התנגשות פוליטית בין המלך לנביא

אָמַר רַב הַמְנוּנָא: מַאי דִּכְתִיב ״מִי כְּהֶחָכָם וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר״ — מִי כְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיּוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת פְּשָׁרָה בֵּין שְׁנֵי צַדִּיקִים, בֵּין חִזְקִיָּהוּ לִישַׁעְיָהוּ. חִזְקִיָּהוּ אֲמַר: לֵיתֵי יְשַׁעְיָהוּ גַּבַּאי,[יבוא ישעיהו אלי] ... יְשַׁעְיָהוּ אֲמַר: לֵיתֵי חִזְקִיָּהוּ גַּבַּאי [יבוא חזקיהו אלי} מָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא — הֵבִיא יִסּוּרִים עַל חִזְקִיָּהוּ, וְאָמַר לוֹ לִישַׁעְיָהוּ: לֵךְ וּבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה.

Berakhot 10a:26

With regard to redemption and prayer, the Gemara tells the story of Hezekiah’s illness, his prayer to God, and subsequent recuperation. Rav Hamnuna said: What is the meaning of that which is written praising the Holy One, Blessed be He: “Who is like the wise man, and who knows the interpretation [pesher] of the matter” (Ecclesiastes 8:1)? This verse means: Who is like the Holy One, Blessed be He, Who knows how to effect compromise [peshara] between two righteous individuals, between Hezekiah, the king of Judea, and Isaiah the prophet. They disagreed over which of them should visit the other. Hezekiah said: Let Isaiah come to me, as that is what we find with regard to Elijah the prophet, who went to Ahab, the king of Israel, as it is stated: “And Elijah went to appear to Ahab” (I Kings 18:2). This proves that it is the prophet who must seek out the king. And Isaiah said: Let Hezekiah come to me, as that is what we find with regard to Yehoram ben Ahab, king of Israel, who went to Elisha the prophet, as it is stated: “So the king of Israel, Jehosaphat and the king of Edom went down to him” (II Kings 3:12).

עין איה ברכות קלו (הרב קוק)

כח הנבואה שהשפיע הקב"ה לישראל בזמן הנבואה היה תעודתו למלא את הצרכים הנצחיים של האומה, להנחילה חיי עד רוחניים, גם ללמדה ארחות חיים שבהם תשיג הקיום התמידי, שיהי' רוחה חי לעולמים ושתזכה לקיום לאומי בעתיד.

וכח המלוכה הי' לאשר את העם בחיים הלאומים בהוה. כי ישנם דברים והנהגות שמוסיפין בעם אומץ לשעה ונוטלים ממנו כח קיומו לעתיד, ולהיפך דברים רבים שאף שמחלישים אותו לשעה מ"מ מוסיפים הם לעתיד עז וגבורה.

והנה הנטי' לאחת הקצוות לעולם קשה היא ומזקת. שאם ישים העם דאגתו רק לקיומו העתידי ולמצבו בהוה לא ישים לב, הלא אז יבוזו זרים יגיעו ויפול בנופלים, עד שגם מעלות רוחו ושאיפתו לקיומו הנצחי יאבדו ממנו. ולעומת זה מה רבה ערך ההשחתה, אם יפת לב העם לשום על דגלו רק חיי שעה וחסנו הזמני, כי אז בעבור דור יסוף כחו ויכשל ויפול.

והנה השי"ת השומר ישראל הכין תמיד סבות תדיריות, שישקלו בד בבד כח המקיים הנצחי וכח הקיום הזמני, באופן שלא ימעדו צעדי האומה ותעמוד לדור דורים, "כאשר השמים החדשים והארץ החדשה עומדים לפני כן יעמוד זרעכם ושמכם".

ע"כ ישעי' חרד פן בבכרו את כח המלוכה על כח הנבואה, יפול העם ברוחו וישכח דאגתו הנצחית. וחזקי' דאג אם יראה העם שכח המלוכה רפה הוא לעומת כח הנבואה, יסור חזקו המדיני ההוה ממנו ומזה תצאנה תוצאות רעות למצב המוסרי ג"כ, של תורה ויראת ד' ומדות טובות, הנתמכות כולן בעז מלך.

והקב"ה הטיל פשרה ביניהם, שעין השגחתו צופיה, שלפי מצבם של ישראל בעת ההיא, הדבר מוכרח שיהיו שני אלה הכוחות שקולים ובאופן מדוייק,

דהיינו שלפי המראה החיצוני תהי' למלוכה רוממות על הנבואה למען חזק המשרה והעז הלאומי, אבל להחודר בפנים הדבר יראה שהמלך נכנע בהנהגתו הזמנית לבטלה מפני הטובה הנצחית הנבואית.

זוהי הפשרה של הקב"ה, הביא יסורים על חזקי' וא"ל לישעי' לך ובקר את החולה. הרי בגלוי, היתה המלוכה רוממה, שהרי ישעי' הנביא עכ"פ הלך אל חזקי' המלך, אבל בתוכם של דברים, מי סבל מכאוב ונדחה, המלך.

להורות שלפעמים חובה להכניע ההשקפה הזמנית מחסן הלאומי בהתנגדה לתעודה נצחית. והדבר מקביל מאד אל הצורך להנהגה, כי מצד החיצוני של האדם ותאותיו החושיות צריך הוא למשרה עזה נאדרת בכח, והיא המלוכה אשר לה זרע עם גבורה. אבל מצד הפנימי של האדם,

מצד שכלו הישר ושאיפתו לכל טוב וקדושה, צריך להתנהג ע״י ממשלה של מקל נועם, המורה רק את הדרך הטובה, ומאהבה ילך בה לכשיתגבר עליו יצרו הטוב. וכפ' הרמב״ם בה׳ מלכים שיש יתרון למלך על נביא בהנהגה חיצונית, אבל בשבתו בביתו אמרו עליו על יהושפט מלך יהודה כשהי׳ רואה ת״ח הי׳ עומד מכסאו, ואומר לו רבי רבי, מרי מרי .