(ג) אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם:
(3) Antigonus a man of Socho received [the oral tradition] from Shimon the Righteous. He used to say: do not be like servants who serve the master in the expectation of receiving a reward, but be like servants who serve the master without the expectation of receiving a reward, and let the fear of Heaven be upon you.
אלא הוו כעבדי' המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס. ...יש לאדם לעבוד את ה' על מנת שלא לקבל פרס אלא מפני חסד שגמלו כבר ומפני מעלת הרב שהוא ראוי לכך וזו היא עבודת הש"י ויתעלה מאהבה...
דעלך סני לחברך לא תעביד - ריעך וריע אביך אל תעזוב (משלי כז) זה הקב"ה אל תעבור על דבריו שהרי עליך שנאוי שיעבור חבירך על דבריך ל"א חבירך ממש כגון גזלה גנבה ניאוף ורוב המצות:
מִ֣י הִ֭קְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּ֑ם תַּ֖חַת כׇּל־הַשָּׁמַ֣יִם לִי־הֽוּא׃
מי הקדימני. ר״ל אף כי אין מי אשר הקדים לעשות צדק עד לא גמלתיו הטובה, כי מי עשה מזוזה לפתחו עד לא נתתי לו בית וכן הכל, והואיל וכן שאין למי עלי לגמלו עוד טוב מ״מ אשלם עוד גמול בחסדי, ואין מי ימחה בידי כי כל אשר תחת כל השמים שלי הוא וכולם נכנעים עלי...
עָ֭שִׁיר בְּרָשִׁ֣ים יִמְשׁ֑וֹל וְעֶ֥בֶד לֹ֝וֶ֗ה לְאִ֣ישׁ מַלְוֶֽה׃
And the borrower is a slave to the lender.
(א) בדברי השלם הזה נתחבטו כל המפרשים ובפרט הרב בעל העקידה והרב ר' יצחק אברבנאל בספר נחלת אבות וזה לשונו:
האמנם בדברי אנטיגנוס איש סוכו יראה ספק גדול באומרו שלא יעבוד האדם את בוראו על מנת לקבל פרס אלא על מנת שלא לקבל. כי הנה יעודי התורה תמיד לא יחשו מלקרות בני אדם לעבודת המצוה מפני השכר שנאמר בעשרת הדברות למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך. ואמר ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום למען ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים וכן במקומות רבים.
ולא עוד אלא שהקב"ה בעצמו אמר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את מצותי כל הימים למען ייטב להם וגו' ואם הוא יתב' רוצה וחפץ שתהיה עבודתנו מכוונת להנאתנו ולתועלתנו איך יאמר אנטיגנוס שהיא עבודה פסולה ושאין ראוי לעשותה. והנה חז"ל אמרו רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות עכ"ל. ועוד האריך.
ודרך הראשון שלו אפשר שכוון אליו רש"י ז"ל בקצור לשונו שכתב ז"ל ע"מ שלא לקבל פרס שלא תאמר אקיים מצות בוראי כדי שיספיק לי צרכי אלא עבוד מאהבה ויהי מורא שמים עליכם לפי שאין שכר מצות בעוה"ז שנא' אשר אנכי מצוך היום. היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם עכ"ל. הרי שפירש דברי אנטיגנוס על הגמול הגשמי בעוה"ז ולא יעבדו על מנת לקבל פרס כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא אמנם על השכר וגמול הנפשיים לא דבר בו אנטיגנוס כלל ואפי' שיעבוד על מנת לקבלו אין בו גנאי על זה.
וטעם דברי אנטיגנוס לפי פירוש זה אפשר לפי שאם יעבוד האדם את בוראו כדי שיספיק לו צרכיו בעוה"ז נפיק מניה חורבא כי פעמים שלא יספיק הוא יתב' צרכיו לענותו ולנסותו הילך בתורתו אם לא והאדם לא יחשוב כי מנסה ה' אותו אלא יבעט במלכו ובאלהיו בראותו שהוא מקיים מצותיו יתברך כדי שיספיק לו צרכיו ובראותו ילדיו מעשה ידיו מתים ברעב יהיה תוהה על הראשונות ויאמר ח"ו כי שוא עבוד אלהים ולכן הזהיר לאדם שמעיקרא לא יעבוד על מנת שכר גשמי כלל ועם זה לעולם יהיה שלם בעבודת בוראו אפי' שלא ייטיב אליו, זה תורף פירוש הר"י אברבנאל ז"ל:
(ב) ולי נראה דמעיקרא קושיא ליתא כי אם ראינו יעודי התורה תמיד לא יחשו מלהבטיח שכר המצות, האמת הוא שכשם שאליו יתב' אשר הוא המצוה לנו המצות נאה לו להבטיח הבטחות נמרצות, כך לנו המקיימים אותה נאה לנו לקיים על מנת שלא לקבל פרס ומאי קושיא היא ממה שנאמר במצוה אל הנאמר במצווין.
ואף שנראה סותר לזה מ"ש במסכת פסחים תניא האומר אתן סלע לצדקה כדי שיחיו בני כדי שיהיה לי חלק לעוה"ב הרי זה צדיק גמור הרי שאף האדם המצווה ועושה על מנת לקבל פרס נקרא צדיק גמור.
שתי תשובות בדבר. חדא דשאני מצות צדקה שהיא מחולקת מכל שאר המצות בזה שבשאר מצות כתיב לא תנסו את ה' וגו' ובמצות הצדקה כתיב ובחנוני נא בזאת וגו' ועליה אמר דוד המלך ע"ה פזר נתן לאביונים ולכן בשאר כל המצות צריך לעבוד על מנת שלא לקבל פרס. ועוד בההיא דפסחים קאמר הרי זה צדיק גמור וצדיק מתקרי חסיד לא מתקרי ומאמר אנטיגנוס הוי ממדת חסידות כדי שיקרא חסיד וכן כל שאר מילי דאבות הם מילי דחסידותא, וכן ידוייק מדברי רז"ל שאמרו האי מאן דבעי למהוי חסידא ליעיין במילי דאבות.
RASH: peras =1/2, poel/baal ha'bayis, poel needs wages bh"b needs labor (prouct). so sechar (of poel) is only 1/2 the total schar/benefit. H' doesnt need our labor/mitvos (also we are mechuyav to serve bec acquired as avadim & owe Him e/t. so don't serve H' as if you are getting 1/2 & H' 1/2, rather schar is chesed H'
פרס יקרא הגמול אשר יגמל האדם ממי שאין לו טובה עליו אבל יעשה זה על דרך החסד והחנינה כמו שיאמר אדם לעבדו או לבנו הקטן או לאשתו עשה לי כך וכך ואתן לך דינר או שנים'
זהו ההפרש אשר בין פרס לשכר, כי השכר הוא שינתן בדין.
ואמר זה החסיד שאתם לא תעבדו הש"י ע"מ שייטיב לכם ויגמלכם חסד ותקוו לגמול ותעבדוהו בעבורו, ואמנם עבדוהו כעבדים שאינם מקוים להטבה ולא לגמילות חסד, רצה בזה שיהו עובדין מאהבה...
יְשַׁלֵּ֥ם יְהֹוָ֖ה פׇּעֳלֵ֑ךְ וּתְהִ֨י מַשְׂכֻּרְתֵּ֜ךְ שְׁלֵמָ֗ה מֵעִ֤ם יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר־בָּ֖את לַחֲס֥וֹת תַּֽחַת־כְּנָפָֽיו׃
אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב וכו׳ התוס׳ פ״ק דר״ה דף ד׳ הקשו מהא אמאי דאמרינן התם "האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או בשביל שאזכה לחיי הע״הב ה״ז צדיק גמור" ותירצו, דאיירי בתוהא על הראשונות
וכתב הרב עיון יעקב דאעיקרא לק״מ דמילי דאבות הוא חסידות והנותן סלע לצדקה אע״ג דחסיד לא הוי צדיק הוי עכ״ד
ונעלם ממנו שכן תירץ הר״ן בחידושיו הביאו הרב הכותב בעין יעקב פ״ק דפסחים:
ויהי מורא שמים עליכם
ר"ל אע"ג דלענין קיום המצות אמרתי שלא תזכר אז בשכר עכ"פ בעת יזדמן לך חטא יהיה מורא וכו' מעונש,
או נ"ל "ויהא מורא כבוד שמים עליכם" דאיה כבודו ית' אם תקיים מצותיו רק בעבור שכר כאילו עשית לו טובה בזה, והכתוב צווח אם צדקת מה תתן לו, ורבו פשעיך מה תעשה לו או מה מידך יקח, ואיה כבודו ית' אם תחשוב למלאות רצונו רק בעבור הנאתך
נמצא שהעושה כן חוטא בכפל, א' שאינו עובד רק את עצמו, וכ' לא יהיה בך אל נכר. ב' שפוגע בכבוד שמים, כאילו ח"ו צריך לך, ולמצותיך:
ויהי מורא שמים עליכם. לא קתני והוו יראי שמים כדקתני אלא הוו כעבדים, דהוו משמע דאחר האהבה יקנו מדת היראה, וזה אינו דהיראה דהיא להיות נזהר ממצות לא תעשה כמ"ש הר"ב, קודמת לאהבה דהוא זריזות קיום מצות עשה כמ"ש הר"ב, והראיה דכתיב (תהלים לד, טו. לז, כז) סור מרע ועשה טוב.
אלא קתני "ויהי מורא שמים עליכם", דמשמע היראה שכבר זכיתם לה קודם עבדכם מאהבה, יהי עדיין עליכם בעוד שאתם עובדים מאהבה ושמחים בשמחת מצוה שמחה גדולה מרוב אהבת ה', שלא תהיה האהבה מקלקלת את השורה כדכתיב (משלי ה, יט) באהבתה תשגה תמיד, ותחטאו מרוב שמחה, שהרי כתיב (תהלים ב, יא) וגילו ברעדה. במקום גילה שם תהא רעדה (ברכות ל:).
וִיהִי רָצוֹן מִלְּ֒פָנֶֽיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ שֶׁתַּרְגִּילֵֽנוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ וְדַבְּ֒קֵֽנוּ בְּמִצְוֹתֶֽיךָ, וְאַל תְּבִיאֵֽנוּ לֹא לִידֵי חֵטְא וְלֹא לִידֵי עֲבֵרָה וְעָוֹן וְלֹא לִידֵי נִסָּיוֹן וְלֹא לִידֵי בִזָּיוֹן וְאַל יִשְׁלֹט בָּֽנוּ יֵֽצֶר הָרָע וְהַרְחִיקֵֽנוּ מֵאָדָם רָע וּמֵחָבֵר רָע וְדַבְּ֒קֵֽנוּ בְּיֵֽצֶר הַטּוֹב וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים וְכוֹף אֶת־יִצְרֵֽנוּ לְהִשְׁתַּעְבֶּד־לָךְ וּתְנֵֽנוּ הַיּוֹם וּבְכָל־יוֹם לְחֵן וּלְחֶֽסֶד וּלְרַחֲמִים בְּעֵינֶֽיךָ וּבְעֵינֵי כָל־רוֹאֵֽינוּ וְתִגְמְ֒לֵֽנוּ חֲסָדִים טוֹבִים: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל:
דָּרַשׁ רַבִּי סִימַאי: בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל ״נַעֲשֶׂה״ לְ״נִשְׁמָע״ בָּאוּ שִׁשִּׁים רִיבּוֹא שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל קָשְׁרוּ לוֹ שְׁנֵי כְתָרִים, אֶחָד כְּנֶגֶד ״נַעֲשֶׂה״ וְאֶחָד כְּנֶגֶד ״נִשְׁמָע״.
כפה עליהן הר כגיגית - ואע"פ שכבר הקדימו נעשה לנשמע שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה שיצאתה נשמתן...
דָּרַשׁ רַבִּי שִׂמְלַאי: מִפְּנֵי מָה נִתְאַוָּה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לִיכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל? וְכִי לֶאֱכוֹל מִפִּרְיָהּ הוּא צָרִיךְ?! אוֹ לִשְׂבּוֹעַ מִטּוּבָהּ הוּא צָרִיךְ?!
אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה: הַרְבֵּה מִצְוֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל, וְאֵין מִתְקַיְּימִין אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֶכָּנֵס אֲנִי לָאָרֶץ כְּדֵי שֶׁיִּתְקַיְּימוּ כּוּלָּן עַל יָדִי.
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כְּלוּם אַתָּה מְבַקֵּשׁ אֶלָּא לְקַבֵּל שָׂכָר? מַעֲלֶה אֲנִי עָלֶיךָ כְּאִילּוּ עֲשִׂיתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ וְאֶת פּוֹשְׁעִים נִמְנָה וְהוּא חֵטְא רַבִּים נָשָׂא וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ״.
״לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָּרַבִּים״. יָכוֹל כָּאַחֲרוֹנִים וְלֹא כָּרִאשׁוֹנִים, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל״, כְּאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, שֶׁהֵן עֲצוּמִים בַּתּוֹרָה וּבְמִצְוֹת.
״תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ״, שֶׁמָּסַר עַצְמוֹ לְמִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא וְגוֹ׳״.
״וְאֶת פּוֹשְׁעִים נִמְנָה״ — שֶׁנִּמְנָה עִם מֵתֵי מִדְבָּר.
״וְהוּא חֵטְא רַבִּים נָשָׂא״ — שֶׁכִּיפֵּר עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל.
״וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ״ — שֶׁבִּיקֵּשׁ רַחֲמִים עַל פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיַּחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה. וְאֵין פְּגִיעָה אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי״.
(טז) רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר, הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לִפְרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא. הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין:
(16) Rabbi Jacob said: this world is like a vestibule before the world to come; prepare yourself in the vestibule, so that you may enter the banqueting-hall.
השלם הזה היה ראש הדור הראשון מחכמי המשנה כמו שזכרתי. ולפי ששמעון הצדיק כלל מעשה המצוות בשלושה סוגים עליונים – התורה והעבודה וגמילות חסדים, לכן ראו החכמים הבאים אחריו לבארם.
והנה אנטיגנוס איש סוכו שהיתה עיר אחת בתחום ארץ יהודה דבר בעבודה, וביאר באי זה אופן יעבוד האדם לבוראו. ויוסי בן יועזר ביאר ענין התורה. ויוסי בן יוחנן דבר בביאור גמילות חסדים כמו שיתבאר.
האמנם בדברי אנטיגנוס יראה ספק גדול באומרו שלא יעבוד האדם את בוראו "על מנת לקבל פרס" – אלא על מנת שלא לקבלו. כי הנה ייעודי התורה תמיד לא יחשו מלקרוא בני אדם לעבודת המצוות מפני השכר
הנאמר בעשרת הדברות (דברים כב, ז): "למען ייטב לך והארכת ימים"; "למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך" (שם ה, טז).
ואמר (שם ד, מ): "ושמרת את חוקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום למען ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים". וכן במקומות אחרים רבים.
ולא עוד, אלא שהקב"ה בעצמו אמר (שם ה, כו): "מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי ולשמור מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם" אחריהם. ואם הוא יתברך רוצה וחפץ שתהיה עבודתינו מכוונת לתועלתנו והנאתינו איך יאמר אנטיגנוס שהיא עבודה פסולה ושאין ראוי לעשותה?
והנה חכמינו זכרונם לברכה (מכות כג, ע"ב) אמרו "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות". ודוד אמר (תהילים יט, יב): "גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב".
ואם האדם לא יכוין ולא יקוה שכר פעולתו אין ספק שלא יתנועע, אבל שיתרשל בעבודה. כי תכלית פעולת האדם ותנועותיו הוא אם להתקרב אל הנאות ואם לברוח מן המזיק, ומעשה אונן יוכיח והוא לא נענש, אלא על אשר עשה מעשה ושחת ארצה שנאמר (בראשית לח, י): " וירע בעיני יי' אשר עשה ", אבל כי יחדל מיבם לדעתו, כי לא לו יהיה הזרע לא יהיה בו חטא, לפי שכל אדם בטבעו יכוין במעשהו דבר מהנאתו.
והרמב"ם פירש בזה שאין ראוי לאדם שיעשה המצוות לתכלית אחר, כי אם מפאת עצמם לא בעבור שייטיב השם יתברך עמו, לפי שראוי לאהוב האמת מצד שהיא אמת ולפעול המעלה מפאת עצמה ולא יבקש אליה תכלית אחר.
כי הנה העושה העבודה לתקוות הגמול עושה עבודתו מעין סחורה שמוכר אותה חליפין הדבר אשר יתנו לו בעדה. והמצוות והמעלות תכליתם הוא פעולתם בעצמם והיא היא העבודה לשמה ועליה ציותה התורה (דברים ו, ה): "ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", ואמר דוד (תהילים קיב, א): "אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד". וכמו שדרשו (עבודה זרה יט, ע"א): "במצותיו ולא בשכר מצותיו", לפי שהמצוות עבודתם הוא תכליתם. ויפרשו על זה ששכר מצוה מצוה.
ופירש הרב שם על הגמול הניתן על ידי החסד והחנינה כמו שיאמר האדם לעבדו או לבנו הקטן עשה לי כך ואתן לך דינר. אמנם השכר הוא מה שינתן כפי הדין, ושאמר זה החסיד שלא יעבדו את השם על מנת שייטב להם ויגמלם חסד ויקוו לתגמולו. ועם כל זה לא יניחו היראה, לפי שהעובד מאהבה לא ישכח דבר ממה שציוה לעשותו, והירא לא יעשה דבר ממה שהוזכר מעשותו. זהו דעת הרב וכמה החזיק בו והזהיר עליו בספר בסוף ספר המדע. ואחריו נמשכו המפרשים כולם פה אחד.
וכבר יורה על דעתם זה ממה שאמרו בספרי יכול יאמר אדם הריני לומד תורה כדי שאתעשר, כדי שאקרא רבי, כדי שיהיה לי חלק לעולם הבא, תלמוד לומר לאהבה לא תעשה, אלא לאהבת השם כי הוא תכלית התכליות כולם. ואין ראוי שיושם דבר אחר תכלית אליו.
והדעת הזה קשה עלי מאד להולמו. אם כפי לשון אנטיגנוס מפני שמה שפירש הרב בשם 'פרס' שהוא הדבר הניתן בחסד ורחמים ולא על צד הדין והחיוב, אינו צודק אצלי ולא הביא עליו הרב ראיה כלל, אדרבה שמצאנו שתרגם יונתן: "ותהי מואב לדוד עבדים נושאי מנחה" – נטלי פרס. ואנקלוס – 'בערכך נפשות בפורסן נפשתא'. וגם בדבריהם זכרונם לברכה בא לשון 'פרס' על הארוחה התמידית כמו שאמרו במסכת עירובין (דף עג, ע"א): מי שיש חמש נשים מקבלות פרס וה' עבדים מקבלים פרס ואוכלין לעצמם. ונקראת פרס, לפי שפורסין אותה מחציתה בבוקר ומחציתה בערב. וידוע שזה כולו אינו חסד ורחמים כי אם כופר נפש ופדיונו, או דבר קצוב ומוגבל על פי השורה.
ואם היתה כוונת אנטיגנוס להזהיר שלא יעבוד לתקות הגמול, למה יפרט הגמול הניתן בחסד ולא יזכור השכר הניתן בדין? והנה תגמולי השם נקראו שכר שכרך הרבה מאד 'מתן שכרם של צדיקים'. ולכן היה יותר ראוי שיאמר על מנת לקבל תגמול, שהוא שם כולל אל הניתן כפי החסד.
ויקשה עוד בלשון המשנה מה ענין אומרו "כעבדים המשמשים את הרב" והיה ראוי שיאמר עבדו את יי' מאהבה או לשמה ומה לו במשל העבדים והרב. כי הנה העבדים לא יעבדו את הרב לשמה ומאהבה ולא מפאת המעלה כי אם מפאת ההכרח והאונס בעל כרחם הייטב בעיני יי' שככה תהיה עבודתו?
ואמנם מפאת הענין בעצמו, לפי שאין דעתי נוחה במאמר האומר שאין ראוי לבקש תכלית לפעל המצוות, אבל שנעשה אותם מפאת עצמם להיותם פעל שלם בעצמם, כי אין לבקש תכלית פעל המעלה והאמת מצד שהוא אמת. וקיימו וקבלו שזו היא העבודה לשמה שזכרו חכמינו זכרונם לברכה.
כי הנה יש בזה הדעת המעדה רבה מדרכי התורה האלהית, לפי שהאנשים האלה שלמים הם אתנו, דברו על המצוות האלהיות כדברם על המעלות המדותיות כפי דרך הפילוסופים ואריסטו בראשם שכתב, שהדברים הנבחרים הם בעבור עצמם ולא נדרוש מהם כי אם הפעל. וחשבו שכמו שבענין המעלות המדותיות יהיה זה לשם ולתפארת, שכן יהיה במדות המעשיות. וחלילה לנו מלחשוב כזאת. כי הנה הפילוסופים, לפי שלא קבלו ההשגחה האלהית בפרטי בני אדם וכחשו בשכר ובעונש כפי המעשים, לא מצאו תועלת אחר בפעולות המעלה כי אם פעולתה בעצמה.
אמנם אנחנו מאמיני ההשגחה העליונה הפרטית וייעודי המצוות התוריות בשכר ובעונש, היה האושר המיועד לנפשותינו בעולם הבא ולעצמנו בעולם הזה, אינו האושר המושג בפועל המדות, ואינו פעל המעלה כפי עצמה. כי בידוע שפעל החוקים ומצות הציצית והתפילין והמזוזה אינו דבר נבחר מפאת עצמו, ואינו השכר הנפשי המגיע בעבורם לנפש אחרי הפרדה מן הגוף. וגם מעשיים התוריים הם אינם מתייחסים אל השכר הגשמי, כי מה היחס יש להורדת המטר עם הציצית והתפילין והמזוזה ושאר המצוות. וכן העבירות אינם דברים נמאסים מפני עצמם לשלא יהיה תכלית אחר באזהרתם כי אם ההתרחק מכיעור המעשים המגונים ההם אינו כן, כי אין הדברים ההם רעים ונמאסים כי אם, לפי שהזהיר הקב"ה מעשייתם ומאתו צד הם עבירות, לפי שנעבור בעשייתם על דברו יתברך. וכאמרם זכרונם לברכה (תורת הכהנים קדושים קכח): לא יאמר אדם אי איפשי לאכול חזיר, אלא איפשי. אבל מה אעשה והקב"ה אסרו עלי.
הנה התבאר מזה שאין המצוות מעשים משובחים בבחינת עצמם, ולא העבירות רעים ונמאסים מעצמם כי אם בעבור שציוה השם עליהם. ומפני זה גם מצוות שהשכל מחייב אותם אמרו (קידושין לא, ע"א): "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". לפי שהגודל והמעלה בהם וצורתם העצמית היא היותם מצוות מאתו יתברך ומזה הצד אינו מגונה שיהיה למצוות תכלית בעשייתם בהפקת רצונו יתברך, או קבול השכר המיועד עליהם. ולכן אמרו במסכת פסחים (דף ח, ע"ב): תניא האומר אתן סלע לצדקה, כדי שיחיו בני, כדי שיהיה לי חלק עולם הבא – הרי זה צדיק גמור. וכל זה ממה שיורה שהשלם אנטיגנוס לא כיון בדבריו אל פירוש הרב וסיעתו, כי יש בדרכו צנים פחים כאשר אתה רואה. ואם צדוק וביתוס תלמידיו לא ידעו דרכיו ולא הבינו כוונתו בדבריו ונטו לבעוט בדברי חכמים, ולפרוק מעליהם עול התורה ואמתת הקבלה. ומהם נעשו כת הקראים עד היום הזה, לא מפני זה ראוי שנחשוב שכיון השלם אנטיגנוס כי אם לדעת שלם בריא אולם, כי ישרים דרכי אנטיגנוס וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם.
ומפני זה באתי לפרש דבריו בדרכים אחרים: הדרך הראשון – הוא שפרס ושכר שניהם יאמרו על הגמול. אם לא שפרס יאמר תמיד על הגמול הגשמי בעולם הזה ולא יאמר בשום צד על הגמול הנפשי. אמנם השכר נאמר פעם על הגמול הגשמי כמו ( בראשית ל, טז): "שכר שכרתיך בדודאי בני"; שכר שכיר – "ביומו תתן שכרו" (דברים כד, טו) ופעמים רבות יאמר על הגמול הנפשי כמו (ירמיה לא, טו): "יש שכר לפעולתך", הנה שכרו אתו ובלשונם זכרונם לברכה (עבודה זרה ד, ע"ב): היום לעשותם ואין היום לקבל שכרם – "מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא" (עירובין כא, ע"א). שכר מצוות בהאי עלמא ליכא, וכאלה רבים.
והנה השלם הזה הזהיר בני אדם שלא יעבדו את השם יתברך "על מנת לקבל פרס", שהוא השכר הגשמי בעולם הזה שיקבל האדם מיד אחרי העבודה כפרס הקצוב הנתן בבוקר ובערב למקבלים אותו, וזה אם לפי שהטובות הגשמיות שייעדה התורה עליהם אינם שכר המצוות האמתי. אבל הם פירות משהשכר האמתי ההוא והקרן השכר שמור לו לאדם לעולם הבא. וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (משנה פאה א, א): יש "דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא".
ולפי שהמצוות הם פעל הנפש על דרך האמת, כי ממנה תולאות החיים, לכן ראו הקדושים ההם שלא היה שכרם דבר גשמי כמו שאמרו (חולין קמב, ע"א): "שכר מצות בהאי עלמא ליכא", לפי שהיה לדעתם השכר האמתי מיוחד לנפש בעולם הנשמות. וכבר כתב הרמב"ם בפירוש לפרק חלק, שהטובות הגשמיות שייעדה התורה עליהם הם הסרת המונע לאדם והכנה אליו להשגת שלימותו לא שכר המצוות באמת. ולפי שאין ראוי לאדם שימכור בכורתו בנזיד עדשים, לכן אמר השלם: "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס". רוצה לומר, שלא יעשו עצמם כעבדים הנבזים הפחותים, שמפני עבדותם ופחיתותם לא יבקשו תכלית אחר לאכול לשבעה ולמכסה עתיק. ואתם לא כן, כי יש שכר לפעולתכם נפשיי עליון ואליו ראוי שתפנו בעבודתכם לא לטובות הגשמיות, שהמה יאבדו ואתה תעמוד.
ואם מפני שהשכר והעונש בעולם הזה אינו נתן לשעתו כפרס הקצוב, כי פעמים יתאחר ופעמים ימנע מפני סיבות אחרות כמו שאמרו (להלן פרק ד'): "על זה אין בידינו לא משלות הרשעים ואף לא מיסורי הצדיקים". ואיך תהיה אם כן עבודת האיש השלם מכוונת לאותו תכלית כעבד ישאף צל וכשכיר יקוה פעלו. הנה אם כן על הגמול הגשמי הזהיר החכם השלם הזה, שלא ישים כל אדם הבטחון ולא יעשה אותו תכלית בעבודתו. ועל דרך זה ראוי לפרש מאמר רבי אליעזר בפרקא קמא דעבודה זרה (דף יט, ע"א): במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצוותיו, שכיון לשכר הגשמי האפס והכלה, שאין ראוי לעשותו תכלית אחרון בפעולותינו ועבודתינו.
ואמנם מה שאמר (להלן פרק ד'): "ששכר מצוה מצוה" – הוא להגיד שהמצוות האלהיות אינם עבודה אליו יתברך יצטרך אליהם ולפעולתם, כי "צדקת מה תתן לו... ומה מידך יקח" (איוב לה, ז). אבל הם בתורת חסד ורחמים להיישיר בני אדם במעשים מעולים בהם יפיקו רצונו יתברך, כדי לזכותם בתועלת שני מיני החיים הגופיים והנפשיים, לא בדרך תמורה וחליפין ממה שקבל בעבודתם.
כי העבודה אליו יתברך אינה רק מה שייטיב כל אחד לעצמו, ולא היה ראוי שתקרא עבודה בערכו כי אם חסד ואהבה שרצה לזכות את ישראל ולפיכך הרבה להם תורה ומצות. אבל נקרא כן בערך העובד ועושה אותה. והענין בזה דומה אל האב הרחמן שיקבל מבנו בתורת עבודה לשמוע מוסר השכל וללכת בדרך טובים למען ייטב לו ויתן לו שכר, כן הענין פניו יתברך. ועל כן אמר השלם: "שכר מצוה מצוה", שכאשר האדם יעשה מצוה אחת יביא הקב"ה לידו מצוה אחרת, כי שכר גדול זה לו, לפי שהכל לתועלתו. וכבר נלמוד זה מדברי אדוננו משה שאמר (דברים י, יב): "ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את יי' אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את יי' אלהיך בכל לבך ובכל נפשך לשמור את מצות יי' " וגו', והיה סוף הדברים לטוב לך.
הנה התבאר מזה שלא הזהיר אנטיגנוס שלא יעבוד האדם לבוראו לתקות השכר הנפשי שיקבל בעולם הבא, אבל היתה בלבד כוונתו שלא ישים תכלית עבודתו הפרס והוא הטוב הגשמי הכלה ונפסד ושתהיה עבודתו מבלתי הבטה אליו.
אמנם מה שאמרו בספרי, שלא יאמר אדם הריני לומד תורה כדי שאזכה לחיי העולם הבא, כשיעויין היטב אינו סותר לזה. לפי שהמה כיונו להוציא מלב האנשים ההולכים בתורת יי' ב' דעות בלתי אמתיים:
האחד – הוא להמונם שישימו תכלית הלמוד והידיעה לקנות עמו העושר והכבוד, והיה אם כן הנכבד שהוא החכמה בעבור הפחות והנבזה שהוא הכבוד המדומה. ועל זה אמרו בספרי שלא יאמר אדם הריני לומד תורה בעבור שאעשיר, בעבור שאקרא רב, וכמו שאמרו 'אל תעשה עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחתוך בהם'. והדעת הב' – הוא לפילוסופין שאמרו שלא תשאר מהנפש כי אם המושכלות, שתקנה לא דבר אחר מכשרון המעשים ומעשה המצוות ועשות רצונו יתברך כי אם המושכלות בעצמם שיקנה האדם, המה ישארו. והוא דעת בלתי אמתי הרבה טענות בביטולו הרב ן' חסדאי בספרו 'אור יי'' מאמר שני כלל ששי. ולדחות הדעת הכוזב הזה אמרו שלא יאמר הריני לומד בעבור שאירש העולם הבא, כאילו למידתו היא עצם ההשארות כדברי הפילוסופים אבל, שתהיה למידת התורה לאהבת השם. רוצה לומר לעשות מצוותו ולהפיק רצונו, כי מזה ימשך לו השכר וירושת העולם הבא לא מהלמידה עצמה.
ואמנם במה שאמרו במסכת פסחים לא דברו מלמוד תורה כי אם מהצדקה, ולכן התירו בה שיאמר אדם כדי שיחיו בני, כדי שיהיה לי חלק לעולם הבא ויחשב לו לצדקה ויקרא צדיק גמור, לפי שידוע שלא אמר זה כי אם על דרך השכר מאתו יתברך. ואם כן בתלמוד תורה אמרוהו מפני חשש דעת הפילוסוף כמו שזכרתי, כי מפני זה דברו בספרי בענין הלמוד תורה, ולא עשו המשל במצוה אחרת מהמצוות מעשיות כדי להעיר על מה שביארתי.
והדרך השני – הוא שהאהבה והעבודה אליו יתברך ראויה ומחוייבת עלינו בני יעקב בחיריו, בבחינת החסדים שקבלנו ממנו יתברך, בבריאה ובמציאות שנתן לנו, ובשמירה מהפגעים הטבעיים והמקריים תמיד, ובמה שהוציאנו ממצרים מבית עבדים, ונתן לנו תורתו ויתר החסדים שעשה לאבותינו ולנו בשנוי המנהג הטבעי בעבורנו. ומפאת ההטבה הגדולה אשר הטיב עמנו אנחנו מחוייבים לאהבו ולעבדו, כי זה חוב גמור מוטל עלינו לפורעו מזאת הבחינה. וכן היתה ראויה היראה מלפניו אשר הכונה בה השמירה והחרדה מלהקציפו ומחטוא, למי שעשה עמנו החסד והרחמים, והאהבה, והעבודה, והיראה אשר תהיה בחינה הזאת היא אצלי באמת אותה שקרו חכמינו זכרונם לברכה – "לשמה".
לא מפני שתהיה כפי המעלה כדברי הרמב"ם, וגם לא שתהיה בבחינת גדולתו ורוממותו יתברך כמו שחשב הר"ן זכרונו לברכה, כי אם מפאת החיוב המוטל עלינו בבחינת החסדים אשר עשה עמנו.
ויש בחינה אחרת באהבה והעבודה והיראה שהיא לתקות השכר המקווה וליראת העונש שאפשר שיבא והיא אצלינו כדמות הסחורה שעושה אותה האדם, כדי שירויח בה. (וכבר ביארתי אני הדרוש היקר הזה בשלמות גדול במרכבת משנה אשר לי בפרשת "ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל מעמך" (דברים י, ב). ושם פירשתי המאמרים שבאו במסכת סוטה (דף כב, ע"ב) מהשבעה פירושים ומאי איכא בין עוסק מאהבה לעוסק מיראה).
והנה השלם אנטיגנוס הזהיר האדם, שלא תהיה עבודתו מהמין הב' מכוונת לתקות השכר העתיד, או מיראת העונש אשר יבא, אבל שתהיה מהבחינה הראשונה מכוונת אל החוב המוטל עליו ממה שקבל מהשם יתברך במה שעבד. ולכן עשה בדבריו משל העבדים עם הרב להגיד שאנחנו עבדים נרצעים לשם יתברך ילדי ביתו ומקנת כספו, שהוציא ועשה כמה ניסים ונפלאות לקנות אותנו, ושלכן אנחנו חייבין חיוב גמור לעובדו במה שאנחנו עבדיו, כפי בחינת הטובות שכבר עשה עמנו. ושלא נהיה כעבדים הסכלים כפויי הטובה שלא ישימו לב אל החוב המוטל עליהם במה שהם עבדים לרבונם, ויבקשו ממנו על עבודתם פרס שהוא שם נרדף אל השכר. אם לא שפרס הוא לשון בבלי ושכר הוא לשון הקדש ועניינם אחד. כי אם נעשה זה נהיה כפויי טובה לפניו יתברך, ויעשה עמנו כמו שיעשה האדם לעבדיו, כאשר ישאלו ממנו דבר בדרך חיוב מה שהוא אצלו בדרך חסד, שיכם מכה רבה והיה בהם חטא. אבל שיהיו בעיניהם כעבדים שמחוייבין לעבוד את קונם ולשמש אותו – "לא על מנת הפרס" והשכר העתיד כי אם בבחינת היותם עבדים במה שעבר, ויהא עליהם מורא שמים. רוצה לומר מורא השם יתברך שהוא מניע השמים ובוראם, שיענישם מאד אם יהיו כפויי טובה לפניו.
וכיון עוד באומרו: "ויהא מורא שמים עליכם" – שיעבדו את השם במורא ופחד כעבדים אל רבם, כמו שהשמים העליונים בתנועותיהם יעבדו לבוראם ביראה רבה, כמו שאמר (קדושים פט, ח): "אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו". ולהיות עבודתם בשמירה ויראה רבה ישפיע עליהם השם יתברך שפע נצחי תמידי ויעמידם לעד לעולם. וכאילו אמר כן יעשה לכם אם תעבדוהו כעבדים המחוייבים במורא רבם, שישפיע עליכם מהטוב והנצחיות כמו שמשפיע בשמים, וזהו: "ויהא מורא שמים עליכם". רוצה לומר המורא שהשמים יראים מבוראם כמוה תהיה עליכם.
והנה לקח אנטיגנוס הלמוד העליון הזה מדברי השם יתברך, ששלח לומר לישראל במעמד הר סיני "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" וגו' (שמות יט, ד-ה).
ורצה בזה שהם ראו את הטובות אשר כבר עשה עמהם מהמכות שהכה את המצריים בעבורם, ומהטובות אשר עמהם, וזה אומרו "אשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי". וכאילו אמר בעבור ההטבות האלה אשר כבר עשיתי עמכם מחייבים אתם לעשות מצוותי מבלי התבוננות בחינה אחרת מתקות השכר העתיד. אבל אודיעכם, שמלבד החיוב המוטל עליכם "אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי" – אני מעצמי אטיב עמכם עוד, וזהו: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" וגו'.
הנה התבאר שהם ראוי, שיעבדו בבחינת ההטבות שכבר קבלו, והשם יתברך לשלמותו בראותו שהם מודים על הטובה והם עבדים נאמנים – יוסיף עליהם טובה וברכה. וכן אמר משה במשנה תורה (דברים י, כ-כב): "את יי'... תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע", ונתן הסיבה בזה באומרו: "הוא תהלתך והוא אלהיך אשר עשה אתך את הגדולות ואת הנוראות האלה אשר ראו עיניך בשבעים נפש" וגו'. והוליד והוכיח מזה "ואהבת את יי' אלהיך ושמרת משמרתו וחקותיו ומשפטיו ומצותיו כל הימים" (דברים יא, א). רוצה לומר, שמפאת ההטבות אשר כבר קבלו ממנו הם מחוייבים לעובדו ולאהבו ולשמור ולעשות מצותיו כל ימיהם. ואחרי שזכר הבחינה האמתית הזאת שהיה לשמה, זכר עוד הבחינה הב' המכוונת לעתיד מיראת העונש ותקות השכר. ועל זה אמר (שם שם, ב): "וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו את מוסר יי'" וגו'. והיה סוף הדברים "ושמרתם את כל המצוה אשר אנכי מצוך היום למען תחזקו ובאתם וירשתם את הארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה. ולמען תאריכו ימים" וגו' (שם שם, ח-ט), שהם הדברים הנמשכים מפעל המצוות עם היות שהעובד האמתי לא יכוין אליהם. וזה עצמו ענין אנטיגנוס הנה.
ועל זה הדרך ראוי שיובנו ייעודי התורה ודברי השם יתברך המורים על השכר המקווה, שהם דברים ירצה השם יתברך לתת אותם על שמירת המצוות, לא שיהיו העובדים האמתיים מכוונים אליו, כי "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות" (מכות כג, ע"ב), כדי שבעשייתם יבואו לקבלת השכר. וזה גם כן מאמר דוד (תהילים יט, יב): "גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב", לא אמר שיכוין בעבור ה'עקב' כי אם שבשמרם השם יתברך למען צדקו – יתן לו עקב שכר רב. וכן "הורני יי' דרך חוקיך ואצרנה עקב" (שם קיט, לג), ענינו העקב הנמשך אחריהם עם היות שמירת המצוות ועשייתם מפני החוב והעבדות האמתי.
ואמנם אותו מאמר שזכרתי ממסכת פסחים (דף ח, ע"ב) "האומר אתן סלע לצדקה כדי שיחיו בני כדי שיהיה לי חלק לעולם הבא הרי זה צדיק גמור", מלבד מה שכבר פירשתי בו עוד ראוי שתעיין בו. כי שם לא דברו מהעבודה והיא המצוות שבין אדם למקום כמו שפירשתי אשר ממנה בלבד דבר אנטיגנוס בכאן. כי בזה אין ראוי שישים אדם תכלית אחר כי אם החוב המוטל עליו לעבוד את אלהיו כמו שפירשתי. אבל כיונו על גמילות החסדים במה שבין אדם לחבירו, ולכן זכרו הצדקה לעני. ואמרו שמי שיכווין בצדקה הטוב הגשמי והטוב הנפשי ליירש חיי העולם הבא הנו – צדיק גמור וצדקתו עומדת לעד. אבל לא אמרו כזה בעבודה. זה הדרך הב' בפירוש המאמר הזה. והותר הספק מעיקרו בכל אחד מהדרכים.