Jewish Identity - Nature or Nurture?

Don't miss an episode! Subscribe to the Madlik podcast: Spotify | Apple Podcasts | Google Podcasts

and Join Madlik on Clubhouse every Thursday so you can participate in our weekly live discussion of the Parsha. Link to Transcript here: https://madlik.com/2024/06/05/jewish-identity-nature-or-nurture/

במדבר א׳:י״ח

(יח) וְאֵ֨ת כׇּל־הָעֵדָ֜ה הִקְהִ֗ילוּ בְּאֶחָד֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י וַיִּתְיַֽלְד֥וּ עַל־מִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֗וֹת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֛ה וָמַ֖עְלָה לְגֻלְגְּלֹתָֽם׃

Numbers 1:18

(18) and they assembled all the congregation together on the first day of the second month, and they declared their pedigrees after their families, by the houses of their fathers, according to the number of names, from twenty years old and upward, by their polls.

רש"י על במדבר א׳:י״ח:א׳

ויתילדו על משפחתם. הֵבִיאוּ סִפְרֵי יִחוּסֵיהֶם וְעֵדֵי חֶזְקַת לֵדָתָם, כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְהִתְיַחֵס עַל הַשֵּׁבֶט (עי' ילקוט תרפ"ד):

Rashi on Numbers 1:18:1

ויתילדו על משפחותם THEY DECLARED THEIR PEDIGREES AFTER THEIR FAMILIES — They brought the records of their pedigree and witnesses to confirm the prevalent presumption regarding their parentage, so that each might establish his pedigree with regard to the particular tribe (cf. Yalkut Shimoni on Torah 684).

במדבר ב׳:ב׳

(ב) אִ֣ישׁ עַל־דִּגְל֤וֹ בְאֹתֹת֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם יַחֲנ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מִנֶּ֕גֶד סָבִ֥יב לְאֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד יַחֲנֽוּ׃

Numbers 2:2

(2) The Israelites shall camp each man with his standard,*each man with his standard Or “each [household] with its standard.” under the banners of their ancestral house; they shall camp around the Tent of Meeting at a distance.

במדבר ג׳:א׳-ב׳

(א) וְאֵ֛לֶּה תּוֹלְדֹ֥ת אַהֲרֹ֖ן וּמֹשֶׁ֑ה בְּי֗וֹם דִּבֶּ֧ר ה׳ אֶת־מֹשֶׁ֖ה בְּהַ֥ר סִינָֽי׃ (ב) וְאֵ֛לֶּה שְׁמ֥וֹת בְּֽנֵי־אַהֲרֹ֖ן הַבְּכֹ֣ר ׀ נָדָ֑ב וַאֲבִיה֕וּא אֶלְעָזָ֖ר וְאִיתָמָֽר׃

Numbers 3:1-2

(1) This is the line of Aaron and Moses at the time that ה׳ spoke with Moses on Mount Sinai. (2) These were the names of Aaron’s sons: Nadab, the first-born, and Abihu, Eleazar and Ithamar;

רש"י על במדבר ג׳:א׳:א׳

ואלה תולדת אהרן ומשה. וְאֵינוֹ מַזְכִּיר אֶלָּא בְנֵי אַהֲרֹן וְנִקְרְאוּ תוֹלְדוֹת מֹשֶׁה, לְפִי שֶׁלִּמְּדָן תּוֹרָה, מְלַמֵּד שֶׁכָּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן חֲבֵרוֹ תּוֹרָה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ יְלָדוֹ (סנהדרין י"ט):

Rashi on Numbers 3:1:1

ואלה תולדת אהרן ומשה AND THESE ARE THE OFFSPRING OF AARON AND MOSES — But it mentions only the sons of Aaron! But they also are called the sons of Moses because he taught them the Torah. This tells us that whoever teaches the Torah to the son of his fellow man Scripture regards it to him as though he had begotten him (Sanhedrin 19b).

סנהדרין י״ט ב:י״ז

אמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו שנאמר (במדבר ג, א) ואלה תולדות אהרן ומשה וכתיב ואלה שמות בני אהרן לומר לך אהרן ילד ומשה לימד לפיכך נקראו על שמו

Sanhedrin 19b:17

Rabbi Shmuel bar Naḥmani says that Rabbi Yonatan says: Anyone who teaches another person’s son Torah, the verse ascribes him credit as if he sired him, as it is stated: “Now these are the generations of Aaron and Moses” (Numbers 3:1), and it is written immediately afterward: “And these are the names of the sons of Aaron: Nadav the firstborn and Avihu, Eleazar, and Ithamar” (Numbers 3:2), but it does not mention the names of Moses’ children. This serves to say to you that Aaron sired his children, but Moses taught them Torah. Therefore, the children were also called by his name.

סנהדרין צ״ט ב:י״ב

אמר ריש לקיש כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו שנאמר (בראשית יב, ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן ר' (אליעזר) אומר כאילו עשאן לדברי תורה שנאמר (דברים כט, ח) ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם רבא אמר כאילו עשאו לעצמו שנאמר ועשיתם אותם אל תקרי אותם אלא אתם

Sanhedrin 99b:12

Reish Lakish said: With regard to anyone who teaches Torah to the son of another, the verse ascribes him credit as though he formed that student, as it is stated: “And Abram took Sarai his wife…and the souls that they formed in Haran” (Genesis 12:5). They are given credit for forming the students to whom they taught Torah. Rabbi Elazar says: It is as though he fashioned [asa’an] the words of Torah themselves, as it is stated: “Observe the words of this covenant, va’asitem otam” (Deuteronomy 29:8), indicating that studying the Torah is like fashioning it. Rava says: It is as though he fashioned himself, as it is stated: “Va’asitem otam.” Do not read “va’asitem otam” as: And you shall fashion them; rather, read it as va’asitem atem, meaning: You shall fashion yourself.

סנהדרין צ״ט ב:י״ג

אמר רבי אבהו כל המעשה את חבירו לדבר מצוה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה שנאמר (שמות יז, ה) ומטך אשר הכית בו את היאר וכי משה הכהו והלא אהרן הכהו אלא לומר לך כל המעשה את חבירו לדבר מצוה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה:

Sanhedrin 99b:13

Rabbi Abbahu says: With regard to anyone who causes another to engage in a matter of a mitzva, the verse ascribes him credit as though he performed it himself, as it is stated: “And the Lord said to Moses…and your rod, with which you struck the river, take in your hand and go” (Exodus 17:5). And was it Moses who struck the river? But isn’t it written explicitly (see Exodus 7:19–20) that Aaron struck the river? Rather, that verse serves to say to you: Anyone who causes another to engage in a matter of a mitzva, the verse ascribes him credit as though he performed it himself.

סנהדרין צ״ט ב:י״ב

Sanhedrin 99b:12

סנהדרין י״ט ב:י״ד

(חנינא קרא יוחנן ואשתו אלעזר וגאולה ושמואל בלימודי סימן): רבי חנינא אומר מהכא (רות ד, יז) ותקראנה לו השכנות שם לאמר יולד בן לנעמי וכי נעמי ילדה והלא רות ילדה אלא רות ילדה ונעמי גידלה לפיכך נקרא על שמה

Sanhedrin 19b:14

The Gemara presents a mnemonic for the following discussion: Ḥanina called; Yoḥanan and his wife; Elazar and redemption; and Shmuel in my studies. Rabbi Ḥanina says: Proof for the aforementioned statement can be derived from here: “And the neighbors gave him a name, saying: There is a son born to Naomi” (Ruth 4:17). And did Naomi give birth to the son? But didn’t Ruth give birth to him? Rather, Ruth gave birth and Naomi raised him. Therefore, he was called by her name: “A son born to Naomi.”

קידושין ל׳ ב:כ״א

וְכֵן בְּדִין, שֶׁשְּׁלָשְׁתָּן שׁוּתָּפִין בּוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה שׁוּתָּפִין הֵן בָּאָדָם: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָבִיו, וְאִמּוֹ. בִּזְמַן שֶׁאָדָם מְכַבֵּד אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיהֶם כְּאִילּוּ דַּרְתִּי בֵּינֵיהֶם, וְכִבְּדוּנִי.

Kiddushin 30b:21

And so too, the equating of one’s attitude toward his parents to his attitude toward God is a logical derivation, as the three of them are partners in his creation. As the Sages taught: There are three partners in the forming of a person: The Holy One, Blessed be He, who provides the soul, and his father and his mother. When a person honors his father and mother, the Holy One, Blessed be He, says: I ascribe credit to them as if I dwelt between them and they honor Me as well.

משנה תורה, הלכות תלמוד תורה ה׳

(א) כְּשֵׁם שֶׁאָדָם מְצֻוֶּה בִּכְבוֹד אָבִיו וְיִרְאָתוֹ כָּךְ הוּא חַיָּב בִּכְבוֹד רַבּוֹ וְיִרְאָתוֹ יֶתֶר מֵאָבִיו. שֶׁאָבִיו מְבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה וְרַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ חָכְמָה מְבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. רָאָה אֲבֵדַת אָבִיו וַאֲבֵדַת רַבּוֹ שֶׁל רַבּוֹ קוֹדֶמֶת לְשֶׁל אָבִיו. אָבִיו וְרַבּוֹ נוֹשְׂאִים בְּמַשָּׂא מֵנִיחַ אֶת שֶׁל רַבּוֹ וְאַחַר כָּךְ שֶׁל אָבִיו. אָבִיו וְרַבּוֹ שְׁבוּיִים בַּשִּׁבְיָה פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת אָבִיו. וְאִם הָיָה אָבִיו תַּלְמִיד חָכָם פּוֹדֶה אֶת אָבִיו תְּחִלָּה. וְכֵן אִם הָיָה אָבִיו תַּלְמִיד חָכָם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שָׁקוּל כְּנֶגֶד רַבּוֹ מֵשִׁיב אֲבֵדָתוֹ וְאַחַר כָּךְ מֵשִׁיב אֲבֵדַת רַבּוֹ. וְאֵין לְךָ כָּבוֹד גָּדוֹל מִכְּבוֹד הָרַב וְלֹא מוֹרָא מִמּוֹרָא הָרַב. אָמְרוּ חֲכָמִים (משנה אבות ד יב) "מוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמַיִם". לְפִיכָךְ אָמְרוּ כָּל הַחוֹלֵק עַל רַבּוֹ כְּחוֹלֵק עַל הַשְּׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כו ט) "בְּהַצֹּתָם עַל ה׳". וְכָל הָעוֹשֶׂה מְרִיבָה עִם רַבּוֹ כְּעוֹשֶׂה מְרִיבָה עִם הַשְּׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ יג) "אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה׳ וַיִּקָּדֵשׁ בָּם". וְכָל הַמִּתְרַעֵם עַל רַבּוֹ כְּמִתְרַעֵם עַל ה׳ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טז ח) "לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹתֵיכֶם כִּי עַל ה׳". וְכָל הַמְהַרְהֵר אַחַר רַבּוֹ כְּאִלּוּ מְהַרְהֵר אַחַר שְׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כא ה) "וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹקִים וּבְמשֶׁה":

(ב) אֵיזֶהוּ חוֹלֵק עַל רַבּוֹ. זֶה שֶׁקּוֹבֵעַ לוֹ מִדְרָשׁ וְיוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וּמְלַמֵּד שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת רַבּוֹ וְרַבּוֹ קַיָּם וְאַף עַל פִּי שֶׁרַבּוֹ בִּמְדִינָה אַחֶרֶת. וְאָסוּר לָאָדָם לְהוֹרוֹת בִּפְנֵי רַבּוֹ לְעוֹלָם. וְכָל הַמּוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ חַיָּב מִיתָה:

(ג) הָיָה בֵּינוֹ וּבֵין רַבּוֹ שְׁנֵים עָשָׂר מִיל וְשָׁאַל לוֹ אָדָם דְּבַר הֲלָכָה מֻתָּר לְהָשִׁיב. וּלְהַפְרִישׁ מִן הָאִסּוּר אֲפִלּוּ בִּפְנֵי רַבּוֹ מֻתָּר לְהוֹרוֹת. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁרָאָה אָדָם עוֹשֶׂה דָּבָר הָאָסוּר מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָדַע בְּאִסּוּרוֹ אוֹ מִפְּנֵי רִשְׁעוֹ יֵשׁ לוֹ לְהַפְרִישׁוֹ וְלוֹמַר לוֹ דָּבָר זֶה אָסוּר וַאֲפִלּוּ בִּפְנֵי רַבּוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ רַבּוֹ רְשׁוּת. שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לָרַב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים. בְּדָבָר שֶׁנִּקְרָה מִקְרֶה. אֲבָל לִקְבֹּעַ עַצְמוֹ לְהוֹרָאָה וְלֵישֵׁב וּלְהוֹרוֹת לְכָל שׁוֹאֵל אֲפִלּוּ הוּא בְּסוֹף הָעוֹלָם וְרַבּוֹ בְּסוֹף הָעוֹלָם אָסוּר לוֹ לְהוֹרוֹת עַד שֶׁיָּמוּת רַבּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נָטַל רְשׁוּת מֵרַבּוֹ. וְלֹא כָּל מִי שֶׁמֵּת רַבּוֹ מֻתָּר לוֹ לֵישֵׁב וּלְהוֹרוֹת בַּתּוֹרָה. אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה תַּלְמִיד שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָאָה:

(ד) וְכָל תַּלְמִיד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וּמוֹרֶה הֲרֵי זֶה רָשָׁע שׁוֹטֶה וְגַס הָרוּחַ. וְעָלָיו נֶאֱמַר (משלי ז כו) "כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה" וְגוֹ'. וְכֵן חָכָם שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וְאֵינוֹ מוֹרֶה הֲרֵי זֶה מוֹנֵעַ תּוֹרָה וְנוֹתֵן מִכְשׁוֹלוֹת לִפְנֵי הָעִוְּרִים וְעָלָיו נֶאֱמַר (משלי ז כו) "וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ". אֵלּוּ הַתַּלְמִידִים הַקְּטַנִּים שֶׁלֹּא הִרְבּוּ תּוֹרָה כָּרָאוּי וְהֵם מְבַקְּשִׁים לְהִתְגַּדֵּל בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ וּבֵין אַנְשֵׁי עִירָם וְקוֹפְצִין וְיוֹשְׁבִין בָּרֹאשׁ לְדִין וּלְהוֹרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל הֵם הַמַּרְבִּים הַמַּחֲלֹקֶת וְהֵם הַמַּחֲרִיבִים אֶת הָעוֹלָם וְהַמְכַבִּין נֵרָהּ שֶׁל תּוֹרָה וְהַמְחַבְּלִים כֶּרֶם ה׳ צְבָאוֹת. עֲלֵיהֶם אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ (שיר השירים ב טו) "אֶחֱזוּ לָנוּ שׁוּעָלִים שׁוּעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים":

(ה) וְאָסוּר לוֹ לְתַלְמִיד לִקְרוֹת לְרַבּוֹ בִּשְׁמוֹ וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַשֵּׁם פֶּלְאִי שֶׁכָּל הַשּׁוֹמֵעַ יֵדַע שֶׁהוּא פְּלוֹנִי. וְלֹא יַזְכִּיר שְׁמוֹ בְּפָנָיו וַאֲפִלּוּ לִקְרוֹת לַאֲחֵרִים שֶׁשְּׁמָם כְּשֵׁם רַבּוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשֶׂה בְּשֵׁם אָבִיו. אֶלָּא יְשַׁנֶּה אֶת שְׁמָם אֲפִלּוּ לְאַחַר מוֹתָם. וְלֹא יִתֵּן שָׁלוֹם לְרַבּוֹ אוֹ יַחֲזִיר לוֹ שָׁלוֹם כְּדֶרֶךְ שֶׁנּוֹתְנִים לְרֵעִים וּמַחֲזִירִים זֶה לָזֶה. אֶלָּא שׁוֹחֶה לְפָנָיו וְאוֹמֵר לוֹ בְּיִרְאָה וְכָבוֹד שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי. וְאִם נָתַן לוֹ רַבּוֹ שָׁלוֹם יַחֲזִיר לוֹ שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי וּמוֹרִי:

(ו) וְכֵן לֹא יַחֲלֹץ תְּפִלָּיו לִפְנֵי רַבּוֹ. וְלֹא יָסֵב אֶלָּא יוֹשֵׁב כְּיוֹשֵׁב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וְלֹא יִתְפַּלֵּל לֹא לִפְנֵי רַבּוֹ וְלֹא לְאַחַר רַבּוֹ וְלֹא בְּצַד רַבּוֹ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאָסוּר לוֹ לְהַלֵּךְ בְּצִדּוֹ. אֶלָּא יִתְרַחֵק לְאַחַר רַבּוֹ וְלֹא יְהֵא מְכַוֵּן כְּנֶגֶד אֲחוֹרָיו וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. וְלֹא יִכָּנֵס עִם רַבּוֹ בַּמֶּרְחָץ. וְלֹא יֵשֵׁב בִּמְקוֹם רַבּוֹ. וְלֹא יַכְרִיעַ דְּבָרָיו בְּפָנָיו. וְלֹא יִסְתֹּר אֶת דְּבָרָיו. וְלֹא יֵשֵׁב לְפָנָיו עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ שֵׁב. וְלֹא יַעֲמֹד מִלְּפָנָיו עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ עֲמֹד אוֹ עַד שֶׁיִּטּל רְשׁוּת לַעֲמֹד. וּכְשֶׁיִּפָּטֵר מֵרַבּוֹ לֹא יַחֲזֹר לוֹ לַאֲחוֹרָיו אֶלָּא נִרְתָּע לַאֲחוֹרָיו וּפָנָיו כְּנֶגֶד פָּנָיו:

(ז) וְחַיָּב לַעֲמֹד מִפְּנֵי רַבּוֹ מִשֶּׁיִּרְאֶנּוּ מֵרָחוֹק מְלֹא עֵינָיו עַד שֶׁיִּתְכַּסֶּה מִמֶּנּוּ וְלֹא יִרְאֶה קוֹמָתוֹ וְאַחַר כָּךְ יֵשֵׁב. וְחַיָּב אָדָם לְהַקְבִּיל פְּנֵי רַבּוֹ בָּרֶגֶל:

(ח) אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לְתַלְמִיד בִּפְנֵי רַבּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן דֶּרֶךְ רַבּוֹ לַחֲלֹק לוֹ כָּבוֹד. וְכָל הַמְּלָאכוֹת שֶׁהָעֶבֶד עוֹשֶׂה לְרַבּוֹ תַּלְמִיד עוֹשֶׂה לְרַבּוֹ. וְאִם הָיָה בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְלֹא הָיוּ לוֹ תְּפִלִּין וְחָשׁ שֶׁמָּא יֹאמְרוּ עֶבֶד הוּא אֵינוֹ נוֹעֵל לוֹ מִנְעָלוֹ וְאֵינוֹ חוֹלְצוֹ. וְכָל הַמּוֹנֵעַ תַּלְמִידוֹ מִלְּשַׁמְּשׁוֹ מוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ חֶסֶד וּפוֹרֵק מִמֶּנּוּ יִרְאַת שָׁמַיִם. וְכָל תַּלְמִיד שֶׁמְּזַלְזֵל דָּבָר מִכָּל כְּבוֹד רַבּוֹ גּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל:

(ט) רָאָה רַבּוֹ עוֹבֵר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה אוֹמֵר לוֹ לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּנוּ כָּךְ וְכָךְ. וְכָל זְמַן שֶׁמַּזְכִּיר שְׁמוּעָה בְּפָנָיו אוֹמֵר לוֹ כָּךְ לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּנוּ. וְאַל יֹאמַר דָּבָר שֶׁלֹּא שָׁמַע מֵרַבּוֹ עַד שֶׁיַּזְכִּיר שֵׁם אוֹמְרוֹ. וּכְשֶׁיָּמוּת רַבּוֹ קוֹרֵעַ כָּל בְּגָדָיו עַד שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֶת לִבּוֹ וְאֵינוֹ מְאַחֶה לְעוֹלָם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּרַבּוֹ מֻבְהָק שֶׁלָּמַד מִמֶּנּוּ רֹב חָכְמָתוֹ. אֲבָל אִם לֹא לָמַד מִמֶּנּוּ רֹב חָכְמָתוֹ הֲרֵי זֶה תַּלְמִיד חָבֵר וְאֵינוֹ חַיָּב בִּכְבוֹדוֹ בְּכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים. אֲבָל עוֹמֵד מִלְּפָנָיו וְקוֹרֵעַ עָלָיו כְּשֵׁם שֶׁהוּא קוֹרֵעַ עַל כָּל הַמֵּתִים שֶׁהוּא מִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶם. אֲפִלּוּ לֹא לָמַד מִמֶּנּוּ אֶלָּא דָּבָר אֶחָד בֵּין קָטָן בֵּין גָּדוֹל עוֹמֵד מִלְּפָנָיו וְקוֹרֵעַ עָלָיו:

(י) וְכָל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁדֵּעוֹתָיו מְכֻוָּנוֹת אֵינוֹ מְדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לָמַד מִמֶּנּוּ כְּלוּם:

(יא) הָרַב הַמֻּבְהָק שֶׁרָצָה לִמְחל עַל כְּבוֹדוֹ בְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן לְכָל תַּלְמִידָיו אוֹ לְאֶחָד מֵהֶן הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁמָּחַל חַיָּב הַתַּלְמִיד לְהַדְּרוֹ וַאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁמָּחַל:

(יב) כְּשֵׁם שֶׁהַתַּלְמִידִים חַיָּבִין בִּכְבוֹד הָרַב כָּךְ הָרַב צָרִיךְ לְכַבֵּד אֶת תַּלְמִידָיו וּלְקָרְבָן. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים (משנה אבות ד יב) "יְהִי כְּבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלְּךָ". וְצָרִיךְ אָדָם לְהִזָּהֵר בְּתַלְמִידָיו וּלְאָהֳבָם שֶׁהֵם הַבָּנִים הַמְהַנִּים לָעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא:

(יג) הַתַּלְמִידִים מוֹסִיפִין חָכְמַת הָרַב וּמַרְחִיבִין לִבּוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים הַרְבֵּה חָכְמָה לָמַדְתִּי מֵרַבּוֹתַי וְיוֹתֵר מֵחֲבֵרַי וּמִתַּלְמִידַי יוֹתֵר מִכֻּלָּם. וּכְשֵׁם שֶׁעֵץ קָטָן מַדְלִיק אֶת הַגָּדוֹל כָּךְ תַּלְמִיד קָטָן מְחַדֵּד הָרַב עַד שֶׁיּוֹצִיא מִמֶּנּוּ בִּשְׁאֵלוֹתָיו חָכְמָה מְפֹאָרָה:

Mishneh Torah, Torah Study 5

(1) Just as a person is commanded to honor his father and hold him in awe,1Exodus 20:12 commands: "Honor your father and mother." Leviticus 19:3 commands: "A man shall fear his mother and father." (See Hilchot Mamrim, Chapter 6, for a discussion of these mitzvot.) so, too, is he obligated to honor his teacher and hold him in awe.2All the particulars of this halachah apply only regarding rabo hamuzhak, a teacher from whom one has learned the majority of one's wisdom (Bava Metzia 33a.) (See also the commentary on the next halachah.) However, every teacher under whom one has studied Torah deserves a certain measure of respect (Halachah 9).
[Indeed, the measure of honor and awe] due one's teacher exceeds that due one's father. His father brings him into the life of this world,3i.e., he sired him and provided him with his fundamental necessities while his teacher, who teaches him wisdom, brings him into the life of the world to come.

[Accordingly,] if he saw a lost object belonging to his father and one belonging to his teacher, the lost object belonging to his teacher takes precedence.5Therefore, he should tend to his teacher's article first. Only after returning it should he tend to his father's. If his father and his teacher are both carrying loads, he should relieve his teacher's load, and then his father's.6

However, if his father is [also] a Torah sage, he should redeem his father first.
[Similarly,] if his father is a Torah sage - even if he is not equivalent to his teacher - he should return his lost article, and then that belonging to his teacher.
There is no greater honor than that due a teacher, and no greater awe than that due a teacher. Our Sages declared:11Avot 4:15 "Your fear of your teacher should be equivalent to your fear of Heaven."
Therefore,Whoever disputes the authority of his teacher is considered as if he revolts against the Divine Presence, as implied [by Numbers 26:9]: "...who led a revolt against
Whoever engages in controversy with his teacher is considered as if he engaged in controversy with the Divine Presence, as implied [by Numbers 20:13]: "...where the Jews contested with God and where He was sanctified."
Whoever
Whoever complains against his teacher is considered as if he complains against the Divine Presence, as implied [by Exodus 16:8]: "Your complaints are not against us, but against God." - When the Jews complained against him and Aaron because of a lack of food, Moses gave them this reply. On this verse, the Mechiltah comments: "Whoever speaks against the shepherds of the Jewish people is considered as if he spoke against God."
Whoever criticizes his teacher - explaining his statements and actions in an unfavorable light (Sefer HaMitzvot, ibid.)
is considered as if he criticized the Divine Presence, as implied [by Numbers 21:5]: "And the people spoke out against God and Moses." - In this case as well, the people directed their criticism over a lack of food and water to Moses; however, the Torah considers it as being directed against God. complains against his teacher is considered as if he complains against the Divine Presence, as implied [by Exodus 16:8]: "Your complaints are not against us, but against God."
Whoever thinks disparagingly of his teacher is considered as if he thought disparagingly of the Divine Presence, as implied [by Numbers 21:5]: "And the people spoke out against God and Moses."

...

When his teacher dies, he should rend all his garments until he reveals his heart.

[At present, it is very uncommon to see a student rend his garments at his teacher's passing. Among the rationalizations for the present custom is the opinion of the Hagahot Maimoniot and the Lechem Mishneh mentioned above, that at present we derive most of our knowledge from books. Accordingly, the concept of a rav hamuzhak does not apply.]
When does the above apply? To one's outstanding teacher from whom one has gained the majority of his wisdom.
However, a person who has not gained the majority of his wisdom under a teacher's instruction is considered to be both a student and colleague. He is not obligated to honor him in all the above matters. Nevertheless, he should stand before him, rend his garments at his [death], as he does for all the deceased for whom he is obligated to mourn. i.e., one's brother, sister, spouse, son, daughter, and parents.
Many commentaries note the apparent contradiction between this halachah, which implies that it is sufficient to rend one's garments a handbreadth, and Hilchot Eivel 9:11, which states that one is obligated to rend one's garments over the passing of a sage (even if he is not one's outstanding teacher) until one reveals his heart.
The Kessef Mishneh writes that the law in Hilchot Eivel applies only to a sage accepted as a city's halachic authority, while the present halachah refers even to a personage of lesser stature. The Lechem Mishneh writes that the law in Hilchot Eivel is incumbent on the common people, while a person who is himself a Torah sage is not obligated to make such a large gesture of mourning.

And call no man your father on earth, for you have one Father, who is in heaven. Mathew 23: 9

“I bow my knees before the Father, from whom all fatherhood [Greek patria] in heaven and on earth is named” (Ephesians 3:14–15.

For though ye have ten thousand instructors in Christ, yet ye have not many fathers; for in Christ Jesus I have begotten you through the Gospel. I Corintians 4:15

See: https://stpaulcenter.com/call-no-man-father-what-jesus-meant/

כתובות י״א א:ט׳

אָמַר רַב יוֹסֵף: הִגְדִּילוּ — יְכוֹלִין לְמַחוֹת.

Ketubot 11a:9

Rav Yosef said: In any case where minors convert, when they reach majority they can protest and annul their conversion.

שבת פ״ח א:ה׳

״וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר״, אָמַר רַב אַבְדִּימִי בַּר חָמָא בַּר חַסָּא: מְלַמֵּד שֶׁכָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם אֶת הָהָר כְּגִיגִית, וְאָמַר לָהֶם: אִם אַתֶּם מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה מוּטָב, וְאִם לָאו — שָׁם תְּהֵא קְבוּרַתְכֶם. אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: מִכָּאן מוֹדָעָא רַבָּה לְאוֹרָיְיתָא. אָמַר רָבָא: אַף עַל פִּי כֵן הֲדוּר קַבְּלוּהָ בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, דִּכְתִיב: ״קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים״ — קִיְּימוּ מַה שֶּׁקִּיבְּלוּ כְּבָר.

Shabbat 88a:5

The Gemara cites additional homiletic interpretations on the topic of the revelation at Sinai. The Torah says, “And Moses brought forth the people out of the camp to meet God; and they stood at the lowermost part of the mount” (Exodus 19:17). Rabbi Avdimi bar Ḥama bar Ḥasa said: the Jewish people actually stood beneath the mountain, and the verse teaches that the Holy One, Blessed be He, overturned the mountain above the Jews like a tub, and said to them: If you accept the Torah, excellent, and if not, there will be your burial. Rav Aḥa bar Ya’akov said: From here there is a substantial caveat to the obligation to fulfill the Torah. The Jewish people can claim that they were coerced into accepting the Torah, and it is therefore not binding. Rava said: Even so, they again accepted it willingly in the time of Ahasuerus, as it is written: “The Jews ordained, and took upon them, and upon their seed, and upon all such as joined themselves unto them” (Esther 9:27), and he taught: The Jews ordained what they had already taken upon themselves through coercion at Sinai.