָה לוֹ חָכָם אָמַר הַמֶּלֶךְ לְהֶחָכָם. בַּאֲשֶׁר שֶׁיֵּשׁ מֶלֶךְ שֶׁחוֹתֵם עַצְמוֹ שֶׁהוּא גִּבּוֹר גָּדוֹל וְאִישׁ אֱמֶת וְעָנָו וְהִנֵּה גִּבּוֹר אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא גִּבּוֹר מֵחֲמַת שֶׁסְּבִיב מְדִינָתוֹ הוֹלֵךְ הַיָּם וְעַל הַיָּם עוֹמְדִים חַיִל עַל סְפִינוֹת עִם תותחים, וְאֵינָם מַנִּיחִים לְהִתְקָרֵב וְלִפְנִים מִן הַיָּם יֵשׁ מָקוֹם שֶׁטּוֹבְעִין בּוֹ שֶׁקּוֹרִין ביצה טובענית, גָּדוֹל סְבִיב הַמְּדִינָה שֶׁאֵין שָׁם כִּי אִם שְׁבִיל קָטָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֵילֵךְ שָׁם כִּי אִם אָדָם אֶחָד וְגַם שָׁם עוֹמְדִים תותחים וּכְשֶׁיָּבוֹא אֶחָד לְהִלָּחֵם מוֹרִים עִם הַתותחים וְאִי אֶפְשָׁר לְהִתְקָרֵב לְשָׁם.
(ג) אַךְ מַה שֶּׁחוֹתֵם עַצְמוֹ אִישׁ אֱמֶת וְעָנָו זֶה אֵינִי יוֹדֵעַ וַאֲנִי רוֹצֶה שֶׁתָּבִיא אֵלַי הַתמונת דיוקן שֶׁל אוֹתוֹ הַמֶּלֶךְ כִּי יֵשׁ לְהַמֶּלֶךְ כָּל הַתמונות דיוקן שֶׁל כָּל הַמְּלָכִים וְהַתמונת דיוקן שֶׁלּוֹ לא נִמְצָא אֵצֶל שׁוּם מֶלֶךְ כִּי הוּא נִסְתָּר מִבְּנֵי אָדָם כִּי הוּא יוֹשֵׁב תַּחַת כִּלָּה [וילון], וְהוּא רָחוֹק מִבְּנֵי מְדִינָתוֹ.
(ד) הָלַךְ הֶחָכָם אֶל הַמְּדִינָה אָמַר הֶחָכָם בְּדַעְתּוֹ, שֶׁצָּרִיךְ לוֹ לֵידַע מַהוּת הַמְּדִינָה וְעַל יְדֵי מַה יֵּדַע הַמַּהוּת שֶׁל הַמְּדִינָה ? עַל יְדֵי הַעִנְיְנֵי צְחוֹק שֶׁל הַמְּדִינָה כִּי כְּשֶׁצְּרִיכִים לֵידַע דָּבָר, צְרִיכִים לֵידַע הַעִנְיְנֵי צְחוֹק שֶׁל אוֹתוֹ הַדָּבָר כִּי יֵשׁ כַּמָּה מִינֵי עִנְיְנֵי צְחוֹק. יֵשׁ אֶחָד שֶׁמְּכַוֵּן בֶּאֱמֶת לְהַזִּיק לַחֲבֵרוֹ בִּדְבָרָיו וּכְשֶׁחֲבֵרוֹ מַקְפִּיד עָלָיו, אוֹמֵר לוֹ: אֲנִי מְצַחֵק כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כְּמִתְלַהְלֵהַּ" וְכוּ' וְאָמַר: הֲלא מְצַחֵק אָנִי! וְכֵן, יֵשׁ אֶחָד שֶׁמִּתְכַּוֵּן בְּדֶרֶךְ צְחוֹק, וְאַף עַל פִּי כֵן חֲבֵרוֹ נִזּוֹק עַל יְדֵי דְּבָרָיו וְכֵן יֵשׁ כַּמָּה מִינֵי עִנְיְנֵי צְחוֹק.
(ה) וְיֵשׁ בְּכָל הַמְּדִינוֹת מְדִינָה שֶׁכּוֹלֶלֶת כָּל הַמְּדִינוֹת וּבְאוֹתָהּ הַמְּדִינָה יֵשׁ עִיר אַחַת שֶׁכּוֹלֶלֶת כָּל הָעֲיָרוֹת שֶׁל כָּל הַמְּדִינָה שֶׁכּוֹלֶלֶת כָּל הַמְּדִינוֹת וּבְאוֹתָהּ הָעִיר יֵשׁ בַּיִת אֶחָד שֶׁכּוֹלֶלֶת כָּל הַבָּתִּים שֶׁל כָּל הָעִיר שֶׁכּוֹלֶלֶת כָּל הָעֲיָרוֹת שֶׁל הַמְּדִינָה שֶׁכּוֹלֶלֶת כָּל הַמְּדִינוֹת וְשָׁם יֵשׁ אָדָם שֶׁכָּלוּל מִכָּל הַבַּיִת וְכוּ' וְשָׁם יֵשׁ אֶחָד שֶׁעוֹשֶׂה כָּל הַלֵּיצָנוּת וְהַעִנְיְנֵי צְחוֹק שֶׁל הַמְּדִינָה.
(ו) וְלָקַח הֶחָכָם עִמּוֹ מָמוֹן רַב, וְהָלַךְ לְשָׁם וְרָאָה שֶׁעוֹשִׂים כַּמָּה מִינֵי לֵיצָנוּת וּצְחוֹק וְהֵבִין בְּהַעִנְיְנֵי צְחוֹק שֶׁהַמְּדִינָה כֻּלָּהּ מְלֵאָה שְׁקָרִים מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף כִּי רָאָה שֶׁעוֹשִׂין צְחוֹק אֵיךְ מְאַנִּים וּמַטְעִים בְּנֵי אָדָם בְּמַשָּׂא וּמַתָּן וְאֵיךְ הוּא בָּא לָדוּן בְּהַמַּאנִיסְטְרַאט [ערכאה נמוכה] וְשָׁם כֻּלּוֹ שֶׁקֶר וּמְקַבְּלִין שׁחַד וְהוֹלֵךְ לְהַסָּאנְד [ערכאה גבוהה יותר] הַגָּבוֹהַּ יוֹתֵר וְגַם שָׁם כֻּלּוֹ שֶׁקֶר וְהָיוּ עוֹשִׂים בְּדֶרֶךְ צְחוֹק אָן שְׁטֶעלִין [כעין הצגה] מִכָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ.
(ז) וְהֵבִין הֶחָכָם בְּאוֹתוֹ הַצְּחוֹק שֶׁהַמְּדִינָה כֻּלָּהּ מְלֵאָה שְׁקָרִים וְרַמָּאוּת, וְאֵין בָּהּ שׁוּם אֱמֶת וְהָלַךְ וְנָשָׂא וְנָתַן בְּהַמְּדִינָה וְהִנִּיחַ עַצְמוֹ לְהוֹנוֹת אוֹתוֹ בְּהַמַּשָּׂא וּמַתָּן וְהָלַךְ לָדוּן לִפְנֵי הָעַרְכָּאוֹת וְהֵם כֻּלָּם מְלֵאִים שֶׁקֶר וּשְׁחָדִים וּבְיוֹם זֶה נָתַן לָהֶם שׁחַד, לְמָחָר לא הִכִּירוּהוּ.
(ח) וְהָלַךְ לְעַרְכָּאוֹת גָּבוֹהַּ יוֹתֵר, וְגַם שָׁם כֻּלּוֹ שֶׁקֶר עַד שֶׁבָּא לִפְנֵי הַסֶּאנַאט [ערכאה עליונה יותר] וְגַם הֵם מְלֵאִים שֶׁקֶר וּשְׁחָדִים, עַד שֶׁבָּא אֶל הַמֶּלֶךְ בְּעַצְמוֹ.
(ט) וּכְשֶׁבָּא אֶל הַמֶּלֶךְ עָנָה וְאָמַר: עַל מִי אַתָּה מֶלֶךְ ? שֶׁהַמְּדִינָה מְלֵאָה שְׁקָרִים כֻּלָּהּ, מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, וְאֵין בָּהּ שׁוּם אֱמֶת וְהִתְחִיל לְסַפֵּר כָּל הַשְּׁקָרִים שֶׁל הַמְּדִינָה.
(י) וּכְשֶׁהַמֶּלֶךְ שָׁמַע דְּבָרָיו הִרְכִּין אָזְנָיו אֵצֶל הַוִּילוֹן לִשְׁמעַ דְּבָרָיו כִּי הָיָה תָּמוּהַּ לְהַמֶּלֶךְ שֶׁיֻּמְצָא אִישׁ שֶׁיּוֹדֵעַ מִכָּל הַשְּׁקָרִים שֶׁל הַמְּדִינָה וְהַשָּׂרֵי מְלוּכָה שֶׁשָּׁמְעוּ דְּבָרָיו הָיוּ כּוֹעֲסִים עָלָיו מְאד וְהוּא הָיָה מְסַפֵּר וְהוֹלֵךְ הַשְּׁקָרִים שֶׁל הַמְּדִינָה.
(יא) עָנָה וְאָמַר [הֶחָכָם הַנַּ"ל] וְהָיָה רָאוּי לוֹמַר שֶׁגַּם הַמֶּלֶךְ כְּמוֹתָם, שֶׁהוּא אוֹהֵב שֶׁקֶר כְּמוֹ הַמְּדִינָה אַךְ מִזֶּה אֲנִי רוֹאֶה אֵיךְ אַתָּה אִישׁ אֱמֶת וּבִשְׁבִיל זֶה אַתָּה רָחוֹק מֵהֶם מֵחֲמַת שֶׁאֵין אַתָּה יָכוֹל לִסְבּל הַשֶּׁקֶר שֶׁל הַמְּדִינָה וְהִתְחִיל לְשַׁבֵּחַ הַמֶּלֶךְ מְאד מְאד.
(יב) וְהַמֶּלֶךְ, מֵחֲמַת שֶׁהָיָה עָנָו מְאד, וּבִמְקוֹם גְּדֻלָּתוֹ שָׁם עַנְוְתָנוּתוֹ כֵּי כֵן דֶּרֶךְ הֶעָנָו, שֶׁבְּכָל מַה שֶּׁמְּשַׁבְּחִין וּמְגַדְּלִין אוֹתוֹ יוֹתֵר נַעֲשֶׂה קָטָן וְעָנָו יוֹתֵר וּמֵחֲמַת גּדֶל הַשֶּׁבַח שֶׁל הֶחָכָם, שֶׁשִּׁבַּח וְגִדֵּל אֶת הַמֶּלֶךְ בָּא הַמֶּלֶךְ בַּעֲנִיווּת וְקַטְנוּת מְאד, עַד שֶׁנַּעֲשָׂה אַיִן מַמָּשׁ וְלא הָיָה יָכוֹל לְהִתְאַפֵּק וְהִשְׁלִיךְ אֶת הַוִּילוֹן לִרְאוֹת אֶת אוֹתוֹ הֶחָכָם מִי הוּא זֶה שֶׁהוּא יוֹדֵעַ וּמֵבִין כָּל זאת?
(יג) וְנִתְגַּלָּה פָּנָיו וְרָאָה אוֹתוֹ הֶחָכָם וְהֵבִיא הַתמונת דיוקן שֶׁלּוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ.
(יד) דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת צִיּוֹן הִיא בְּחִינַת הַצִּיּוּנִים שֶׁל כָּל הַמְּדִינוֹת, שֶׁכֻּלָּם נִתְוַעֲדִים לְשָׁם כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וְרָאָה אָדָם וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן וְזֶהוּ: "חֲזֵה" צִיּוֹן "קִרְיַת" מוֹעֲדֵינוּ רָאשֵׁי תֵּבוֹת מְ"צַ"חֵ"ק, שֶׁשָּׁם הָיוּ נִתְוַעֲדִים כָּל הַצִּיּוּנִים, וּמִי שֶׁהָיָה צָרִיךְ לֵידַע אִם לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר אוֹ הַמַשָּׂא וּמַתָּן, הָיָה יוֹדֵעַ שָׁם יְהִי רָצוֹן שֶׁיִבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן.
(טו) רְאֵה וְהָבֵן וְהַבֵּט אַתָּה, הַמְעַיֵּן, עַד הֵיכָן הַדְּבָרִים מַגִּיעִים אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ לֵידַע וּלְהַשִּׂיג מְעַט מִסּוֹדוֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת הַלָּלוּ, אֲשֶׁר לא נִשְׁמְעוּ כָּאֵלֶּה מִיָּמִים קַדְמוֹנִים.
(טז) וְדַע שֶׁכָּל אֵלּוּ הַפְּסוּקִים וְהָרְמָזִים הַמּוּבָאִים אַחַר קְצָת הַמַּעֲשִׂיּוֹת הֵם רַק רְמָזִים וְגִלּוּי מִלְּתָא בְּעָלְמָא, לְמַעַן יֵדְעוּ כִּי לא דָּבָר רֵיק הוּא, חַס וְשָׁלוֹם וְכַאֲשֶׁר נִשְׁמַע מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ בְּפֵרוּשׁ שֶׁאָמַר שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֵיזֶה רְמָזִים בְּעָלְמָא בְּאֵיזֶה פְּסוּקִים הַמְרַמְּזִים לְסוֹד הַמַּעֲשִׂיוֹת, לְמַעַן דַּעַת שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר חַס וְשָׁלוֹם דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֲבָל סוֹד הַמַּעֲשִׂיּוֹת בְּעֶצֶם רָחוֹק מִדַּעְתֵּנוּ וְעָמק עָמק, מִי יִמְצָאֶנּוּ
(1) Tale 6: The Humble King
(2) A tale. There was once a king who had a wise man. The king spoke up to the wise man, "Inasmuch as there is a king whose signature declares that he is a great man of might, and a man of truth, and humble (in other words, a truthful person who does not focus on himself [lit. "hold of himself"]): mighty — I know that he is a great man of might, for the sea flows around his country, and on the sea is stationed a navy on warships with cannons and they do not allow anyone to approach, and inwards from the sea there is a great swamp (a place where one drowns) surrounding the country, through which there is only one narrow path wide enough for only one person to pass; there too cannons are positioned, so that if someone comes to attack, the cannons are fired, so it is impossible to set foot there.
(3) "But his signing himself as being a man of truth and humble — this I do not know, and I want you to bring me this king's portrait." For the king had all the portraits of all the kings, but the portrait of that king (who signs himself in such fashion as mentioned) was not found by any king, for he is concealed from people, since he sits under a veil [Yid. forhang, Heb. killah], and he is far from his countrymen.
(4) The wise man went to that country. He came to the realization that he must come to know the essence of the country (in other words, the "thing" of the country; how the country works). And how can he find out the country's essence? — by way of the country's jests [Yid. katoves < Slav. katavasnik prankster < Gr. katavasis descent]. Because when one needs to know [the essence of] something, one must know its jesting. For there are many types of jesting: there is one who really wants to smite the other with his words, and when the other takes notice [lit. "looks around"] he says to him, "I am joshing! (Ikh treyb katoves, lit. 'I drive a jest')" as in the verse, "Like one who wearies himself shooting firebrands... and says, 'Am I not joking?'" [Prov. 26:18-19], and so there is someone who really means a jest but still harms the other with his words. Thus there are several kinds of jesting.
(5) Now, among all the countries, there is a country that includes all countries (that is, the country is the principle and rule for all countries), and in that country there is a city that includes all cities of that whole country that includes all the countries. And in the city is a house that includes all the houses of the entire city that embodies all cities of the country that includes all countries. And there in the house is a person who includes the entire house which includes etc. And there, there is someone who makes all the wisecracks and jesting of the entire country.
(6) So the wise man took a large amount of money with him and went there. He saw them making all types of fun and joking. He understood from the jests that the country is full of falsehood through and through. For he saw them making fun of how people are cheated in business, and how he goes to the manistrat (lower court) and there it is utter lies and they take bribery there; and he goes to the sand [higher court], Gesandte, emissary]; and there as well it is utter lies. And they were all making fun and jest, enacting all these things.
(7) The wise man understood from this jesting that the country is full of lies and deceit, lacking any truth in the land whatsoever. So he went and did some commerce in the country and allowed himself to be cheated in the exchange, and went and brought suit before the sands [Yid. sandes, Heb. `arkhaoth registrar, archivers' office < Gr. arkhi, arkhion], they being all full of falsehood and bribes. On this day he gave them bribery; the next day they didn't recognize him.
(8) So he went to a higher sand and there too it was full of falsehood. Until he came before the senat (highest court) and there too it is falsehood and bribery throughout. Until he came to the king himself.
(9) When he came to the king he spoke up and said, "Over whom are you king? The entire country is full of falsehood throughout, from beginning to end, and there is no truth in it here whatsoever." And he began to tell over all the falsehood of the country.
(10) When the king heard his words he bent his ear to the veil to listen to hear his words for it was a great wonder to the king that there should exist a man who would know all the falsehood of the country. And the royal ministers who heard the wise man's words grew very angry at him but he still continues reporting all the country's falsehood.
(11) The wise man spoke up, "One could say that the king is also like them; that he likes falsehood as the country does. But on the contrary one sees what a man of truth you are, and because of this you keep your distance from them: on account that you cannot bear the falsehood of the country." And he began to praise the king very very much.
(12) And the king, because he was very humble — and "in the place of his greatness, there is his humility," for that is the way of a humble man, that the more he is praised and extolled, the smaller to himself and the humbler he becomes — so on account of the wise man's great praise and exaltation of the king, the king entered into great humility and extreme tininess, until he became absolutely nothing; and he could no longer withhold himself and he threw aside the veil to see the wise man: who is it that knows and understands all this?
(13) The king's face was revealed, and the wise man saw him, depicted his portrait and brought it back to the king.
(14) [Notes Following the Story]
"Darkei Tziyon aveloth/ The paths of Tziyon are mournful" [Lam. 1:4; since the Temple has been destroyed, one is obligated to remember and mourn it, and unbridled joking and laughter are forbidden; v. S"A O"C 560. Also, there are no festivals or times when God can be "seen:" Ex. 23:15 etc.].
Tziyon is the aspect of the tziyunim [markers; placemarks] of all the countries, for they all gather there, as it is written, "wera'ah `etzem1The word `etzem was omitted here. adam uvanah etzlo tziyun/ and see the bone of1The word `etzem was omitted here. man, then shall he set up a sign by it." [Eze. 39:15].
This is [the meaning of], "Chazeih Tziyon Qiryath Mo`adeinu/ Look upon Tziyon, the city of our assemblies" [Isa. 33:20], the acronym of which is MeTzaCheiQ (jesting), for that is where all the tziyunim [signs] gathered, and whoever needed to know whether to do something or some business transaction would know it there. May it be His will that it be rebuilt speedily in our days, Amen.
(15) Look, discern and gaze, reader, how far these matters reach. Fortunate is he who attends to and will attain knowing and grasping a little of the secrets of these stories, the likes of which have not been heard since ancient times.
(16) And know, that all these verses and allusions that are brought after some of the stories are only hints and a scant disclosure of the subject matter, so that they might know "ki lo-davar reiq hu/ it is no empty thing," God forbid. As was heard from his holy mouth, saying that he is revealing a few mere hints from a few verses that hint to the secret of the stories, so as to know that he is not saying, God forbid, prattle. But the essential secret of the stories is far from our knowing; "`Amoq `amoq, mi yimtzaenu/ Deep-deep; who can find it out?" [Eccl. 7:24]