הִלֵּל וְשַׁמַּאי קִבְּלוּ מֵהֶם. הִלֵּל אוֹמֵר, הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן,
אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם,
אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה:
(12) Hillel and Shammai received [the oral tradition] from them. Hillel used to say: be of the disciples of Aaron, loving peace and pursuing peace, loving mankind and drawing them close to the Torah.
הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם.
פֵּרְשׁוּ בְּאָבוֹת דְּרַבִּי נָתָן, כֵּיצַד הָיָה אַהֲרֹן אוֹהֵב שָׁלוֹם, כְּשֶׁהָיָה רוֹאֶה שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם מִתְקוֹטְטִים הָיָה הוֹלֵךְ לְכָל אֶחָד מֵהֶם שֶׁלֹּא מִדַּעַת חֲבֵרוֹ, וְאוֹמֵר לוֹ רְאֵה חֲבֵרְךָ אֵיךְ הוּא מִתְחָרֵט וּמַכֶּה אֶת עַצְמוֹ עַל שֶׁחָטָא לְךָ, וְהוּא אָמַר לִי שֶׁאָבֹא אֵלֶיךָ שֶׁתִּמְחַל לוֹ, וּמִתּוֹךְ כָּךְ כְּשֶׁהָיוּ פּוֹגְעִים זֶה בָּזֶה הָיוּ מְנַשְּׁקִים זֶה אֶת זֶה.
הוי מתלמידיו של אהרן....אמר א' לאשתו קונם שאין נהנית לי עד שתרוק בעינו של כ״ג היה אהרן שומע היה הולך אצל אותה אשה והיה אומר "פלוניתא חשתי בעיני ורוק שלך רפואה יש בו תרוק לי בעין" והיתה רוקקת
וע״כ נאמר בו את אהרן וגו' ויבכו אותו כל בית ישראל אחד אנשים ואחד נשים במשמע. ובמשה לא נאמר אלא בני ישראל כדכתיב ויבכו בני ישראל את משה:
ר"א בנו של רבי יוסי הגלילי אומר אסור לבצוע וכל הבוצע ה"ז חוטא וכל המברך את הבוצע הרי זה מנאץ ועל זה נאמר (תהלים י, ג) בוצע ברך נאץ ה'
אלא יקוב הדין את ההר שנאמר (דברים א, יז) כי המשפט לאלהים הוא וכן משה היה אומר יקוב הדין את ההר אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין אדם לחבירו שנאמר (מלאכי ב, ו) תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון
https://torasavigdor.org/parshah-booklets/parshas-chukas-5782/
When you have to follow that Torah principle of יִקֹּב הַדִּין אֶת הָהָר, there are going to be wounded people. If the halacha keeps on going even through a mountain of people, it makes a hole in them and sometimes feelings will be hurt. Some will be alienated.
And so Aharon came along on the footsteps of Moshe Rabeinu and he utilized his abilities to console people; to caress them and to be mekarev them. And he was רַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן – he saved many people from falling away into sin. And that was the plan of Hashem from the beginning. In order for the nation to gain from Moshe Rabeinu the most that they could gain, an Aharon was needed too. Aharon was the complimentary personality who helped to complete the personality of Moshe Rabeinu and together they led the dor hamidbar in becoming a generation that achieved shleimus.
The Soap Factory
And that’s why in the same breath of paskening that the right way is to be unyielding, the same speaker goes on and he praises the kindliness of Aharon. Because we need kindly people. The Am Yisroel needs a Moshe Rabeinu, absolutely, but just the same it was necessary to have another one who stood by the side and consoled the people; he comforted them and cajoled them. Not to wipe away the firm words chas v’shalom but to help the firmness settle in.
It’s like when they used to make soap. You know how soap was made? Soap was made of two things. One is lye. The lye is what does the cleaning. But if you tried to clean yourself with lye, your skin would come off too. So you need some schmaltz. Lye and schmaltz together; the lye cleans it but the fat soothes it so it shouldn’t be too strong.
And so Moshe Rabeinu was the lye. He burned out all the wickedness from us, all the mistakes, by teaching us the straight and firm line of Torah. And Aharon Hakohen was the gentle tzadik. He was the salve. He was the vaseline that came afterwards and smoothed us and caressed us so that the lye could do its good work.
...When the Torah contrasts the crying of kol Beis Yisroel over Aharon’s death and the crying of Bnei Yisroel over Moshe, one of the lessons, the criticisms, is that we’re expected not only to be afraid of Moshe Rabeinu – we’re expected to appreciate him! As much as possible it should be kol Beis Yisroel who appreciates Moshe Rabeinu. If you understand the plan of Hashem you would appreciate equally the Moshes who are always saying, “יִקֹּב הַדִּין אֶת הָהָר.” The Torah nation has to learn to open their ears to the firmness of the leaders who walk in the footsteps of Moshe Rabeinu! Not only do we need strong leaders, but just as much we need a nation who want strong leaders.
That’s why when the Hisachdus HaRabbonim [Williamsburg] made their stand against television, they were successful. Because they had the people behind them. The Williamsburg Jews always meant business and they still mean business! They’re very staunch Jews and they don’t want their children to deviate in the slightest from the ways of their fathers.And it’s easier to be a leader when you have somebody to lead.
But if you would have taken the Rabbonim of the Hisachdus and put them in our Ashkenazi kehillos or our Sephardi kehillot, they’d have to keep quiet. They wouldn’t be able to open their mouths because if the people are milquetoasts so there’s nobody to talk to.
Throw It Out Of Your Home!
You’re lucky that I’m soft. I say the truth but I’m not saying it in the way I should be saying it. There’s nobody to talk to here; there are a lot of weaklings. I know that people have it in their homes. Ok, so over here there’s one tzadik who means business and he obeys – he threw it out. Another tzadik over there who also threw it out. But otherwise there are a lot of weaklings. People are putting up a good front, that’s all that they’re doing. Some of them even grow beards. They put on black hats and they act like tzadikim. But I know what’s doing in the homes. There’s a ruach hatumah in the homes. And so there’s nobody to talk to.
But if you have people who know what their role is in this world, people who want to be the Am Hashem, so they want leaders like Moshe Rabeinu! Because that’s the great opportunity for perfection, for the great perfection of achieving a Torah mind. Yes, we need the Aharon Hakohens too, absolutely. We need the schmaltz along with the lye. But we have to know that it’s the lye that’s doing the cleaning.
Life is successful when you have both the Moshe treatment and the Aharon treatment. We need both. It’s a principle that we need strictness and we also need consolation. And therefore every generation, every situation, must have Moshe Rabeinus and Aharon Hakohens.
A Father’s Mercy
That’s a very important lesson you’re hearing now. In the Wilderness we needed a father and mother to be formed into a Torah nation. We had the benefit of both a father, that was Moshe Rabeinu, and a mother, that was Aharon Hakohen. And I use those words purposefully because that generation was a model not only for the nation; it’s a model for the Torah home too.
In the davening we say כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים כֵּן תְּרַחֵם הַשֵּׁם עָלֵינוּ. We’re asking Hashem to have mercy on us like a father has mercy on his children. But there’s a question here. Why doesn’t it say “like the pity of a mother on her son”? That would make more sense – after all isn’t it the mother who has more pity?
The answer is like this.
Let’s say, one morning the father had to leave for work early and so he’s not home. And now the mother goes into Chaim’s room to wake him up for cheder. “Chaim,” she says, “It’s late. Get up quickly. You have to go to the yeshivah.”
Playing Hooky
“You know, Ma, I’m really sick. I don’t feel well. I can’t go today.”
So the mother, she has a soft heart, so she says, “Alright; alright. Get some rest.”
The father comes in and says, “What do you mean you don’t feel well? What’s the matter? You have temperature? We’ll take your temperature.”
“‘No, I don’t have a temperature.”
“You have a sore throat?”
“No sore throat.”
So the father is thinking, ‘If I let him stay home now, at 9 o’clock, at 10 o’clock he’ll become well and he’ll go out in the street’. No, I can’t allow that. He says to the son, “Smack! Go straight to the yeshivah.”
Do Not Yield
Now, had there been only a mother there, who knows what would have happened to this boy. Every second day Chaim would have a sore throat at 8 o’clock and he’d stay home from cheder. And by early afternoon he’d be outside on the street. Who does he meet on the street? Bums. How do you think a boy bumps into drugs? He found them outside in the candy store when he was bumming around that day when he was off from the yeshivah.
And therefore we say kerachem av al banim because those are the mercies we need; a father’s mercies are generally better than the mother’s mercies because you need a mercy that’s firm; it’s rachmanus on the neshama.
And so the father in the home is a Moshe Rabeinu; he has an iron fist because he wants the children to toe the line. You need a father in the house, somebody to carry out the strictness. If there’s a son that doesn’t want to go to yeshivah, the father has to yank him out of bed. No such thing as pity on him. The mother can come along and give him a kiss, very good. But the father has to be a father. A son that doesn’t want to learn, you have to force him to learn. Of course it doesn’t mean you can’t give him inducements. You should give him bribes too, certainly. But don’t yield.
Saving a Child’s Life
You know sometimes a father comes to me and he’s describing a problem with a child. And as he’s talking to me I’m thinking, “What kind of milquetoast are you? That’s a father?!” He should have laid down the law: “You’re back in the house before dark or else! You think you’re going to hang out on the street? No way!” But he just can’t bring himself to that. He’s a weakling. That’s not a father. A father must be firm; he must demand that the family walk in the ways of the Torah, in the ways of righteousness.
I know it’s not the style today but sometimes the father even has to hit the child; that’s also mercy. חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ – If you hold back the stick you’re an enemy of your son (Mishlei 13:24). That’s not mercy; it means you’re his enemy.
Once upon a time even goyim lehavdil understood that. How many goyim were saved from ruining their lives? The father, an old Italian goy, took his boy in the backyard, into the woodshed, with a stick and gave him a drumming. And you know what? They didn’t become criminals. Their lives were saved.
Nature’s Plan
Of course you need the mother too. You need an Aharon Hakohen in the house. Let’s say the boy got a potch and now the father walks out. The mother caresses him and says, “My sweet boy. I’m so sorry. Go to the yeshivah. Listen to your father.” And she sends him off with a piece of cake or a cookie and he yields. He yields to the potch and the caress.
And so you need both of them, certainly! Your mother always came to console you, to make you feel happy even though the father was strict. So you need both together.
That’s what a father and a mother are for. Hakodosh Baruch Hu planned the family that way; the father is firm and the mother caresses. It’s a ruination of the family if they break the natural arrangement that Hakodosh Baruch Hu made. There must be a father and his mercies are “No concessions!” And the mother cooperates. Only she does it differently; she cajoles and persuades the child. “Obey Abba. He knows best.”
That’s how Hakodosh Boruch Hu made it. It’s a natural thing. Hakodosh Boruch Hu made such an arrangement for the purpose so that the Torah family should always be successful because both father and mother play their role. Of course sometimes the father is the weak one. Sometimes the mother is stronger, but by and large that’s the principle.
Fathers Are Mothers Too
Now, everything should be done with seichel. The mother cannot be too yielding. The mother also has to worry about the child’s future. She’ll let the children do what they want? She should always yield to them and make them feel good? No, of course not. The mother has to be a Moshe Rabeinu sometimes too.
And the father also cannot be cruel and ignore the child’s feelings. But is the father going to bring home toys all the time to his children? Should he always let them do what they want? If he does that, he’s not a father. He’d be failing in the performance that’s required of him. And therefore although a father has to use judgment too – he can caress, and he can give toys too, but a father must still be a father. From the beginning the father should say, “Do this!” and he should also caress. The mother should also say, “Do this!” and caress. Both things, with rogez and with rachamim; בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכֹּר. Both things together.
אבירות לב - אבירות לב הוא צרך גדול לעבודת האל יתברך שמו, כי כמה דברים אדם עובר על דעת קונו מחמת רכות הלבב ומחמת רחמנות. וטוב איש יכלכל דבריו במשפט (תהלים קיג ה) על פי התורה ולא יסור מן הדבר אשר צותה תורה ואשר צוו רבותינו זכרונם לברכה ימין ושמאל (דברים יז יא), שהרי אדם רואה בחברו דבר שאינו הגון ומתוך שחס על כבודו וכדומה ישים יד לפה, וכן לפעמים חושש על הפסד הנאתו ומחניף, על זאת וכזאת ידוו כל הדוים:
וכן ידוע מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (משלי יב י) רחמי רשעים אכזרי. והם אמרו (ערובין כא, ב כב, א) על פסוק (שה"ש ה יא) "שחרות כעורב". אין אתה מוצא דברי תורה אלא במי שמשחיר פניו עליהם כעורב ובמי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב. וכתיב (משלי כג יג יד) אל תמנע מנער מוסר, אתה בשבט תכנו ונפשו משאול תציל.
וכבר כתבו בעלי המוסר, שהנשים שמראין געגועים לילדים ומונעים אביהם מלהכותם, עליהן הכתוב אומר (איכה ד י) "ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן" שגורם לו שיהא סופו יורש גיהנם.
אי לזאת, החכם עיניו בראשו ואמיץ לבו בגבורים לשמר ולקים דברי תורה ודברי סופרים כדת מה לעשות. ועושה אלה הרי הוא מתלמידיו של אברהם אבינו, שאף על פי שהיה אב הרחמן, כלול במדת החסד, עשה עצמו אכזרים על בנו יחידו שנולד לו לעת זקנתו, ויקח את המאכלת לשחט את בנו (בראשית כב י) לעשות רצון קונו, וכנגד הריגת בנו או מסירת נפשו הכל יקל בעת משקל ולא ישוב מפני כל. את זה יתן אל לבו למשך ידו מעשות כל רע ולקים כל דבר טוב, וזה כל האדם:
אפשר לפרש אוהב שלום שלא יהיה בעל מריבה ורודף שלום כי אף אם השלום היה בורח ממנו יהיה הוא רודף אחריו שאם חברך אינו רוצה להשלים עמך אתה תרדוף אחריו לפייסו, ולשניהם כוון כמש"ה בקש שלום ורדפהו, הרי במה שאמר "בקש" אוהב שלום אמור, ובמה שאמר "ורדפהו" כוון שיהיה רודף שלום אפי' שהשלום יהיה בורח ממנו.
רָבָא אָמַר: כׇּל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו — מַעֲבִירִין לוֹ עַל כׇּל פְּשָׁעָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נוֹשֵׂא עָוֹן וְעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע״. לְמִי נוֹשֵׂא עָוֹן — לְמִי שֶׁעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע.
רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ חֲלַשׁ, עָל רַב פָּפָּא לְשַׁיּוֹלֵי בֵּיהּ. חַזְיֵיהּ דַּחֲלִישׁ לֵיהּ עָלְמָא, אֲמַר לְהוּ: צְבִיתוּ לֵיהּ זְוַודְתָּא. לְסוֹף אִיתְּפַח, הֲוָה מִיכְּסִיף רַב פָּפָּא לְמִיחְזְיֵיהּ. אֲמַרוּ לֵיהּ: מַאי חֲזֵית? אֲמַר לְהוּ: אִין, הָכִי הֲוָה, וַאֲמַר לְהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הוֹאִיל וְלָא מוֹקֵים בְּמִילֵּיהּ — לָא תְּקוּמוּ בַּהֲדֵיהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נוֹשֵׂא עָוֹן וְעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע״, לְמִי נוֹשֵׂא עָוֹן — לְעוֹבֵר פֶּשַׁע.
[ח] שמא תאמרו "הרי מאכל, הרי משתה; אם אין שלום, אין כלום!" תלמוד לומר "ונתתי שלום בארץ" – מגיד שהשלום שקול כנגד הכל. וכן הוא אומר (ישעיהו מה, ז עיין שם) 'עושה שלום ובורא את הכל' – מגיד שהשלום שקול כנגד הכל.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא, לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט), ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם:
...וּכְבָר יְדוּעָה גְּדֻלַּת הַשָׁלוֹם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל, שֶׁאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ, חַס וְשָׁלוֹם, בְּיִשְׂרָאֵל עֲוֹן עֲבוֹדָה זָרָה, אַךְ שֶׁשָּׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַשָׂטָן, שֶׁאַל יִגַּע בָּהֶן....
רַבִּי בְּרוֹקָא חוֹזָאָה הֲוָה שְׁכִיחַ בְּשׁוּקָא דְּבֵי לָפָט. הֲוָה שְׁכִיחַ אֵלִיָּהוּ גַּבֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: אִיכָּא בְּהַאי שׁוּקָא בַּר עָלְמָא דְּאָתֵי?...אַדְּהָכִי וְהָכִי אֲתוֹ הָנָךְ תְּרֵי אַחֵי. אֲמַר לֵיהּ: הָנָךְ נָמֵי בְּנֵי עָלְמָא דְּאָתֵי נִינְהוּ.
אֲזַל לְגַבַּיְיהוּ, אֲמַר לְהוּ: מַאי עוֹבָדַיְיכוּ? אֲמַרוּ לֵיהּ: אִינָשֵׁי בָּדוֹחֵי אֲנַן, מְבַדְּחִינַן עֲצִיבֵי. אִי נָמֵי, כִּי חָזֵינַן בֵּי תְרֵי דְּאִית לְהוּ תִּיגְרָא בַּהֲדַיְיהוּ, טָרְחִינַן וְעָבְדִינַן לְהוּ שְׁלָמָא.
טרחינן – במילי דבדיחותא בינייהו:
עד דעבדי שלמא – שהן דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת וכו' הבאת שלום בין אדם לחבירו:
וּכְדֵי לְבָאֵר קְצָת מַעֲלַת הַשָּׁלוֹם אַעְתִּיק קְצָת מִמַּאַמְרֵי חֲזַ"ל בָּזֶה, וְזֶה לְשׁוֹן הַסֵּפֶר מַעֲלַת הַמִּדּוֹת:
דְּעוּ בָּנַי, כִּי מַעֲלַת הַשָּׁלוֹם הִיא מַעֲלָה הָרָמָה, שֶׁכֵּן הוּא שֵׁם אֶחָד מִשְּׁמוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ו' כ"ד): "וַיִּקְרָא לוֹ ה' שָׁלוֹם"...
גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם לִפְנֵי הַמָּקוֹם, שֶׁכָּךְ אָמְרוּ חֲזַ"ל בָּאֲגָדָה: גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁאֲפִלּוּ הַכְּתוּבִים דִּבְּרוּ דִּבְרֵי בַּדָּאִים לְהַטִּיל שָׁלוֹם בֵּין אַבְרָהָם לְשָׂרָה, שֶׁהֲרֵי הִיא אָמְרָה (בראשית י"ח י"ב): "וַאֲדוֹנִי זָקֵן" וַה' אָמַר לְאַבְרָהָם (שם י"ג): "וַאֲנִי זָקַנְתִּי".
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (בְּרֵאשִׁית נ' ט"ז): "וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר", וְאֵין אָנוּ מוֹצְאִין, שֶׁצִּוָּה אוֹתוֹ מִכָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ כְּלוּם, לְפִי שֶׁלֹּא הָיָה חוֹשְׁדוֹ.
גָּדוֹל הַשָׁלוֹם, שֶׁחוֹתְמִין בּוֹ בְּבִרְכַּת כֹּהֲנִים שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו' כ"ו): "וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם".
גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁחוֹתְמִין בּוֹ בְּסוֹף הַתְּפִלָּה בְּשָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים כ"ט י"א): "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַּשָּׁלוֹם".
...לְפִי שֶׁצָּרִיךְ לוֹ לְאָדָם לִהְיוֹת אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים ל"ד ט"ו): "בַּקֵּשׁ שָׁלוֹֹם וְרָדְפֵהוּ", בַּקְּשֵׁהוּ בִּמְקוֹמְךָ "וְרָדְפֵהוּ" עִם שׂוֹנַאֲךָ, בַּקְּשֵׁהוּ בִּמְקוֹמְךָ "וְרָדְפֵהוּ" בִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים, בַּקְּשֵׁהוּ בְּגוּפְךָ "וְרָדְפֵהוּ" בְּמָמוֹנְךָ [פֵּרוּשׁ: שֶׁלִּפְעָמִים צָרִיךְ הָאָדָם לִהְיוֹת וַתְּרָן בְּמָמוֹנוֹ כְּדֵי לְהִתְחַזֵּק בִּמְעוֹז הַשָּׁלוֹם], בַּקְּשֵׁהוּ לְעַצְמְךָ "וְרָדְפֵהוּ" לַאֲחֵרִים, בַּקְּשֵׁהוּ הַיּוֹם "וְרָדְפֵהוּ" לְמָחָר. וְאַל תִּתְיָאֵשׁ לוֹמַר: לֹא אוּכַל לְהַשְׁלִים, אֶלָּא רְדֹף אַחַר הַשָּׁלוֹם עַד שֶׁתַּגִּיעֵהוּ.
...וְכֵן לְכָל אָדָם מִצְוָה לְהַטִּיל שָׁלוֹם בֵּין הַצְּדָדִים, וְהוּא מִכְּלַל הַדְּבָרִים, שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקְּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, כִּדְאִיתָא בְּפֵאָה פֶּרֶק א'...
אֲפִלּוּ הוּא הֶחָשׁוּב שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ (במדבר ט"ז כ"ה): "וַיָּקָּם מֹשֶה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם" (פֵּרוּשׁ: לְהַשְׁלִים בְּדִבְרֵי שָׁלוֹם), וְאָמְרוּ רַזַ"ל (סנהדרין ק"י.) מִכָּאן שֶׁאֵין מַחֲזִיקַין בְּמַחֲלֹקֶת.
וְאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ: לְפִי שֶׁהָלַךְ מֹשֶה לְפִתְחוֹ שֶׁל דָּתָן וַאֲבִירָם, זָכָה לְהַצִּיל אַרְבָּעָה צַדִּיקְים מִפִּתְחוֹ שֶׁל גֵּיהִנֹּם, וְאֵלוּ הֵן ג' בְּנֵי קֹרַח וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת.
וּכְתִיב (תהילים ל"ד ט"ו): "בַּקִּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ", וְאָמְרוּ חֲזַ"ל: בַּקְּשֵׁהוּ לְאוֹהַבְךָ "וְרָדְפֵהוּ" עִם שׂוֹנַאֲךָ, בַּקְּשֵׁהוּ בִּמְקוֹמְךָ "וְרָדְפֵהוּ" בִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים, בַּקִּשֵׁהוּ בְּגוּפְךָ "וְרָדְפֵהוּ" בְּמָמוֹנְךָ, בַּקְּשֵׁהוּ לְעַצְמְךָ "וְרָדְפֵהוּ לַאֲחֵרִים", בַּקְּשֵׁהוּ הַיּוֹם "וְרָדְפֵהוּ" לְמָחָר
וְכַוָּנַת הַמִּדְרָשׁ בַּמֶּה שֶּׁמְּפָרֵשׁ "וְרָדְפֵהוּ" לְמָחָר, לוֹמַר, שֶׁאַל יִתְיָאֵשׁ הָאָדָם בְּדַעְתּוֹ לַחֲשֹׁב שֶׁלֹּא יוּכַל לְהַשְׁלִים, אֶלָּא יִרְדֹּף אַחַר הַשָּׁלוֹם הַיּוֹם וְגַם לְמָחָר וּלְיוֹמָא אוֹחֲרָן עַד שֶׁיַּגִּיעֵהוּ, כִּי אֲפִלּוּ עֲבוֹת הָעֲגָלָה אִם תִּמְעַךְ בּוֹ תָּמִיד, יִקָלֵשׁ וְיִנָּתֵק לְבַסּוֹף, כֵּן בָּזֶה, אֲפִלּוּ אִם בְּפַעַם אַחַת וּשְׁתַּיִם לֹא עָלְתָה לוֹ, אַף עַל פִּי כֵן לֹא יַחְדֹּל מִמִּדָּה קְדוֹשָׁה הַזּוֹ
וַאֲפִלּוּ אִם דְּבָרָיו לֹא יוֹעִילוּ כְּלָל אֵצֶל בַּעֲלֵי הַמַּחֲלֹקֶת בְּעַצְמָם, מִפְּנֵי שֶׁנִּתְגַּבְּרָה בָּהֶם מִדַּת הַנִּצָּחוֹן וְנִתְעַוְּרוּ עֵינֵיהֶם מֵרְאוֹת הָאֱמֶת, עַל כָּל פָּנִים יְעַכֵּב בָּזֶה אֶת הָאֲנָשִׁים הַחִצּוֹנִים, אֲשֶׁר אֵין נוֹגֵעַ לָהֶם הָרִיב, וְרַק נִמְשְׁכוּ לְפִי תֻּמָּן אַחֲרֵי עֲצָתָן הָרָעָה שֶׁל בַּעֲלֵי הַמַּחֲלֹקֶתִ, וְיַצִּילָן בָּזֶה מֵעֹנֶשׁ הַמַּר, וּכְמוֹ שֶׁעָשָׂה מֹשֶה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָׁלוֹם וְכַנַּ"ל.
פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. לְפִי שֶׁהָיוּ הַשְּׁבָטִים מְבַזִּים אוֹתוֹ — הַרְאִיתֶם בֶּן פּוּטִי זֶה שֶׁפִּטֵּם אֲבִי אִמּוֹ עֲגָלִים לַעֲ"זָ וְהָרַג נְשִׂיא שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל? לְפִיכָךְ בָּא הַכָּתוּב וְיִחֲסוֹ אַחַר אַהֲרֹן (סנהדרין פ"ב):
פיזור לרשעים הנאה להן והנאה לעולם, ולצדיקים רע להן ורע לעולם, כנוס לרשעים רע להן ורע לעולם, ולצדיקים הנאה להן והנאה לעולם, שקט לרשעים רע להן ורע לעולם, לצדיקים הנאה להן והנאה לעולם:
פיזור - שנפרדין זה מזה ואין יכולין להועץ עצה רעה ולסייע זה את זה:
ואפשר להבין כוונת הגמרא "בא הכתוב ויחסו אחר אהרן" עם מה שפירש הכתב סופר (פרשת אמור):
ואקדים מה שאמרתי בפרקי אבות: "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" וכבר הרגיש בתוי"ט רודף שלום משמע שרדף השלום והוא סותר לאוהב שלום והול"ל רודף אחר השלום.
ונ"ל ע"פ מתני' בפ' חלק סנהדרין (ח,ה): כינוס לצדיקים נאה להם ונאה לעולם פיזור לרשעים נאה להם ונאה לעולם, דצדיקים יראים ושלמים, כניסתם לשם-שמים, ממתיקים סוד יחד לטובת הדת, משא"כ קשר רשעים הוא להפוך הקערה על פניה ולהרוס ולעקור הדת.
והנה אהרן בטבעו היה אוהב שלום יותר ממרע"ה כדאחז"ל וכמו שאמרו: כשהיו שנים שונאים, בא לא' כי חבירו רוצה באהבתו ומצער עצמו על שעשה לו רעה, וכן לחבירו ודבר כדברים האלה. וי"ל כי עשה כן רק בין אוהבי ה' ותורתו אשר כינוס נאה להם, אבל אם ראה כי יש התאחדת לרשעים עשה ההיפוך והלך לכל אחד ואמר לו כי חברך שאתה סובר שהוא אוהבך מדבר עליך רק רע כל היום ומקלל אותך וכן אמר לאידך עד ששנאו זה את זה כי הפיזור נאה להם.
והגם כי שאהרן בטבעו לא היה יכול לראות פירוד לבבות בין בני אדם ועשה כל התפעלות לקרב בני אדם יחד, אבל לטובת הדת עשה כל התפעלות להיפוך ועשה נגד רצונו וטבעו וחיזק ואימץ את לבבו. וז"כ אוהב שלום ורודף שלום שלפעמים היה רודף השלום לרחק ולעשות פירוד בין הדבקים ולנתק קשר רשעים. ומסיים אוהב את הבריות, דהיינו בטבעו היה אוהב הבריות ומקרבן לתורה שגם בזה ראה לקרבם לתורה ומצא טוב לעשות פירוד לפעמים כנ"ל נכון.
בסיפור של פינחס, באו אנשים ואמרו לא ייתכן שמצד אהרן הכהן הוא עשה את המעשה הזה כי אהרון הכהן הוא בדיוק להיפך! אהרון הכהן היה אוהב שלום ורודף שלום. אז אם הוא בא מצד אהרון הכהן, את המעשה הזה, הוא לא היה עושה, הוא היה יושב בצד ולא עושה כלום. מוכרח שאת המעשה זה, הוא עשה מצד יתרו, ולא מצד אהרן הכהן.
באה התורה ולימדה אותנו, שמה שכתוב במשנה, שאהרן הכהן היה אוהב שלום ורודף שלום, לא הדברים כפשוטם. פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, זו המידה של אהרן הכהן בכבודו ובעצמו כשאהרון הכהן לוקח רמח מתי שצריך, והורג את מי שצריך, כדי שלא יהיה שלום בין עושי רשעה. אם רואים מצב כזה, שזמרי בן סלוא גורם כזה פירוד בעם ישראל, שהוא מכניס את המדיינית בתוך כרם ישראל, זו היתה מידתו של אהרון הכהן, להיות רודף שלום.
אהל משה
אך הלום ראיתי שה׳כתב סופר׳ (פרשת אמור דבור הראשון) ג״ב מפרש על דרך זו,
אך כיוון את דבריו שיהיו מדוקדקים בלשון התנא, וז״ל,
לכאורה יש להבחין כאן בשתי משמעויות סותרות בביטויים ״אוהב שלום״ ו״רודף שלום״. ומפרש שאין הכוונה של ״רודף שלום״ כפשוטו וכמשמעו שרודף אחרי השלום להשיגו, אלא רודף את השלום לסתרו ולנפצו. שכאשר מדובר ב״פיזור לצדיקים רע להם ורע לעולם״ (סנהדרין פרק ח משנה ה) - יש לאהוב את השלום ולהשתדל מאד בהשגתו. אולם כאשר מתקיים - ״כינוס לרשעים, רע להם ורע לעולם״ (שם) מן הראוי לרדוף את השלום ולהפריד ביניהם, לפי שהאחדות במקרה כזה הינה שלילי.
זאת היתה דרכו של אהרן, בהנהגת והמפורסמת של השכנת שלום נהג רק כאשר מדובר היה באנשים אשר מכינוסם באה ברכה לעולם. אולם כאשר ראה התחברות של אנשי רשע היה משתדל לבטל את השלום שביניהם. וכל כך למה, משום שהיה ״אוהב את הבריות ומקרבן לתורה״ - אהבת הבריות שהיתה בו והרצון לקרבם לתורה, אילצו אותו לעתים לותר על אהבת השלום ולפלג בין הרשעים, כדי שיוכלו הבריות לחיות חיי תורה.
כתב רבינו יונה ב׳שערי תשובה׳ (ג-נט) וז״ל, מי שאינו מחזיק במחלוקת על
המתיצבים על דרך לא טוב, הרי הוא נענש מפשעיהם לכל חטאותם ועובר בלאו,
שנאמר ״ולא תשא עליו חטא״, עכ״ל.
ועפי״ז מיושב, שהשבטים ביזו אותו וטענתם בפיהם שבמעשהו הוא הוכיח שהוא אינו מתייחס אחר אהרן, שהרי אהרן היה ׳אוהב שלום' ומעשה זה מנוגד למידת של אהרן, אך לא ידעו המבזים שגם המובן הזה של ׳רודף שלום׳ כפי שנתבאר, הוא מהנהגותיו של אהרן הכהן, ועל זה העידה התורה שאכן הוא מתייחס אחר אהרן הכהן, וכל מעשיו הם אכן על פי דרכו של זקנן
...אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה:
אַהֲבָה רַבָּה אֲהַבְתָּֽנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵֽינוּ חֶמְלָה גְדוֹלָה וִיתֵרָה חָמַֽלְתָּ עָלֵֽינוּ...אָבִֽינוּ הָאָב הָרַחֲמָן הַמְ֒רַחֵם רַחֵם עָלֵֽינוּ וְתֵן בְּלִבֵּֽנוּ לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל לִשְׁמֹֽעַ לִלְמֹד וּלְ֒לַמֵּד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת־כָּל־דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶֽךָ בְּאַהֲבָה: וְהָאֵר עֵינֵֽינוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ...וּבָֽנוּ בָחַֽרְתָּ מִכָּל־עַם וְלָשׁוֹן. וְקֵרַבְתָּֽנוּ לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל סֶֽלָה בֶּאֱמֶת לְהוֹדוֹת לְךָ וּלְיַחֶדְךָ בְּאַהֲבָה: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה הַבּוֹחֵר בְּעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה:
אַהֲבַת עוֹלָם בֵּית יִשְׂרָאֵל עַמְּ֒ךָ אָהָֽבְתָּ תּוֹרָה וּמִצְוֹת חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים אוֹתָֽנוּ לִמַּֽדְתָּ: עַל כֵּן יְהֹוָה אֱלֹהֵֽינוּ בְּשָׁכְבֵֽנוּ וּבְקוּמֵֽנוּ נָשִֽׂיחַ בְּחֻקֶּֽיךָ וְנִשְׂמַח בְּדִבְרֵי תוֹרָתֶֽךָ וּבְמִצְוֹתֶֽיךָ לְעוֹלָם וָעֶד: כִּי הֵם חַיֵּֽינוּ וְאֹֽרֶךְ יָמֵֽינוּ וּבָהֶם נֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָֽיְלָה: וְאַהֲבָתְ֒ךָ אַל תָּסִיר מִמֶּֽנּוּ לְעוֹלָמִים: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אוֹהֵב עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל:
...שֶׁגְּמוּל הָעוֹלָם הַבָּא אֵין אָדָם רָאוּי לוֹ בְּמַעֲשֵׂהוּ הַטּוֹב בִּלְבַד אַךְ יִהְיֶה רָאוּי מִן הָאֱלֹהִים בִּשְׁנֵי דְּבָרִים אַחַר הַמַּעֲשֶׂה הַטּוֹב.
הָאֶחָד שֶׁיּוֹרֶה בְּנֵי הָאָדָם עֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְעַלֶּה וְיַנְהִיגֵם לַעֲשׂוֹת הַטּוֹב כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דניאל יב ג) וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד, וְאָמַר (משלי כד כה) וְלַמּוֹכִיחִים יִנְעָם, וַעֲלֵיהֶם תָּבוֹא בִרְכַּת טוֹב. וְכַאֲשֶׁר יִתְקַבֵּץ (לַמִּשְׁתַּדֵּל) גְּמוּל הַצְדָּקָתוֹ אֶל גְּמוּל צִדְקָתוֹ וּגְמוּל אֱמוּנַת לִבּוֹ וְסִבְלוֹ יִהְיֶה רָאוּי לִגְמֹל הָעוֹלָם הַבָּא אֵצֶל הַבּוֹרֵא.
הַמַּאֲמִין אֲפִלּוּ אִם יִהְיֶה מַגִּיעַ אֶל הַתַּכְלִית הָרְחוֹקָה בְּתִקּוּן נַפְשׁוֹ לֵאלֹהִים ית׳ וְאִלּוּ הָיָה קָרוֹב לַמַּלְאָכִים בְּמִדּוֹתָם הַטּוֹבוֹת וּמִנְהֲגֵיהֶם הַמְשֻׁבָּחִים וְהִשְׁתַּדְּלוּתָם בַּעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא וְאַהֲבָתָם הַזַּכָּה בּוֹ, אֵינָם כִּזְכוּיוֹת מִי שֶׁמּוֹרֶה בְּנֵי אָדָם אֶל הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה וּמְיַשֵּׁר הָרְשָׁעִים אֶל עֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא שֶׁזְּכוּיוֹתָיו נִכְפָּלוֹת בַּעֲבוּר זְכֻיוֹתָם בְּכָל הַיָּמִים וּבְכָל הַזְּמַנִּים...
...וצריך האדם להתעורר בנפשו על אנשים כאלו ולרחם עליהם, כמו אם היה רואה איש עני ערם, שאין לו לבוש, כי במה יכסה נפשו שם בעולם העליון, אחרי שהוא ערם מתורה ומצות. וכידוע, שעל ידי קיום התורה נברא תכשיטין לנפשו, שבהם הוא זוכה לישב לפני ה' בהיכל קדשו...
וכדאיתא בתנא דבי אליהו רבה פרק כ"ז: (ישעיה נ"ח ז') "כי תראה ערם וכסיתו" כיצד? אלא אם ראית אדם שאין בו דברי תורה, הכניסהו לביתך, ולמדהו קריאת שמע ותפלה, ולמדהו פסוק אחד בכל יום או הלכה אחת, וזרזהו במצות, לפי שאין לך ערם בישראל אלא מי שאין בו תורה ומצות, והוא דומה למי שהוא ערם, עד כאן.
עוד מקים בזה מה שאמר הכתוב (דברים ו' ה'): "ואהבת את ה' אלקיך", דהכונה לאהב אותו על בריותיו, כמו שאמרו חז"ל (ספרי פרשת ואתחנן פסקה ל"ב).
אשר עשו בחרן. שֶׁהִכְנִיסָן תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה; אַבְרָהָם מְגַיֵּר אֶת הָאֲנָשִׁים וְשָׂרָה מְגַיֶּרֶת הַנָּשִׁים, וּמַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עֲשָׂאוּם
אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. כשהיה אהרן מרגיש באדם שהיה עושה עבירה בסתר, הולך אליו ומתחבר עמו ועושה אותו אוהבו, והחוטא מעלה על לבו אלו היה אהרן יודע מצפוני לבי כלום הי' רוצה בחברתי אלא שאני מוחזק בעיניו כאדם כשר ובעל מצות', אך אם יודע מחשבתי הרעה יתרחק ממני מהתחברו לרשע כמוני היום, ויתנחם על רעתו ויהרהר בתשובה, וזו היא אליו גרמה ותועלת גדולה להפר מחשבתו הרעה. וזהו שנא' עליו (מלאכי ב' ו') בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון:
כשהוכיחם בדברי מוסר סיפר מעלתם, הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים כו'. הוא על דרך הפסוק (משלי ט, ח), אַל־תּ֣וֹכַח לֵ֭ץ פֶּן־יִשְׂנָאֶ֑ךָּ הוֹכַ֥ח לְ֝חָכָ֗ם וְיֶאֱהָבֶֽךָּ.
הענין, כשאתה רוצה להוכיח את אחד, אל תאמר לו כך וכך אתה גרוע, כי אז ישנאך ולא ישמע לדבריך, וזהו שנאמר אל תוכח לץ, שלא תוכח אותו בדרך זילזול לומר לץ אתה. רק אדרבה תאמר לו חכם אתה, ואם כן חרפה היא לאיש כמוך לעשות כה וכה. זהו הוכח לחכם, כלומר תעשנו לך לחכם, אז יאהבך וישמע לקול דבריך ויקבל מוסר:
ואמר אהוב את הבריות ...ותהיה מקרבו לתורה לא כאשר היה עושה שמאי לאותם שבאו אליו ללמדם תורה על רגל אחת והיה דוחה אותם, כי בזה היה מרחיק את לבם מן התורה שהיה נראה בעיניהם דבר זר ורחוק להם לידע כל התורה, ולכן אמר הלל כי צריך לראות בעיניהם שהוא קרוב ודבר נקל מאד להם לידע כל התורה כדי שלא יתייאשו מללמוד התורה וז"ש מקרבן לתורה ומראה בעיניהם שהיא קרובה להם ושלא דבר ריק הוא מהם אלא שיכולים ללמוד כולה על רגל אחת.
וְיַצִּיב וְנָכוֹן וְקַיָּם וְיָשָׁר וְנֶאֱמָן וְאָהוּב וְחָבִיב וְנֶחְמָד וְנָעִים וְנוֹרָא וְאַדִּיר וּמְתֻקָּן וּמְקֻבָּל וְטוֹב וְיָפֶה הַדָּבָר הַזֶּה עָלֵֽינוּ לְעוֹלָם וָעֶד:
ולא ראה עמל בישראל. גם נתכוון לומר שהצדיקים הגם שעושים מצות וכל עסקם בתורה אינם מרגישים שיש להם עמל על דרך אומרו (תהילים ע״ג:ט״ז) עמל הוא בעיני אלא אדרבא כאדם המרויח וכאדם המשתעשע בשעשועים לרוב חשקם בתורה. גם נתכוון על דרך אומרו (משלי ח׳:י״ד) אני בינה לי גבורה, כי כשהצדיקים עוסקים בתורה ומתמידין בה אין להם עמל בעסק התורה שאדרבא היא נותנת לו גבורה:
פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן (במדבר כה, יא), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּדִין הוּא שֶׁיִּטֹּל שְׂכָרוֹ, (במדבר כה, יב): לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם
“Pinḥas, son of Elazar, son of Aaron the priest” – the Holy One blessed be He said: By right, he should receive his reward: “Therefore, say: Behold, I am giving him My covenant of peace” (Numbers 25:12) – great is peace, which He gave to Pinḥas, as the world is conducted only through peace, and the Torah in its entirety is peace, as it is stated: “Its ways are ways of pleasantness, and all its pathways are peace [shalom]” (Proverbs 3:17). If a person comes from the road, one greets him with peace [shalom]. Likewise in the morning, one greets him with peace. And at night, likewise, one greets with peace. Shema Yisrael concludes with the blessing: Who spreads a canopy of peace over His people. One concludes the Amida with peace. One concludes the Priestly Benediction with peace. Rabbi Shimon be Ḥalafta said: The only vessel that holds blessing is peace, as it is stated: “The Lord will give strength to His people; the Lord will bless His people with peace. (Psalms 29:11).
מרן הגרי״ז זצ״ל ביאר בשם אביו הגר״ח זצ״ל את דברי המדרש, שהנה כאשר
מעניקים לאדם אות הצטיינות על מעשיו צריך שיהיה האות מסמל את מהות הפעולות שבהן הצטיין. גיבור מלחמה, למשל, יקבל ״אות הגבורה״, המשכיל - ״אות החכמה״ וכדומה. לאור זה היה מן הדין שפינחס שהצטיין בקנאותו, יתעטר בשם ״קנאי״. והנה התורה לא הלכה בדרך זו אלא אדרבה, מכתירה אותו בכתר של שלום כנאמר ״הנני נתן לו את בריתי שלום״.
פשר הדבר כך הוא, מאחר שקנאותו של פינחס הביאה לכך ש״השיב את חמתי מעל בני ישראל״ לכן ראוי הוא באמת ל״הנני נותן לו את בריתי שלום״. כי קנאותו היתה פעולה של עשיית שלום. לכך נתכוונו חז״ל בדבריהם, להדגיש כי אכן זהו השכר המגיע לו מידה כנגד מידה.
והוסיף על כך מרן הגרי״ז זצ״ל, כי יש ללמוד מכאן שמעשה קנאות שנראה בעינינו כ״מחלוקת״ ־ הוא השלום האמיתי. כל הבא לשלול את הקנאות בהציגו את עצמו כאוהב שלום, ידע כי ״דרך השלום״ שהוא נוקט בה כביכול, הינה חורבן לכלל ישראל, עכ״ד
פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל, במדרש בדין הוא שיטול שכרו
ונ"ל דהנה הקב"ה אין משלם שכר בעוה"ז כי פן יקלקל דרכיו וישמן ישורון ויבעט אלא אחכז"ל המזכה רבים אין חטא בא אל ידו ופנחס קידש ש"ש ברבים וזכה רבים ויוכל להנתן לו שכרו מיד ובטוח בו שאל יקלקל דרכיו, והיינו פנחס בן אלעזר השיב את חמתי בקנאו את קנאתי בתוכם דייקי ולכן בדין הוא שיטול שכרו מיד וק"ל:
איתא במדרש בדין הוא שיטול שכרו ונראה דהנה שכר מצוה ר"ל הצדיק שעובד ה' בכל לבבו אינו מתאוה לשום שכר רק שיבא עוד מצוה כזו לידו אמנם כאן בוודאי לא ביקש פנחס שיבא עוד מצוה כזו לידו שיבעל נשיא בישראל ארמית א"כ בדין הוא שיטול שכרו דשכר מצוה מצוה לא שייך כאן וק"ל:
עוד נ"ל דידוע דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא והסברא דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף לפי שהצדיק אינו נגמר עדיין דבכל רגע מבקש לרדוף אחר מצוה אחרת וא"כ מאחר שמלאכתם אינו נגמר בעוה"ז ע"כ אינו מבקש שכר בעוה"ז דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף אמנם הרשע שסובר בדעתו שבכל עת הוא נגמר דבכל מצוה שעושה סבר שעשה לפני' משוה"ד ע"כ מבקש שכרו בעוה"ז אמנם כאן פנחס שק ינא קנאת ה' ובוודאי ביקש שמצוה כזו לא יבוא עוד לידו וא"כ סוף המצוה הוא ע"כ בדין הוא שיטול שכרו מיד ששכירות משתלמת לבסוף וק"ל:
א"נ י"ל כך דאנחנו תירצנו תי' אחר על קושיא הנ"ל דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא דאין אדם גומר שום מצוה בהאי עלמא שא"א לו לומר שכבר גמר מצות הנחת תפילין אחר שחולצם בלילה כי גם כל הלילה יהי' שומר ומצפה עת עלות השחר להניחם וחייב אדם להתאוות לקיום כל המצות תמיד וכיון שנאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה ופועל שלא גמר מלאכתו אין הבעל הבית עובר עדיין בבל תלין וא"ש אך מצוה זו שעשה פנחס לקנאות ברשעים א"א להתאוות עלי' שתבוא לידו ח"ו אדרבא יתפלל שלא יארע עוד כזאת בישראל וא"כ בדין הוא שיטול שכרו בעוה"ז שכבר גמר מצותו הלז:
https://torah.org/torah-portion/ravfrand-5780-toldos/
אמר חזקיה גדול הוא השלום. שכל מצוה שבתורה כתוב בהן (שמות כג) כי תראה (שם) כי תפגע (דברים כב) כי יקרא (שם) כי תבנה כשבאה המצוה לידך אתה זקוק לעשות אבל השלום מה כתיב בו (תהילים ל״ד:ט״ו) בקש שלום ורדפהו. בקשהו ממקומך ורדפהו במקום אחר.
רשב״ג אומר גדול הוא השלום שהרי אהרן הכהן לא נשתבח אלא בשביל השלום שהיה אוהב שלום ורודף שלום ומקדים שלום ומשיב שלום שנאמר (מלאכי ב׳:ו׳) בשלום ובמישור הלך אתי
R. Joshua said: The prophet is called ‘messenger [of the Lord]’ and the priest is called ‘messenger [of the Lord]’. The prophet is called ‘messenger [of the Lord]’, as it is stated, Then spoke Haggai the Lord’s messenger; and the priest is called ‘messenger [of the Lord]’, as it is stated, For he is the messenger of the Lord of hosts. Lest you think that this applies even to a priest who is an ‘am ha-’areẓ, the text declares, And they should seek the law at his mouth.
...ושפל רוח מאהרן דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה׳ צבאות הוא וכתיב תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון
ואין לך שפל רוח יותר מרודף שלום וחשוב בדעתך איך הוא רודף שלום אם אינו שפל רוח. הא כיצד: אם אדם מקללהו אומר לו שלום עליך. אדם מריב עמו ושותק ועוד אם רבו שנים הוא משפיל רוחו והולך אצלם ומרצהו על זה וכן לזה, שכך היתה אומנותו של אהרן הצדיק היה שומע על שנים שהן מריבים הלך אצל האחד ואומר לו פלוני שלום עליך רבי והוא אומר לו שלום עליך רבי ומורי מה מבקש מורי כאן והוא אומר לו פלוני חברך שגרני אצלך לפייסך מפני שאמר אני סרחתי על חברי מיד אותו איש מהרהר בדעתו וכי כזה הצדיק בא אלי לפייסני והיה אומר לו ר׳ סרחתי עליו והלך אצל האחר ואמר לו כן פגעו שניהם בדרך זה אומר לזה ימחול לי מה שאני סרחתי וזה אומר לזה כן.
שמע על בעל ואשתו שעשו מריבה הולך אצל הבעל ואומר לו בשביל ששמעתי שנתרצית עם אשתך אם אתה מגרשה ספק תמצא כמותה ספק לא תמצא ועוד אם אתה מוצא ממתנת עמה תחלת דבר היא אומרת לך כך עשית לאותה ראשונה.
ועל זאת היו כל ישראל אנשים ונשים אוהבים אותו. תדע לך שכן הוא כיון שנפטר משה רבינו מה כתיב ביה ויבכו בני ישראל את משה ובאהרן כתיב כל בית ישראל ואפילו נשים ולא נשים בלבד אלא שהיו מפלשין טיט ועפר לטף לקיים מה שנאמר כל.
תאנא שמונים אלף בחורים קרואים בשם אהרן יצאו אחרי מטתו אמאי מרחמיתיה ומאן דאיהדר ואיתעברה. תנן התם הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה בשלמא אוהב שלום כדקאמרן אלא רודף שלום היכי דמי כדתניא בקש שלום ורדפהו
ומ״ש כל המצות שאין אדם מחויב אלא א״כ באה לידו דכתיב כי תפגע שור אויבך (או) כי תראה חמור שונאך [כי יקרא] כי תבנה בית חדש. אבל שלום בכל מקום בקש שלום ורדפהו:
תנא שלום נתן בשע׳׳ו אותיות ושע״ו באותיות מלמד שכל הרודף שלום אין תפלתו חוזרת ריקם אלא מעתה דכתיב עשו הכי נמי דשלום הוא התם נמי אמ׳ ומה בשעה שכתיב בשמו שלום הוא מרעיש את המדינות מפני ועל חרבך תחיה אם אינו כתוב עאכ״ו אלא מעתה דכתיב עשו מלחמה מאי התם נמי ומה כשכתוב מנין שלום כך בקשו להחריב את העולם (ולהזדוג) [ולהזיק] את אברהם אם אינו כתוב עאכ״ו אלא מעתה דכתיב אשר עשו את הדבר הרע הזה מאי התם נמי כיון דנסקלין יצא שלום ואם אינם נסקלין אלו הורגין אלו. תאנא ארבעה מלכים הללו לא נתכוונו אלא בשביל אברהם דכתיב וישובו ויבואו אל עין משפט (היא קדש) זה אברהם שהוא עינו של עולם היא קדש הוא שנתקדש עליו שם שמים אלא שבו את לוט שהיו כסבורים שהוא אברהם דכתיב וישמע אברם כי נשבה אחיו ולא נאמר בן אחיו. תנא ואלו שהיו עם אברם חיבים היו יותר מהם ושמותיהן אתה יודע כינוי שמותיהן ברע ברעה ברשע ברשעה שנאב שנא אביו. שמאבר שם (ברו) [אבר] בלע בולע איבעיא להו מהו ליתן שלום לעובד כוכבים ת״ש שואלין בשלומם ואפי׳ ביום אידם מפני דרכי שלום והכא נמי מאי איבעיא לך דפשיטא להקדים איבעיא ליה תנא טוב המקדים לו מהמשיב לו איבעיא להו רוצח נואף וחייבי כריתות מה ליתן להם שלום להחזיר לא מיבעיא דכיון דקדים לך מהדר אלא ליתן לו מאי ת״ש דרך שלום לא ידעו ואין משפט במעגלותם נתיבותיהם עקשו להם כל דרך בה לא ידע שלום. ש״מ עומדין להריגה אם נתנו מחזירין ניצולין בזרוע לא ולהקדים בין כך ובין כך אסור נואף וחבירו הנותן בין המרובין מחזיר בשביל כבוד המרובין וי״א המתחבר לנואף כנואף ואידך דלמא בעל כרחיהו באו לעשות שלום עם מריביהן אין מקבל בלב שלם ואפילו ביום הכפורים כללו של דבר כל העומד ולא חזר בתשובה אסור לישא וליתן עמהם. היכי דמי בלב שלם דאמר נישבק ונשרי לך ושלא בלב שלם רחמנא נישבק מה דעבדת להו איבעיא להו הוא ואחר מאי ליש אומרים לא תבעי לך דאפילו למרובין לאו שרו כי תבעי לך לתנא קמא מאי אמר רבא ובהאי קושיא אומר ליחיד כי קא בעינן דאתו תרי חד ואחרינא אחריהו ולא אמר כלום א״ל מחזיר להם. תנא גדול הוא השלום שהעולם עומד עליו דתנן (בשלשה) [על שלשה] דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום. כתיב בספר בן סירא הוי רחים לשלמא דעליה קם עלמא. רחים כל עמא ואיזדהר מגיאותא דלא יבא לכל גברא מבערא אפין מעקרא סיפין. ומבניא אילון חלף תופין. יליף ממלכין ואלופין וסעתהון למסגד תורפין וסיפא ביקוד טריפין. רחים עינוותא דלא תיתי לענייתא. דהיא מאיסא ובסירא קדם יקרא לא יאיא אלהין למאן דהוה כדין עבד גבורן דלא סבירן אלפא אלפי אלפיא מלאכין ושרפיא נקשן גפיא משמען כמתתפפיא והוא מרישא איתגאי כיומיה עטיף גיותא בגלימיה והוא לבושיה כל יומיה ברם למצפצפין בשמיה מכיך רומיה ומשמי שמיא מטפיל לענייא ויתמיא מה משבח ויאיא הוה נבייא דאישתבח מפום בריא לית כעבדי נבייא מאן בניין מיניכו אחסין בתר מלכו ריש חכמה וסברא מדחול מקמא מרא. ולא יימרינך לבך דהא לא כן (או בן) רובך ולא תצית לרובך דטמיר בגובך. אסתכל ואהני נפשך יומא דכל אפא חשך כד יקוד גוף ונפש משך:
GEMARA. Our Rabbis taught: Whence [do we know that a disciple of the wise should be] meek? From Moses our teacher, as it is stated, Now the man Moses was very meek; and on that account Moses was praised, as it is stated, My servant Moses is not so. [We learn that the disciple of the wise must be] lowly of spirit from Aaron, for it is written, For the priest’s lips should keep knowledge, and they should seek the law at his mouth; for he is the messenger of the Lord of Hosts; and it is written, The law of truth was in his mouth and unrighteousness was not found in his lips; he walked with Me in peace and uprightness, and did turn many away from iniquity.
There is no one more lowly of spirit than he who pursues peace. Consider, how can a man pursue peace if he be not lowly of spirit? How [does he act]? If a man curse him, he says to him, ‘Peace be upon you!’; should a man quarrel with him, he keeps silent; and further, if two men have quarrelled, he humbles his spirit, approaches them and effects a reconciliation between them.
Such, indeed, was the procedure of Aaron, the righteous. When he heard of two men who had quarrelled, he would go to one and say to him, ‘So-and-so, peace be upon you, my master!’ and he replied, ‘Peace be upon you, my master and teacher! What does my master seek here?’ He then said, ‘So-and-so, your friend, sent me to you to appease you, because he declares, “I have offended my friend” ’. Immediately the man reflects, ‘A righteous man like him has come to appease me!’ and exclaims, ‘Master, it was I who offended him’. [Aaron] then went to the other man and said the same to him. When the two meet on the way, one says to the other, ‘Forgive me for the offence which I did to you’ and the other speaks likewise.
When [Aaron] heard of a husband and wife who had quarrelled, he would go to the husband and say to him, ‘[I have come] because I heard that you have quarrelled with your wife; should you divorce her it is doubtful whether you will find another like her or not; and further, should you find another and quarrel with her, the first thing she will say to you will be, “You must have behaved in a like manner towards your first wife” ’. In consequence of this all Israel, men and women, loved him. Know that it was so; for what does Scripture relate when Moses our teacher died? And the children of Israel wept for Moses; but of Aaron it is written, They wept for Aaron thirty days, even all the house of Israel—that is to say, even the women. Not only [did the women mourn], but they also covered their young children with mud and dust, thereby confirming the word all. It has been taught: Eighty thousand young men named Aaron followed Aaron’s bier. They were the issue of those who wanted to divorce but retracted and their wives became pregnant.
We have learnt there: Hillel said: Be of the disciples of Aaron, loving peace, pursuing peace, loving your fellow-creatures and drawing them near to the Torah. It is quite right with ‘loving peace’ as we have already mentioned; but where [in the Torah] is ‘pursuing peace’ [enjoined]? As it has been taught: Seek peace, and pursue it. And wherein do all other precepts differ from it? A man is only under the obligation to perform them when they come to his hand, as it is written, If thou meet thine enemy’s ox, If thou see the ass of him that hateth thee, If a bird’s nest chance to be before thee, When thou buildest a new house. But as for peace [it is written], Seek peace, and pursue it—everywhere.
It has been taught: [The letters of the word] shalom, ‘peace’, have the numerical value of three hundred and seventy-six and [that number] is indicated by the letters sh w ‘a which form a verb meaning ‘to cry for help’. This teaches that the prayer of one who pursues peace does not go unanswered. If so, when [the name] is written ‘Esau’, is it [an indication of] peace? Yes, there too we may say so. If, although ‘peace’ is associated with his name, he shakes countries because of [the blessing given to him], And by thy sword shalt thou live, had ‘peace’ not been associated with his name, how much more terror would he have caused! But what of, They made war? It is the same there. If a word with the numerical value of shalom is associated with peoples who aimed to destroy the world and to do injury to Abraham, were the word not used how much more [disastrous would their attack have been!] But what of, Who have done this evil thing? It is the same there. When [the evildoers] are stoned [to death], peace ensues; and if they were not stoned they would kill one another.
It has been taught: These four kings planned [their attack] only on account of Abraham, as it is written, And they turned back, and came to En-mishpaṭ, i.e. to Abraham who was the eye of the world. The same is Ḳadesh—through him the name of Heaven was sanctified. But they captured Lot mistaking him for Abraham, as it is written, And when Abram heard that his brother was taken captive, and it does not state, ‘his brother’s son’.
It has been taught: These [kings] who were allied with Abraham were more guilty [than those opposed to them] and from their names you may learn their character: Bera [signifies that he was bent] on evil [bera‘], Birsha‘ [that he was bent] on wickedness [berisha‘], Shinab [signifies] that he hated his father [sana’ ’ab], Shemeber that he made himself wings [to fly, sam ’eber], Bela that he was a swallower [bolea‘].
The question was asked: Is it permissible to give salutation to a heathen? Come and hear: Greetings may be given to them even on their feast day in the interests of peace. Seeing that [the answer] is evident, why was the question asked? The question asked was, Is it permissible to salute them first? It has been taught: Better is he who greets him first than he who responds to his greetings.
The question was asked: Is it permissible to greet a murderer, adulterer or those who are liable to kareth? As for returning their greetings there is no question [that it is permissible], since they were the first to greet you their salutation must be returned. But how is it with greeting them first? Come and hear: [It is written,] The way of peace they know not, and there is no right in their goings; they have made them crooked paths, whosoever goeth therein doth not know peace. Hence it can be inferred that if greetings are given by those who are about to suffer the death penalty they may be returned, but not of those who save themselves [from punishment] by force. And as for greeting them first, it is prohibited in all cases. As for an adulterer and his friends, should they greet one in public their salutation is returned out of respect for the public. Some say that he who associates with an adulterer is like an adulterer. And what of the other? [He can reply,] perhaps they were compelled to associate with him.
If these men come to make peace with those with whom they quarrelled, they are not received with a full heart, even on the Day of Atonement. The general rule is that it is forbidden to have any dealings with one who adheres [to his sins] and does not repent. What is meant by ‘a full heart’? If, for instance, one says, ‘I absolve and release you’, that is not with ‘a full heart’; [if one says,] ‘May the All-merciful absolve you for what you have done to me’, it is.
The question was asked: [May one return the salutation of] an adulterer and another [man of good repute]? According to the second opinion there is no question [that it is forbidden,] seeing that it prohibits the return of a salutation even when given by him in public; but how is it according to the first opinion? Raba replied: Is there, then, here any question at all? He addresses himself to the two of them as one. The question, however, does arise where there are two, one with another behind him who says nothing. He replied: He returns their salutations.
It has been taught: Great is peace because the world is based upon it; as we have learnt: The world is preserved by three things: by judgment, by truth and by peace.
It is written in the book of Ben Sira: Love peace for on it the world is based. Love all people and be warned against pride because it is unbecoming to any man. For [pride] kindles anger and uproots the threshold and builds up woes instead of [the music of] tabrets. Learn from kings and princes and their entourage who worship idols, in the end they are devoured by fire. Love humility so that you come not to poverty. For [pride] is despised and contemptible before God; it is unbecoming before Him Who performs mighty acts which cannot be conceived [by man]. [Before Him] myriads upon myriads of angels and Seraphim beat their wings and make them to sound as though they were playing on tabrets. From the beginning He was exalted in His heights, robed in excellency as in a cloak, and this is His garment always. But to those who whisper in His name He lowers His heights, and from the highest heavens He cares for the poor and orphans. How praiseworthy and beautiful was the prophet who was lauded by the mouth of the Creator, ‘There is none like My servant the prophet’! Who among you has inherited the crown of royalty? The beginning of wisdom and understanding is the fear of the Lord. And let not your heart persuade you that your Master will not bring you into judgment for this, and do not hearken to your enemy hidden within you. Reflect and [let your reflection] lead you [to think on] the day when every face is darkened, when the body burns and the soul is withdrawn.
“[The priest] shall write these curses.” Why water? It is from the place that she came. And dirt; it is to the place that she is going. “Shall write” – it is before Him to whom she is destined to give a reckoning.
“Curses” – does he perhaps write all the curses in the Torah? The verse states: “These.”
“The priest” – the verse disqualified an Israelite.
“In a scroll” – but not on paper.
“And erase it in the…water” – Rabbi Zekharya, son-in-law of Rabbi Levi, related this incident: Rabbi Meir was accustomed to preaching in the synagogue every Shabbat eve. There was a certain woman there who was accustomed to listen to his voice. One time the discourse ran late. She went and sought to enter her house, and the candle was extinguished. Her husband said to her: Where were you? She said: I was listening to the discourse. He said to her: By my word, the woman will not enter here until such time that she goes and spits in the face of the preacher. Rabbi Meir saw by means of the Divine Spirit, and made himself seem as though his eye ached. He said: ‘Any woman who knows how to utter an incantation for the eye, let her come and utter an incantation.’ Her neighbors said to her: ‘This is your opportunity to return to his house. Make yourself as though you are uttering an incantation and spit in his eye.’ She went to him. He said to her: ‘Do you know how to utter incantations for the eye?’ Because she was in awe of him, she said no. He said to her: ‘Spit into it seven times and it will be cured.’ After she spit, he said to her: ‘Go tell your husband: You said to me one time, but I spit seven times.’ His students said to him: ‘Are matters of Torah to be treated with such contempt? Had you told us, would we not have sent and brought him, flogged him on the bench, and forced him to reconcile with his wife?’ He said to them: ‘The honor of Meir shall not be greater than the honor of his Maker. If regarding the sacred Name that is written in sanctity, the verse says that it should be erased in the water in order to impose peace between a husband and his wife, all the more so, the honor of Meir.’'
“In the water of bitterness” – Shmuel’s father said: One must place a bitter substance into the water, as it is stated: “The water of bitterness” – that it is already bitter.
פיזור לרשעים הנאה להן והנאה לעולם, ולצדיקים רע להן ורע לעולם, כנוס לרשעים רע להן ורע לעולם, ולצדיקים הנאה להן והנאה לעולם, שקט לרשעים רע להן ורע לעולם, לצדיקים הנאה להן והנאה לעולם:
פיזור - שנפרדין זה מזה ואין יכולין להועץ עצה רעה ולסייע זה את זה:
http://forum.otzar.org/download/file.php?id=7656
https://shofar.tv/articles/15134
"אהבת הבריות" מול "שנאת הרשעים"
אך אם כנים הדברים תתייצב מולנו שאלה גדולה: האם הקב"ה אכן דורש מאתנו לאהוב את כולם? האם גם את הרשעים ועוברי הדת אין לשנוא? וכי זוהי כוונת חז"ל במושג "אהבת הבריות"?
נקדים מאמר נפלא ומאיר עיניים מתורתו של המשגיח רבי יחזקאל לויינשטיין זצ"ל (אור יחזקאל מידות עמ' קמג) ואלו דבריו: הנה מחובתנו לאהוב את הצדיקים ולשנוא את הרשעים, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קלט, כב): "תכלית שנאה שנאתים".
והנה בזמנינו שבני עליה מועטין ואילו הרשעים רבים מאוד, וכיון שחייבים אנו לשנוא את הרשעים, נמצא שתמיד חייב לחיות מתוך הרגשי שנאה כלפי הרשעים, וענין זה סכנתו מרובה. כי הרי החינוך (מצוה ט"ז) בביאור מצות פסח שואל שלכאורה למה הקב"ה צוה אותנו מצוות רבות לזכרון של אותו הנס "זכר ליציאת מצרים" ומדוע לא יספיק מעשה אחד לזכרון יציאת מצרים.
והשיב על זה החינוך וזת"ד: "דע כי האדם נפעל לפי פעולותיו ולבו וכל מחשבותיו אחר מעשיו שעושה בהן, אם טוב ואם רע... כי אחר הפעולות נמשכים הלבבות, ואפילו יהיה האדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים וחפץ בתורה ובמצוות, אם יעסוק בדברים של דופי כגון שיכריחו המלך ומינות רעה וכו', ישיב בזמן מן הזמנים ויהיה רשע גמור"!
ולדוגמא, כאשר אחד מתגייס לעבודת הצבא אף שכפוהו על כך והיה בגדר אונס, מ"מ כיון שעומד ועוסק בדברים רעים כחילולי שבת וכדומה, מצבו ישתנה ויעשה לרשע, שבכח הפעולות והמעשים לשנות את מצב האדם אף שאין בדעתו וברצונו לעשות כן.
ומשום הכי נתנה התורה מצוות רבות כדי שיעסוק בהם כל ימיו ויהיה עטוף בתורה ובמצוות, וע"כ יפעלו פעולותיו להיעשות לטוב, ועל ידי זה זוכים לחיי עד. ורמזו זכרונם לברכה על זה באומרם (מנחות דף מג:): "כל מי שיש לו מזוזה בפתחו וציצית בבגדו ותפילין בראשו, מובטח לו שלא יחטא. לפי שאלו מצוות תמידיות ונפעל בהן תמיד", עד כאן תמצית דברי החינוך.
ומעתה הלא יפלא, והלא שנאת הבריות היא מהעבירות החמורות ביותר, ואהבת הבריות מעיקרי התורה והדת, וכנאמר במדרש רבה (בראשית כד, ג) "ואהבת לרעך כמוך" - זה כלל גדול בתורה".
ומאחר שנתבאר שמחובתינו לשנוא את הרשעים. והרי רוב אנשי העולם בכלל רשעים נחשבים, נמצא שרוב ימיו וזמנו של האדם חייב לעסוק בשנאה, וכיון שנתבאר מדברי החינוך שהאדם נפעל לפי פעולותיו, והרי הוא עוסק תמיד בשנאה, והרי לבבו נפעל לפי מעשה השנאה שעושה, ואם כן נמצא שישריש מידת השנאה שעושה, ואם כן נמצא שישריש מידת השנאה בקרבו. ומעתה איך יגיע למעלת "אהבת הבריות" שהוא מעיקרי התורה?
אין לשנוא את הרשעים אלא את מעשיהם!
וצריכים לומר שדרך העבודה חייבת להיות, שישנא את המעשים של הרשעים, אבל אסור לו לשנוא את הרשעים עצמם, שהרי חביב אדם שנברא בצלם, וא"א לשנוא אותו.
ובאמת שזו היא מהנהגת הקב"ה, וכפי שמצינו (עי' מסכת מגילה דף י:) שבעת קריעת ים סוף בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפניו, ואמר להם הקב"ה: מעשי ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?!
ואם תשאל א"כ מדוע מצינו שבני ישראל אמרו שירה ורק מלאכי השרת הקב"ה מנעם מלומר שירה? אבל הביאור בזה הוא, שכלל ישראל לא אמרו שירה על אבדם ומפלתם של המצרים אלא אמרו שירה על ישועתם והצלתם!
וכעין זה מצינו איך שהקב"ה חס על נינוה העיר הגדולה למרות שהיו ברובם עובדי ע"ז, וכמבואר בפסוק (יונה ד, י-יא) "ויאמר ה' אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו שבין לילה היה ובין לילה אבד ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו". והרי גם שנינו במסכת חגיגה (דף טו:) שאפילו בזמן שהרשעים בצער השכינה מצטערת גם כן.
וכן כתוב בתהלים (קמה, ט) "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו" ואף הרשעים בכלל כי הרי כתוב "לכל".
ע"כ תוכן דבריו של המשגיח זצ"ל.
"יתמו חטאים" ולא "יתמו חוטאים"...
ולכאורה המקור להבחנה זו בין שנאת הרשעים עצמם לשנאת מעשיהם מפורש בדברי הגמרא במסכת ברכות (דף י.): "הנו בריוני דהוו בשבבותיה דרבי מאיר והוו קא מצערו ליה טובא. הוה קא בעי רבי מאיר רחמי עלויהו כי הכי דלימותו, אמרה ליה ברוריא דביתהו מאי דעתך, משום דכתיב "יתמו חטאים", מי כתיב חוטאים? חטאים כתיב! ועוד שפיל לסיפיה דקרא "ורשעים עוד אינם", כיון דיתמו חטאים ורשעים עוד אינם, אלא בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה, ורשעים עוד אינם. בעא רחמי עלויהו והדרו בתשובה".
מבואר מכאן שהמלחמה בפורקי העול עליה להתמקד נגד ה"חטאים" ולא נגד ה"חוטאים".
והדברים מתאימים לשיטת רבי מאיר במסכת קדושין (דף לו.): ישראל אע"פ שחוטאים נקראים בנים. ולכן לעולם אין לשנוא את האדם עצמו, אלא את מעשיו הרעים.
"שנאת המינים" - כיצד?
ממוצא הדברים למדנו שהשנאה לאלו שאינם שומרים תורה ומצוות, צריכה להיות מכוונת כנגד מעשיהם הרעים, אבל בשום פנים ואופן אין לשנוא כל יהודי באשר הוא, וכן אין לשמוח במפלתו, וכפי שהתבטא פעם הגאון בעל הברכת שמואל זצ"ל בשם רבו הגר"ח הלוי מבריסק זצ"ל שבשנאת המינים ישנן שתי סוגים. והדבר יובן במשל:
הן בעלת הבית והן החתול צדים את העכברים. אך ההבדל ביניהם בולט, בעוד בעלת הבית אינה מעוניינת כלל וכלל בהימצאות העכברים בסביבת הבית, החתול לעומתה שמח בקיומם כדי שיוכל לצודם ולאוכלם...
הוא הדין בנושא שנאת המינים, יש השונאים אותם לגמרי ומעדיפים הם בסתר ליבם שלא יהיו מינים כלל בעולם ולא יצטרכו לשונאם, אבל לעומתם, יש השמחים ונהנים מקיומם של המינים בעולם, כי כך יש באפשרותם לרודפם וללחום בהם...
ברור לכל בר דעת כי הדרך הראשונה היא הנכונה!
ויסוד הדברים כבר כתוב בספר תומר דבורה (סוף פרק ב'): "ואפילו הרשעים יאהב אותם בליבו ויאמר: מי יתן והיו אלו צדיקים שבים בתשובה, ויהיו כולם גדולים ורצויים למקום".
יש לעורר רגשי רחמים על "עוברי עבירה"!
ניתן להוסיף ולומר, היחס הראוי כלפי עוברי עבירה, צריך לנבוע מתוך "רחמנות" על שלא זכו להכיר את האמת, אין לעורר כלל רגש של "שנאה" לעברם, כי לאמיתו של דבר הם אומללים שלא זכו להכיר את תורת החיים.
נמחיש זאת על פי מעשה שהיה:
הגאון רבי יעקב ניימן זצ"ל סיפר, בהיותו בחור ישיבה היה לו חבר שנטרפה עליו דעתו רח"ל. פעם אירע שנסע לבקרו ולשהות בביתו שבעיר וורשה. באחד הימים הגישה אמו מאכלים לשולחן, ביקשה האם את בנה: תאכל גם אתה. הבן התחיל לצעוק מתוך שגעונו: בשום פנים איני מוכן לאכול. פנה אליו הגר"י ניימן זצ"ל ואמר לו: אמך מבקשת, אנא ממך תניח את דעתה ותאכל. החבר שלקה בנפשו רח"ל התפרץ לתוך דברי הגר"י זצ"ל וצעק: היא אינה אמא שלי כלל!!
לימים, כאשר סיפר הגאון רבי יעקב ניימן זצ"ל סיפור זה נענה ואמר: מה הנכם חושבים, שלשמע דבריו אמו מולדתו התמלאה בשנאה על בנה? אדרבה ואדרבה, מתוך רגשי אהבה של אם מסורה, רחמים מילאו את ליבה על בנה המסכן שאפילו את אמו אינו מכיר.
כך בדיוק אמר הגר"י ניימן זצ"ל, צריכים אנו להרגיש כלפי אחינו הרחוקים. כמה רחמנות וחמלה צריכים לשטוף לנו את הלב, על כך שאינם מכירים את אבינו שבשמים...
מהו הקשר בין "אהבת הבריות" להשגה בתורה?
עד כאן התבארה נקודה אחת ב"אוהב את הבריות" על פי פירושו של היעב"ץ זצ"ל בלחם שמים. עתה ניגש לבאר מהו החוט המקשר בין אהבת הבריות לזכייה בתורה.
ומצינו בזה בדברי רבותינו ז"ל כמה דרכים, ונביא את חלקם:
"מתלמידי יותר מכולם"
בספר מדרש שמואל כתב שבהיות האדם אוהב את הבריות כתוצאה מכך הרי הוא מקרבן לתורה, וכמאמר התנא "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", וכאשר יקרב את הבריות בכדי ללמדם תורה, נמצא גם שהוא עצמו יקנה קנין התורה.
והרי ידוע מאמר חז"ל "ומתלמידי יותר מכולם".
תורת הלומד מתייקרת בעיני הבריות
במחזור ויטרי פירש שכאשר הלומד אוהב את הבריות, מתוך כך מתכבדת התורה ומתייקרת בעיני הבריות, והכל רצין אחריה ומחזיקין את ידו לעסוק בה. וסוד הענין הוא, כי על ידי שאדם אוהב את הבריות גם בלב הבריות חודרת אהבה כלפיו וכמו שכתוב "כמים פנים אל פנים כן לב האדם לאדם", וכאשר הבריות מלאים אליו באהבה, הרי הם משתדלים לעזור ולסייע בידו בכל האמצעים בכדי שיוכל לעסוק בתורה ללא כל הפרעות.
וכעין זה פירש בלחם שמים, וכה כתב: אם הלומד שונא את הבריות אז גם הבריות שונאים אותו ונמצאו שמבטלין אותו מלימודו. משא"כ כשאוהב את הבריות, לא יסבול מטרדתם של הסובבים אליו ולא יפגמו הם במנוחת נפשו, וכך יכול הוא להתמסר עם כל כוחותיו ללימודו.
"האוהב את הבריות נכנס ל"כלל", והוא ראוי אל התורה"
והמהר"ל זצ"ל מבאר הענין על פי דרכו, ואלו דבריו: כאשר האדם אוהב את הבריות, זה מכניס אותו תוך כלל הבריות ואז ראוי אל התורה שניתנה אל הכלל, אבל אם אינו אוהב את הבריות הנה נבדל מן הכלל, ואיך יזכה אל התורה שהתורה היא אל הכלל, כי לא ניתנה התורה אל היחיד.
ד. הקב"ה אוהב את ה"אוהב ישראל"!
וראיתי לרבינו הרמח"ל זצ"ל במסילת ישרים (סוף פרק יט) שהרחיב את הביאור, וזה תו"ד: "אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל. וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו. ואלה הם הרועים האמיתיים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה. הא למה זה דומה? לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת, והוא דבר שהטבע יעיד עליו".
תמצית דבריו: על ידי שמשלים נפשו באהבת הבריות, הדבר גורם שתתעורר אהבת הקב"ה אליו, ופשוט וברור לכל בר דעת שאי מי שהקב"ה אוהבו, יזכה לסייעתא דשמיא וברכה בלימודו, וכך יוכל לגדול ולהתעלות בתורה. הרי הוא "אוהבו של מלך"!
"ה' צלך על יד ימינך"
והגאון רבי צדוק הכהן כותב בספרו פרי צדיק, וכעין זה איתא בבעל שם טוב עה"ת (פ' קדושים), על פי הפסוק (תהלים קכא, ה) "ה' צלך", כי הנהגת הקב"ה עם האדם נמשלה לצלו, כשם שצורת צל האדם משתנה לפי תנועתו, אם מצביע באצבע הצל גם יושיט אצבע, ואם יצביע בשתי אצבעותיו הצל אף הוא ישיב לעומתו בשתי אצבעות.
כן היא הנהגת הקב"ה עם האדם, כפי מעשיו של האדם עם זולתו. הי לכך, המתנהג עם הבריות באהבה, ה' ינהג עמו במטבע של אהבה להיטיב לו. ומי שהקב"ה מתנהג עמו באהבה ברור שתהיה לו הצלחה גדולה בכל הנוגע ללימוד התורה ולקיום מצוותיה.
"הכניסוני בחבורתכם"
ומצאתי שהגאון רבי חיים ברים זצ"ל מביא שמייסד שושלת רוז'ין רבי ישראל מרוז'ין זצ"ל פירש את הפסוק (ויקרא יט, יח) "ואהבת לרעך כמוך אני ה'", בהקדם משל: אחד מנתיני המלך נידון לחיוב מיתה בעבור עוון שעשה, כשבאה השעה לביצוע גזר הדין הגיע הממונה מבית המלך בכדי להרגו, ניגש לפתע אל התליין אדם אחד מבין שורות הקהל והחל צווח הרף הרף! אני הוא החוטא ולי מגיע העונש, הנידון חף מפשע!
באו והגישו את דבריו למלך.
שאלו המלך מהו חטאך? ענה ואמר: אותו החטא בו נחשד חברי. חבירו לעומתו הכחיש בתוקף אני הוא החוטא, בצעו נא את גזר הדין. הבין המלך שמדובר בשני אוהבים בנפש עד שאחד מהם מוכן למסור את נפשו עבור זולתו מרוב אהבתו.
נפעם המלך והתרגש ומתוך כך זיכה את שניהם! וכה אמר להם, אם אכן תיתכן אהבה כה גדולה בין שני חברים, ברצוני גם אני להיות נמנה עמכם בחבורתכם, אנא צרפו אותי כחבר שלישי!
זהו פירוש הכתוב: "ואהבת לרעך כמוך", כשהשי"ת רואה שאהבת ישראל מצויה בין אחד למשנהו, אזי אומר ה' קחו גם אותי כחלק באהבתכם וחבורתכם. אם "ואהבת לרעך כמוך", אזי "אני ה'"! גם הוא חפץ בחבורתם ומצטרף עמהם, וכך בטל כל גזר דין רע מעליהם.
ופשוט הוא שמי שהקב"ה אוהב אותו ורוצה להיות איתו בודאי שיתן לו סייעתא דשמיא כדי שיוכל לגדול בתורה וביראת שמים. וממילא נמצא שזה הקשר שיש בין אהבת הבריות לקנין התורה.
ה. קבלת התורה רק באופן של "כאיש אחד בלב אחד"
והמתבונן ימצא שעל ידי מידה זו של אהבת הבריות זכו ישראל לקבל את התורה, וכמו שכתוב (שמות יט, ב) "ויחן שם ישראל נגד ההר", ופרש"י זצ"ל: "כאיש אחד בלב אחד". ואיתא בסוף מסכת דרך ארץ זוטא: "ויחן שם ישראל" - אמר הקב"ה הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום ונעשו חניה אחת, הרי השעה שאתן להם את תורתי".
ואם על ידי מדת אהבת הבריות זכו בני ישראל לקבל את התורה, הרי כך בכל דור ודור הדרך לקבל ולקנות התורה עוברת במסלול זה של אהבת הבריות ודיבוק חברים כאיש אחד בלב אחד!