Take Warning - Parshat Behukotai

(ג) אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֺתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם׃ (ד) וְנָתַתִּ֥י גִשְׁמֵיכֶ֖ם בְּעִתָּ֑ם וְנָתְנָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה יִתֵּ֥ן פִּרְיֽוֹ׃ (ה) וְהִשִּׂ֨יג לָכֶ֥ם דַּ֙יִשׁ֙ אֶת־בָּצִ֔יר וּבָצִ֖יר יַשִּׂ֣יג אֶת־זָ֑רַע וַאֲכַלְתֶּ֤ם לַחְמְכֶם֙ לָשֹׂ֔בַע וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח בְּאַרְצְכֶֽם׃ (ו) וְנָתַתִּ֤י שָׁלוֹם֙ בָּאָ֔רֶץ וּשְׁכַבְתֶּ֖ם וְאֵ֣ין מַחֲרִ֑יד וְהִשְׁבַּתִּ֞י חַיָּ֤ה רָעָה֙ מִן־הָאָ֔רֶץ וְחֶ֖רֶב לֹא־תַעֲבֹ֥ר בְּאַרְצְכֶֽם׃ (ז) וּרְדַפְתֶּ֖ם אֶת־אֹיְבֵיכֶ֑ם וְנָפְל֥וּ לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב׃ (ח) וְרָדְפ֨וּ מִכֶּ֤ם חֲמִשָּׁה֙ מֵאָ֔ה וּמֵאָ֥ה מִכֶּ֖ם רְבָבָ֣ה יִרְדֹּ֑פוּ וְנָפְל֧וּ אֹיְבֵיכֶ֛ם לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב׃ (ט) וּפָנִ֣יתִי אֲלֵיכֶ֔ם וְהִפְרֵיתִ֣י אֶתְכֶ֔ם וְהִרְבֵּיתִ֖י אֶתְכֶ֑ם וַהֲקִימֹתִ֥י אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶֽם׃ (י) וַאֲכַלְתֶּ֥ם יָשָׁ֖ן נוֹשָׁ֑ן וְיָשָׁ֕ן מִפְּנֵ֥י חָדָ֖שׁ תּוֹצִֽיאוּ׃ (יא) וְנָתַתִּ֥י מִשְׁכָּנִ֖י בְּתוֹכְכֶ֑ם וְלֹֽא־תִגְעַ֥ל נַפְשִׁ֖י אֶתְכֶֽם׃ (יב) וְהִתְהַלַּכְתִּי֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וְאַתֶּ֖ם תִּהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם׃ (יג) אֲנִ֞י יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִֽהְיֹ֥ת לָהֶ֖ם עֲבָדִ֑ים וָאֶשְׁבֹּר֙ מֹטֹ֣ת עֻלְּכֶ֔ם וָאוֹלֵ֥ךְ אֶתְכֶ֖ם קֽוֹמְמִיּֽוּת׃ {פ}
(יד) וְאִם־לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וְלֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ אֵ֥ת כׇּל־הַמִּצְוֺ֖ת הָאֵֽלֶּה׃ (טו) וְאִם־בְּחֻקֹּתַ֣י תִּמְאָ֔סוּ וְאִ֥ם אֶת־מִשְׁפָּטַ֖י תִּגְעַ֣ל נַפְשְׁכֶ֑ם לְבִלְתִּ֤י עֲשׂוֹת֙ אֶת־כׇּל־מִצְוֺתַ֔י לְהַפְרְכֶ֖ם אֶת־בְּרִיתִֽי׃ (טז) אַף־אֲנִ֞י אֶֽעֱשֶׂה־זֹּ֣את לָכֶ֗ם וְהִפְקַדְתִּ֨י עֲלֵיכֶ֤ם בֶּֽהָלָה֙ אֶת־הַשַּׁחֶ֣פֶת וְאֶת־הַקַּדַּ֔חַת מְכַלּ֥וֹת עֵינַ֖יִם וּמְדִיבֹ֣ת נָ֑פֶשׁ וּזְרַעְתֶּ֤ם לָרִיק֙ זַרְעֲכֶ֔ם וַאֲכָלֻ֖הוּ אֹיְבֵיכֶֽם׃ (יז) וְנָתַתִּ֤י פָנַי֙ בָּכֶ֔ם וְנִגַּפְתֶּ֖ם לִפְנֵ֣י אֹיְבֵיכֶ֑ם וְרָד֤וּ בָכֶם֙ שֹֽׂנְאֵיכֶ֔ם וְנַסְתֶּ֖ם וְאֵין־רֹדֵ֥ף אֶתְכֶֽם׃ (יח) וְאִ֨ם־עַד־אֵ֔לֶּה לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וְיָסַפְתִּי֙ לְיַסְּרָ֣ה אֶתְכֶ֔ם שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶֽם׃ (יט) וְשָׁבַרְתִּ֖י אֶת־גְּא֣וֹן עֻזְּכֶ֑ם וְנָתַתִּ֤י אֶת־שְׁמֵיכֶם֙ כַּבַּרְזֶ֔ל וְאֶֽת־אַרְצְכֶ֖ם כַּנְּחֻשָֽׁה׃

(א) אם בחקתי תלכו. יָכוֹל זֶה קִיּוּם הַמִּצְווֹת, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִיתֶם אֹתָם הֲרֵי קִיּוּם הַמִּצְווֹת אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ? שֶׁתִּהְיוּ עֲמֵלִים בַּתּוֹרָה (ספרא):

(א) אם בחקתי. אין לפרש חקתי מצות שאין בהם טעם. דלמאי החל הכתוב בהם. ותו הרי המה בכלל מצותי. מש״ה פרש״י בשם הת״כ שתהיו עמלים בתורה ולפי זה משמעות חקתי כמש״כ כ״פ שהמה י״ג מדות שהתורה נחקקת בהם.

אבל ברבה אי׳ חקות שחקקתי בהם שו״א ועוד הרבה יסודי העולם כמבואר שם ונמצא רמז הכתוב בזה שפירש שהוא כן. שהוא תנאי המתבקש ממנו ית׳ שיעשו כן כדי שיתקיים ישוב העולם.

אלא הכונה דיש לדעת דשכר ועונש של המצות אינם כגזרת מלך שתלוי בדעתו ורצונו בכל שעה לעשות כמו שלבו חפץ אלא כדבר הרופא המזהיר את האדם ממאכלים אלו שיזיקו שאין הדבר תלוי ברצונו אלא מודיע מה שנעשה בבריאת הטבע. וכך המצות והעבירות כך נוסדו מהבורא ית׳ שיהא שכר ועונש תלוי בקיומן ובבטולן.

מעתה היה הדבר ראוי לישאל אם רצון המצוה ית׳ בקיום המצות או אינו אלא כמו רופא המזהיר ומודיע. שאין לו רצון כלל שהאדם יהא נזהר באזהרתו דמה לו בטובת האדם ורעתו.

אבל באמת אינו כן אלא הקב״ה חפץ בקיום המצות וה״ז דומה כרופא המזהיר את בנו שחפץ מאד שיהא הבן נזהר כדי שיהי׳ חי ומקיים את עולמו של האב המזהיר. וגם יש הבדל באזהרת הרופא לבנו מאזהרתו לאחר. אע״ג שבגוף אזהרה אין. נ״מ מכ״מ יש הבדל בדבר הרופא שבשעה שמזהיר לבנו מבטיח לו אם יהא נזהר מלבד שיהא בריא עוד יתן לו שעשועים. משא״כ בשעה שמזהיר לילד אחר אין מבטיח לו שעשועים. והיינו משום שע״י זהירות בנו עומד עולמו של הרופא משא״כ ע״י זהירות ילד אחר וזה עצם ההבדל בין שכר ישראל בעשותן המצות בין אוה״ע בז׳ מצות שלהן. דישראל מלבד שמקבלין שכר גוף המצות. עוד מקבלין שכר על שמקיימין העולם. וכדאי׳ ברבה פ׳ תבוא כי המצוה הזאת מצוה אתה עושים על עולמי. משא״כ אוה״ע עובדי כוכבים אין קיום העולם תלוי בהם מש״ה אין להם אלא שכר המצות עצמן. כ״ז נכלל במליצת הנביא ראה ויתר גוים. באשר עד מ״ת היה העולם קיים על אוה״ע והיו מקבלין שכר על שמירת ז׳ מצות גם על קיום העולם. אבל ראה שאין אוה״ע מקיימין ז׳ מצות שלהן ואם יהא העולם תלוי בקיומו עליהם יש לחוש להריסות עולם. ע״כ התיר להם ופי׳ שלא יהא קיום העולם תלוי בהם. והרי המה מוזהרין בז׳ מצות רק לטובת עצמם ומש״ה אין מקבלין שכר כמצווין ועושין לטובת המצוה ג״כ אלא כאינן מצווין. היינו שאין להמצוה רצון בזה ורק לטובת עצמם בא אזהרתן. משא״כ ישראל הקב״ה מבקש מהם שיקיימו המצות ויקבלו שכר באשר שבהם תלוי קיום העולם בכללו. וזהו דתנן ששכר מצוה מצוה. שהקב״ה חפץ בישראל שיקבלו שכר שהוא קיום העולם והוא עצמו מצוה וכן להיפך עונש עבירה עבירה. שהרי בזמן שאדם מישראל מצטער שכינה אומרת קלני מראשי כו׳ ונמצא שהעונש ג״כ עבירה. וכ״ז מרומז במה שהקדים הכתוב לומר אם בחקותי שהמצות הם חקות שו״א שהעולם ומלואו תלוי בקיומן. נמצא דאין אם אלא לשון בקשה שהקב״ה כ״י מבקש ממנו שיקיימו המצות כדי שיהא מוסדות עולמו וחקות שו״א קיימין: (ב) ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם. יש בזה שתי משמעות כמש״כ לעיל כ״ב ל״א. א׳ מצות המה קבלות מתורה שבע״פ ועשיה היינו חדשות בכל דור מה שנחקר ע״פ עיון תורה שזה מיקרי עשיה. כמש״כ לעיל י״ח ה׳. ב׳ מעשה המצות כפשוטו. ושני הפירושים מבוארים ברבה כאן: