שְׁמֵהּ. שֶׁהָיָה לוֹ כְּבָר, וְיִשָּׁאֵר קֵרֵחַ מִכָּאן וְקֵרֵחַ מִכָּאן. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
(א) הוא היה אומר
כאן מזהיר בענווה במעשה, והזכיר ד' מיני מעשה שחוטא בהן המתגאה, וענשן בצדן. ולכן אמר כן בלשון ארמית כלשון עמו, כדי להזהיר מאוד מהן לכל אדם:
(א) נגד שמא אבד שמא
ור"ל, המעשה הא' שמרשם הגאותן, מי שרוצה להרחיב ולגדל שמו בעולם, ...אז זה ענשו, אבד שמיה, דמדרצה כבוד שאינו ראוי לו, יאבד גם להמעט שהיה לו [ולהכי קאמר ברישא שמא, ובסיפא שמיה, ודו"ק], וכמשחז"ל כל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו...שחושב דברדפו אחר הכבוד יכבדוהו, וכשיתנהג בענווה ישפילוהו, ותהי להפך, דהמבקש ענווה ימצא כבוד, והמבקש כבוד ימצא בושה. כי גם בעודו בתקפו, העומדים לפניו בלשונם וכזבו לו, ויבזוהו בלבם. כי אולם אחריו כל אדם ישחק, ויכנוהו כסיל, וגאותן, שוטה. אולם כגללו, יד כל אדם בו, ולא יניחוהו להגביה ראשו.
וגם מן השמים נלחמו הכוכבים ממסילותם להורידו ולהשפילו, כי הקב"ה ובנ"א שונאים להגאותן כתועבה, ואפילו יהיו בו כל המדות היפות, יהיו כנרות כבויים, כשלא יציץ עליהן אור ענווה מלמעלה, דאל"כ הם בעיני כל "כנזם זהב באף חזיר":
(א) ודלא מוסיף יסיף
המעשה הב' שבו מרושם הגאותן, שאינו רוצה ללמוד ולהוסיף חכמה, אי משום שחושב שכבר יודע דיו. אי משום שכל מלמדו שפל בעיניו. אי משום שירא שהמלמד יראה מערומי סכלותו.
על זה אמר ודלא מוסיף בלימודו, זה ענשו שיהיה נאסף קודם זמנו. דתכלית חיי האדם הוא, שיוסיף שלימות, וזה שמדמה שכבר השלים א"ע כל צרכי, למה לו חיים:
(א) ודלא יליף קטלא חייב
המעשה הג' שמרשם הגאותן, הוא שממאן ללמד לאחרים מה שיודע יותר מהן, בחשבו שכשילמדם ידיעתו, במה יהיה אח"כ כחו גדול נגדם. ולפעמים גם משום שהתלמיד שפל בעיניו מלהתעסק בו. על זה אמר, ודלא יליף וכו'.
כמשחז"ל [ע"ז די"ט] "ועצומים כל הרוגיה", זהו מי שהגיע להוראה ואינו מורה. דהוא כשומט הדד מהיונקים והורג נפשותם, לכן אחת דתו להמית.
ולא לבד בתורה אלא כל היודע דבר שיש בו צורך בעולם, צרוך לפרסמו כשא"צ לו לפרנסתו, וכר' יוחנן [יומא פ"ד א'] שהתאמץ מאד לידע רפואת צפידנא, וכשנודע לו, מיד דרשה ברבים. וכן בבן קמצר וחביריו שלא רצו ללמד ידיעתם, נאמר עליהם ושם רשעים ירקב [יומא דל"ח ב']:
(א) ודישתמש בתגא חלף
המעשה הד' של הגאותן, שכל פעולותיו בצדקות ובמע"ט, הוא כדי להתגאות בעיני הבריות, ואין כוונתו לעבוד את ה׳, כ"א לעבוד א"ע כע"ז. לכן ענשו, ודאשתמש וכו', ר"ל המשתמש בכתר הקודש לתמוך בו עביט גאותו הסרוחה, אף הוא יחל כבודו, וחלף ועבר כצל יעוף ולא ישיג ארחות חיים:
כי לא אמרו טוב בקשת השם או דרישתו משמן טוב, רק השם הנמשך מאליו, כי מה שראוי שימשך האדם אחריו הוא השלמות מצד עצמו וסוף השם והכבוד לבוא, ועל כן אמר... שהאיש המושך את השם שיהיה מגמת פניו ותכליתו השם מצד עצמו הנה לא די שלא ימצא השם שמבקש למשוך אלא שהשם הטוב שהיה לו קודם לכן יאבד אותו
וז"א נגד שמא אבד שמיה, שהיה לו לומר נגד שמא אבד שמא או נגד שמיה אבד שמיה, אבל שינה לרמוז אל הכונה הזאת והוא דקדוק נכון.
וראיתי במוסרי הפילוסופים משל מסכים מכל צד ונאות למאמר השלם הזה, אשר סופר מפלוסוף אחד שיצא לו שם על פני חוץ היותו גדול מאד במעלת הסבלנות. וכאשר שמע זה איש אחד אשר חשב שלא ימצא סבלן כפי המדרגה אשר תארו את הפלוסוף ההוא נתאוה לנסותו ובא אצלו וחרפו וגדפו ירוק ירק בפניו והכהו מכה רבה וכדי בזיון וקצף, והפלוסוף שתק לכל דבריו ולא השיבו דבר. וכאשר ראה האיש ההוא שהיה סובל כל הבזיונות ההם הניחו והלך לו וכשהיה הולך לדרכו אמר לו הפלוסוף הנה הכרת בי שאני סבלן. אז השיבו האיש ההוא הן אמת מכירך הייתי לסבלן אם היית שותק ולא היית אומר לי זה. ע"כ.
והיא באמת תשובה נצחת. הרי שהפלוסוף ההוא אבד שמו שהיה לו על פני חוץ ממעלת הסבלנות במה שהורה היותו רוצה שיהיה לו השם ההוא. על כן אמר הלל שהמושך השם שהוא בהיותו מכוון אליו והוא תכליתו הנה שמו הקנוי לו יאבד, על כן ראוי שיהיה תכליתו בקשת הטוב במה שהוא טוב מצד עצמו כנז'.
I.e since he is only looking to mefarseim his shem people will now attribute all his previous maalos to insincere "tzivios" putting on a show to get honor but not that he actually has these maalos in a sincere way. All his maalos stem from & are rooted in gaava
See however https://torasavigdor.org/parshah-booklets/terumah-5783/ Artificial Man
פְּסָל לְךָ וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר. כָּךְ בָּרִאשׁוֹנָה, וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי֩ קֹלֹ֨ת וּבְרָקִ֜ים.. (שמות כה, ח). וְכָאן: וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא. הַלּוּחוֹת רִאשׁוֹנוֹת עַל שֶׁנִּתְּנוּ בְּפֻמְבֵּי, לְפִיכָךְ שָׁלְטָה בָּהֶם עַיִן הָרַע וְנִשְׁתַּבְּרוּ. וְכָאן אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין לְךָ יָפֶה מִן הַצְּנִיעוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמָה ה׳ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת (מיכה ו, ח).
...נָגֵד שְׁמֵיהּ, כְּלוֹמַר מִי *שֶׁלּוֹמֵד* לְהַגְדִּיל שְׁמוֹ, אָבַד שְׁמֵיהּ...
...שגם אותה הקדושה וחיותן ואורן של המצות שמקדשים ומחיים להאדם המקיימם, הוא נלקח ונשפע רק מקדושתה ואורה של התוה"ק. כי המצוה לית לה מגרמה שום חיות וקדושה ואור כלל רק מצד קדושת אותיות התורה הכתובות בענין אותה המצוה. ויש לכוין גם זה הענין בכתוב כי נר מצוה ותורה אור, כענין הנר שאין לה בעצמה שום אור כלל רק מהאור המאיר בה
אמר רבי אלעזר כל אדם לעמל נברא שנאמר (איוב ה, ז) "כי אדם לעמל יולד" איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר "כי אכף עליו פיהו" הוי אומר לעמל פה נברא
ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה כשהוא אומר (יהושע א, ח) "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" הוי אומר לעמל תורה נברא
מאמר תורת הבית
ב׳
עוד מעניין זה.
והנה ידוע מה דאיתא בגמרא סנהדרין צ"ט כל אדם לעמל נברא שנאמר אדם לעמל יולד. איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו הוי אומר לעמל פה נברא. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך הוי אומר לעמל תורה נברא. והמאמר לכאורה מוקשה מאד, דמאי ס"ד דהבריאה היה כדי שיעסוק ויעמול במלאכה להחיות נפשו, לא יברא ולא יצטרך לעשות מלאכה להחיותו, וגם מהו דקאמר אם לעמל שיחה וכו' וכי ס"ד שנברא האדם כדי שיוכל לשוח הרבה. וכבר ביארנו במקום אחר דהלא ידוע דיש פעולות המעשה ע"ח איבריו ויש פעולות הדבור ועל ידי הכל יוכל האדם לתקן נפשו ומוכרח הוא ע"כ לזה לתקנה בדיבורו או במעשיו שיעשה ע"י איבריו להשלים רצון אביו שבשמים. כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו וכו' ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, שם שיחה מונח על דברים פשוטים שמדבר האדם בענייני מדת דרך ארץ וכדומה, הגם שגם זה עניין נחוץ וכמאמרם שדרך ארץ קדמה לתורה, מכל מקום לא נוכל לומר שהדבור גופא בעניין זה הוא קדוש רק שהדבור מביא לידי תועלת שיוכל להיות בעל דרך ארץ.
לא כן כשהוא מדבר בתורה הדיבור גופא הוא קדוש ובכל תיבה ותיבה שמדבר בפיו הוא מקיים מצות עשה של תורה ועל זה מביא הקרא לא ימוש ספר התורה הזה מפיך להוכיח שעיקר בריאתו היה להשלים נפשו בתורה והוא מצד כמה דברים:
א) שכח הדיבור הוא עניין רוחני ונורא מאד גודל פעולתו לפעול על נפשו וכאשר ביארנו בזה הפסוק כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו (עיין למטה בהערה).
ב) מצד קדושת התורה דהלא אנו יודעין כשלוקח הספר הקלף לכתוב עליו ספר תורה ואמר שכתבה לשם ד' תיכף נתקדש העור ויורד עליו קדושה נוראה. וכן ממש כשאיש ישראל רוצה ללמוד איזה עניינים מן התורה ומברך ברכת התורה ומודה לד' על אשר בחר בנו וציונו לעסוק בתורתו הרי הוא ממש כמו שאומר לשם ד', וכי היכי דשם כולי עלמא מודים שתיכף יורד קדושה של אותיות התורה על העור ההוא, כן ממש בזה יורד הקדושה של האותיות על נפשו כשמדבר שם דמאי גריעותא המוח שבראשו מן העור ההוא. וכן ידוע הוא לכל כשאומר האדם על בהמתו, שהוא רק בע"ח ולא מין האדם, קרבן לד', תיכף יורד קדושה עליה ואפילו גיזה וצמרה נתקדש ואסור ליהנות הימנה והנהנה מועל הקדשי שמים וצריך להביא קרבן על זה. ומזה תדין קל וחומר על נפש האדם כשהוא לומד לשם ד' תיכף יורד קדושת ד' על נפשו [ולדעתי זה כוונת המדרש רבה פ' תרומה אמר הקב"ה מכרתי תורה לעמי ישראל כביכול נמכרתי עמה] ומתקדשת בקדושת התורה.
ג) מצד הריבוי שבמשך הזמן שיעשה איזה מצווה באיבריו יכול ללמוד מאות תיבות של דברי תורה. ומזה הטעם אמרו חז"ל שאם יכול להעשות המצווה ע"י אחרים אינו יכול לפטור עצמו מן הלימוד כאשר כתב הגר"א.
Ruach Chaim
ויפורש עוד עפ"י מ"ש [משלי ט"ו] אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה. כי האדם יאמר לפעמים לא אלך בגדולות ודי לי אם על משמרתי אעמודה להחזיק בתומתי ויראתי ולא להוסיף
.אבל באמת אינו כן כי האדם אי אפשר לו לעמוד במקום אחד ואם לא יעלה על כרחך יפול .לכן אמר אורח חיים למעלה למשכיל דאם לא יעלה על כרחך ירד לשאול מטה .וזה שאמר ודלא מוסיף יסיף [ועיין לקמן פ"ד משנה ט' כל המקיים...]
רְאֵ֗ה אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה. הביטה וראה שלא יהיה ענינך על אופן בינוני כמו שהוא המנהג בשאר האומות. כי אמנם אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה והם שני הקצוות כי הברכה היא הצלחה יותר מן המספיק ע"צ היותר טוב. והקללה היא מארה מחסרת שלא יושג המספיק ושניהם לפניכם להשיג כפי מה שתבחרו:
וְהִנֵּה יֵשׁ מֵהַפְּתָאִים הַמְבַקְּשִׁים רַק לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם, שֶׁיֹּאמְרוּ, לָמָּה נְיַגַּע עַצְמֵנוּ בְּכָל כָּךְ חֲסִידוּת וּפְרִישׁוּת, הֲלֹא דַּי לָנוּ שֶׁלֹּא נִהְיֶה מֵהָרְשָׁעִים הַנִּדּוֹנִים בַּגֵּיהִנֹּם. אֲנַחְנוּ לֹא נִדְחוֹק עַצְמֵנוּ לִכָּנֵס בְּגַן עֵדֶן לִפְנַי וְלִפְנִים. אִם לֹא יִהְיֶה לָנוּ חֵלֶק גָּדוֹל, יִהְיֶה לָנוּ חֵלֶק קָטָן. אָנוּ דַּי לָנוּ בָּזֶה, וְלֹא נַכְבִּיד עַל מַשָּׂאֵנוּ בַּעֲבוּר זֹאת.
אָמְנָם שְׁאֵלָה אַחַת נִשְׁאַל מֵהֶם: הֲיוּכְלוּ כָּל כָּךְ עַל נְקַלָּה לִסְבֹּל בָּעוֹלָם הַזֶּה הַחוֹלֵף, לִרְאוֹת אֶחָד מֵחַבְרֵיהֶם מְכֻבָּד וּמְנֻשָּׂא יוֹתֵר מֵהֶם וּמוֹשֵׁל עֲלֵיהֶם וְכָל שֶׁכֵּן אֶחָד מֵעַבְדֵיהֶם אוֹ מִן הָעֲנִיִּים הַנִּבְזִים וּשְׁפָלִים בְּעֵינֵיהֶם, וְלֹא יִצְטַעֲרוּ וְלֹא יִהְיֶה דָּמָם רוֹתֵחַ בְּקִרְבָּם? לֹא, וַדַּאי! כִּי הִנֵּה עֵינֵינוּ הָרוֹאוֹת: כָּל עֲמַל הָאָדָם, לְהִנָּשֵׂא עַל כָּל מִי שֶׁיּוּכַל וְלָשִׂים מְקוֹמוֹ בֵּין הָרָמִים יוֹתֵר, כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ. וְאִם יִרְאֶה חֲבֵרוֹ מִתְרוֹמֵם וְהוּא נִשְׁאַר שָׁפָל, וַדַּאי שֶׁמָּה שֶׁיִּסְבֹּל הוּא מָה שֶׁיֻּכְרַח לְסָבְלוֹ, כִּי לֹא יוּכַל לִמְנֹעַ, וּלְבָבוֹ יִתְעַשֵּׁשׁ בְּקִרְבּוֹ.
מֵעַתָּה, אִם כָּךְ קָשֶׁה עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת שְׁפָלִים מִזּוּלָתָם בַּמַּעֲלוֹת הַמְּדֻמּוֹת וְהַכּוֹזְבוֹת, שֶׁאֵין הַשִּׁפְלוּת בָּם אֶלָּא לְפָנִים, וְלֹא הַהִנָּשֵׁא אֶלָּא שָׁוְא וָשֶׁקֶר, אֵיךְ יוּכְלוּ לִסְבֹּל שֶׁיִּרְאוּ עַצְמָם שְׁפָלִים יוֹתֵר מֵאוֹתָם הָאֲנָשִׁים עַצְמָם אֲשֶׁר הֵם עַתָּה שְׁפָלִים מֵהֶם. וְזֶה בִּמְקוֹם הַמַּעֲלָה הָאֲמִתִּית וְהַיְּקָר הַנִּצְחִי, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁעַכְשָׁו אֵין מַכִּירִים אוֹתוֹ וְאֶת עֶרְכּוֹ, עַל כֵּן לֹא יָחוּשׁוּ אֵלָיו, אֲבָל בִּזְמַנּוֹ, וַדַּאי שֶׁיַּכִּירוּהוּ לַאֲמִתּוֹ לְצַעֲרָם וּלְבָשְׁתָּם, וַדַּאי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם זֶה אֶלָּא צַעַר גָּדוֹל וְנִצְחִי.
הֲרֵי לְךָ, שֶׁאֵין הַסַּבְלָנוּת הַזֶּה אֲשֶׁר הֵם דּוֹרְשִׁים לְעַצְמָם לְהָקֵל מֵהֶם חֹמֶר הָעֲבוֹדָה, אֶלָּא פִּתּוּי כּוֹזֵב שֶׁמְּפַתֶּה יִצְרָם אוֹתָם, וְלֹא דָּבָר אֲמִתִּי כְּלָל. וּכְבָר לֹא הָיָה מָקוֹם לְפִתּוּי זֶה לָהֶם לוּלֵי הָיוּ רוֹאִים אֲמִתַּת הָעִנְיָן. אֲבָל לְפִי שֶׁאֵין מְבַקְּשִׁים אוֹתוֹ וְהוֹלְכִים וְשׁוֹגִים לִרְצוֹנָם, הִנֵּה לֹא יוּסַר מֵהֶם פִּתּוּיָם עַד הַזְּמַן אֲשֶׁר לֹא יוֹעִיל לָהֶם, כִּי לֹא יִהְיֶה עוֹד בְּיָדָם לְתַקֵּן אֶת אֲשֶׁר שִׁחֲתוּ. וְהוּא מָה שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (קהלת ט): כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה.
וְהַיְנוּ, כִּי מָה שֶׁאֵין הָאָדָם עוֹשֶׂה עַד שֶׁהַכֹּחַ מָסוּר בְּיָדוֹ מִבּוֹרְאוֹ הוּא הַכֹּחַ הַבְּחִירִי הַמָּסוּר לוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו שֶׁהוּא בָּהֶם בְּחִירִי וּמְצֻוֶּה לַעֲשׂוֹת, הִנֵּה לֹא יוּכַל לַעֲשׂוֹתוֹ עוֹד בַּקֶּבֶר וּבַשְּׁאוֹל, שֶׁאֵין הַכֹּחַ הַזֶּה עוֹד בְּיָדוֹ, כִּי מִי שֶׁלֹּא הִרְבָּה מַעֲשִׂים טוֹבִים בְּחַיָּיו, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲשׂוֹתָם אַחֲרֵי כֵן. וּמִי שֶׁלֹּא חִשֵּׁב חֶשְׁבּוֹן מַעֲשָׂיו, לֹא יִהְיֶה לוֹ זְמַן לְחַשְּׁבוֹ אָז. וּמִי שֶׁלֹּא הִתְחַכֵּם בָּעוֹלָם הַזֶּה, לֹא יִתְחַכֵּם בַּקֶּבֶר. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר (שם): כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה.
״וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלַי רַב לָךְ״, אָמַר רַבִּי לֵוִי: בְּ״רַב״ בִּישֵּׂר, בְּ״רַב״ בִּישְּׂרוּהוּ. בְּ״רַב״ בִּישֵּׂר — ״רַב לָכֶם״. בְּ״רַב״ בִּישְּׂרוּהוּ — ״רַב לָךְ״.
ברב בישר - את בני מחלקותו רב לכם בני לוי והקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ונענש באותה מדה:
חובת האדם לשאוף להתקדם עוד ועוד במשך כל ימי חייו
מאמר ממרן פוסק הדור הגר"מ שטרנבוך
"ויאמר ה׳ אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה", בגמ' בסוטה י"ג ע"ב מבואר שכיון שאמר משה רבינו לבני קרח "רב לכם בני לוי", נענש ואמר לו הקב"ה "רב לך" - שהוא באותו מטבע לשון של 'רב' לכם בני לוי
[וזה לשון הגמ' שם: "ויאמר ה׳ אלי רב לך, אמר רבי לוי, ב'רב' בישר, ב'רב' בישרוהו; ברב בישר - רב לכם, ב'רב' בישרוהו - רב לך", ופירש"י "ב'רב' בישר את בני מחלקותו - רב לכם בני לוי, והקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ונענש באותה מדה", ע"כ].
והדברים צריכים ביאור מהו התביעה על משה רבינו במה שאמר לבני לוי "רב לכם", וגם צריך ביאור מהו המידה כנגד מידה שיש כאן, ומהו התוכן המקשר בין "רב לכם" ל"רב לך" עד שנחשב הדבר כמידה כנגד מידה.
וביאר בזה ידידי הצדיק רבי יהודה סג"ל ממנשסתר זצ"ל, שכל יהודי צריך
לשאוף תמיד להתעלות ולהשיג עוד מדריגות ולא להסתפק במועט ברוחניות, וזה מה שתבע הקב"ה את משה רבינו - על שהשתמש בלשון "רב לכם" - שמשמעו שאין לבני לוי לשאוף להתקדם עוד ועוד, [ואף שבעיקר הדבר היה צריך לומר לבני לוי לא לתבוע את הכהונה, אבל לא היה לו להשתמש במטבע הלשון "רב לכם"
שמשמעו שלא היה להם לשאוף להתקדם ולהשיג עוד מעלה רוחנית],
וכנגד זה הענישו הקב"ה במידה כנגד מידה ואמר לו "רב לך" - אף שאתה משתוקק להשיג עוד מעלה רוחנית ע"י הכניסה לארץ ישראל, לא תוכל להשיג מעלה זו.
הגר"מ שטרנבוך שליט"א פרשת ראה תשפ"ג
"ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה, את הברכה אשר תשמעו" וגו'
מבואר כאן שיש רק שני דרכים לפנינו, או ברכה או קללה, ומי שאינו נמצא בכלל "אשר תשמעון", נמצא ממילא בצד הקללה, ואין האדם יכול לומר לעצמו, אין רצוני לא בברכה ולא בקללה, ואבחר לי דרך אמצעית, אלא לעולם הוא נמצא באחת משני דרכים, או ברכה או קללה, ואם יצא מכלל ברכה כי לא שמר את מצוות ה׳, הרי ממילא נכנס לכלל קללה, ואפילו אם רק התפשר מעט בדיני התורה, הרי הוא עבריין ונמצא בצד הקללה, וממילא מיד עליו לשוב בתשובה שלא יכנס ח"ו בצד הקללה.
ומה שכתב הרמב"ם (הלכות דעות פ"א הלכה ג-ד, ופ"ב ה"ב) שבמידות טובות דרך
החכמים והטובים אינה בקיצוניות אלא הדרך היא להטות את המידות והתכונות לדרך האמצעית, זהו רק במידות, וכפי שביאר הרמב"ם בטעם הדבר שלפעמים צריך גם להשתמש במידות רעות וכגון תאווה לדברים שהגוף נצרך להם עיי"ש, אבל בכל מה שנוגע לדיני התורה, צריך ללכת בקיצוניות לצד היותר טוב, ולא לוותר כלל אפילו על פרט קטן.
וכדברים הללו אמר רבינו החזון איש זצ"ל לרב אחד מרבני המזרחי שבא אליו והתלונן מדוע הוא כל כך מתנגד בתוקף לאנשי המזרחי ומזהיר מאוד להתרחק מהם ומרבניהם, והלא הוא מעודד ומחזק מאוד את קירוב הרחוקים, ולמה אינו מקרב את המזרחי, והשיב לו החזו"א, שהרחוקים יודעים אינם שאינם שומרים את דת ישראל, אלא שהם רוצים הנאות ותענוגי העולם הזה ולכן צריך לקרבם כדי שיהיו מוכנים לקבל על עצמם עול תורה, אבל המזרחי פתחו דת חדשה ושיטה חדשה אשר לפיה דרך התורה היא בפשרנות ולא בקיצוניות, והם טוענים שהם שומרי דרכה של תורה ואילו אנחנו "קיצוניים" שמתעקשים שלא להתפשר, והם מסוכנים מאוד לקיום התורה, שפתחו שיטה ודת חדשה בשם התורה נגד הקיצוניות, ולכן צריך להתרחק מהם בתכלית הריחוק.
אמנם אף שהחזו"א היה משבח תמיד את דרך הקיצוניות בשמירת התורה, אבל יש לזכור תמיד לא לשכוח שהכל צריך להיות עפ"י דרך התורה בלבד, שגם הקיצוניות היא עפ"י דעת תורה בלבד מה לעשות ואיך לפעול וכדו’.
הדברים הללו אמורים גם כלפי חינוך הבנים, וכמו ששמעתי בילדותי מפי הגה"ק ר' אלחנן וסרמן זצוק"ל שאין לחנך את הבנים בדרך ה'אמצע' שיגדלו בעלי בתים ואוהבי תורה ויראי שמים, אלא חובת האדם לחנך כל אחד מבניו שיהיה תלמיד חכם עצום היודע את כל התורה כולה כפשוטו, ואם אינו מחנכו לכך הרי הוא מבטל מצוות עשה ד"ושננתם לבניך".
ועל אחת כמה וכמה הדברים אמורים לבן ישיבה שבוודאי כל שאיפתו צריך להיות שיגדל תלמיד חכם גדול, ואם הוא 'מתפשר' על עצמו וחושב שאין עתידו להיות ת"ח גדול, הרי הוא הורס לעצמו את כל בניין חיי התורה שלו, שבלא שאיפות לגדול ת"ח גדול, אין לו את היסוד, ואם אין יסוד אין בניין
וכן אמר מרן הגאון רבי ברוך בער זצ"ל, "שאפתי להיות גדול כהגרעק"א, ונשארתי
ר' ברוך בער, אבל אם הייתי רוצה להיות ר' ברוך בער, לא היה נשאר ממני כלום", וזהו מעיקרי חובת הר"מ ומרביץ תורה בישיבה, שירומם את הבחורים ויחדיר בקרבם שיש להם הרבה כוחות, ועל ידי זה התלמידים יכינו עצמם לגדול גדולים בתורה, ואז יצליחו בעהשי”ת.
ב. ועתה נדבר מענין עשית המצוה לשמה. הנה חז"ל אמרו (פסחים ח'. ושאר מקומות): האומר, סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני, או שאהיה בן עולם הבא - הרי זה צדיק גמור [הינו, בדבר זה. רש"י].
*הגה"ה. ולכאורה הסגיא תמוה, דכאן קרי לה צדיק גמור, ובדף נ': בפסחים אמר ר' יהודה אמר רב: לעולם יעסק אדם בתורה ובמצות, אפילו שלא לשמה; שמתוך שלא לשמה בא לשמה. משמע, אבל זה גופא איננה מצוה גמורה.
אבל כד נעין היטב ברש"י בפסחים ח'...ניחא...דאם הוא מכון לקים המצוה, ומכוין גם כן לתועלת עצמו, אז הוא מצוה גמורה; אבל אם הוא מכון רק לתועלת עצמו בזה או בבא, ולא לשם מצוה כלל, אז הוא מקרי מצוה שלא לשמה, וכדקימא לן בעלמא - מצות צריכות כונה, ואם לאו - לא קים המצוה כדין.
...והטעם בכל זה, מפני שבעצם קים מצות בוראו, במה שאומר, "סלע זו לצדקה", ולכן אף שכיון שיהיה לו גם כן הנאה מזה, לא נתבטל המצוה...אך שהוא רוצה שייטיב לו השם יתברך גם כן עבור זה בזה או בבא, מצוה גמורה היא. [ואין סתירה לזה ממה דקימא לן בארח חיים סימן ס' סעיף ד': מצות צריכות כונה, והינו, שיכון לשם מצוה, דהכא נמי קמכון לשם מצוה, אך שהוא רוצה, שייטיב לו השם יתברך גם כן -עבור זה; על כן מצוה שלמה היא].
ויותר טוב אם הוא מכון בהמצוה רק לשם השם, שצוה על זה בתורה; כי אז על ידי כח קדשת המצוה, שנעשית על אפן היותר נעלה, נתעורר למעלה על ידי זה מדת החסד מאד ומאד, ונמשך מדת החסד על כל מציאות הבריאה.
ג. ודע עוד, דאפילו אם האדם רואה, שלא יוכל לפעל בעצמו לחשב לשם מצוה, ורצונו הוא רק לתועלת עצמו, כדי שיהיה לו הצלחה בעניניו, או כדי שיהיה נחשב לאיש בין האנשים, על ידי שהוא עושה צדקה וחסד, אף על פי כן אל ירפה ידיו מן המצוה מחמת זה, כדאמרינן בגמרא (פסחים נ':): לעולם יעסק אדם בתורה ובמצות, אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. [וכמו שפרשו רש"י ותוספות ברכות י"ז.].
*ואף שהארכנו הרבה בענין זה, ובררנו ממדרשי חז"ל, דבכל גוני מקבל האדם שכר על הפעלה הטובה שעושה. וכבר אמרו חז"ל (ב"ק ל"ח:), שאין הקדוש ברוך הוא מקפח אפילו שכר שיחה נאה, מכל מקום יש נפקא מנה רבה בין העושה הפעלה שלא לשם מצוה, ובין העושה לשם מצוה, שאז מגיע גדל התקון הנעשית מהמצוה למעלה מעלה. וכמו שאמרו חז"ל (פסחים נ':), שעל זה אמר הכתוב (תהלים ק"ח ה'): "מעל שמים חסדך".
והטעם, שכפי עשיתה - כן כח תקונה. אם עשיתה הוא רק בגשמיות הפעלה ולא בכונה כלל, אז אין בכחה לפעל למעלה בעולם הרוחני, ומתפשט עבור זה חסד ה׳ רק על העולם הזה, שהוא עולם הגשמי; מה שאין כן, אם מכון לשם מצוה, יש בכח המעשה ההיא קדשה רבה, ופועל קדשתה למעלה מעל השמים. וכבר מבאר בזהר הקדוש גדל התעוררות קדשה בכל העולמות, שנעשית על ידי עשית המצוה בשלמות.
על כן, מה טוב לאדם שירגיל עצמו, שבעת שעושה איזה דבר שיש לה שרש בתורה, כגון, מצות הלואה, שמקים בזה המצות עשה (שמות כ"ב כ"ד) ד"אם כסף תלוה", או שתומך ידי העני במה שנותן לו מלאכה להשתכר וכל כהאי גונא, שמקים בזה המצוה (ויקרא כ"ה ל"ה) ד"וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו", או שמשלם פעלת שכיר בזמנו, שמקים בזה המצוה (דברים כ"ד ט"ו) ד"ביומו תתן שכרו" וכל כהאי גונא דברים המצויים תמיד, שהם דברים העומדים ברומו של עולם, שהם מצות עשה גמורים בתורה; מה טוב הוא שיכון בעת הפעלה לקים המצות עשה שלה, שאז נעשית המצוה בגדר השלמות.
ורבות פעמים חשבתי על מה שאנו אומרין בודוי: סרנו מצותיך וממשפטיך הטובים ולא שוה לנו - הינו, שאפילו אינו שוה בעינינו עבודת השם יתברך לעניני עסקינו. דאלו בעניני עסקינו, אם אנו מוכרין איזה חפץ, כמה אנו משתדלין ליפות ולפאר אותו, כדי שיהיה לרצון לפני הקונה, וירויח מזה איזה גרגרי כסף; ואף שבאמת אין טוב כל כך, מכל מקום הוא משתדל בכל עוז שייטב לפני הקונה. וכל שכן אם החפץ הזה הוא טוב בעצם מאד, כגון, שיש לו למכר אבן טוב ויקר המאיר - היעלה על לב המוכר, שילבישהו במלבוש עב מלמעלה, ויכסה אורו ואדרבה, בכל כחו הוא מצחצח את האבן, כדי שיתגלה לפני הכל את רב יקרו.
ואלו בעניני המצות, שתלוי בזה כל עולם קדשתו של האדם וחיותו לנצח [וכמו דכתיב (במדבר ט"ו מ'): "למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדשים לאלקיכם"; (ויקרא י"ח ה'): "ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם"], יש כמה דברים שהוא יקר ונחמד מפז - שהוא מצות עשה גמורה בתורה, כמו דברים הנ"ל וכיוצא בהם, שהוא מצוי בכל עת ובכל שעה; ואנו בעצמנו משפילין את העסק הטוב והנבחר ההוא, שכמה פעמים חסרים פרטי המצוה שצריך להמצוה ההיא, וגם מחשבת המצוה, שאינו חושב כלל בעת הפעלה לשם מצוה; ואף שגם עבור פעלה זו לא יקופח שכרו וכנ"ל, מכל מקום מקטין בזה את המצוה מאד, ולא ימצא כזה בעניני העסק, שיקטין האדם בעצמו את עסקו; ואדרבה, מרחיבו כל מה שיוכל.
אין זאת, כי אם שבעונותינו הרבים, אין אנו חושבין כלל עניני עולם הבא לעסק. על כן אשרי האיש הנבון ומשכיל בפעלותיו, שיעשו על גדר השלמות. הינו, שיעשה הפעלה הטובה בעבור שהיא מצות ה׳, ויתקדש על ידי זה לה׳. וזה שכתוב (במדבר שם): "למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדשים לאלקיכם". והינו, שהוא עושה אותם בעבור שהם מצות ה׳. שבכל אפן שיעשה, הוא חביב לפני השם יתברך. אך זה צריך לזהר, שלא יעשה הצדקה וחסד כדי להתפאר אחר כך בזה נגד אחרים, כי בזה מקלקל המצוה לגמרי. [הגהה. עין בירה דעה סימן רמ"ט סעיף י"ג בהגה, שכתב שם, דלא יתפאר אדם בצדקה שנותן; ואם מתפאר, לא די שאינו מקבל שכר וכו', ועין בהגר"א שם, שצין על זה מהא דבבא בתרא (דף י':): נענה רבן גמליאל ואמר (משלי י"ד ל"ד): "צדקה תרומם גוי וגו'". כל צדקה וחסד שעושין וכו', שאין עושין אלא להתיהר בהן וכו' [הינו להתפאר].
ואף דבגמרא שם מירי, שעשה לכתחלה על מנת להתיהר סבירא להו להפוסקים, דחד דינא להו. ולעניות דעתי לא ידעתי מנין להו, דלא מצינו שאדם אובד צדקותיו שעשה, כי אם בתוהה על הראשונות. ואף דיש לו עתה חטא, במה שמתגאה ומתפאר, הלא מכל מקום אינו תוהה על עצם המצוה שעשה מתחלה. עד כאן הג"ה]. אלא יתבונן האדם תמיד, שכל מה שיש לו, הכל הוא משל הקדוש ברוך הוא, וכמה דכתיב (דברי הימים א', כ"ט י"ד): "כי ממך הכל ומידך נתנו לך".
In a well-known letter (Kovetz Igros 3:61), the Chazon Ish writes: “Just as we don’t find lovers of wisdom who love wisdom only a bit but hate it in abundance, so too in regard to those who love Torah and mitzvos, there cannot be love of moderation and hatred of extremism… The kind of moderation that’s acceptable is for those who are moderates to (at least) love extremism, longing for it with their whole selves and educating their families to aim for the heights of extremism. How pathetic, however, is the moderation that despises extremism.”
Torah Extremism and its Opposite
BY JONATHAN ROSENBLUM · JUNE 13, 2007
In Igros Chazon Ish (III, 61), the Chazon Ish identifies extremism as deriving from the quest for perfection, and writes that without extremism perfection is impossible. Those who are forever proclaiming their disdain for extremism, he writes, “will inevitably find themselves consorting with counterfeiters [of Torah] and the feeble-minded.”
The Chazon Ish goes on to castigate those groups who are always declaring their moderation and opposition to anything smacking of extremism, while insisting that their faith in Torah and the words of Torah is quite adequate. Of such claims, the Chazon Ish writes caustically, “Just as there is no such thing as a lover of wisdom who loves just a little bit of wisdom, but hates too much of it, so there cannot be one who loves Torah and mitzvos, but hates too much of it.”
Those words of the Chazon Ish should give pause to all of us who find ourselves complaining at one time or another of the extremism or kana’us of the Torah world. Such criticisms take many forms, some more valid than others. But it is incumbent upon the critics to constantly ask themselves if underlying their criticism might not have its source in too little love of Torah and words of Torah. It is, after all, always easy to be moderate if nothing very important is at stake.
...
THE CHAZON ISH was, in fact, uncompromising with respect to anything touching upon Torah values. Yet the extremism or kana’us that he exemplified bears little resemblance to what often passes for kana’us in our world today, and provides no support for our self-styled zealots.
His was a kana’us in which every action was measured with the calipers of Torah. The Chazon Ish, Rav Shach used to say, was the last person to “know Shas” and to be able to measure every word or action in terms of the entirety of Shas.
The Chazon Ish once described a certain group famed for its zealotry to Rabbi Shlomo Lorincz as “Jews from before Mattan Torah,” by which he meant that their zeal was not shaped by the ways of the Torah.
And he was always on the lookout for a false zealotry. In the early days of the State of Israel, there was a group that called itself Bris Kana’aim, whose modus operandi was to note the license plate numbers of cars seen driving through religious neighborhoods on Shabbos. After Shabbos, they would locate those cars and torch them.
The Chazon Ish called the leaders of Zeirei Agudath Israel together and told them to publicly protest the actions of the “zealots.” And he had his treasured spokesman Rabbi Moshe Shoenfeld write an essay for publication entitled, “Violence is a Foreign Offshoot in Our Vineyard.”
אֲמַר לֵיהּ בַּר הֵי הֵי לְהִלֵּל, מַאי דִּכְתִיב: ״וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עוֹבֵד אֱלֹקִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ״, הַיְינוּ ״צַדִּיק״ — הַיְינוּ ״עוֹבֵד אֱלֹהִים״, הַיְינוּ ״רָשָׁע״ — הַיְינוּ ״אֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ״! אֲמַר לֵיהּ: ״עֲבָדוֹ״ וְ״לֹא עֲבָדוֹ״ — תַּרְוַיְיהוּ צַדִּיקֵי גְּמוּרֵי נִינְהוּ, וְאֵינוֹ דּוֹמֶה שׁוֹנֶה פִּרְקוֹ מֵאָה פְּעָמִים, לְשׁוֹנֶה פִּרְקוֹ מֵאָה וְאֶחָד.
תניא היה רבי מאיר אומר הלומד תורה ואינו מלמדה זה הוא דבר ה׳ בזה...ר' נהוראי אומר כל שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק
וראה נא אחי עוד כמה צריך להוקיר כל שעה שלא להתבטל מלימוד התורה, דהנה אם היה מזדמן לאדם להציל נפש מישראל מלטבוע בנהר כמה שמח שמחה גדולה וכל ימי חייו היה זוכר אותו היום ואותה השעה שזכה להציל נפש מישראל ממוות. ואשר אומנם כן הוא באמת שאין ערך לגדולת המצווה, כמו שאמרו זיכרונם לברכה שהמקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא. וכל שכן אם היה מזדמן לו להציל כמה נפשות היה שמחתו רב מאוד.
ולהיפך, חס וחלילה, אם היה בכוחו להציל נפש מישראל ממוות ובעצלותו הניח לטבוע אותו בנהר או לשרף באש אין לשער גודל צערו לנצח כשיזכור שבעצלותו נאבדו נפשות.
ועתה אחי ראה מה שאמרו חז"ל במגילה וביארו דאף שלמען הציל נפשות בודאי אנו מחויבין לבטל מתלמוד תורה ואף בשביל מצוה אחרת קטנה ורק שאי אפשר לעשות על ידי אחרים, כי כן הוא רצון השם יתברך שתכלית תורה הוא קיומה ולכן רצונו יתברך שאם יגיע לו איזה מצווה שאי אפשר לעשות על ידי אחרים יבטל תורתו בשביל קיומה.
אבל באפשר המצווה לעשות על ידי אחרים גדולה היא התורה מכל המצוות, ואף בעניין פיקוח נפשות אם נזדמן לאחד להציל נפשות ולהשני לא נזדמן זה ורק עסק בתורה, וישאלו אותנו מי הפעיל יותר לכאורה, היו הכל משיבין כי המציל נפשות הגדיל לעשות. אבל חז"ל גילו לנו שאף שגדול מצוותה של פיקוח נפש מאוד, אבל זה שלא נזדמן לו מצווה זו רק עסק בתורה באותו הזמן לא נופל ממנו, ואדרבה, הוא הגדיל לעשות שגדול תלמוד תורה מהצלת נפשות.
וראה נא אחי דלפי זה על שעה ושעה שהיה ביכולתך לעסוק בתורה ולא עסקת הרי הוא כאילו באו לפניך להציל נפשות ולא הצלת. ואף שאנחנו בעינינו הסתומות לא ידענו זאת, אבל חז"ל גילו לנו רז הזה עד כמה גדול הוא ערך לומד התורה, שאין דבר בעולם שקול אליה.
וְשַׁבְתֶּם֙ וּרְאִיתֶ֔ם בֵּ֥ין צַדִּ֖יק לְרָשָׁ֑ע בֵּ֚ין עֹבֵ֣ד אֱלֹקִ֔ים לַאֲשֶׁ֖ר לֹ֥א עֲבָדֽוֹ
אֲמַר לֵיהּ בַּר הֵי הֵי לְהִלֵּל, מַאי דִּכְתִיב: ״וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עוֹבֵד אֱלֹקִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ״, הַיְינוּ ״צַדִּיק״ — הַיְינוּ ״עוֹבֵד אֱלֹהִים״, הַיְינוּ ״רָשָׁע״ — הַיְינוּ ״אֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ״!
אֲמַר לֵיהּ: ״עֲבָדוֹ״ וְ״לֹא עֲבָדוֹ״ — תַּרְוַיְיהוּ צַדִּיקֵי גְּמוּרֵי נִינְהוּ, וְאֵינוֹ דּוֹמֶה שׁוֹנֶה פִּרְקוֹ מֵאָה פְּעָמִים, לְשׁוֹנֶה פִּרְקוֹ מֵאָה וְאֶחָד.
רבי טרפון אשכחיה ההוא גברא בזמן שהוקפלו רוב המקצועות דקא אכיל, אחתיה בשקא ושקליה ואמטייה למשדי בנהרא, אמר "אוי לו לטרפון שזה הרגו" שמע ההוא גברא שבקיא וערק
א״ר אבהו משום ר׳ חנניה בן גמליאל כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על דבר זה אמר אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה דאמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן כל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם, ק״ו ומה בלשאצר שנשתמש בכלי קדש שנעשו חול (שנא׳ (יחזקאל ז כב) "ובאו בה פריצים וחללוה" כיון שפרצוה נעשה חול), נעקר מן העולם דכתיב (דניאל ה ל) "ביה בליליא קטיל בלשאצר" המשתמש בכתרה של תורה שהוא קיים לעולם ועד עאכ״ו.
ור׳ טרפון כיון דכי אכיל הוקפלו רוב המקצועות הוה אמאי צעריה ההוא גברא, הוה גנבי ליה ענבי כולה שתא וכיון דאשכחיה לר׳ טרפון סבר היינו דגנבן, אי הכי אמאי ציער נפשיה משום דר״ט עשיר גדול היה והוה ליה לפייסו בדמים:
כְּהָדָא רִבִּי טַרְפוֹן יָרַד לֶאֱכוֹל קְצִיעוֹת מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ שֶׁלֹּא בְטוֹבָה כְבֵית שַׁמַּאי. חֲמוּנֵיהּ סַנְטֵירַייָא וְשׁוּרוֹן חַבְּטוֹן עָלוֹי. כַּד חֲמָא גַרְמֵיהּ בְּסַכָּנָה. אָמַר לוֹן בְּחַיֵיכוֹן אָֽמְרִין גַּו בֵּיתֵיהּ דְּטַרְפוֹן עַתְדִּין לֵיהּ תַּכְרִיכִין. כַּד שְׁמָעוֹן כֵּן אִישְׁתַּטְחוֹן עַל אַפֵּיהוֹן אָֽמְרִין לֵיהּ רִבִּי שָׁרֵי לוֹן. אָמַר לוֹן ייֵיתֵי עָלַי עַל כָּל־חוֹטֵר וְחוֹטֵר דַּהֲוָה נְחִית עָלַי. הֲוֵינָא שָׁרֵי לְכוֹן עַל קַדְמִיָּא. בְּאִילֵּין תַּרְתֵּי מִילַּיָּא נְהַג רִבִּי טַרְפוֹן כְּבֵית שַׁמַּאי וּסְכֵין. בְּהָדָא וּבְקִרְיַת שְׁמַע. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי חֲנִינָה בֶּן גַּמְלִיאֵל כָּל־יָמָיו שֶׁל רִבִּי טַרְפוֹן הָיָה מִתְעַנֶּה עַל הַדָּבָר הַזֶּה וְאוֹמֵר אִי לִי שֶׁנִּתְכַּבַּדְתִּי בְכִתְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה.
עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה...
נ"ל דהתורה היא ההגיון ולמוד התורה. והיינו דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה. כענין שנאמר (יהושע א׳:ח׳) והגית בו יומם ולילה. ובפירש"י ליתא שאלמלא וכו' אלא על התורה. שנאמר אם לא וכו'.
The difficulty with this is that the mishna is using the expression “the world stands on three things” to convey the importance of doing those things, and in Rav’s reading “the Torah” refers not to anything that one ought to do but to a historical event, and is out of place here. It seems, therefore, that “the Torah” here refers to the study and learning of Torah as opposed to the act of following its laws. The verse in Jeremiah, then, reads “if not for the study of my covenant by day and night, etc,” as per the verse “You shall study it day and night” (Hosea 1:8).
The words “had Israel not accepted the Torah” do not appear in Rashi’s commentary, which simply reads: On the Torah, as per the verse “If not for my covenant, etc.”.
Now the question is why say ‘your inside like your outside’? It should say baro ketocho; his outside should be like his inside.
You should make yourself a tzaddik, an eved Hashem, and then, once you’re an authentic servant of Hashem then you can be one on the outside too. Then you can reveal yourself to the world. Otherwise you’re a fraud. You’re going to make believe you’re good when really you’re not so good yet?
The answer is, absolutely! Chas veshalom if a person will make his outside like his inside. Whatever he feels inside, he should show in public? Chas veshalom!
Part II. Deception Is Everything
Layers of Gold
But that’s not the most important thing. We have to understand this subject of living artificially in a broader and more important sense. It’s not merely a way to get along with others and to succeed in Olam Hazeh. That too, but it’s much more than that, much more than success in Olam Hazeh.
We’re learning from the gold covering of the aron that if you want to be authentically good, then you must start by being artificial. You can’t be natural in this world and make something out of yourself. That’s a big limud we have to get into our heads – if you want to be authentic, if you want to be a good Jew, you have to start by being artificial.
Living unnaturally, being artificial on the outside, that’s how you change on the inside eventually. You have to start layering up the outside of your heart with pure gold. And little by little your outside is going to change your insides.
The Golden Grocer
Let’s say you are a grocer and you have customers that come in all day long, and many of them are big nuisances. They’re bothersome. One of them wants to return an open can of sardines. “It’s not the ones I wanted. Take it back and give me my money.”
What will the poor grocer do with the can of sardines? It’s a loss. You know what he’s thinking? He wants to be natural. He wants to take the open can of sardines and pour it onto her head. But he knows that it would be a big mistake. He has to make a living and this is part of it. So he takes it and puts it in the garbage can. He gives her the money and he keeps quiet.
He’s always saying, “Yes, yes.” Women always come in and bother him and complain. But he smiles at all of them and he’s agreeable to everything because they patronize his store and he needs them.
You should know that this grocery business of his is not merely for parnassah in Olam Hazeh. He’s making a living in Olam Habo as a result. Because the more he acts that way – artificially – on the outside, the more it’s changing him on the inside. After years and years, he becomes a patient man. He trained himself to be a mentch. He’s gaining good middos. He’s quiet, and he’s kovesh es yitzro. He’s being koneh shleimus.
The Golden Rebbi
That’s why I say it’s good to be a melamed. If you’re a melamed, a teacher, so everyone knows that לֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד – if you’re angry you can’t be a teacher (Avos 2:5). He wants to keep his job; maybe he can get a raise too, so he’s nice to all the boys. They’re kicking their feet under the table to each other and making all kinds of trouble for him. He’d like to take a strap and give them a beating; “ooh, would that be good”. That’s what he’s thinking. But he can’t; he’ll lose his job. So he smiles and caresses the little boy’s cheek. He’s patient and he’s koneh shleimus. He becomes better and better each time he acts unnaturally. And so, more than the salary that they give him in the yeshivah is what he’s giving himself in perfection of character.
Rabbonus too. Rabbonus is wonderful because you have to act better than you are. And you eventually become better than you are. I’m telling you from experience. It works.
That’s the secret the Torah is teaching us as we study the aron. Hashem wants you to change yourself. Our purpose in life, the function of being created, our entire success is based on changing ourselves, our character. And the way to change your insides is by means of your outside. Even if you don’t mean it but you act artificially. You must be artificial!
That’s a surprise to many people. To the American ear it’s especially grating because it means we are not born in this world to live a natural life. We’re here to live an unnatural life. And the quicker we get this into our heads, the more we’ll be ready to start on the journey towards shleimus. The success of a human being is not in being natural.
Fake It and Make It
Now, this subject of pretending to be better than you actually are is the great principle enunciated by our great teacher in the Mesillas Yesharim (Ch. 7). We’ve said it here a number of times but it’s never too much. And that is the principle of הַחִיצוֹנִיּוּת מְעוֹרֶרֶת אֶת הַפְּנִימִיּוּת – the outwardliness stirs up the inwardliness. What you do outwardly affects what you are inwardly. Behave as if you are good and little by little you’ll become what you pretend to be.
And so, that’s the principle involved in being an artificial man. In order to make some progress in life, it is important to go one step ahead of what you actually are now. You cannot ‘be yourself’ and make any progress. To become better than you are, you must start acting as if you actually are already good right now. Tocho kebaro – cover yourself with gold on the outside; keep pouring gold on the outside until little by little your inside follows along.
Now one of the areas in which a person can make tremendous progress by being artificial is in the area of bein adam lachaveiro, how we act with our fellow man. If you’re ambitious to make something out of yourself, to be a good person in your tocho, the first step is to be a good person on the baro, on the outside. And even though you know you’re a fraud – you know that it’s not you; you’re a faker – it’s a mitzvah to be a faker.
So when you deal with people, you’re dealing with your wife or with your husband or with your neighbors or with the man on your street, with anybody you talk to or look at or deal with, think, “I want to get that person to have a good opinion of me. I want to fake it until I make it.” And if you’re serious about it, you’ll make it. I guarantee you’ll make it.
Fake Love
Let’s say you go out of here tonight and on the sidewalk outside you see someone who is not your friend. Naturally, you’d like to ignore him. But you remember what you heard in the lecture and you figure you might as well try it, so you smile and let out a big “Shalom aleichem, Berel!” In your heart, you might despise that man. You didn’t learn yet how to love your fellow Jew, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. You didn’t think about that yet. But right now it doesn’t matter because tonight you’re being artificial. “Shalom aleichem, it’s so good to see you,” you say to him. “Oh,” you’re thinking, “it feels so unnatural.”
“No matter,” Hashem says, “That’s My boy! Finally you’re getting started. Finally you’re going to make something from yourself.” And even though it’s not real, you’re only an actor, you’re putting on a show, nevertheless, you should know that these things are for your benefit.
Now don’t think this is stam talk. You should know it’s avodas Hashem. Hakadosh Baruch Hu says, “I’m giving you the right, I’m giving My permission; you have permission to do that.” Because once you start out on such a career of making believe you’re a good man, what’s going to happen to you? You’re going to become a good man. Absolutely you’ll become a better man because of that.
If day after day you’ll meet people and you’ll say, “Oh, I’m so happy to see you again.” You’re not happy to see them. But if you say that a thousand times, after a while, a little bit comes into your mind. One day you might even become an oheiv Yisroel.
Smile too! Practice it tonight when you get home. Practice it on your wife, on somebody you’ll meet in the hall. Practice it on the street. Here comes your neighbor from down the block. Now you’re not interested in that person. You’re interested in getting home as soon as possible and that person means nothing to you. Oh, what an opportunity that is! You’re not interested but you’re going to be artificial now. Ooh wah! You’re already a different person.
And that’s what it says in the Mishna הֲוַי מְקַבֵּל אֶת כָּל אָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת – Greet every person with a pleasant countenance. כָּל אָדָם means every man. Now how can you do that to every man? Sometimes you’re bored from this fellow; he’s a nudnik. Sometimes the fellow likes to talk a lot and you’re in a hurry to get rid of him.
So how is it possible to greet every man? The answer is panim yafos – you can do it with your face; it’s not necessary to do it with your heart. With your face, you can smile at everybody even if you don’t feel it in your heart. And if you do it frequently enough with your face, then some echo of that will be represented in your inner feelings.
A human being, by means of his external behavior can change himself. Ok, so you’re not so good. But right now, act like you’re good. Always try to gain honor in the eyes of people, don’t worry that you’re doing it for your kovod. If you’re doing it because you want to cover yourself with gold in order to eventually cover your inside with gold too, then absolutely there’s nothing better than that.
You are to love Hashem, your God, with all your heart, with all your soul, and with all your possessions.
וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ.
בְּכָל לְבָבְךָ, בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ, בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר רָע.
“And you shall love the Lord your God with all your heart, with all your soul, and with all your might” (Deuteronomy 6:5).
The mishna explains this verse as follows: “With all your heart” means with your two inclinations, with your good inclination and your evil inclination, both of which must be subjugated to the love of God.
רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר,
- הַקִּנְאָה
- וְהַתַּאֲוָה
- וְהַכָּבוֹד,
מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם:
R. Eliezer Hakappar says:
- Envy,
- lust [for food, drink, fornication, and the like]
- and honor [i.e., the desire to be honored by others]
drive a man from the world.
Use Kavod & Kinah to become great, learning, davening, mitzvos, middos