"Old paint on a canvas, as it ages, sometimes becomes transparent. When that happens it is possible, in some pictures, to see the original lines: a tree will show through a woman's dress, a child makes way for a dog, a large boat is no longer on an open sea." - Lillian Hellman, "Pentimiento"

(יט) אֶֽת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֡לֶּה דִּבֶּר֩ יְהֹוָ֨ה אֶל־כׇּל־קְהַלְכֶ֜ם בָּהָ֗ר מִתּ֤וֹךְ הָאֵשׁ֙ הֶֽעָנָ֣ן וְהָֽעֲרָפֶ֔ל ק֥וֹל גָּד֖וֹל וְלֹ֣א יָסָ֑ף וַֽיִּכְתְּבֵ֗ם עַל־שְׁנֵי֙ לֻחֹ֣ת אֲבָנִ֔ים וַֽיִּתְּנֵ֖ם אֵלָֽי׃
(19) יהוה spoke those words—those and no more—to your whole congregation at the mountain, with a mighty voice out of the fire and the dense clouds. [God] inscribed them on two tablets of stone and gave them to me.

(1) חמס ,חמסי, (verwandt mit חמץ) immer fortgesetztes kleines Unrecht (פחות משוה פרוטה, das sich dem Gerichte entzieht) kleine Neckereien, Spöttereien, Nadelstiche, die das Leben verkümmern, in "Gärung" bringen, fortgesetzte Zersetzung der reinen Stimmung, bis sie "sauer" wird, Nadelstiche, die nicht töten, aber krank machen. עליך, ruht auf dir, es muss an dir liegen, wenn Hagar sich jetzt über mich erhebt, da sie Hoffnung hat Mutter zu werden; denn אנכי, denn eben dazu habe ich sie ja selbst dir in den Schoß gegeben, sie weiß ja, daß ich das Ganze veranlaßt, und eben nur in der Absicht veranlaßt, daß sie Mutter werde. Es muß also in deinem Benehmen und Verhalten liegen, daß ich in ihren Augen an Wert eingebüßt. (2) הרה verwandt mit אריתי מרי ורבשי ,ארה, Frucht abpflücken, Frucht in sich aufnehmen. הרה: einen Fruchtkeim in sich aufnehmen. In Hiphil הורה (wie הוליך von הלך) einen geistigen Keim in jemand legen: lehren, davon תורה, die Lehre.

(יח) וַיִּתֵּ֣ן אֶל־מֹשֶׁ֗ה כְּכַלֹּתוֹ֙ לְדַבֵּ֤ר אִתּוֹ֙ בְּהַ֣ר סִינַ֔י שְׁנֵ֖י לֻחֹ֣ת הָעֵדֻ֑ת לֻחֹ֣ת אֶ֔בֶן כְּתֻבִ֖ים בְּאֶצְבַּ֥ע אֱלֹהִֽים׃
(18) Upon finishing speaking with him on Mount Sinai, [God] gave Moses the two tablets of the Pact, stone tablets inscribed with the finger of God.
(טז) וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה דַּבֵּר־אַתָּ֥ה עִמָּ֖נוּ וְנִשְׁמָ֑עָה וְאַל־יְדַבֵּ֥ר עִמָּ֛נוּ אֱלֹהִ֖ים פֶּן־נָמֽוּת׃
(16) “You speak to us,” they said to Moses, “and we will obey; but let not God speak to us, lest we die.”
לְרַבָּנַן שְׁמוֹנָה חֲסֵרִים עֲבוּד. תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא בְּ״סֵדֶר עוֹלָם״: נִיסָן שֶׁבּוֹ יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר שָׁחֲטוּ פִּסְחֵיהֶן, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יָצְאוּ, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה. וּמִדְּרֵישׁ יַרְחָא דְנִיסָן עֶרֶב שַׁבָּת — רֵישׁ יַרְחָא דְאִיָּיר חַד בְּשַׁבָּא, וְסִיוָן בִּתְרֵי בְּשַׁבָּא, קַשְׁיָא לְרַבִּי יוֹסֵי! אָמַר לָךְ רַבִּי יוֹסֵי: הָא מַנִּי — רַבָּנַן הִיא. תָּא שְׁמַע, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בַּשֵּׁנִי עָלָה מֹשֶׁה וְיָרַד, בַּשְּׁלִישִׁי עָלָה וְיָרַד, בִּרְבִיעִי יָרַד וְשׁוּב לֹא עָלָה. וּמֵאַחַר שֶׁלֹּא עָלָה, מֵהֵיכָן יָרַד? אֶלָּא: בָּרְבִיעִי עָלָה וְיָרַד, בַּחֲמִישִׁי בָּנָה מִזְבֵּחַ וְהִקְרִיב עָלָיו קׇרְבָּן, בַּשִּׁשִּׁי לֹא הָיָה לוֹ פְּנַאי. מַאי לָאו, מִשּׁוּם תּוֹרָה? לָא, מִשּׁוּם טוֹרַח שַׁבָּת. דְּרַשׁ הַהוּא גָּלִילָאָה עֲלֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא: בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דִּיהַב אוֹרְיָאן תְּלִיתַאי, לְעַם תְּלִיתַאי, עַל יְדֵי תְּלִיתַאי, בְּיוֹם תְּלִיתַאי, בְּיַרְחָא תְּלִיתַאי. כְּמַאן — כְּרַבָּנַן. ״וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר״, אָמַר רַב אַבְדִּימִי בַּר חָמָא בַּר חַסָּא: מְלַמֵּד שֶׁכָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם אֶת הָהָר כְּגִיגִית, וְאָמַר לָהֶם: אִם אַתֶּם מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה מוּטָב, וְאִם לָאו — שָׁם תְּהֵא קְבוּרַתְכֶם. אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: מִכָּאן מוֹדָעָא רַבָּה לְאוֹרָיְיתָא. אָמַר רָבָא: אַף עַל פִּי כֵן הֲדוּר קַבְּלוּהָ בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, דִּכְתִיב: ״קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים״ — קִיְּימוּ מַה שֶּׁקִּיבְּלוּ כְּבָר. אָמַר חִזְקִיָּה, מַאי דִּכְתִיב: ״מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה״, אִם יָרְאָה — לָמָּה שָׁקְטָה? וְאִם שָׁקְטָה — לָמָּה יָרְאָה? אֶלָּא בַּתְּחִילָּה יָרְאָה וּלְבַסּוֹף שָׁקְטָה. וְלָמָּה יָרְאָה? כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ. דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, מַאי דִּכְתִיב: ״וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי״, ה׳ יְתֵירָה לָמָּה לִי? — מְלַמֵּד שֶׁהִתְנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית וְאָמַר לָהֶם: אִם יִשְׂרָאֵל מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה — אַתֶּם מִתְקַיְּימִין, וְאִם לָאו — אֲנִי מַחֲזִיר אֶתְכֶם לְתוֹהוּ וָבוֹהוּ. דָּרַשׁ רַבִּי סִימַאי: בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל ״נַעֲשֶׂה״ לְ״נִשְׁמָע״ בָּאוּ שִׁשִּׁים רִיבּוֹא שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל קָשְׁרוּ לוֹ שְׁנֵי כְתָרִים, אֶחָד כְּנֶגֶד ״נַעֲשֶׂה״ וְאֶחָד כְּנֶגֶד ״נִשְׁמָע״. וְכֵיוָן שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל, יָרְדוּ מֵאָה וְעֶשְׂרִים רִיבּוֹא מַלְאֲכֵי חַבָּלָה וּפֵירְקוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב״. אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: בְּחוֹרֵב טָעֲנוּ, בְּחוֹרֵב פֵּרְקוּ. בְּחוֹרֵב טָעֲנוּ — כְּדַאֲמַרַן, בְּחוֹרֵב פֵּרְקוּ — דִּכְתִיב: ״וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְכוּלָּן זָכָה מֹשֶׁה וּנְטָלָן. דִּסְמִיךְ לֵיהּ: ״וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָן לָנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּפְדוּיֵי ה׳ יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם״ — שִׂמְחָה שֶׁמֵּעוֹלָם עַל רֹאשָׁם. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל ״נַעֲשֶׂה״ לְ״נִשְׁמָע״ יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶן: מִי גִּלָּה לְבָנַי רָז זֶה שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ? דִּכְתִיב: ״בָּרְכוּ ה׳ מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ״ — בְּרֵישָׁא ״עֹשֵׂי״, וַהֲדַר ״לִשְׁמֹעַ״. אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב ״כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר וְגוֹ׳״ — לָמָּה נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְתַפּוּחַ, לוֹמַר לָךְ: מָה תַּפּוּחַ זֶה פִּרְיוֹ קוֹדֶם לְעָלָיו, אַף יִשְׂרָאֵל הִקְדִּימוּ ״נַעֲשֶׂה״ לְ״נִשְׁמָע״. הָהוּא מִינָא דְּחַזְיֵיהּ לְרָבָא דְּקָא מְעַיֵּין בִּשְׁמַעְתָּא, וְיָתְבָה אֶצְבְּעָתָא דִידֵיהּ תּוּתֵי כַּרְעָא וְקָא מָיֵיץ בְּהוּ, וְקָא מַבְּעָן אֶצְבְּעָתֵיהּ דְּמָא. אֲמַר לֵיהּ: עַמָּא פְּזִיזָא, דְּקַדְּמִיתוּ פּוּמַּיְיכוּ לְאוּדְנַיְיכוּ, אַכַּתִּי בְּפַחְזוּתַיְיכוּ קָיְימִיתוּ. בְּרֵישָׁא אִיבַּעְיָא לְכוּ לְמִשְׁמַע, אִי מָצִיתוּ — קַבְּלִיתוּ, וְאִי לָא — לָא קַבְּלִיתוּ. אֲמַר לֵיהּ: אֲנַן
and according to the Rabbis, they established eight months that were lacking. The Gemara cites another objection. Come and hear that which was taught in a baraita in the anthology called Seder Olam: In the month of Nisan during which the Jewish people left Egypt, on the fourteenth they slaughtered their Paschal lambs, on the fifteenth they left Egypt, and that day was Shabbat eve. From the fact that the New Moon of Nisan was on Shabbat eve, we can infer that the New Moon of Iyyar was on the first day of the week, and the New Moon of Sivan was on the second day of the week. This is difficult according to the opinion of Rabbi Yosei, who holds that the New Moon of Sivan was on Sunday. The Gemara answers that Rabbi Yosei could have said to you: Whose is the opinion in this baraita? It is the opinion of the Rabbis. Therefore, this baraita poses no difficulty to the opinion of the Rabbi Yosei. The Gemara cites another objection: Come and hear from that which was taught, that Rabbi Yosei says: On the second day of Sivan, Moses ascended Mount Sinai and descended. On the third day, he ascended and descended. On the fourth day, he descended and did not ascend Mount Sinai again until he was commanded along with all of the Jewish people. And the Gemara asks: How is it possible that he descended on the fourth day? Since he did not ascend, from where did he descend? Rather, this must be emended: On the fourth day, he ascended and descended. On the fifth day, he built an altar and sacrificed an offering. On the sixth day, he had no time. The Gemara asks: Is that not because he received the Torah on the sixth day of the month? Apparently, this baraita supports the opinion of the Rabbis. The Gemara rejects this: No, he had no time due to the burden of preparing for Shabbat. The Gemara adds: A Galilean taught, while standing above Rav Ḥisda: Blessed is the all-Merciful One, Who gave the threefold Torah: Torah, Prophets, and Writings, to the three-fold nation: Priests, Levites, and Israelites, by means of a third-born: Moses, who followed Aaron and Miriam in birth order, on the third day of the separation of men and women, in the third month: Sivan. On whose opinion is this homily based? It is based on the opinion of the Rabbis, who hold that the Torah was given on the third day of separation and not on the fourth day. The Gemara cites additional homiletic interpretations on the topic of the revelation at Sinai. The Torah says, “And Moses brought forth the people out of the camp to meet God; and they stood at the lowermost part of the mount” (Exodus 19:17). Rabbi Avdimi bar Ḥama bar Ḥasa said: the Jewish people actually stood beneath the mountain, and the verse teaches that the Holy One, Blessed be He, overturned the mountain above the Jews like a tub, and said to them: If you accept the Torah, excellent, and if not, there will be your burial. Rav Aḥa bar Ya’akov said: From here there is a substantial caveat to the obligation to fulfill the Torah. The Jewish people can claim that they were coerced into accepting the Torah, and it is therefore not binding. Rava said: Even so, they again accepted it willingly in the time of Ahasuerus, as it is written: “The Jews ordained, and took upon them, and upon their seed, and upon all such as joined themselves unto them” (Esther 9:27), and he taught: The Jews ordained what they had already taken upon themselves through coercion at Sinai. Ḥizkiya said: What is the meaning of that which is written: “You caused sentence to be heard from heaven; the earth feared, and was silent” (Psalms 76:9)? If it was afraid, why was it silent; and if it was silent, why was it afraid? Rather, the meaning is: At first, it was afraid, and in the end, it was silent. “You caused sentence to be heard from heaven” refers to the revelation at Sinai. And why was the earth afraid? It is in accordance with the statement of Reish Lakish, as Reish Lakish said: What is the meaning of that which is written: “And there was evening and there was morning, the sixth day” (Genesis 1:31)? Why do I require the superfluous letter heh, the definite article, which does not appear on any of the other days? It teaches that the Holy One, Blessed be He, established a condition with the act of Creation, and said to them: If Israel accepts the Torah on the sixth day of Sivan, you will exist; and if they do not accept it, I will return you to the primordial state of chaos and disorder. Therefore, the earth was afraid until the Torah was given to Israel, lest it be returned to a state of chaos. Once the Jewish people accepted the Torah, the earth was calmed. Rabbi Simai taught: When Israel accorded precedence to the declaration “We will do” over the declaration “We will hear,” 600,000 ministering angels came and tied two crowns to each and every member of the Jewish people, one corresponding to “We will do” and one corresponding to “We will hear.” And when the people sinned with the Golden Calf, 1,200,000 angels of destruction descended and removed them from the people, as it is stated in the wake of the sin of the Golden Calf: “And the children of Israel stripped themselves of their ornaments from Mount Horeb onward” (Exodus 33:6). Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, said: At Horeb they put on their ornaments, and at Horeb they removed them. The source for this is: At Horeb they put them on, as we have said; at Horeb they removed them, as it is written: “And the children of Israel stripped themselves of their ornaments from Mount Horeb.” Rabbi Yoḥanan said: And Moses merited all of these crowns and took them. What is the source for this? Because juxtaposed to this verse, it is stated: “And Moses would take the tent [ohel]” (Exodus 33:7). The word ohel is interpreted homiletically as an allusion to an aura or illumination [hila]. Reish Lakish said: In the future, the Holy One, Blessed be He, will return them to us, as it is stated: “And the ransomed of the Lord shall return, and come with singing unto Zion, and everlasting joy shall be upon their heads” (Isaiah 35:10). The joy that they once had will once again be upon their heads. Rabbi Elazar said: When the Jewish people accorded precedence to the declaration “We will do” over “We will hear,” a Divine Voice emerged and said to them: Who revealed to my children this secret that the ministering angels use? As it is written: “Bless the Lord, you angels of His, you mighty in strength, that fulfill His word, hearkening unto the voice of His word” (Psalms 103:20). At first, the angels fulfill His word, and then afterward they hearken. Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, said: What is the meaning of that which is written: “As an apple tree among the trees of the wood, so is my beloved among the sons. Under its shadow I delighted to sit and its fruit was sweet to my taste” (Song of Songs 2:3)? Why were the Jewish people likened to an apple tree? It is to tell you that just as this apple tree, its fruit grows before its leaves, so too, the Jewish people accorded precedence to “We will do” over “We will hear.” The Gemara relates that a heretic saw that Rava was immersed in studying halakha, and his fingers were beneath his leg and he was squeezing them, and his fingers were spurting blood. Rava did not notice that he was bleeding because he was engrossed in study. The heretic said to Rava: You impulsive nation, who accorded precedence to your mouths over your ears. You still bear your impulsiveness, as you act without thinking. You should listen first. Then, if you are capable of fulfilling the commands, accept them. And if not, do not accept them. He said to him: About us,
(יז) וַיּוֹצֵ֨א מֹשֶׁ֧ה אֶת־הָעָ֛ם לִקְרַ֥את הָֽאֱלֹהִ֖ים מִן־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וַיִּֽתְיַצְּב֖וּ בְּתַחְתִּ֥ית הָהָֽר׃
(17) Moses led the people out of the camp toward God, and they took their places at the foot of the mountain.
(א) וַיְדַבֵּ֨ר יְהֹוָ֧ה אֶל־מֹשֶׁ֛ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד בְּאֶחָד֩ לַחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בַּשָּׁנָ֣ה הַשֵּׁנִ֗ית לְצֵאתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר׃
(1) On the first day of the second month, in the second year following the exodus from the land of Egypt, יהוה spoke to Moses in the wilderness of Sinai, in the Tent of Meeting, saying:

(ז) וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי (במדבר א, א), לָמָּה בְּמִדְבַּר סִינַי, מִכָּאן שָׁנוּ חֲכָמִים בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים נִתְּנָה הַתּוֹרָה, בָּאֵשׁ, וּבַמַּיִם, וּבַמִּדְבָּר. בָּאֵשׁ מִנַּיִן (שמות יט, יח): וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ וגו'. וּבַמַּיִם מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ה, ד): גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם. וּבַמִּדְבָּר מִנַּיִן וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, וְלָמָּה נִתְּנָה בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, אֶלָּא מָה אֵלּוּ חִנָּם לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה חִנָּם הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה, א): הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם, דָּבָר אַחֵר, וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, אֶלָּא כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה עַצְמוֹ כַּמִּדְבָּר, הֶפְקֵר, אֵינוֹ יָכוֹל לִקְנוֹת אֶת הַחָכְמָה וְהַתּוֹרָה, לְכָךְ נֶאֱמַר: בְּמִדְבַּר סִינָי.

(7) “The Lord spoke to Moses in the wilderness of Sinai” – why in the wilderness of Sinai? From here the Sages taught that the Torah was given with three elements: With fire, with water, and in the wilderness. With fire, from where is it derived? “Mount Sinai was all smoke, [because the Lord had descended upon it in fire]” (Exodus 19:18). In water, from where is it derived? It is as it is stated: “Indeed, the heavens dripped, indeed, the clouds dripped water” (Judges 5:4).9The verse is a reference to the giving of the Torah. In the wilderness, from where is it derived? “The Lord spoke to Moses in the wilderness of Sinai.” Why was it given with these three elements? It is, that just as these are free for all mankind, so, matters of Torah are free, as it is stated: “Ho, everyone who is thirsty go to water” (Isaiah 55:1).10“Incline your ear and go to Me; take heed and your soul will live” (Isaiah 55:3), a reference to Torah, is written two verses later.
Another matter: “The Lord spoke to Moses in the wilderness of Sinai” – it is, that anyone who does not render himself like a wilderness, accessible to all, is unable to acquire wisdom and the Torah. That is why it is stated: “In the wilderness of Sinai.”

גְּמָ׳ בִּשְׁלָמָא לֹא יַלְוֶנּוּ — דְּקָא מַהֲנֵי לֵיהּ. אֶלָּא לָא יִלְוֶה הֵימֶנּוּ, מַאי קָא מַהֲנֵי לֵיהּ? וּבִשְׁלָמָא לֹא יִלְוֶה הֵימֶנּוּ וְלֹא יִקַּח הֵימֶנּוּ — דְּקָמִיתְהֲנֵי מִינֵּיהּ, אֶלָּא לֹא יִשְׁאַל הֵימֶנּוּ, מַאי קָא מִיתְהֲנֵי מִינֵּיהּ! אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: כְּגוֹן שֶׁנָּדְרוּ הֲנָאָה זֶה מִזֶּה. אַבָּיֵי אָמַר: גְּזֵירָה לִשְׁאוֹל מִשּׁוּם לְהַשְׁאִיל, וְכֵן בְּכוּלְּהוּ גְּזֵירָה. מַתְנִי׳ אָמַר לוֹ: ״הַשְׁאִילֵנִי פָּרָתְךָ״. אָמַר לוֹ: אֵינָהּ פְּנוּיָה. אָמַר: ״קֻוֽנָּם שָׂדִי שֶׁאֲנִי חוֹרֵשׁ בָּהּ לְעוֹלָם״. אִם הָיָה דַּרְכּוֹ לַחְרוֹשׁ — הוּא אָסוּר, וְכׇל אָדָם מוּתָּרִים. וְאִם אֵין דַּרְכּוֹ לַחְרוֹשׁ — הוּא וְכׇל אָדָם אֲסוּרִין. הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, הוֹלֵךְ אֵצֶל הַחֶנְוָנִי וְאוֹמֵר: אִישׁ פְּלוֹנִי נוֹדֵר מִמֶּנִּי הֲנָאָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה אֶעֱשֶׂה. וְהוּא נוֹתֵן לוֹ, וּבָא וְנוֹטֵל מִזֶּה. הָיָה בֵּיתוֹ לִבְנוֹת, גְּדֵרוֹ לִגְדּוֹר, שָׂדֵהוּ לִקְצוֹר, הוֹלֵךְ אֵצֶל הַפּוֹעֲלִים וְאוֹמֵר: אִישׁ פְּלוֹנִי מוּדָּר מִמֶּנִּי הֲנָאָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה אֶעֱשֶׂה. וְהֵן עוֹשִׂין עִמּוֹ, וּבָאִין וְנוֹטְלִין שָׂכָר מִזֶּה. הָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, נוֹתֵן לְאֶחָד לְשׁוּם מַתָּנָה, וְהַלָּה מוּתָּר בָּהּ. אִם אֵין עִמָּהֶם אַחֵר — מַנִּיחַ עַל הַסֶּלַע אוֹ עַל הַגָּדֵר וְאוֹמֵר: הֲרֵי הֵן מוּפְקָרִים לְכׇל מִי שֶׁיַּחְפּוֹץ, וְהַלָּה נוֹטֵל וְאוֹכֵל. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר. גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי? קָסָבַר: הֶפְקֵר כְּמַתָּנָה. מָה מַתָּנָה — עַד דְּאָתְיָא מֵרְשׁוּת נוֹתֵן לִרְשׁוּת מְקַבֵּל, אַף הֶפְקֵר — עַד דְּאָתְיָא לִרְשׁוּת זוֹכֶה. מֵתִיב רַבִּי אַבָּא: וְהַלָּה נוֹטֵל וְאוֹכֵל, וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אֵימָתַי — בִּזְמַן שֶׁנִּדְרוֹ קוֹדֵם לְהֶפְקֵירוֹ.
GEMARA: Granted that the person from whom benefit is forbidden may not lend money to the person for whom benefit is forbidden, as he thereby benefits him. However, with regard to the fact that the former may not borrow money from the latter, in what way does he benefit him by borrowing his money? And it could even be said, granted that he may neither borrow money from him nor purchase an item from him, as one benefits in lending money by preserving the value of that money in case the coins deteriorate, and in selling by ridding oneself an item that is difficult to sell. However, with regard to the fact that the person from whom benefit is forbidden may not borrow an item from the person for whom benefit is forbidden, in what way does the lender benefit from him? The borrower returns the same item to the lender. Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: The mishna is referring to a case where they both vowed that benefit from each other is forbidden. Clearly, then, neither of them may lend to the other or borrow from him. Abaye said: It is possible to explain the mishna as it is written, as referring to a case where only one vowed that benefit from the other is forbidden. However, the Sages issued a decree that it is also prohibited for one to borrow from a person for whom benefit from him is forbidden, due to the concern that he might come to lend to him, as reciprocity is common in these matters. And likewise, that is the explanation in all the cases in the mishna; it is prohibited to borrow money, borrow items, and to purchase items from him due to a rabbinic decree, lest he come to benefit him. MISHNA: One said to another: Lend me your cow. The other person said to him: My cow is not available. The one seeking to borrow the cow responded angrily: Plowing my field with this cow is konam forever. If it was his typical manner to plow the field himself, then it is prohibited for him to plow his field with that cow but it is permitted for every other person. If it is not his typical manner to plow the field himself, and he has others plow for him, it is prohibited for him and for every other person to plow his field with that cow, because his intent was to render benefit from plowing with this cow forbidden. In the case of one for whom benefit from another is forbidden by vow and who does not have anything to eat, the one from whom benefit is forbidden goes to the shopkeeper and says to him: So-and-so vowed that benefit from me is forbidden for him and I do not know what I will do. After grasping his intent, the shopkeeper gives food to the one for whom benefit is forbidden, and then the shopkeeper comes and takes payment for the food from that one who spoke to him. Similarly, if the house of one for whom benefit is forbidden by a vow was to be built, his fence to be erected, or his field to be harvested, and laborers were required but he had no money to hire them, the one from whom benefit is forbidden goes to the laborers and says to them: Benefit from me is forbidden by vow to so-and-so and I do not know what I will do. And the laborers perform those tasks with him, and come and take payment for their labor from that person who approached them. If the one who vowed to render benefit from him forbidden and the one for whom benefit is forbidden were traveling together along the road and the one for whom benefit is forbidden does not have anything to eat, the one who from whom benefit is forbidden gives food to one other person as a gift, and it is permitted for that person for whom benefit is forbidden to eat the food because it no longer belongs to the one from whom benefit is forbidden. If there is no other person with them, the one who vowed places the food on the nearest rock or on the nearest fence and says: These food items are hereby rendered ownerless and are available to anyone who wants them. Then that person for whom benefit is forbidden takes and eats the food. Rabbi Yosei prohibits doing so. GEMARA: With regard to the dispute between the Rabbis and Rabbi Yosei whether one from whom benefit is forbidden to another can give the other person food by declaring the food ownerless, Rabbi Yoḥanan said: What is the reason for the opinion of Rabbi Yosei? He holds that the legal status of the process of rendering property ownerless is like that of the acquisition of a gift. Just as acquisition of a gift is not complete until the item comes from the possession of the one who gives the gift into the possession of the one who receives the gift, so too, the process of rendering property ownerless is not complete until the item comes into the possession of the one who acquires it. According to Rabbi Yosei, it is prohibited for the one for whom benefit is forbidden to take the food that was declared ownerless. Since it still belongs to the one from whom benefit is forbidden, by taking the food he derives forbidden benefit from him. Rabbi Abba raises an objection from a baraita: And then that person takes and eats the food; and Rabbi Yosei prohibits doing so. Rabbi Yosei said: When is it prohibited to do so? When his vow predates his declaration that the food is ownerless. In that case, the vow took effect on all his possessions, including those that he later declared ownerless.
וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: ״וַעֲלֵיהֶם כְּכׇל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ עִמָּכֶם בָּהָר״ — מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה דִּקְדּוּקֵי תוֹרָה וְדִקְִדּוּקֵי סוֹפְרִים וּמַה שֶּׁהַסּוֹפְרִים עֲתִידִין לְחַדֵּשׁ, וּמַאי נִיהוּ? מִקְרָא מְגִילָּה.
And Rabbi Ḥiyya bar Abba further said that Rabbi Yoḥanan said: What is the meaning of that which is written: “And the Lord delivered to me two tablets of stone written with the finger of God; and on them was written according to all the words which the Lord spoke with you in the mountain” (Deuteronomy 9:10)? This teaches that the Holy One, Blessed be He, showed Moses on the mountain all the inferences that can be derived from the words of the Torah; and all the inferences that can be derived from the words of the Scribes, the early Sages; and also all the new halakhot that the Scribes were destined to introduce in the future in addition to the laws of the Torah. And what is it specifically that the Scribes would introduce in addition to the laws of the Torah? The reading of the Megilla.

(א) משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים, הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין, וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה:

(1) Moses received the Torah at Sinai and transmitted it to Joshua, Joshua to the elders, and the elders to the prophets, and the prophets to the Men of the Great Assembly. They said three things: Be patient in [the administration of] justice, raise many disciples and make a fence round the Torah.

שֶׁהִמְרוּ זֶה אֶת זֶה, אָמְרוּ: כׇּל מִי שֶׁיֵּלֵךְ וְיַקְנִיט אֶת הִלֵּל יִטּוֹל אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. אָמַר אֶחָד מֵהֶם: אֲנִי אַקְנִיטֶנּוּ. אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה, וְהִלֵּל חָפַף אֶת רֹאשׁוֹ. הָלַךְ וְעָבַר עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ, אָמַר: מִי כָּאן הִלֵּל, מִי כָּאן הִלֵּל? נִתְעַטֵּף וְיָצָא לִקְרָאתוֹ. אָמַר לוֹ: בְּנִי, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ? אָמַר לוֹ: שְׁאֵלָה יֵשׁ לִי לִשְׁאוֹל. אָמַר לוֹ: שְׁאַל בְּנִי. שְׁאַל: מִפְּנֵי מָה רָאשֵׁיהֶן שֶׁל בַּבְלִיִּים סְגַלְגַּלּוֹת? אָמַר לוֹ: בְּנִי, שְׁאֵלָה גְּדוֹלָה שָׁאַלְתָּ. מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶם חַיּוֹת פִּקְּחוֹת. הָלַךְ וְהִמְתִּין שָׁעָה אַחַת, חָזַר וְאָמַר: מִי כָּאן הִלֵּל, מִי כָּאן הִלֵּל? נִתְעַטֵּף וְיָצָא לִקְרָאתוֹ. אָמַר לוֹ: בְּנִי, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ? אָמַר לוֹ: שְׁאֵלָה יֵשׁ לִי לִשְׁאוֹל. אָמַר לוֹ: שְׁאַל בְּנִי. שְׁאַל: מִפְּנֵי מָה עֵינֵיהֶן שֶׁל תַּרְמוֹדִיִּין תְּרוּטוֹת? אָמַר לוֹ: בְּנִי, שְׁאֵלָה גְּדוֹלָה שָׁאַלְתָּ. מִפְּנֵי שֶׁדָּרִין בֵּין הַחוֹלוֹת. הָלַךְ וְהִמְתִּין שָׁעָה אַחַת, חָזַר וְאָמַר: מִי כָּאן הִלֵּל, מִי כָּאן הִלֵּל? נִתְעַטֵּף וְיָצָא לִקְרָאתוֹ, אָמַר לוֹ: בְּנִי, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ? אָמַר לוֹ: שְׁאֵלָה יֵשׁ לִי לִשְׁאוֹל. אָמַר לוֹ: שְׁאַל בְּנִי. שְׁאַל: מִפְּנֵי מָה רַגְלֵיהֶם שֶׁל אַפְרִקִיִּים רְחָבוֹת? אָמַר לוֹ: בְּנִי שְׁאֵלָה גְּדוֹלָה שָׁאַלְתָּ — מִפְּנֵי שֶׁדָּרִין בֵּין בִּצְעֵי הַמַּיִם. אָמַר לוֹ: שְׁאֵלוֹת הַרְבֵּה יֵשׁ לִי לִשְׁאוֹל, וּמִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁמָּא תִּכְעוֹס. נִתְעַטֵּף וְיָשַׁב לְפָנָיו. אָמַר לוֹ: כׇּל שְׁאֵלוֹת שֶׁיֵּשׁ לָךְ לִשְׁאוֹל שְׁאַל. אָמַר לוֹ אַתָּה הוּא הִלֵּל שֶׁקּוֹרִין אוֹתְךָ ״נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל״? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: אִם אַתָּה הוּא, לֹא יִרְבּוּ כְּמוֹתְךָ בְּיִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ: בְּנִי, מִפְּנֵי מָה? אָמַר לוֹ מִפְּנֵי שֶׁאִבַּדְתִּי עַל יָדְךָ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. אָמַר לוֹ: הֱוֵי זָהִיר בְּרוּחֲךָ כְּדַי הוּא הִלֵּל שֶׁתְּאַבֵּד עַל יָדוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז וְאַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, וְהִלֵּל לֹא יַקְפִּיד. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּגוֹי אֶחָד שֶׁבָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי. אָמַר לוֹ: כַּמָּה תּוֹרוֹת יֵשׁ לָכֶם? אָמַר לוֹ: שְׁתַּיִם, תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. אָמַר לוֹ: שֶׁבִּכְתָב אֲנִי מַאֲמִינְךָ, וְשֶׁבְּעַל פֶּה — אֵינִי מַאֲמִינְךָ. גַּיְּירֵנִי עַל מְנָת שֶׁתְּלַמְּדֵנִי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. גָּעַר בּוֹ וְהוֹצִיאוֹ בִּנְזִיפָה. בָּא לִפְנֵי הִלֵּל, גַּיְירֵיהּ. יוֹמָא קַמָּא אֲמַר לֵיהּ: א״ב ג״ד. לִמְחַר אֲפֵיךְ לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: וְהָא אֶתְמוֹל לָא אֲמַרְתְּ לִי הָכִי! אֲמַר לֵיהּ: לָאו עֲלַי דִּידִי קָא סָמְכַתְּ? דְּעַל פֶּה נָמֵי סְמוֹךְ עֲלַי. שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּגוֹי אֶחָד שֶׁבָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי. אָמַר לוֹ: גַּיְּירֵנִי עַל מְנָת שֶׁתְּלַמְּדֵנִי כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ כְּשֶׁאֲנִי עוֹמֵד עַל רֶגֶל אַחַת! דְּחָפוֹ בְּאַמַּת הַבִּנְיָן שֶׁבְּיָדוֹ. בָּא לִפְנֵי הִלֵּל, גַּיְירֵיהּ. אָמַר לוֹ: דַּעֲלָךְ סְנֵי לְחַבְרָךְ לָא תַּעֲבֵיד — זוֹ הִיא כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, וְאִידַּךְ פֵּירוּשָׁהּ הוּא, זִיל גְּמוֹר. שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּגוֹי אֶחָד שֶׁהָיָה עוֹבֵר אֲחוֹרֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ, וְשָׁמַע קוֹל סוֹפֵר שֶׁהָיָה אוֹמֵר: ״וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חוֹשֶׁן וְאֵפוֹד״. אָמַר: הַלָּלוּ לְמִי? אָמְרוּ לוֹ: לְכֹהֵן גָּדוֹל. אָמַר אוֹתוֹ גּוֹי בְּעַצְמוֹ: אֵלֵךְ וְאֶתְגַּיֵּיר בִּשְׁבִיל שֶׁיְּשִׂימוּנִי כֹּהֵן גָּדוֹל. בָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי, אָמַר לוֹ: גַּיְּירֵנִי עַל מְנָת שֶׁתְּשִׂימֵנִי כֹּהֵן גָּדוֹל. דְּחָפוֹ בְּאַמַּת הַבִּנְיָן שֶׁבְּיָדוֹ. בָּא לִפְנֵי הִלֵּל, גַּיְירֵיהּ. אָמַר לוֹ: כְּלוּם מַעֲמִידִין מֶלֶךְ אֶלָּא מִי שֶׁיּוֹדֵעַ טַכְסִיסֵי מַלְכוּת, לֵךְ לְמוֹד טַכְסִיסֵי מַלְכוּת. הָלַךְ וְקָרָא. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ ״וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת״, אָמַר לֵיהּ: מִקְרָא זֶה עַל מִי נֶאֱמַר? אָמַר לוֹ: אֲפִילּוּ עַל דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. נָשָׂא אוֹתוֹ גֵּר קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמוֹ: וּמַה יִּשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם וּמִתּוֹךְ אַהֲבָה שֶׁאֲהָבָם קְרָא לָהֶם: ״בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל״, כְּתִיב עֲלֵיהֶם ״וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת״ — גֵּר הַקַּל שֶׁבָּא בְּמַקְלוֹ וּבְתַרְמִילוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. בָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי, אָמַר לוֹ: כְּלוּם רָאוּי אֲנִי לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל? וַהֲלֹא כְּתִיב בַּתּוֹרָה: ״וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת״. בָּא לִפְנֵי הִלֵּל, אָמַר לוֹ: עַנְוְותָן הִלֵּל, יָנוּחוּ לְךָ בְּרָכוֹת עַל רֹאשְׁךָ, שֶׁקֵּרַבְתַּנִי תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. לְיָמִים נִזְדַּוְּוגוּ שְׁלָשְׁתָּן לִמְקוֹם אֶחָד, אָמְרוּ: קַפְּדָנוּתוֹ שֶׁל שַׁמַּאי בִּקְּשָׁה לְטוֹרְדֵנוּ מִן הָעוֹלָם, עִנְוְותָנוּתוֹ שֶׁל הִלֵּל קֵרְבַתְנוּ תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִכְתִיב ״וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חוֹסֶן יְשׁוּעוֹת חׇכְמַת וָדָעַת וְגוֹ׳״. ״אֱמוּנַת״ — זֶה סֵדֶר זְרָעִים. ״עִתֶּיךָ״ — זֶה סֵדֶר מוֹעֵד. ״חוֹסֶן״ — זֶה סֵדֶר נָשִׁים. ״יְשׁוּעוֹת״ — זֶה סֵדֶר נְזִיקִין. ״חׇכְמַת״ — זֶה סֵדֶר קׇדָשִׁים. ״וָדָעַת״ — זֶה סֵדֶר טְהָרוֹת. וַאֲפִילּוּ הָכִי, ״יִרְאַת ה׳ הִיא אוֹצָרוֹ״. אָמַר רָבָא: בְּשָׁעָה שֶׁמַּכְנִיסִין אָדָם לְדִין, אוֹמְרִים לוֹ: נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בָּאֱמוּנָה? קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה? עָסַקְתָּ בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה? צִפִּיתָ לִישׁוּעָה? פִּלְפַּלְתָּ בְּחׇכְמָה? הֵבַנְתָּ דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר? וַאֲפִילּוּ הָכִי, אִי יִרְאַת ה׳ הִיא אוֹצָרוֹ — אִין, אִי לָא — לָא. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָמַר לִשְׁלוּחוֹ: הַעֲלֵה לִי כּוֹר חִיטִּין לָעֲלִיָּיה. הָלַךְ וְהֶעֱלָה לוֹ. אָמַר לוֹ: עֵירַבְתָּ לִי בָּהֶן קַב חוֹמְטוֹן? אָמַר לוֹ: לָאו. אָמַר לוֹ: מוּטָב אִם לֹא הֶעֱלֵיתָה. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מְעָרֵב אָדָם קַב חוֹמְטוֹן בְּכוֹר שֶׁל תְּבוּאָה, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תּוֹרָה וְאֵין בּוֹ

who wagered with each other and said: Anyone who will go and aggravate Hillel to the point that he reprimands him, will take four-hundred zuz. One of them said: I will aggravate him. That day that he chose to bother Hillel was Shabbat eve, and Hillel was washing the hair on his head. He went and passed the entrance to Hillel’s house and in a demeaning manner said: Who here is Hillel, who here is Hillel? Hillel wrapped himself in a dignified garment and went out to greet him. He said to him: My son, what do you seek? He said to him: I have a question to ask. Hillel said to him: Ask, my son, ask. The man asked him: Why are the heads of Babylonians oval? He was alluding to and attempting to insult Hillel, who was Babylonian. He said to him: My son, you have asked a significant question. The reason is because they do not have clever midwives. They do not know how to shape the child’s head at birth. That man went and waited one hour, a short while, returned to look for Hillel, and said: Who here is Hillel, who here is Hillel? Again, Hillel wrapped himself and went out to greet him. Hillel said to him: My son, what do you seek? The man said to him: I have a question to ask. He said to him: Ask, my son, ask. The man asked: Why are the eyes of the residents of Tadmor bleary [terutot]? Hillel said to him: My son, you have asked a significant question. The reason is because they live among the sands and the sand gets into their eyes. Once again the man went, waited one hour, returned, and said: Who here is Hillel, who here is Hillel? Again, he, Hillel, wrapped himself and went out to greet him. He said to him: My son, what do you seek? He said to him: I have a question to ask. He said to him: Ask, my son, ask. The man asked: Why do Africans have wide feet? Hillel said to him: You have asked a significant question. The reason is because they live in marshlands and their feet widened to enable them to walk through those swampy areas. That man said to him: I have many more questions to ask, but I am afraid lest you get angry. Hillel wrapped himself and sat before him, and he said to him: All of the questions that you have to ask, ask them. The man got angry and said to him: Are you Hillel whom they call the Nasi of Israel? He said to him: Yes. He said to him: If it is you, then may there not be many like you in Israel. Hillel said to him: My son, for what reason do you say this? The man said to him: Because I lost four hundred zuz because of you. Hillel said to him: Be vigilant of your spirit and avoid situations of this sort. Hillel is worthy of having you lose four hundred zuz and another four hundred zuz on his account, and Hillel will not get upset. The Sages taught: There was an incident involving one gentile who came before Shammai. The gentile said to Shammai: How many Torahs do you have? He said to him: Two, the Written Torah and the Oral Torah. The gentile said to him: With regard to the Written Torah, I believe you, but with regard to the Oral Torah, I do not believe you. Convert me on condition that you will teach me only the Written Torah. Shammai scolded him and cast him out with reprimand. The same gentile came before Hillel, who converted him and began teaching him Torah. On the first day, he showed him the letters of the alphabet and said to him: Alef, bet, gimmel, dalet. The next day he reversed the order of the letters and told him that an alef is a tav and so on. The convert said to him: But yesterday you did not tell me that. Hillel said to him: You see that it is impossible to learn what is written without relying on an oral tradition. Didn’t you rely on me? Therefore, you should also rely on me with regard to the matter of the Oral Torah, and accept the interpretations that it contains. There was another incident involving one gentile who came before Shammai and said to Shammai: Convert me on condition that you teach me the entire Torah while I am standing on one foot. Shammai pushed him away with the builder’s cubit in his hand. This was a common measuring stick and Shammai was a builder by trade. The same gentile came before Hillel. He converted him and said to him: That which is hateful to you do not do to another; that is the entire Torah, and the rest is its interpretation. Go study. There was another incident involving one gentile who was passing behind the study hall and heard the voice of a teacher who was teaching Torah to his students and saying the verse: “And these are the garments which they shall make: A breastplate, and an efod, and a robe, and a tunic of checkered work, a mitre, and a girdle” (Exodus 28:4). The gentile said: These garments, for whom are they designated? The students said to him: For the High Priest. The gentile said to himself: I will go and convert so that they will install me as High Priest. He came before Shammai and said to him: Convert me on condition that you install me as High Priest. Shammai pushed him with the builder’s cubit in his hand. He came before Hillel; he converted him. Hillel said to him, to the convert: Is it not the way of the world that only one who knows the protocols [takhsisei] of royalty is appointed king? Go and learn the royal protocols by engaging in Torah study. He went and read the Bible. When he reached the verse which says: “And the common man that draws near shall be put to death” (Numbers 1:51), the convert said to Hillel: With regard to whom is the verse speaking? Hillel said to him: Even with regard to David, king of Israel. The convert reasoned an a fortiori inference himself: If the Jewish people are called God’s children, and due to the love that God loved them he called them: “Israel is My son, My firstborn” (Exodus 4:22), and nevertheless it is written about them: And the common man that draws near shall be put to death; a mere convert who came without merit, with nothing more than his staff and traveling bag, all the more so that this applies to him, as well. The convert came before Shammai and told him that he retracts his demand to appoint him High Priest, saying: Am I at all worthy to be High Priest? Is it not written in the Torah: And the common man that draws near shall be put to death? He came before Hillel and said to him: Hillel the patient, may blessings rest upon your head as you brought me under the wings of the Divine Presence. The Gemara relates: Eventually, the three converts gathered together in one place, and they said: Shammai’s impatience sought to drive us from the world; Hillel’s patience brought us beneath the wings of the Divine Presence. The Gemara continues discussing the conduct of the Sages, citing that Reish Lakish said: What is the meaning of that which is written: “And the faith of your times shall be a strength of salvation, wisdom, and knowledge, the fear of the Lord is his treasure” (Isaiah 33:6)? Faith; that is the order of Zeraim, Seeds, in the Mishna, because a person has faith in God and plants his seeds (Jerusalem Talmud). Your times; that is the order of Moed, Festival, which deals with the various occasions and Festivals that occur throughout the year. Strength; that is the order of Nashim, Women. Salvations; that is the order of Nezikin, Damages, as one who is being pursued is rescued from the hands of his pursuer. Wisdom; that is the order of Kodashim, Consecrated Items. And knowledge; that is the order of Teharot, Purity, which is particularly difficult to master. And even if a person studies and masters all of these, “the fear of the Lord is his treasure,” it is preeminent. With regard to the same verse, Rava said: After departing from this world, when a person is brought to judgment for the life he lived in this world, they say to him in the order of that verse: Did you conduct business faithfully? Did you designate times for Torah study? Did you engage in procreation? Did you await salvation? Did you engage in the dialectics of wisdom or understand one matter from another? And, nevertheless, beyond all these, if the fear of the Lord is his treasure, yes, he is worthy, and if not, no, none of these accomplishments have any value. There is a parable that illustrates this. A person who said to his emissary: Bring a kor of wheat up to the attic for me to store there. The messenger went and brought it up for him. He said to the emissary: Did you mix a kav of ḥomton, a preservative to keep away worms, into it for me? He said to him: No. He said to him: If so, it would have been preferable had you not brought it up. Of what use is worm-infested wheat? Likewise, Torah and mitzvot without the fear of God are of no value. On a related note, the Gemara cites a halakha that was taught in the school of Rabbi Yishmael: A person who sells wheat may, ab initio, mix a kav of ḥomton into a kor of grain and need not be concerned that by selling it all at the price of grain he will be guilty of theft, as the kav of ḥomton is essential for the preservation of the wheat. Rabba bar Rav Huna said: Any person who has Torah in him but does not have

(א) יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, הֵיכָן נֶאֶמְרָה, רַבִּי חִינְנָא בַּר פַּפָּא אָמַר בַּיָּם נֶאֶמְרָה, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (שיר השירים א, ט): לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה. רַבִּי יוּדָא בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר בְּסִינַי נֶאֶמְרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: שִׁיר הַשִּׁירִים, שִׁיר שֶׁאָמְרוּ אוֹתוֹ הַשִּׁירִים הַשּׁוֹרְרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סח, כו): קִדְמוּ שָׁרִים אַחַר נֹגְנִים. תָּנֵי מִשּׁוּם רַבִּי נָתָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹד גְּדֻלָּתוֹ אֲמָרָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה, לַמֶּלֶךְ שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֲמָרוּהוּ, שִׁיר הַשִּׁירִים, שִׁיר שֶׁאֲמָרוּהוּ שָׁרִים שֶׁל מַעֲלָה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר בְּסִינַי נֶאֶמְרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: יִשָּׁקֵנִי מִנְשִׁיקוֹת פִּיהוּ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר בְּאֹהֶל מוֹעֵד נֶאֶמְרָה, וּמַיְתֵי לָהּ מִן הֲדָא קְרָיָא (שיר השירים ד, טז): עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן. עוּרִי צָפוֹן, זוֹ הָעוֹלָה הַנִשְׁחֶטֶת בַּצָּפוֹן. וּבוֹאִי תֵימָן, אֵלּוּ שְׁלָמִים שֶׁנִּשְׁחָטִין בַּדָּרוֹם. הָפִיחִי גַנִּי, זֶה אֹהֶל מוֹעֵד. יִזְּלוּ בְשָׂמָיו, זֶה קְטֹרֶת הַסַּמִּים. יָבֹא דּוֹדִי לְגַנּוֹ, זוֹ הַשְּׁכִינָה. וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו, אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת. רַבָּנִין אָמְרִין בְּבֵית עוֹלָמִים, וּמַיְתִין לָהּ רַבָּנִין אַף אִינוּן מֵהַאי קְרָא; עוּרִי צָפוֹן, זוֹ הָעוֹלָה הַנִּשְׁחֶטֶת בַּצָּפוֹן. וּבוֹאִי תֵימָן, הַשְּׁלָמִים שֶׁנִּשְׁחָטִים בַּדָּרוֹם. הָפִיחִי גַנִּי, זֶה בֵּית הָעוֹלָמִים, יִזְּלוּ בְשָׂמָיו, זוֹ קְטֹרֶת הַסַמִּים. יָבֹא דוֹדִי, זוֹ הַשְּׁכִינָה. וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו, אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת. וְרַבָּנִין אָמְרֵי כֻּלְּהוֹן חֳרֵי, כֻּלָּהּ בְּבֵית הָעוֹלָמִים נֶאֶמְרָה אָמַר רַבִּי אַחָא אַפִּרְיוֹן וּדְבַתְרֵיהּ, וְרַבָּנִין עָבְדִין יַתְהוֹן פְּתִיחָה (במדבר ז, א): לְוַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה, עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי חִינְנָא בַּר פַּפָּא דְּאָמַר בַּיָּם נֶאֶמְרָה, יַשְׁרֵי עָלֵינוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְנֹאמַר לְפָנָיו שִׁירוֹת הַרְבֵּה. וְעַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל דְּאָמַר מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֲמָרוּהוּ, יִתֵּן לָנוּ מִנְּשִׁיקוֹת שֶׁנָּשַׁק לְבָנָיו. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר בְּאֹהֶל מוֹעֵד נֶאֶמְרָה, יוֹרִיד לָנוּ הָאֵשׁ וִיקַבֵּל קָרְבְּנוֹתָיו. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר בְּסִינַי נֶאֶמְרָה, יוֹצִיא לָנוּ נְשִׁיקוֹת מִתּוֹךְ פִּיהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ.

(ב) דָּבָר אַחֵר, יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מַלְאָךְ הָיָה מוֹצִיא הַדִּבּוּר מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר, וּמַחֲזִירוֹ עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לוֹ מְקַבֵּל אַתָּה עָלֶיךָ אֶת הַדִּבּוּר הַזֶּה, כָּךְ וְכָךְ דִּינִין יֵשׁ בּוֹ, כָּךְ וְכָךְ עֳנָשִׁין יֵשׁ בּוֹ, כָּךְ וְכָךְ גְּזֵרוֹת יֵשׁ בּוֹ, וְכָךְ מִצְווֹת, וְכָךְ קַלִּים וַחֲמוּרִים יֵשׁ בּוֹ, כָּךְ וְכָךְ מַתַּן שָׂכָר יֵשׁ בּוֹ, וְהָיָה אוֹמֵר לוֹ יִשְׂרָאֵל, הֵן, וְחוֹזֵר וְאוֹמֵר לוֹ מְקַבֵּל אַתְּ אֱלָהוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהוּא אוֹמֵר לוֹ, הֵן וָהֵן, מִיָּד הָיָה נוֹשְׁקוֹ עַל פִּיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברים ד, לה): אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת, עַל יְדֵי שָׁלִיחַ. וְרַבָּנִין אָמְרִין, הַדִּבּוּר עַצְמוֹ הָיָה מְחַזֵּר עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לוֹ מְקַבְּלֵנִי אַתְּ עָלֶיךָ, כָּךְ וְכָךְ מִצְווֹת יֵשׁ בִּי, וְכָךְ דִּינִין יֵשׁ בִּי, כָּךְ וְכָךְ עֳנָשִׁין יֵשׁ בִּי, כָּךְ וְכָךְ גְּזֵרוֹת יֵשׁ בִּי, כָּךְ וְכָךְ מִצְווֹת יֵשׁ בִּי, כָּךְ וְכָךְ קַלִּין וַחֲמוּרִין יֵשׁ בִּי, כָּךְ וְכָךְ מַתַּן שָׂכָר יֵשׁ בִּי, וְהוּא אוֹמֵר, הֵן וָהֵן, מִיָּד הַדִּבּוּר נוֹשְׁקוֹ עַל פִּיו לְאַדֶּקוּלְאִין בֶּן הַדִּימָה וְלִמְּדוֹ הַתּוֹרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב דִכְתִיב (דברים ד, ט): פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ, דְּבָרִים שֶׁרָאוּ עֵינֶיךָ, אֵיךְ הָיָה הַדִּבּוּר מְדַבֵּר עִמָּךְ, דָּבָר אַחֵר, פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים, שְׁנֵי דִבּוּרִים שָׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר טַעֲמוֹן דְּרַבָּנִין אַחַר כָּל הַדִּבְּרוֹת כְּתִיב (שמות כ, טז): דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה, מָה עֲבַד לָהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי פָּלִיג שֶׁאֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה, אוֹ אֵינוֹ מְדַבֵּר דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה אֶלָּא לְאַחַר שְׁנַיִם וּשְׁלשָׁה דִבְּרוֹת, רַבִּי עֲזַרְיָה וְרַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי תְּפִיסוּ שִׁיטָתֵיהּ, אָמְרֵי כְּתִיב (דברים לג, ד): תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה, כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה מִצְווֹת הֲוֵי, בְּגִימַטְרִיָּא תּוֹרָה עוֹלָה שֵׁשׁ מֵאוֹת וְאַחַת עֶשְׂרֵה מִצְווֹת, דִּבֶּר עִמָּנוּ משֶׁה, בְּרַם אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ לֹא שָׁמַעְנוּ מִפִּי משֶׁה אֶלָּא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֱוֵי: יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ. וְכֵיצַד הָיָה הַדִּבּוּר יוֹצֵא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי וְרַבָּנָן, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר מְלַמֵּד שֶׁהָיָה הַדִּבּוּר יוֹצֵא מִימִינוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׂמֹאלָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְחוֹזֵר וְעוֹקֵף אֶת מַחֲנֶה יִשְׂרָאֵל שְׁמוֹנָה עָשָׂר מִיל עַל שְׁמוֹנָה עָשָׂר מִיל וְחוֹזֵר וּמַקִּיף מִימִינָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לִשְׂמֹאלוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבְּלוֹ מִימִינוֹ וְחוֹקְקוֹ עַל הַלּוּחַ, וְקוֹלוֹ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (תהלים כט, ז): קוֹל ה' חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ. וְרַבָּנִין אָמְרִין וְכִי יֵשׁ שְׂמֹאל לְמַעְלָה וַהֲלֹא כְתִיב (שמות טו, ו): יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ ה', אֶלָּא הַדִּבּוּר הָיָה יוֹצֵא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִימִינוֹ לִימִינָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְחוֹזֵר וְעוֹקֵף אֶת מַחֲנֶה יִשְׂרָאֵל שְׁמוֹנָה עָשָׂר מִיל עַל שְׁמוֹנָה עָשָׂר מִיל, וְחוֹזֵר וּמַקִּיף מִימִינָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לִימִינוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבְּלוֹ מִימִינוֹ וְחוֹקְקוֹ עַל הַלּוּחַ, וְקוֹלוֹ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: קוֹל ה' חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה שָׁנָה לִי רַבִּי חֶלְבּוֹ, הַדִּבּוּר עַצְמוֹ הָיָה נֶחְקַק מֵאֵלָיו, וּכְשֶׁהוּא נֶחְקַק הוֹלֵךְ קוֹלוֹ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: קוֹל ה' חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ. אָמַרְתִּי לְרַבִּי חֶלְבּוֹ וְהָא כְתִיב (שמות לא, יח): כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים, אָמַר לִי חָנוֹקָה סְבַרְתְּ לְחָנְקֵנִי, אֲמָרִית לֵיהּ וּמַהוּ דֵין דִּכְתִיב: לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים, אָמַר לִי כְּתַלְמִיד שֶׁהוּא כּוֹתֵב וְרַבּוֹ מְיַשֵּׁב עַל יָדוֹ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וְרַבָּנִין, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר שְׁנֵי דִבְּרוֹת שָׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, וְלֹא כָּל הַנְּשִׁיקוֹת. וְרַבָּנִין אָמְרִין כָּל הַדִּבְּרוֹת שָׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי טַעֲמוֹן דְּרַבָּנִין דִּכְתִיב: וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה, מָה עֲבֵיד לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁע בֶּן לֵוִי פָּלִיג שֶׁאֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה, אוֹ אֵינוֹ מְדַבֵּר דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה אֶלָּא אַחַר שְׁנַיִם וּשְׁלשָׁה דִּבְּרוֹת, רַבִּי עֲזַרְיָה וְרַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי תָּפְשֵׂי שִׁיטָתֵיהּ, אָמְרֵי כְּתִיב (דברים לג, ד): תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה, כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה מִצְווֹת הֲוֵי, תּוֹרָה בְּגִימַטְרִיָּה עוֹלֶה כְּמִנְיַן תרי"א מִצְווֹת דִּבֵּר עִמָּנוּ משֶׁה, בְּרַם אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ, לֹא דִּבֵּר עִמָּנוּ משֶׁה אֶלָּא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמַעְנוּם.

(ג) רַבִּי יוֹחָנָן פָּתַר קְרָיָה בְּיִשְׂרָאֵל בְּשָׁעָה שֶׁעָלוּ לְהַר סִינַי, לְמֶלֶךְ שֶׁמְּבַקֵּשׁ לִקַּח לוֹ אִשָּׁה בַּת טוֹבִים וּבַת גְּנוּסִים, שָׁלַח אֶצְלָהּ שָׁלִיחַ, דִּבֶּר לָהּ, אָמְרָה אֵינִי כְּדָאִית לְשִׁפְחָתוֹ אֶלָּא רְצוֹנִי לִשְׁמֹעַ מִפִּיו, כֵּיוָן שֶׁחָזַר אוֹתוֹ הַשָּׁלִיחַ אֶל הַמֶּלֶךְ הָיוּ פָּנָיו שׂוֹחֲקוֹת וְשִׂיחוֹתָיו אֵינָן נִשְׁמָעוֹת לַמֶּלֶךְ, הַמֶּלֶךְ שֶׁהָיָה פִּקֵּחַ אָמַר זֶה פָּנָיו שׂוֹחֲקוֹת, דּוֹמֶה שֶׁקִּבְּלָה עָלֶיהָ וְשִׂיחוֹתָיו אֵינָן נִשָׁמָעוֹת לִי, דּוֹמֶה שֶׁאָמְרָה רְצוֹנִי לִשְׁמֹעַ מִפִּיו. כָּךְ יִשְׂרָאֵל הִיא בַּת טוֹבִים, הַשָּׁלִיחַ זֶה משֶׁה, הַמֶּלֶךְ זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּשָּׁעָה הַהִיא (שמות יט, ח): וַיָּשֶׁב משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה', וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר (שמות יט, ט): וַיַּגֵּד משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה', אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט, ט): הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה', אָמַר לֵיהּ כָּךְ תָּבְעוּ, אָמַר לֵיהּ וּשְׁמָעוּן לִמְיַינוֹקָא מַה דְּהוּא בָּעֵי, רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר מַתְלָא אָמַר דִּנְכֵית לֵיהּ חִיוְיָא חַבְלָא מַדְחֵיל לֵיהּ, כָּךְ אָמַר משֶׁה, אֶתְמוֹל עַל יְדֵי שֶׁאָמַרְתִּי לוֹ (שמות ד, א): וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי, נָטַלְתִּי אֶת שֶׁלִּי מִתַּחַת יְדֵיהֶם, עַכְשָׁיו מָה אֲנִי עוֹשֶׂה לָהֶם, תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, כָּךְ תָּבְעוּ, אָמְרוּ, רְצוֹנֵנוּ לִרְאוֹת כְּבוֹד מַלְכֵּנוּ. רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי גָּלוּי הָיָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁעֲתִידִים יִשְׂרָאֵל לְהָמִיר כְּבוֹדוֹ בְּאַחֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קו, כ): וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם, שֶׁא יְהוּ אוֹמְרִים אִלּוּ הֶרְאָנוּ אֶת כְּבוֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ, הָיִינוּ מַאֲמִינִים לוֹ, וְעַכְשָׁו שֶׁלֹא הֶרְאָנוּ כְּבוֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ, אֵין אָנוּ מַאֲמִינִים לוֹ, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (תהלים קמג, ב): וְאַל תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט אֶת עַבְדֶּךָ.

(ד) רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי יוּדָא בַּר רַבִּי סִימוֹן וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל (שמות כ, ב): אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, נִתְקַע תַּלְמוּד תּוֹרָה בְּלִבָּם, וְהָיוּ לְמֵדִים וְלֹא הָיוּ מְשַׁכְּחִין, בָּאוּ אֵצֶל משֶׁה וְאָמְרוּ: משֶׁה רַבֵּנוּ, תֵּעָשֶׂה אַתְּ פְּרוֹזְבְּיוֹן שָׁלִיחַ בֵּינוֹתֵינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ, טז): דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה (דברים ה, כב): וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת, וּמָה הֲנָיָיה יֵשׁ בַּאֲבֵדָה שֶׁלָּנוּ, חָזְרוּ לִהְיוֹת לְמֵדִים וְשׁוֹכְחִים, אָמְרוּ: מַה מּשֶׁה בָּשָׂר וָדָם עוֹבֵר, אַף תַּלְמוּדוֹ עוֹבֵר, מִיָּד חָזְרוּ בָּאוּ לָהֶם אֶל משֶׁה, אָמְרוּ לוֹ: משֶׁה רַבֵּנוּ לְוַאי יִגָּלֶה לָנוּ פַּעַם שְׁנִיָּה, לְוַאי יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, לְוַאי יִתָּקַע תַּלְמוּד תּוֹרָה בְּלִבֵּנוּ כְּמוֹת שֶׁהָיָה. אָמַר לָהֶם: אֵין זוֹ עַכְשָׁיו אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לא, לב): וְנָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֳּבֶנָּה, רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל (שמות כ, ג): לֹא יִהְיֶה לְךָ, נֶעֱקַר מִלִּבָּם יֵצֶר הָרָע, בָּאוּ אֵצֶל משֶׁה אָמְרוּ לוֹ: משֶׁה רַבֵּנוּ תֵּעָשֶׂה אַתְּ פְּרוֹזְבְּיוֹן שָׁלִיחַ בֵּינוֹתֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה, וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת, וּמָה הֲנָיָיה יֵשׁ בַּאֲבֵדָה שֶׁלָּנוּ, מִיָּד חָזַר יֵצֶר הָרָע לִמְקוֹמוֹ, חָזְרוּ עַל משֶׁה וְאָמְרוּ לוֹ: משֶׁה רַבֵּנוּ לְוַאי יִגָּלֶה לָנוּ פַּעַם שֵׁנִי, הַלְּוַאי יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ. אָמַר לָהֶם אֵין זוֹ עַכְשָׁו אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא הוּא, דִּכְתִיב (יחזקאל לו, כו): וַהֲסִירֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם.

(ה) רַבִּי עֲזַרְיָה וְאַמְרֵי לָהּ רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא וְרַבָּנָן, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ מַרְתֵּף שֶׁל יַיִן, בָּא אֶחָד אוֹרֵחַ רִאשׁוֹן, מָזַג לוֹ אֶת הַכּוֹס וְנָתַן לוֹ, וּבָא הַשֵּׁנִי וּמָזַג לוֹ אֶת הַכּוֹס וְנָתַן לוֹ, כֵּיוָן שֶׁבָּא בְּנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, נָתַן לוֹ הַמַּרְתֵּף כֻּלּוֹ. כָּךְ אָדָם הָרִאשׁוֹן נִצְטַוָּה עַל שֶׁבַע מִצְווֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ב, טז): וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל, וַיְצַו, זוֹ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, הָאֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (הושע ה, יא): כִּי הוֹאִיל הָלַךְ אַחֲרֵי צָו. ה', זוֹ קִלְּלַת הַשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד, טז): וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת. אֱלֹהִים, אֵלּוּ הַדַּיָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב, ח): עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם. עַל הָאָדָם, זוֹ שְׁפִיכוּת דָּמִים, דִּכְתִיב (בראשית ט, ו): שֹׁפֵךְ דַם הָאָדָם. לֵאמֹר, זוֹ גִּלּוּי עֲרָיוֹת, דִּכְתִיב (ירמיה ג, א): לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ. מִכֹּל עֵץ הַגָּן, זֶה הַגָּזֵל, דִּכְתִיב (בראשית ג, יא): הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ. נֹחַ נִתּוֹסֵף לוֹ אֵבֶר מִן הַחַי, דִּכְתִיב (בראשית ט, ד): אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָּמוֹ. אַבְרָהָם, נִצְטַוָּה עַל הַמִּילָה. יִצְחָק, חִנְּכָהּ לִשְׁמוֹנָה יָמִים. יַעֲקֹב, עַל גִּיד הַנָּשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לב, לב): עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה. יְהוּדָה עַל הַיְבָמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לח, ח): וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ. יִשְׂרָאֵל אַכָּל מִצְווֹת עֲשֵׂה וּמִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא וְרַבָּנִין אָמְרִין לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה מְחַלֵּק אַפְסִינִיּוֹת לְלִגְיוֹנוֹתָיו עַל יְדֵי דֻּכָּסִין וְאִיפַּרְכִין וְאִיסְטְרַטְלִין, כֵּיוָן שֶׁבָּא בְּנוֹ נָתַן לוֹ מִיַּד לְיָד. רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה אוֹכֵל אִיפַסְטַלִין, כֵּיוָן שֶׁבָּא בְּנוֹ נָתַן לוֹ מִיַּד לְיָד. רַבָּנָן אָמְרֵי לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה אוֹכֵל חֲתִיכוֹת, כֵּיוָן שֶׁבָּא בְּנוֹ נָתַן לוֹ מִיַּד לְיָד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמְּנָעָהּ מִפִּיו וְנָתַן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ב, ו): כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה. רַבִּי אַבָּהוּ וְאַמְרֵי לָהּ רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר שְׁנֵי חֲבֵרִים שֶׁהָיוּ עֲסוּקִים בִּדְבַר הֲלָכָה, זֶה אוֹמֵר בֵּית אָב שֶׁל הֲלָכָה וְזֶה אוֹמֵר בֵּית אָב שֶׁל הֲלָכָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוּקְיוֹתְהוֹן עַל יָדִי. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר אֲפִלּוּ הֶבֶל הַיּוֹצֵא מִפִּיו, כְּמָה דְתֵימָא (איוב לה, טז): וְאִיּוֹב הֶבֶל יִפְצֶה פִּיהוּ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשּׁוּקְיוֹתְהוֹן עָלַי. וְרַבָּנָן אָמְרִין עֲתִידִין נַפְשֵׁיהוֹן שֶׁל אֵלּוּ לִנָּטֵל בִּנְשִׁיקָה. אָמַר רַבִּי עֲזַרְיָה מָצָאנוּ שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אַהֲרֹן לֹא נִטְּלָה אֶלָּא בִּנְשִׁיקָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר לג, לח): וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי ה' וַיָּמָת שָׁם. וְנַפְשׁוֹ שֶׁל משֶׁה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לד, ה): וַיָּמָת שָׁם משֶׁה עֶבֶד ה' עַל פִּי ה'. מִרְיָם מִנַּיִן, דִּכְתִיב (במדבר כ, א): וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, מַה שָּׁם שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן עַל פִּי ה', אַף כָּאן כֵּן, אֶלָּא שֶׁגְּנַאי לְפָרְשׁוֹ. וּשְׁאָר כָּל הַצַּדִּיקִים מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, אִם עָסַקְתָּ בְּדִבְרֵי תוֹרָה שֶׁשְֹּׂפָתֶיךָ מְנֻשָּׁקוֹת, סוֹף שֶׁהַכֹּל מְנַשְׁקִין לְךָ עַל פִּיךָ. דָּבָר אַחֵר, יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת, יְזַיְּנֵנִי, יְטַהֲרֵנִי, יְדַבְּקֵנִי, יִשָּׁקֵנִי, יְזַיְּנֵנִי, מִדִּכְתִיב (דברי הימים א יב, ב): נשְׁקֵי קֶשֶׁת מַיְמִינִים וּמַשְׂמִאלִים, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר נַחְמָן מָשְׁלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה כְּזַיִּן, מָה הַזַּיִּן הַזֶּה מִתְקַיֵּם לִבְעָלָיו בִּשְׁעַת מִלְחָמָה, כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה מִתְקַיֶּמֶת עִם מִי שֶׁעָמֵל בָּהֶן כָּל צָרְכָּן. רַבִּי חָנָא בַּר אַחָא מַיְיתֵי לָהּ מֵהָכָא (תהלים קמט, ו): רוֹמְמוֹת אֵל וגו', מָה הַחֶרֶב שֶׁהִיא אוֹכֶלֶת מִשְּׁנֵי צְדָדִים, כָּךְ תּוֹרָה נוֹתֶנֶת חַיִּים בָּעוֹלָם הַזֶּה וְחַיִּים לָעוֹלָם הַבָּא. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֶמְרָה בְּפֶה אַחַת נֶאֶמְרָה בְּפִיּוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר שְׁתֵּי תּוֹרוֹת נֶאֶמְרוּ, אֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בִּכְתָב. וְרַבָּנִין אָמְרִין שֶׁהֵן גּוֹזְרִין עַל הָעֶלְיוֹנִים וְעוֹשִׂין, עַל הַתַּחְתּוֹנִים וְעוֹשִׂין. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִיכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר טַעֲמוֹן דְּרַבָּנָן דִּכְתִיב (דברי הימים א כד, ה): כִּי הָיוּ שָׂרֵי קֹדֶשׁ וְשָׂרֵי הָאֱלֹהִים, שָׂרֵי קֹדֶשׁ אֵלּוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, (ישעיה מג, כח): וַאֲחַלֵּל שָׂרֵי קֹדֶשׁ. שָׂרֵי הָאֱלֹהִים, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב בְּהוֹן (תהלים פב, ו): אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם, שֶׁהֵן גּוֹזְרִין עַל הָעֶלְיוֹנִים וְעוֹשִׂין, עַל הַתַּחְתּוֹנִים וְעוֹשִׂין, כְּשֶׁהֵן עוֹשִׂין בְּטָהֳרָה. דָּבָר אַחֵר, יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, יְטַהֲרֵנִי כְּאָדָם שֶׁהוּא מַשִּׁיק שְׁנֵי גֵבִין זֶה אֶל זֶה וְהוּא מַדְבִּיקָן, כְּמָה דְתֵימָא (ישעיה לג, ד): כְּמַשַּׁק גֵּבִים שֹׁקֵק בּוֹ. דָּבָר אַחֵר, יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ. יִשָּׁקֵנִי, יַדְבִּיקֵנִי, הָאֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (יחזקאל ג, יג): וְקוֹל כַּנְפֵי הַחַיּוֹת מַשִּׁיקוֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ. דָּבָר אַחֵר, יִשָּׁקֵנִי, יוֹצִיא לִי קוֹל נְשִׁיקוֹת מִתּוֹךְ פִּיהוּ.

(ו) כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן, תַּמָּן תְּנֵינַן שָׁאַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, מִפְּנֵי מָה אָסְרוּ אֶת גְּבִינַת הַגּוֹיִם, אָמַר לוֹ מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּקֵיבַת נְבֵלָה. אָמַר לוֹ וַהֲלֹא קֵיבַת הָעוֹלָה חֲמוּרָה מִקֵּיבַת נְבֵלָה וְאָמְרוּ כֹּהֵן שֶׁדַּעְתּוֹ יָפָה שוֹרְפָהּ חַיָּה, וּמַה שֹּׂוֹרְפָה חַיָּה, גָּמִיעַ לָהּ, וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ עָשׂוּ אוֹתָהּ כְּשׁוֹתֶה בְּכוֹס מְזֹהָם, לֹא נֶהֱנֶה וְלֹא מוֹעֵל. אָמַר לוֹ אִם כֵּן לָמָּה לֹא אֲסָרוּהָ בַּהֲנָיָה, וְהִשִֹּׂיאוֹ לְדָבָר אַחֵר, אָמַר לוֹ יִשְׁמָעֵאל אָחִי הֵיאַךְ אַתָּה קוֹרֵא כִּי טוֹבִים דּוֹדֶיךָ מִיָּיִן אוֹ דּוֹדַיִּךְ מִיָּיִן. אָמַר לוֹ אֵין הַדָּבָר כָּךְ שֶׁהֲרֵי חֲבֵרוֹ בָּא לִמֵּד עָלָיו כֵּן, לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים. וְלָמָּה לֹא גִּלָּה לוֹ, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן מִפְּנֵי שֶׁבְּקָרוֹב אֲסָרוּהָ, וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל הָיָה קָטָן. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא וְרַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, כְּתִיב (משלי כז, כו): כְּבָשִׂים לִלְבוּשֶׁךָ, כְּבָשִׁים כְּתִיב, בְּשָׁעָה שֶׁתַּלְמִידֶיךָ קְטַנִּים, תִּהְיֶה מְכַבֵּשׁ לִפְנֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה, הִגְדִּילוּ וְנַעֲשׂוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, תְּהִי מְגַלֶּה לָהֶם סִתְרֵי תּוֹרָה. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי (שמות כא, א): וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם, מַה שִֹּׂימָה זוֹ אֵינָה נִגְלֵית לְכָל אָדָם, כָּךְ הֵן דִּבְרֵי תוֹרָה. רַבִּי הוּנָא בָּעֵי וְרַבִּי חָמָא בַּר עוּקְּבָא מַקְשֵׁי אִם לְהַפְלִיגוֹ הָיָה מְבַקֵּשׁ הָיָה לוֹ לְהַפְלִיגוֹ מֵחֲמִשָּׁה הַכְרָעוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, וְאֵלּוּ הֵן (בראשית ד, ז): שְׂאֵת, (בראשית מט, ז): אָרוּר, (שמות יז, ט): מָחָר, (שמות כה, לד): מְשֻׁקָּדִים, (דברים לא, טז): וְקָם. הֲלֹא אִם תֵּטִיב שְׂאֵת, אוֹ שְׂאֵת אִם לֹא תֵטִיב. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא אִית לִי חוֹרֵי (בראשית לד, ז): וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָֹּׂדֶה כְּשָׁמְעָם, אוֹ כְּשָׁמְעָם בָּאוּ מִן הַשָֹּׂדֶה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק כְּתִיב (דברים ד, יד): וְאֹתִי צִוָּה ה', יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאָמַר לִי בֵּינִי לְבֵין עַצְמִי, וְיֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאָמַר לִי לוֹמַר לְבָנַי, אָמַר רַבִּי אִילָא יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁמַּשִּׁיקִין אוֹתָן עַל פֶּה, כֵּיצַד, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר (תהלים קיט, יא): בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (תהלים קיט, יג): בִּשְׂפָתַי סִפַּרְתִּי כֹּל מִשְׁפְּטֵי פִיךָ, בְּאֵי זֶה צַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי כְּתוּבִים הַלָּלוּ, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהָיָה עִירָא הַיָּאִירִי רַבּוֹ שֶׁל דָוִד קַיָּם, בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ, כֵּיוָן שֶׁנִּסְתַּלֵּק בִּשְׂפָתַי סִפַּרְתִּי.

(ז) דָּבָר אַחֵר, כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן, דִּבְרֵי תוֹרָה דּוֹמִין זֶה לָזֶה, דּוֹדִין זֶה לָזֶה, קְרוֹבִין זֶה לָזֶה, הָאֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (ויקרא כה, מט): אוֹ דֹּדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ. (ויקרא יא, לו): אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם שֶׁמַּכְשִׁירִין, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא, לח): וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע. שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, חֲבִיבִין דִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּדִבְרֵי תוֹרָה, מַה טַּעַם וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב. חַבְרַיָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, חֲבִיבִין דִּבְרֵי סוֹפְרִים מִדִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן. הָאוֹמֵר אֵין תְּפִלִּין לַעֲבוֹר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, פָּטוּר. ה' טוֹטָפוֹת, לְהוֹסִיף עַל דִּבְרֵי סוֹפְרִים, חַיָּב. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פָּזִי שָׁמַע לֵיהּ מִן הֲדָא, אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן אֲנִי הָיִיתִי בָּא בַּדֶּרֶךְ וְהִטֵּיתִי לִקְרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי וְסִכַּנְתִּי בְּעַצְמִי מִפְּנֵי הַלִּיסְטִין. אַתְּ חָמֵי אִם לֹא קָרָא הָיָה עוֹבֵר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה בִּלְבָד, עַכְשָׁו שֶׁקָּרָא נִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, הֱוֵי חֲבִיבִין דִּבְרֵי סוֹפְרִים מִדִּבְרֵי תוֹרָה. רַבִּי חֲנִינָא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַדָּא בְּשֵׁם רַבִּי תַּנְחוּם בַּר אַחָא אָמַר, וַחֲמוּרִים מִדִּבְרֵי תוֹרָה וּנְבוּאָה, כְּתִיב (מיכה ב, ו): אַל תַּטִּפוּ יַטִּיפוּן, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁשָּׁלַח פְּלָמַנְטְרִין שֶׁלּוֹ לִמְדִינָה, עַל אֶחָד מֵהֶן כָּתַב, אִם מַרְאֶה לָכֶם חוֹתָמִי וְסֵימַנְטְרִין שֶׁלִּי הַאֲמִינוּ לוֹ, וְאִם לָאו אַל תַּאֲמִינוּ לוֹ. וְעַל אֶחָד מֵהֶם כָּתַב אֲפִלּוּ אֵינוֹ מַרְאֶה לָכֶם חוֹתָמִי וְסֵימַנְטְרִין שֶׁלִּי, הַאֲמִינוּ לוֹ. כָּךְ בְּדִבְרֵי נְבוּאָה, כְּתִיב (דברים יג, ב): כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים כְּתִיב (דברים יז, יא): עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, אֲשֶׁר תּוֹרְךָ הַתּוֹרָה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר תֹּאמַר, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ. לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל, עַל הַיָּמִין שֶׁהוּא יָמִין וְעַל הַשְֹּׂמֹאל שֶׁהוּא שְׂמֹאל, שְׁמַע לָהֶם, וַאֲפִלּוּ שֶׁיֹּאמְרוּ לְךָ עַל הַיָּמִין שֶׁהוּא שְׂמֹאל וְעַל הַשְֹּׂמֹאל שֶׁהוּא יָמִין.

(ח) דָּבָר אַחֵר, כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן, נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה בְּמַיִם, בְּיַיִן, בְּשֶׁמֶן, בִּדְּבַשׁ וְחָלָב. בְּמַיִם (ישעיה נה, א): הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם, מַה מַּיִם מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, דִּכְתִיב (תהלים קלו, ו): לְרֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם, כָּךְ תּוֹרָה מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב יא, ט): אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ. מַה מַּיִם חַיִּים לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ד, טו): מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים, כָּךְ תּוֹרָה חַיִּים לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד, כב): כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם, וּכְתִיב (ישעיה נה, א): לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ. מַה מַּיִם מִן הַשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה י, יג): לְקוֹל תִּתּוֹ הֲמוֹן מַיִם בַּשָּׁמַיִם, כָּךְ תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ, יט): כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם. מָה הַמַּיִם בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט, ג): קוֹל ה' עַל הַמָּיִם, כָּךְ תּוֹרָה בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט, טז): וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים. מָה הַמַּיִם מְשִׁיבִין הַנֶּפֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים טו, יט): וַיִּבְקַע אֱלֹהִים אֶת הַמַּכְתֵּשׁ אֲשֶׁר בַּלֶּחִי וגו', כָּךְ תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יט, ח): תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ. מָה הַמַּיִם מְטַהֲרִים אֶת הָאָדָם מִטֻּמְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לו, כה): וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם, כָּךְ תּוֹרָה מְטַהֶרֶת הַטָּמֵא מִטֻּמְאָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יב, ז): אִמְרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת. וּמַה הַמַּיִם מְטַהֲרִים הַגּוּף, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד, ט): וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם, כָּךְ תּוֹרָה מְטַהֶרֶת הַגּוּף, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט, קמ): צְרוּפָה אִמְרָתְךָ מְאֹד. וּמַה מַּיִם מְכַסִּים עֶרְוָתוֹ שֶׁל יָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה יא, ט): כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים, כָּךְ תּוֹרָה מְכַסָּה עֶרְוָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי י, יב): וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה. וּמַה מַּיִם יוֹרְדִין טִפִּין טִפִּין וְנַעֲשׂוֹת נְחָלִים נְחָלִים, כָּךְ תּוֹרָה אָדָם לוֹמֵד שְׁתֵּי הֲלָכוֹת הַיּוֹם וּשְׁתַּיִם לְמָחָר עַד שֶׁנַּעֲשָׂה כְּנַחַל נוֹבֵעַ. מַה מַּיִם אִם אֵין אָדָם צָמֵא אֵינָהּ עֲרֵבָה בְּגוּפוֹ, כָּךְ תּוֹרָה אִם אֵין אָדָם עָיֵף בָּהּ, אֵינָהּ עֲרֵבָה בְּגוּפוֹ. וּמָה הַמַּיִם מַנִּיחִין מָקוֹם גָּבוֹהַּ וְהוֹלְכִים בְּמָקוֹם נָמוּךְ, כָּךְ תּוֹרָה מַנַּחַת מִי שֶׁדַּעְתּוֹ גְּבוֹהָה עָלָיו, וּמִדַּבֶּקֶת בְּמִי שֶׁדַּעְתּוֹ נְמוּכָה עָלָיו. וּמַה מַּיִם אֵין מִתְקַיְּמִין בִּכְלֵי כֶסֶף וְזָהָב אֶלָּא בַּיָּרוּד שֶׁבַּכֵּלִים, כָּךְ תּוֹרָה אֵין מִתְקַיֶּמֶת אֶלָּא בְּמִי שֶׁעוֹשֶׂה עַצְמוֹ כִּכְלִי חֶרֶס. וּמַה מַּיִם אֵין אָדָם גָּדוֹל מִתְבַּיֵּשׁ לוֹמַר לְקָטָן הַשְׁקֵנִי מַיִם, כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה אֵין הַגָּדוֹל מִתְבַּיֵּשׁ לוֹמַר לְקָטָן לַמְדֵנִי פֶּרֶק אֶחָד, דָּבָר אֶחָד, אוֹ פָּסוּק אֶחָד, וַאֲפִלּוּ אוֹת אַחַת. וּמַה מַּיִם כְּשֶׁאֵין אָדָם יוֹדֵעַ לָשׁוּט בָּהֶן סוֹף שֶׁהוּא מִתְבַּלֵּעַ, כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה, אִם אֵין אָדָם יוֹדֵעַ לָשׁוּט בָּהֶן וּלְהוֹרוֹת בָּהֶן, סוֹף שֶׁהוּא מִתְבַּלֵּע. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא דְּקֵיסָרִין, מָה הַמַּיִם נִמְשָׁכִין לְגַנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וּלְבָתֵּי כִּסְאוֹת וּמֶרְחֲצָאוֹת, יָכוֹל אַף דִּבְרֵי תוֹרָה כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר (הושע יד, י): כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה'. אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר עוּקְבָא, מָה הַמַּיִם מְגַדְּלִין אֶת הַצְּמָחִים, כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה מְגַדְּלִין אֶת כָּל מִי שֶׁהוּא עָמֵל בָּהֶן כָּל צָרְכָּן. אִי מָה הַמַּיִם מַבְאִישִׁים וּמַחְמִיצִים בַּקַּנְקַן אַף דִּבְרֵי תוֹרָה כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר יַיִן, מַה יַּיִן כָּל זְמַן שֶׁהוּא מִתְיַשֵּׁן בַּקַּנְקַן מִשְׁתַּבֵּחַ, כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה, כָּל זְמַן שֶׁהֵם מִתְיַשְּׁנִין בְּגוּפוֹ שֶׁל אָדָם הֵן מִשְׁתַּבְּחִין בִּגְדֻלָּה. אִי מָה הַמַּיִם אֵינָן נִכָּרִין בַּגּוּף אַף דִּבְרֵי תוֹרָה כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר יַיִן, מָה הַיַּיִן נִכָּר בַּגּוּף, כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה נִכָּרִין בַּגּוּף וּמְרַמְּזִין וּמַרְאִין בְּאֶצְבַּע וְאוֹמֵר זֶה הוּא תַּלְמִיד חָכָם. אִי מָה הַמַּיִם אֵין מְשַׂמְּחִין אֶת הַלֵּב יָכוֹל אַף דִּבְרֵי תוֹרָה כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר יַיִן, מַה יַּיִן מְשַׂמֵּחַ אֶת הַלֵּב, דִּכְתִיב (תהלים קד, טו): וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ, כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה מְשַׂמְּחִין הַלֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יט, ט): פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב. אִי מָה הַיַּיִן פְּעָמִים שֶׁהוּא רַע לָרֹאשׁ וְלַגּוּף, יָכוֹל אַף דִּבְרֵי תוֹרָה כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר שֶׁמֶן, מַה שֶּׁמֶן מְעַדֵּן הָרֹאשׁ וְהַגּוּף, כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה מְעַדְּנִים הָרֹאשׁ וְהַגּוּף, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט, קה): נֵר לְרַגְלִי דְּבָרֶךָ. אִי מָה הַשֶּׁמֶן מַר מִתְּחִלָּתוֹ וּמָתוֹק בְּסוֹפוֹ, יָכוֹל אַף דִּבְרֵי תוֹרָה כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר דְּבַשׁ וְחָלָב, מָה הֵם מְתוּקִין אַף דִּבְרֵי תוֹרָה מְתוּקִין, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יט, יא): וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ, אִי מַה דְּבַשׁ יֵשׁ בּוֹ קְצֵרִים, יָכוֹל אַף דִּבְרֵי תוֹרָה כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר חָלָב, מָה חָלָב נָקִי אַף דִּבְרֵי תוֹרָה נְקִיִּים, דִּכְתִיב (איוב כח, יז): לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוֹכִית. אִי מָה חָלָב תָּפֵל, יָכוֹל אַף דִּבְרֵי תוֹרָה כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר דְּבַשׁ וְחָלָב, מַה דְּבַשׁ וְחָלָב כְּשֶׁמְעֹרָבִים זֶה בָּזֶה אֵין מַזִּיקִין הַגּוּף, כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג, ח): רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶךָ, (משלי ד, כב): כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם. דָּבָר אַחֵר, כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ, אֵלּוּ הָאָבוֹת. מִיָּיִן, אֵלּוּ הַנְּשִׂיאִים. דָּבָר אַחֵר, כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ, אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת. מִיָּיִן, אֵלּוּ הַנְּסָכִים. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא אִלּוּ הָיָה יוֹדֵעַ משֶׁה מָה הַקָּרְבָּנוֹת חֲבִיבִין בְּשָׁעָה שֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל לְאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, הָיָה מַקְרִיב כָּל קָרְבָּנוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, אֶלָּא רָץ לוֹ לִזְכוּת אָבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, יג): זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ. דָּבָר אַחֵר, כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל. מִיָּיִן, אֵלּוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם, י' עֲשָׂרָה, י' עֲשָׂרָה, נ' חֲמִשִּׁים, שִׁבְעִים אֻמּוֹת. לְלַמֶּדְךָ שֶׁחֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹתֵר מִכָּל הָאֻמּוֹת.

(1) “Let him kiss me with the kisses of his mouth, for your love is better than wine” (Song of Songs 1:2).
“Let him kiss me with the kisses of his mouth,” where was it stated? Rabbi Ḥinena bar Pappa said: It was stated at the sea, as it is stated: “To a mare in Pharaoh’s chariots [I have likened you my love]” (Song of Songs 1:9).
Rabbi Yuda ben Rabbi Simon said: It was stated at Sinai, as it is stated: “The song of songs” [hashirim]; the song that was recited by the singers [hashorerim], as it is stated: “First the singers [hasharim] and then the musicians” (Psalms 68:26).63This psalm is understood as referring to the giving of the Torah, and therefore the fact that the verse “let him kiss me” is introduced as a song indicates that it was stated at the giving of the Torah. It was taught in the name of Rabbi Natan: The Holy One blessed be He in the glory of His greatness recited it, as it is stated: “The song of songs that is Solomon’s [lishlomo]”—the King [of Whom it may be stated that] peace [shalom] is His.” Rabban Gamliel says: The ministering angels recited it;64At the giving of the Torah. “the song of songs,” the song that was recited by the supernal singers [sharim]. Rabbi Yoḥanan said: It was stated in Sinai, as it is stated: “Let him kiss me from the kisses of his mouth.”65This is where the Holy One blessed be He spoke to the Israelites with His mouth.
Rabbi Meir says: It was stated in the Tent of Meeting, and he derives it from this verse: “Awake, north, and come, south, [blow upon my garden, that its spices will spread. Let my beloved come to his garden and eat his delicious fruits]” (Song of Songs 4:16). “Awake, north,” this is the burnt offering that is slaughtered in the north [side of the Temple Courtyard]; “and come, south,” this is the peace offering that is slaughtered in the south. “Blow upon my garden,” this is the Tent of Meeting; “its spices will spread,” this is the incense of the spices. “Let my beloved come to his garden,” this is the Divine Presence; “and eat his delicious fruits,” these are the offerings.
The Rabbis say: [It was stated] in the Permanent House [the Temple]. The Rabbis, too, derive it from this verse. “Awake, north,” this is the burnt offering that is slaughtered in the north; “and come, south,” this is the peace offering that is slaughtered in the south. “Blow upon my garden,” this is the Permanent House; “its spices will spread,” this is the incense of the spices. “Let my beloved come to his garden,” this is the Divine Presence; “and eat his delicious fruits,” these are the offerings. The Rabbis say that all the others, too, all of it was stated regarding the Eternal House.66The verses preceding Song of Songs 4:16 also refer to the Temple. Rabbi Aḥa said: The verse of “a canopy bed” (Song of Songs 3:9) and those that follow it. The Rabbis67Those who interpret Song of Songs 3:9–4:16 as referring to the Tabernacle rather than the Temple. render it an introduction to: “It was on the day that Moses concluded [setting up the Tabernacle]” (Numbers 7:1).68See Bemidbar Rabba 12:4 and Shir HaShirim Rabba 3:9.
In the opinion of Rabbi Ḥinena bar Pappa, who said that it was stated at the sea, [Israel said:] Let Him rest the Divine Spirit upon us and we will recite many songs.69This is the meaning of the verse “Let him kiss me with the kisses of his mouth.” In the opinion of Rabban Gamliel, who said the ministering angels stated it, [they were saying:] Let Him give us of the kisses that He kissed his children.70May God show us the affection He has shown Israel through the giving of the Torah. In the opinion of Rabbi Meir, who said it was stated at the Tent of Meeting, [the meaning is:] Let Him send down fire and receive His offerings. In the opinion of Rabbi Yoḥanan, who said it was stated at Sinai, [the meaning is:] Let Him give us kisses from inside His mouth.71Let Him give us more mitzvot and share deep insights into the Torah. That is what is written: “Let him kiss me with the kisses of his mouth.”

(2) Another matter, “let him kiss me with the kisses of his mouth,” Rabbi Yoḥanan said: An angel would take the utterance from before the Holy One blessed be He,72This is referring to the Ten Commandments. each and every utterance, and circulate them before each and every Israelite and say to him: ‘Do you accept this utterance upon yourself? There are such and such laws in it, there are such and such punishments in it, there are such and such decrees in it, and so many commandments, and so many a fortiori inferences, there are such and such rewards in it.’ The Israelite would say to him: ‘Yes.’ [The angel] would then say to him: ‘Do you accept the divinity of the Holy One blessed be He?’ And he would say to him: ‘Yes, yes.’ Immediately he would kiss him on his mouth; that is what is written: “You have been shown in order to know [that the Lord, He is God]” (Deuteronomy 4:35), by means of an agent.
The Rabbis say: The utterance itself would circulate before each and every Israelite, and say to him: ‘Do you accept me upon yourself? There are such and such commandments in me, there are such and such laws in me, there are such and such punishments in me, there are such and such decrees in me, there are such and such commandments in me, and there are such and such a fortiori inferences in me, there are such and such rewards in me.’ He would say to it: ‘Yes, yes.’ Immediately, the utterance would kiss him on his mouth, [and it would appear] as a scholar and teach him Torah. That is what is written: “Lest you forget the matters that your eyes saw” (Deuteronomy 4:9). Matters [devarim] that your eyes saw; how the utterance [dibur] would speak to you.
Another matter, “lest you forget the matters,” Israel heard two commandments from the mouth of the Holy One blessed be He. Rabbi Yehoshua ben Levi said: The reason of the Rabbis is that after all the commandments,73After the Ten Commandments were given at Sinai. it is written: “You speak with us and we will hear” (Exodus 20:16).74The Israelites said this to Moses. The implication is that until that time, God himself had been speaking to them. What does Rabbi Yehoshua ben Levi do with it? He disagrees, because there is no chronological order in the Torah. Perhaps “you speak with us and we will hear” was stated only after two or three commandments.
Rabbi Azarya – Rabbi Yehuda ben Rabbi Simon, in the name of Rabbi Yehoshua ben Levi, adopted his approach – said: It is written: “Moses commanded us the Torah” (Deuteronomy 33:4). The whole Torah in its entirety is six hundred and thirteen commandments. In terms of numerical value, Torah totals six hundred and eleven mitzvot,75The word Torah is spelled tav, which is four hundred, vav, which is six, resh, which is two hundred, and heh, which is five, for a total of six hundred and eleven. which Moses spoke to us; however, anokhi and lo yihye lekha76The first two of the Ten Commandments. we did not hear from the mouth of Moses, but rather, from the mouth of the Holy One blessed be He; that is: “Let him kiss me with the kisses of his mouth.”
How did the utterance emerge from the mouth of the Holy One blessed be He? Rabbi Shimon ben Yoḥai and the Rabbis, Rabbi Shimon ben Yoḥai says: It teaches that the utterance would emerge from the right of the Holy One blessed be He, to the left of Israel, and then circumvent the Israelite camp, which was eighteen mil by eighteen mil and then circumvent from the right of Israel to the left of the Holy One blessed be He. The Holy One blessed be He would receive it in His right and inscribe it on the tablet,77The utterance is portrayed as emerging from God’s right side, encircling the Israelite camp, and returning to God’s left side, from which it would be passed to His right side and He would engrave it. and its sound carried from one end of the earth to the other, to uphold what is stated: “The voice of the Lord hews flames of fire” (Psalms 29:7).
The Rabbis say: Is there a left side On High? But is it not written: “Your right, Lord, is glorious in strength; Your right hand, Lord” (Exodus 15:6)?78The left hand represents the attribute of justice, but at the time of the giving of the Torah, and at the time of the splitting of the sea, which is the context of this verse, God acted purely with the attribute of mercy (Maharzu). Rather, the utterance would emerge from the mouth of the Holy One blessed be He, from His right to the right of Israel, and then circumvent the Israelite camp, eighteen mil by eighteen mil, and then circumvent from the right of Israel to the right of the Holy One blessed be He.79Thus, the utterance encircled the Israelite camp from behind and in front, before returning to God’s right side. The Holy One blessed be He would receive it in His right hand and inscribe it on the tablet, and its sound carried from one end of the earth to the other, to uphold what is stated: “The voice of the Lord hews flames of fire” (Psalms 29:7).
Rabbi Berekhya said: Rabbi Ḥelbo taught me: The utterance itself was inscribed on its own, and when it was inscribed its sound went from one end of the earth to the other, as it is stated: “The voice of the Lord hews flames of fire” (Psalms 29:7). I said to Rabbi Ḥelbo: ‘But is it not written: “Written with the finger of God”’ (Exodus 31:18)? He said to me: ‘Strangler, did you think to strangle me?’80Do you think to refute me with proof from an explicit verse? I said to him: ‘What, then, is [the meaning of] what is written: “Tablets of stone written with the finger of God”?’ He said to me: ‘Like a student who is writing and his master steadies his hand.’
Rabbi Yehoshua ben Levi and the Rabbis, Rabbi Yehoshua says: Israel heard two commandments from the mouth of the Holy One blessed be He: Anokhi and lo yihye lekha; that is what is written: “Let him kiss me with the kisses [mineshikot] of his mouth” and not all of the kisses.81The term mineshikot can be translated “some of the kisses.” The Rabbis say: Israel heard all the commandments from the mouth of the Holy One blessed be He. Rabbi Yehoshua of Sikhnin [said] in the name of Rabbi Levi: The reason of the Rabbis is as it is written: “They said to Moses, "You speak to us and we will hear” (Exodus 20:16).82This statement appears after the conclusion of all of the Ten Commandments. What does Rabbi Yehoshua ben Levi do with this [verse]? He disagrees because there is no chronological order in the Torah. Perhaps “you speak with us and we will hear” was stated after only two or three commandments.
Rabbi Azarya – Rabbi Yehuda ben Rabbi Simon in the name of Rabbi Yehoshua ben Levi adopted his approach – said: It is written: “Moses commanded us the Torah” (Deuteronomy 33:4). The whole Torah in its entirety is six hundred and thirteen commandments. In terms of numerical value, Torah totals six hundred and eleven mitzvot [that] Moses spoke to us; however, anokhi and lo yihye lekha we did not hear from the mouth of Moses, but rather, from the mouth of the Holy One blessed be He.

(3) Rabbi Yoḥanan interpreted the verse as regarding the Israelites when they ascended Mount Sinai.83Rabbi Yoḥanan interpreted the verse “let him kiss me with the kisses of his mouth” as referring to when the Israelites arrived at Mount Sinai before the giving of the Torah. [This is analogous] to a king who sought to take a wife, well-born and of distinguished lineage. He sent a messenger to her, who spoke to her [and proposed marriage]. She said: ‘I am not worthy to be even his maidservant;84This means she is agreeing to marry him. however, I wish to hear it from his mouth.’ When that messenger returned to the king his face was glad, but his conversation was not comprehensible to the king.85The messenger was glad that the woman had agreed to marry the king, but embarrassed to report that hearing the king’s proposal only from the messenger was insufficient for her, and therefore he did not clearly communicate her response. The king, who was clever, said: From the fact that his face is glad, apparently she accepted, but his conversation is not comprehensible to me, so apparently she said: I want to hear it from his mouth. So too, Israel is the well-born woman, the messenger is Moses, the king is the Holy One blessed be He. At that moment: “Moses returned the statement of the people to the Lord” (Exodus 19:8). Why, then, does the [next] verse state: “Moses related the statement of the people to the Lord” (Exodus 19:9)? Because it is stated: “Behold, I am coming to you in a thickness of cloud, so that the people will hear while I speak with you, and they will believe also in you forever. Moses related the statement of the people to the Lord” (Exodus 19:9).86In this verse God indicated that He would not speak directly to the people, but rather He would speak to Moses, and Moses would speak to the people. [Moses] said to Him: ‘This is what they demanded.’87Moses told God that the people wanted Him to speak directly to them. He said to [Moses]: ‘Does one listen to a baby [and give him] everything he asks?’ Rabbi Pinḥas [said] in the name of Rabbi Levi: The proverb says: One who was bitten by a snake, a rope frightens him. So too, Moses said: ‘Yesterday,88When God appeared to him at the burning bush. because I said to Him: “But they will not believe me (Exodus 4:1),” I received my just deserts through them; now what can I do for them?’89Moses had been punished previously for indicating to God that he thought they would not believe God had spoken to him. Therefore he was fearful of relaying their request for God to speak directly to them.
Rabbi Shimon ben Yoḥai taught: This is what they demanded: They said: ‘We wish to see the glory of our King.’ Rabbi Pinḥas [said] in the name of Rabbi Levi: It was revealed before the Holy One blessed be He that Israel is destined to exchange His glory for that of another, as it is stated: “They exchanged their glory” (Psalms 106:20). [God agreed to speak to them] so that they would not say: ‘Had He shown us His glory and His greatness, we would have believed in Him. Now that He did not show us His glory and His greatness, we do not believe in Him.’ [This is] to uphold what is stated: “Do not enter into judgment with your servant, [for no living man will be justified before You]” (Psalms 143:2).

(4) Rabbi Yudan in the name of Rabbi Yuda bar Rabbi Simon, Rabbi Yehuda, and Rabbi Neḥemya. Rabbi Yehuda says: At the moment that Israel heard: “I am the Lord your God” (Exodus 20:2), Torah study was affixed in their heart and they would study and would not forget. They came to Moses and said: ‘Moses our master, you become an intermediary between us, as it is stated: "You speak to us and we will hear” (Exodus 20:16), “Now, why shall we die? (Deuteronomy 5:22). What benefit would there be in our demise?’ They reverted to studying and forgetting. They said: ‘Just as Moses is flesh and blood and transient, so, too, his teaching is transient.’ Immediately, they returned and came to Moses and said to him: ‘Moses our master, if only He would appear to us a second time. If only “let him kiss me with the kisses of his mouth.” If only Torah study will be affixed in our heart as it was.’ He said to them: ‘This will not [happen] now, but [it will occur] in the future, as it is written: “I will place My Torah within them and on their heart I will write it”’ (Jeremiah 31:32).
Rabbi Neḥemya said: At the moment that Israel heard: “You shall not have [other gods before Me]” (Exodus 20:3), the evil inclination was uprooted from their heart. They came to Moses and said: ‘Moses our master, you become an intermediary between us, as it is stated: "You speak to us and we will hear” (Exodus 20:16). “Now, why shall we die? (Deuteronomy 5:22). What benefit would there be in our demise?’ Immediately, the evil inclination returned to its place. They returned and came to Moses and said to him: ‘Moses our master, if only He would appear to us a second time. If only “let him kiss me with the kisses of his mouth.”’ He said to them: ‘This will not [happen] now, but it [will occur] in the future, as it is written: “I will remove the stone heart from your flesh”’ (Ezekiel 36:26).

(5) Rabbi Azarya, and some say Rabbi Elazar, Rabbi Yosei ben Rabbi Ḥanina, and the Rabbis, Rabbi Elazar says: This is analogous to a king who had a wine cellar. One came, the first guest; he poured him a cup and gave it to him. The second came, and he poured him a cup and gave it to him. When the king’s son came, he gave him the entire cellar. So too, Adam, the first man, was commanded with seven commandments.90The commentaries write that the text should state “six commandments,” as the midrash goes on to list only six. This is also consistent with the text of Bereshit Rabba 16:6 (see Matnot Kehuna). That is what is written: “The Lord God commanded the man, saying: From all the trees in the Garden you shall eat” (Genesis 2:16). “He commanded [vaytzav],” this is [the prohibition against] idol worship, just as you say: “Because he willingly followed an order [tzav]” (Hosea 5:11).91In this verse, the prophet is expressing that the kingdom of Israel is oppressed because of the sin of idolatry. “The Lord,” this is [the prohibition against] blaspheming the name, as it is stated: “One who blasphemes the name of the Lord shall surely die” (Leviticus 24:16). “God [Elohim],” this is [the commandment to appoint] judges, as it is stated: “The statement of the two of them shall come to the judges [elohim]” (Exodus 22:8). “The man,” this is [the prohibition against] bloodshed, as it is written: “One who spills the blood of the man [by man shall his blood be shed]” (Genesis 9:6). “Saying,” these are forbidden sexual relations, as it is stated: “Saying: If a man divorces his wife and she goes from him [and becomes another man’s wife, may he return to her again?]” (Jeremiah 3:1). “From all the trees in the Garden,” this is robbery, as it is written: “[Did you eat] from the tree that I commanded you [not to eat?]” (Genesis 3:11).
Noah, [the prohibition against eating] a limb [detached] from a living animal was added for him, as it is written: “But flesh with its life, its blood [you shall not eat]” (Genesis 9:4). Abraham was commanded regarding circumcision. Isaac inaugurated it on the eighth day.92Isaac was the first to have been circumcised on the eighth day of his life (see Genesis 21:4). Jacob [was commanded] regarding the [prohibition against eating the] sciatic nerve, as it is stated: “Therefore, the children of Israel shall not eat the sciatic nerve” (Genesis 32:33). Judah [was commanded] regarding [levirate marriage with] a childless sister-in-law, as it is stated: “Judah said to Onan: Consort with your brother's wife, and consummate levirate marriage with her” (Genesis 38:8). [The children of] Israel [were commanded] regarding all the positive commandments and the negative commandments.
Rabbi Yosei ben Rabbi Ḥanina and the Rabbis say: This is analogous to a king who would distribute provisions to his troops by means of dukes, governors, and commanders. When his son came, he gave it to him directly.93Similarly, God gave the commandments to Adam and Noah without direct and public Divine revelation, but He gave the Torah to Israel with direct and public Divine revelation. Rabbi Yitzḥak says: This is analogous to a king who was partaking of fine pastry; when his son came, he gave it to him directly.94He shared the fine royal pastry with his son, and gave it to him directly. So too, God gave Israel the Divine Torah, and did so through direct revelation. The Rabbis say: This is analogous to a king who was partaking of slices [of food]; when his son came, he gave it to him directly.95The king gave his son a slice of food from his own plate. Some say that he took it from his mouth and gave it to him, as it is stated: “For the Lord grants wisdom; from His mouth are knowledge and understanding” (Proverbs 2:6).
Rabbi Abahu, and some say Rabbi Yehuda, and Rabbi Neḥemya, Rabbi Neḥemya said: [This is analogous to] two friends who were engaged in a halakhic matter. This one says the source of the halakha and that one says the source of the halakha.96Each one provided a source for his opinion as to the halakhic conclusion in the matter under discussion. The Holy One blessed be He says: ‘Their passion comes from Me.’97Their commitment to arrive at the true halakha is for the sake of Heaven, and therefore, are the words of the living God (see Eiruvin 13b). Rabbi Neḥemya explains the meaning of the phrase: “Let him kiss me [yishakeni] with the kisses of his mouth” as related to “their passion” [shukeyotehon]. Rabbi Yehuda said: Even the vanity that emerges from his mouth,98Even if those discussing the halakhic matter are mistaken in their analysis and claims. as it is stated: “Job opens his mouth in vanity” (Job 35:16), the Holy One blessed be He said: ‘His passion is from Me.’
The Rabbis say: The souls of these are destined to be taken with a kiss. Rabbi Azarya said: We find that the soul of Aaron was taken only with a kiss; that is what is written: “Aaron the priest ascended Mount Hor at the command of [al pi] God and he died there” (Numbers 33:38).99The midrash interprets the phrase al pi according to its literal meaning, such that the verse states “with the mouth of God,” meaning with a Divine kiss. From where is it derived that the soul of Moses [also departed with a kiss]? As it is stated: “Moses, servant of the Lord, died there…at the command of [al pi] God” (Deuteronomy 34:5). From where is it derived that [the soul of] Miriam [departed with a kiss]? As it is written: “Miriam died there” (Numbers 20:1). Just as “there” that is written below, was with the mouth of God, so, too, here, it is the same, but it is improper to state it explicitly.100Since the word “there” appears regarding the death of Moses, who died with a kiss, the use of the term “there” regarding the death of Miriam implies that she died in the same manner. However, the verse did not state this explicitly regarding Miriam because it would have been improper to indicate the kiss regarding a woman (see Bava Batra 17a). The rest of the righteous, from where is it derived? It is as it is stated: “Let him kiss me from the kisses of his mouth.” If you engaged in matters of Torah that kiss your lips, ultimately, everyone will kiss you on the mouth.101So too, God will collect your soul with a Divine kiss (Midrash HaMevoar).
Another matter, “let him kiss me [yishakeni] with the kisses”—He will arm me, He will purify me, He will cleave to me.102All of these are connoted by the word yishakeni, as the midrash will explain. Yishakeni, He will arm me, from what is written: “Armed [noshekei] with bows, right-handed and left-handed” (I Chronicles 12:2). Rabbi Shimon bar Naḥman said: Matters of Torah were likened to weapons. Just as these weapons serve their owners in times of war, so, too, matters of Torah serve one who exerts sufficient effort in their study. Rabbi Ḥana bar Aḥa cites it from here: “Exaltation of God [is in their throats, and a double-edged [pifiyot] sword is in their hand]” (Psalms 149:6); just as this sword cuts with both its edges,103It can thereby save the life of its owner on two planes. so too, Torah provides life in this world and life in the World to Come.
Rabbi Yehuda, Rabbi Neḥemya, and the Rabbis. Rabbi Yehuda says: The Torah that was stated by one mouth [peh] is stated by many mouths [piyot].104This is based on the verse from Psalms cited above, which compares Torah to a double-edged [pifiyot] sword. Originally it was stated to Israel by Moses, and then all of the children of Israel spoke about it. Similarly, throughout the generations, when a scholar teaches a Torah insight, it is later repeated by his students (Maharzu). Rabbi Neḥemya said: Two Torahs were stated, one oral and one written.105This is a continuation of the previous statement. The written Torah is stated in one matter, compared to one mouth, whereas the oral Torah, which was not given with one exact text, is communicated in different forms by different people. This is comparable to a plurality of mouths (Maharzu). The Rabbis say: They decree on the supernal, and they perform, on the earthly, and they perform.106The Sages have multiple mouths in the sense of multiple audiences, as the angels and human beings both observe their decrees. Rabbi Yehoshua of Sikhnin said in the name of Rabbi Levi: The reason of the Rabbis is as it is written: “As there were princes of sanctity and princes of God” (I Chronicles 24:5). “Princes of sanctity,” these are the ministering angels, as it is written: “I profaned the princes of sanctity” (Isaiah 43:28). “Princes of God, these are Israel, as it is written in their regard: “I said: You are divine” (Psalms 82:6), as they decree on the heavenly, and they perform, on the earthly, and they perform, when they conduct themselves in purity.
Another matter, “let him kiss me [yishakeni] with the kisses of his mouth”—let him purify me, like a person who causes two pools to meet [mashik] each other and unites them,107If there is not enough water in one or both of the pools to serve as a ritual bath, which purifies, joining them together can allow them to serve in this capacity. as it is stated: “Like the meeting [mashak] of cascading pools he joins it” (Isaiah 33:4).
Another matter, “let him kiss me [yishakeni] with the kisses of his mouth”—yishakeni, He will cleave to me, as it is stated: “The sound of the wings of the creatures would touch [mashikot] one another” (Ezekiel 3:13). Alternatively, “let him kiss me with the kisses of his mouth,” He will put forth for me the sound of kisses108He will speak to me lovingly. from His mouth.

(6) “…for your love is better than wine” (Song of Songs 1:2). We learned there (Mishna Avoda Zara 2:5): Rabbi Yishmael asked Rabbi Yehoshua as they were walking on the way: ‘Why did [the Sages] prohibit the cheese of the gentiles?’ [Rabbi Yehoshua] said to him: ‘Because they curdle it with the stomach contents of an animal carcass.’ He said to [Rabbi Yehoshua]: ‘But are the stomach contents of a burnt offering not more stringent than the stomach contents of an animal carcass, yet they said that a priest who is broad minded109He is not particular about what he eats. swallows it raw.’ What is, swallows it raw? He gulps it down. Rabbi Shimon ben Lakish said: They rendered it like a tainted cup; he may not benefit, but he is not liable for misuse of consecrated items.110Thus, if one eats the stomach contents of a consecrated animal, one is not liable for misuse of a consecrated item. This proves that it is not considered a food item, therefore its consumption is not a normal act of eating. Similarly, the stomach contents of an unslaughtered animal carcass should not be considered a food item, and should not render the cheese non-kosher. [Rabbi Yishmael] said to him:111In the mishna, this is stated as a response to a second explanation given by Rabbi Yehoshua for the prohibition of eating the cheese of gentiles: They curdle it in the stomach contents of animals that have been slaughtered as an idolatrous sacrifice. ‘If so, why did they not prohibit benefit from it?’ [Rabbi Yehoshua] diverted his attention to another matter. He said to him: ‘Yishmael, my brother, how do you read it? For Your love [dodekha] is better than wine, or your love [dodayikh] [is better] than wine?’112Do you think that the term “your love” is stated in the masculine form [dodekha], indicating that it is being stated by the woman, representing Israel, to the man, representing God, or is it stated in the feminine form [dodayikh], indicating that it is stated by the man, representing God, to the woman, representing Israel. Rabbi Yishmael answered that it is vocalized dodayikh, in the feminine. He said to him: ‘The matter is not so, as its counterpart teaches in its regard: “Your oils [shemanekha] have a goodly fragrance”’ (Song of Songs 1:3).113Just as this verse is in the masculine, so, too, the previous verse, which is the verse under discussion, is also in the masculine.
Why did he not reveal it to him?114Why did he divert his attention rather than answering his question? Rabbi Yonatan said: It is because they had prohibited it only recently,115When the Sages issue a decree, for the first year they do not reveal the reason behind it, so that people will accept the decree without questioning its rationale. and Rabbi Yishmael was young. Rabbi Shimon ben Ḥalafta and Rabbi Ḥagai in the name of Rabbi Shmuel bar Naḥman [said]: It is written: “Lambs [kevasim] will be for your garments” (Proverbs 27:26). Kevashim, concealed items, is written.116The word, as written, can be read either kevasim or kevashim. When your students are young, conceal matters of Torah from them. When they grow and become Torah scholars, reveal the secrets of Torah to them. Rabbi Shimon ben Yoḥai taught: “These are the ordinances that you shall place [tasim] before them” (Exodus 21:1), just as this treasure [sima] is not revealed to every person, the same is true of matters of Torah.
Rav Huna raised a question and Rabbi Ḥama bar Ukva posed a difficulty:117Some suggest that the text should read: Rav Huna, citing Rabbi Hama bar Ukva, posed a difficulty (Etz Yosef). If he sought to divert him, he should have diverted him from the five verses in the Torah that require resolution.118In each of these cases there are two phrases, and it is unclear whether a particular word which appears at the border of the two belongs to the first or second phrase. These are they: “se’et” (Genesis 4:7); “cursed” (Genesis 49:7);119Does “cursed” belong to the previous verse: “And with their will they hamstrung an ox that is cursed” or does it belong to the beginning of this verse: “Cursed is their wrath, as it is fierce”? “tomorrow” (Exodus 17:9);120Is it “Go out and battle Amalek tomorrow” or is it “Tomorrow I will stand at the top of the hill”? “crafted like almonds” (Exodus 25:34);121Is it “four cups crafted like almonds,” or is it “like almonds are its knobs and flowers”? “arise” (Deuteronomy 31:16).122Is it “you will lie with your ancestors and arise,” or is it “this people will arise and it will stray”? Is it, “if you do well you will receive forgiveness [se’et],” or is it “you will bear your sin [se’et] if you do not do well”? Rabbi Tanḥuma said: I have another: “The sons of Jacob came from the field when they heard” or “when they heard [the men were saddened] and they came from the field” (Genesis 34:7). Rabbi Yitzḥak said: It is written: “And the Lord commanded me” (Deuteronomy 4:14); there are matters that He said to me myself, and there are matters that He told me to say to my children.123Some matters of Torah are meant to publicized to all, and others are meant to be communicated only to those who are worthy. Rabbi Eila said: There are matters that one seals [meshikin]124This is derived from yishakeni. Rabbi Yehoshua raised this verse to Rabbi Yishmael in order to allude to the fact that not everything is meant to be publicized (Matnot Kehuna). in one’s mouth.
How so? One verse says: “I store Your saying in my heart, so as not to sin against You” (Psalms 119:11), and one verse says: “With My lips I have recounted all the ordinances of Your mouth” (Psalms 119:13). In what sense can both these verses coexist? Rather, as long as Ira HaYa’iri, David’s mentor, was alive, “I store Your saying in my heart”; when he departed, “with my lips I have recounted.”125David did not publicize halakhic matters during the lifetime of his teacher because a disciple is prohibited from issuing halakhic rulings in the presence of his teacher (Eruvin 63a).

(7) Another matter, “as your love [dodekha] is better than wine”; matters of Torah are similar to each other, they are companions to one another, they are close to each other, just as you say: “Or his uncle [dodo] or his cousin” (Leviticus 25:49).126Just as the term dod indicates a familial relationship, that of an uncle (dodo, his dod, means his uncle), the term dodekha, “your dod,” in the verse, indicates a close relationship. This is interpreted as referring to matters of Torah, which are close to each other in the sense that one passage sheds light on another. “However, a spring, or cistern, a gathering of water, [shall be pure]” (Leviticus 11:36), [yet] render food susceptible to impurity, as it is stated: “But if water shall be placed on a seed […it shall be unclean for you]” (Leviticus 11:38).127This verse teaches the law that food items become susceptible to impurity only if they have already come into contact with water or another liquid. One might have thought that a pool of water that can render an impure item pure, such as those mentioned in verse 36, would not render food items susceptible to impurity. The juxtaposition of the verses teaches that the water referred to in verse 38 includes even the types of water in verse 36, and although these pools of water can render an impure item pure, they also render food items susceptible to impurity. This is an example of how one verse can shed light on another.
Shimon bar Abba [said] in the name of Rabbi Yoḥanan: The words of the scribes128The Oral Law transmitted by the Sages, as well as rabbinic ordinancs. are as dear as matters of Torah. What is the reason? “Your palate is like fine wine” (Song of Songs 7:10).129The palate represents that which is stated by the Sages, while wine represents what emerges directly from the grape, a metaphor for the written Torah. The scholars [said] in the name of Rabbi Yoḥanan: The words of the scribes are dearer than matters of Torah, as it is stated: “Your palate is like fine wine.”
One who says there are no phylacteries, which contradicts matters of Torah, is exempt;130One who denies the existence of the commandment to don phylacteries does not assume the status of a rebellious elder, as one who disputes matters written explicitly in the Torah is not considered an elder. [one who says they have] five compartments, which adds to the words of the scribes, is liable.131The head phylactery has four compartments, each with a small scroll upon which a passage from the Torah is written. This is part of the Oral Law given to Moses at Sinai. An elder who claims there are five compartments would attain the status of a rebellious elder, who is executed (see Deuteronomy 17:12). Thus, one who contravenes matters transmitted by the Sages is punished more severely than one who contradicts the Written Torah.
Rabbi Abba bar Kahana in the name of Rabbi Yehuda ben Pazi derived it from this:132From the following statement, which is from the Mishna (Berakhot 1:3). Rabbi Tarfon said: I was [once] coming on the road and I stopped and reclined to recite Shema in accordance with the statement of Beit Shammai. I endangered myself due to armed robbers.133Rabbi Tarfon endangered himself by stopping his travels in order to recite Shema in a reclining position, as required by Beit Shammai for the evening Shema. The Sages responded to him that he deserved to lose his life for violating the opinion of Beit Hillel, which does not require reclining for Shema. You see, had he refrained from reciting it, he would have merely violated a positive command. Now that he recited it, he is liable to lose his life; that is: The words of the scribes are dearer than matters of Torah.
Rabbi Ḥanina son of Rabbi Ada said in the name of Rabbi Tanḥum bar Aḥa: They are more stringent than matters of Torah and prophecy; it is written: “Do not preach, they preach” (Micah 2:6). This is analogous to a king who sent his officials to the provinces. Regarding one, he wrote: If he shows you my seal and my insignia, trust him, but if not, do not trust him. Regarding the other one, he wrote: Even if he does not show you my seal and my insignia, trust him. So too, regarding prophecy, it is written: “If a prophet will arise in your midst” (Deuteronomy 13:2).134It is only when the truth of his prophecy is proven that the people are commanded to obey him. Regarding words of the scribes, it is written: “On the basis of the Torah that they will instruct you” (Deuteronomy 17:11); “that the Torah will instruct you” is not written here, but rather, “that they will instruct you.” “And the judgment that they will say to you, [you shall do;] you shall not deviate from the matter that they will tell you, right or left” (Deuteronomy 17:11) – [if they tell you that] the right is the right and the left is the left, heed them; and even if they tell you that the right is the left and that the left is the right.

(8) Another matter, “as your love is better than wine”—matters of Torah were analogized to water, to oil, to honey, and to milk. To water, “ho, everyone who is thirsty, go to water” (Isaiah 55:1); just as water [extends] from one end of the earth to the other, as it is written: “To the One who spreads the earth over the water” (Psalms 136:6), so too, Torah, [extends] from one end of the earth to the other, as it is stated: “Its measure is longer than the earth” (Job 11:9). Just as water provides life to the world, as it is stated: “A garden spring, a well of living water” (Song of Songs 4:15), so too, Torah provides life to the world, as it is stated: “They are life for those who find them” (Proverbs 4:22), and it is written: “Go, purchase and eat” (Isaiah 55:1).135This phrase is interpreted as referring to Torah, and comparing it to food, which sustains life. Just as water is from the heavens, as it is stated: “At the sound of his placement of plenteous water in the heavens” (Jeremiah 10:13), so too, Torah is from the heavens, as it is stated: “That I spoke to you from the heavens” (Exodus 20:19). Just as water [rains down] with thunderous sound, as it is stated: “The voice of the Lord is on the water” (Psalms 29:3), so too, the Torah [was given] with thunderous sound, as it is stated: “It was on the third day when it was morning, there was thunder and lightning” (Exodus 19:16). Just as water restores the soul, as it is stated: “God split the hollow that was in Lehi, [and water emerged from it. He drank, and his spirit returned]” (Judges 15:19), so too, Torah: “The Torah of the Lord is complete, restoring the soul” (Psalms 19:8). Just as water purifies a person from impurity, as it is stated: “I will sprinkle pure water upon you, and you will be purified” (Ezekiel 36:25), so too, Torah purifies the impure from his impurity, as it is stated: “The words of the Lord are pure words” (Psalms 12:7). Just as water purifies the body, as it is stated: “He shall immerse his flesh in water [and become pure]” (Leviticus 14:9), so too, Torah purifies the body, as it is stated: “Your saying is extremely pure” (Psalms 119:140).
Just as water covers the nakedness of the sea, as it is stated: “As the water covers the seabed” (Isaiah 11:9), so too, Torah covers the nakedness of Israel, as it is stated: “Love covers all transgressions” (Proverbs 10:12). 136The Torah renders those who engage in it beloved to God. Just as water descends drop by drop but becomes streams upon streams, so too, Torah, a person studies two halakhot today and two tomorrow, until he becomes a flowing stream. Just as water, if a person is not thirsty, it is not pleasant for his body, so too, Torah, if one does not exhaust himself [in its study], it is not pleasant for his body. Just as water forsakes an elevated place and goes to a low place, so too, Torah forsakes one who is arrogant and cleaves to one who is self-effacing. Just as water is not preserved in vessels of silver and gold, but rather, in the lowliest of the vessels, so too, Torah is preserved only in one who renders himself like an earthenware vessel. Just as regarding water, a great man is not ashamed to say to his inferior: ‘Give me water to drink,’ so too, in matters of Torah, a great man is not ashamed to say to his inferior: ‘Teach me one chapter, one matter, one verse, or even one letter.’ Just as water, when a person does not know how to sail on it, he will ultimately capsize, so too, in matters of Torah, if a person does not know how to navigate them and to issue rulings in them, ultimately, he will capsize.
Rabbi Ḥanina of Caesarea said: Just as water is drawn to gardens, orchards, lavatories, and bathhouses, could it be that the same is true of matters of Torah? The verse states: “For the ways of the Lord are straight” (Hosea 14:10). Rabbi Ḥama bar Ukva said: Just as water causes the plants to grow, so too, matters of Torah cause anyone who exerts himself sufficiently in their study to grow.
If so, just as water becomes spoiled and foul in the jug, is the same true regarding matters of Torah? The verse states: “[better than] wine”—just as wine, the longer it ages in the jug it improves, so too matters of Torah, the longer they age in the body of a person, the greater they become. If so, just as water is not recognizable in the body, is the same true regarding matters of Torah? The verse states: “Wine”—just as wine is recognizable in the body, so too, matters of Torah are recognizable in the body. [People] motion, point, and say: ‘This is a Torah scholar.’ If so, just as water does not cause the heart to rejoice, is the same true of matters of Torah? The verse states: “Wine”—just as wine causes the heart to rejoice, as it is stated: “Wine will cause the heart of a person to rejoice” (Psalms 104:15), so too, matters of Torah cause the heart to rejoice, as it is stated: “The precepts of the Lord are upright, causing the heart to rejoice” (Psalms 19:9).
If so, just as wine is sometimes harmful to the head and the body, is the same true regarding matters of Torah? The verse states “oil” (Song of Songs 1:3) just as oil is pleasant for the head and the body, so too, matters of Torah are pleasant for the head and the body, as it is stated: “Your word is a lamp to my feet” (Psalms 119:105). If so, just as oil is bitter at its outset and sweet at its culmination, is the same true regarding matters of Torah? The verse states: “Honey and milk” (Song of Songs 4:11); just as they are sweet, so too, matters of Torah are sweet, as it is stated: “Sweeter than honey” (Psalms 19:11). If so, just as honey has waste,137This is a reference to the wax of the honeycomb, and to the elements that are found mixed in with honey before it is purified. is the same true regarding matters of Torah? The verse states: “Milk,” just as milk is pure, so too, matters of Torah are pure, as it is written: “Gold and glass cannot equal it” (Job 28:17). If so, just as milk is bland, is the same true regarding matters of Torah? The verse states: “Honey and milk.” Just as honey and milk when they are mixed do not harm the body, so it is with matters of Torah, as it is stated: “It will be healing for your navel” (Proverbs 3:8), “as they are life for those who find them” (Proverbs 4:22).
Another matter, “as your love is better,” these are the patriarchs; “than wine,” these are the princes.
Alternatively, “as your love is better,” these are the offerings; “than wine,” these are the libations. Rabbi Ḥanina said: Had Moses known how beloved the offerings would be when the Israelites performed that deed,138The sin of the Golden Calf. he would have sacrificed all the offerings in the Torah. Instead, he ran to the merit of the patriarchs, as it is stated: “Remember Abraham, Isaac, and Jacob your servants” (Exodus 32:13).
Another matter, “as your love is better,” these are the Jewish people; “than wine [yayin],” these are the gentiles; yod, ten, yod, ten, nun, fifty, the seventy nations,139The numerical value of yod is ten and of nun is fifty, such that the numerical value of the word yayin (yod-yod-nun) is seventy, which corresponds to the seventy nations of the world. to teach you that Israel is more beloved to the Holy One blessed be He than all the nations.

(א) אנכי ה' אלקיך אחז"ל "אנא "נפשאי "כתבית "יהבית ולמפרע ר"ת "יהיבה "כתיבה "נעימים "אמרים לתבין זה כי הנה בכל אות מהתורה נכלל כל התורה שכל אות מתחלף בצרופים ברל"א שערים. ויש לכל אות כמה מלואים עד שנכלל בכל אות מהתורה כל התורה ובכל אות שלומד יכולין ליחד קוב"ה ושכנתי' בחי' כנס"י וית"ש השתלשל התוה"ק מעולמות העליונים לעוה"ז הגשמי להלבישה בלבוש גשמיי שמדברת מעניני משפטי הגשמיים וכשאדם לומד התורה והוא שומר מן החטא אף שלומד פשטיות התורה מוריד ומשלשל כל העולמות עליונים והשפעתם שכולם קשורים בתורתינו הקדושה וזהו עיקר תענוגו ית"ש מעם קרובו ובזה נצח משה את המלאכים שאמר להם כלום יש בניכם יצה"ר כו' ולא יהי' לו ית"ש תענוג גדול כיון שאין בכם נצוח היצה"ר ולא תצטרך התוה"ק ללבוש גשמיי ועיקר תענוגו של ית' שעובדין אותו בעוה"ז הגשמי ונוצחים היצה"ר ולכן אף שהי' ישראל אז במעמד הנבחר במדריגה עליונה ושמעו מפיו ית"ש הדברים ופנים בפנים דבר ה' עמכם כתיב עכ"ז אמר ית"ש אנא נפשאי כתבית יהבית אף שענין כתיבה הוא מרחוק שמי שאינו קרוב אליו לשמוע מפיו והדברים לא יגיעו לאזניו כותב אצלו אגרת ועי"ז יוודע אליו דבריו וכיון שהם שמעו מפיו הדברים אין זה ענין כתיבה רק מורה כנ"ל שהשתלשל התורה לעוה"ז מרחוק בחי' כתיבה שאף מי שאינו דבוק עדיין בפנימיות התורה עכ"ז בהתורה שלומד בעוה"ז מנענע כל העולמות עליונים כדרך המנענע בחבל שאף שהחבל ארוך מאוד כשמנענע למטה מתנענע גם למעלה וע"י לימוד תוה"ק וקיום מצותיו אף שהוא בענין כתיבה מרחוק עכ"ז יעלה מעלה מעלה ממדריגה למדריגה עד שיבוא מבחי' תורה שבכתב בחי' כתיבה מרחוק יבוא לבחי' דיבור מקרוב כמו שהי' אז פנים בפנים דיבר ה' וז"ש למפרע יהיבה כתיבה נעימה שע"י התדבקותו בבחי' כתיבה הנ"ל יבא לבחי' נעימים אמרי' פנים בפנים והענין כי יש בתורה שכולה שמותיו ית"ש ומרמזת לבחי' עליונים יש בה ענין פנימיות וחיצוניות ויש עוד ענין פנימיות לפנימיות שהפנימיות הראשון נחשב לחיצוניות בערכו וכן כמה דרגין ומדריגות בזה וז"ש פנים בפנים דבר ה' עמכם בחי' פנימיות ולהבין עוד כי כתיב ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם כו' לכלותם שהוא מלשון כלתה נפשי שית"ש אינו מואס אף שאין לנו רק התשוקה לעבודתו וזהו בחי' מלאך שמלאך ר"ת "כי "מחכים "אנחנו "לך וז"ש ית"ש הנה אנכי שולח מלאך לפניך שבזה שתהי' מקוים ומחכים ומצפים לי אושיע אתכם ומשה אמר אם אין פניך הולכים כו' הוא פנימיות העבדות בעצמה עשיית וקיום התורה לא המחשבה והקווי' לבד והתשוקה שזהו עדיין אין עבודה בעצמה ופנימיותה רק אני רוצה לעבדו ית"ש בפנימיו' כנ"ל שהי' אז הדיבור בהר סיני פנים בפנים כנ"ל:

(ב) מי יתן והי' לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור מצותי אמרו ז"ל אם אין חכמה אין יראה ואם אין יראה אין חכמה ואמרו ז"ל כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת כו' כי יש ב' ענינים יש שע"י חכמתו שמבין גדולתו ית"ש מבין שצריך לירא מאתו ית"ש והחכמה מביא אותו לידי יראה וזהו בחי' ים החכמה ים התלמוד שמי שעוסק בחכמה שהוא אות יוד צריך לעשות לעצמו גדרים וסייגים לשמירת התורה וע"י הגדרים שעושה שימעט באכילה ושתי' ושינה יתירה ושחוק ותענוג ושיחה יתירה אז תחול עליו היראה וכן הוא הדרך ליראתו ית"ש לא לילך בגדולות שמקודם שעושה לעצמו גדרים כנ"ל יבקש היראה ואומר כשאבוא ליראה השלימה אח"כ אעשה לעצמי גדרים ושמירה כי אז א"א לו לבוא ליראה בלי הגדר הנ"ל מקודם והאות מ"ם מרמז על הגדרים הנ"ל ביראה שהוא סתומה מכל צדדים כמי שעושה לעצמו גדר סביב שלא יצא מגדרו וגם ע"ד שכתבנו במ"א שהמ"ם מרמזת על סתימת פה כי כשמדבר אות מ"ם סוגר פיו במ"ם השני' ולכן פ' בגי' ב' ממי"ן רומז לפה שפותח פיו במ"ם פתוחה וסותם בסתימה וזהו אותיות יו"ד מ"ם כנ"ל ים החכמה והתלמוד שתיכף שרואה שיש לו חכמה יו"ד צריך לעשות לעצמו גדרים כנ"ל ביראה שאל"כ הי' חכמתו לרע לו ח"ו ויוסיף דעת יוסיף מכאוב והנה אף שעושה כנ"ל עכ"ז עדיין אין זו בחי' המעולה והנבחרה כיון שלא הי' יראתו קודמת רק הנבחרה הוא בחי' ב' שע"י הירא' הקודמת יזכה אח"כ לחכמה ע"י שעושה לעצמו גדרים כנ"ל והם ממ"ח דברים שהתורה נקנית בהם ומהם בא לחכמה ואז חכמתו מתקיימת כיון שיראתו קודמת לחכמתו והנה ישראל שיצאו ממצרים עדיין לא הי' ביראת ה' טהורה העומדת לעד כמ"ש ואת ערום וערי' ובחסדו נתן להם התורה וחכמה והי' בבחי' יו"ד קודם המ"ם ואמר ומי יתן עולם התשובה הנקרא מי כידוע ומשם יושפע עליהם יראה גדולה שיהי' בבחי' מי מ"ם קודם ליו"ד כנ"ל שהוא הבחי' הנבררה וז"ש והי' לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור מצותי כל הימים שחכמתם יהי' מתקיימת כנ"ל:

(ג) דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות לכאורה תמוה על דור דעה שהי' במעמד הנבחר ושמעו הדברות מאלקים ית"ש פיהם יאמר דבר זה דבר אתה וכו' שנראה שהי' חשוב אצלם יותר חיות גופם הכלה מתכלית נפשם שהוא הדביקות בו ית"ש ואם נפשם תצא בדברו וודאי טוב להם ולנפשותיהם ותהיינה בצרור חיי העולם ומה זה המורא פן נמות רק יש להבין הענין עפ"י מ"ש במעשה דר"א בן דורדייא בכה רבי יש קונה עולמו כו' ויש בכמה שנים להבין ענין זאת הבכי' שהוא ע"ד שאמרו ז"ל יפה שעה אחת קורת רוח בעוה"ב מכל חיי עוה"ז מ"מ שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעוה"ז טוב יותר כי בזה עושה נ"ר לבוראינו יתעלה והעובד לו ית"ש באמת ובאהבה אין השכר נחשב בעיניו נגד זה התענוג שיש לו בעת עשיית המצוה שזוכה לעשות נ"ר לאלקי' וכמ"ש במצותיו חפץ מאוד ולא בשכר מצותיו וזהו שבכה רבי על ר"א בן דורדייא שלא הי' לו זכי' זאת להיות קונה עולמו בכמה שנים ואז הי' נגדל ונוסף תענוגו ית"ש בכל עת עבודתו גם ר"א בן דורדייא הי' שבע ומתענג תמיד בעבודתו ית"ש וז"ש בדעת ובהשכל דור דעה למשה דבר אתה עמנו ואז ושמענו ועשינו ויהי' נ"ר לבוראינו בכל עת עבודתינו לו ית"ש בעוה"ז ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות ויבוטל ח"ו הנ"ר של יוצרנו ית"ש ואף שיהי' לנו שכר גדול בדביקות הנפלא הזה חביב עלינו יותר לעשו' נ"ר ליוצרינו ית' שמתענג בעם קרובו שכובשים בכל עת היצה"ר ועוסקים במצותיו ית"ש ובזה יובן תשובת משה להם אל תראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים ובעבור כו' שיש להבין מה זה הנסיון בהוצאת נפשם בדברו ית"ש שע"ז הי' תשובתו אל תיראו על מה שאמרו פן נמות ואמר להם שמה שנפשם יצאה עתה בדברו ית' הי' רק לנסיון רק ע"ד הנ"ל שהנסיון הי' שכשיצאה נפשם ונדבקה בנועם עליון עלתה נשמתם למעלה למעלה וראתה ששכרם לאין קץ ולאין שיעור וערך והי' הנסיון אם חפצים רק במצותיו או שחפצים בשכר מצותיו שאם עובדים ע"מ לקבל פרס בהחזיר להם נשמתם יהי' חפצים לשמוע עוד קול ה' ולמות כדי שיתענגו בשכרם הטוב והם עמדו בנסיון כנ"ל ולא בקשו למות ולהנות משכרם רק לעשו' המצו' בעוה"ז ויהי' לו ית' לנ"ר וז"ש ואת תדבר אלינו ושמענו ועשינו משא"כ אם ידבר אלקי' אלינו ונמות ולא יהיה רק שמיעה לבד בלא עשיה וקיום ויחסר תענוגו ית' ולזה אמרו לא נמות כי נחי' כנ"ל.

(ד) א"י דבר אתה מדת חסד כמ"ש אתה כהן לעולם שאתה הוא בחי' כהן מדת חסד ואל ידבר עמנו אלקים מדת דין פן נמות וז"ש כי לבעבור כו' בא האלקים מדת דין ובעבור תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו מפחד דינו ית' אבל באמת אך טוב לישראל אלקים וייטיב לכם ולבניכם עד עולם.

(ה) כתפוח בעצי היער כו' אמרו ז"ל עלה במחשבה לפניו ית' להבראות במדה"ד ראה שאין העולם מתקיים שיתף מדה"ר להבין מה רמז רמזה לנו התוה"ק בזה ומה תועלת לנו בידיעה זאת איך היה מחשבה הקדומה לברוא במדה"ד כו' רק הענין כי צריך להדבק במדותיו ית' וללמוד מדרכו בבריאות עולם וחכמתו ית' בבריאה וילמוד מזה דרכו עבודתו ית' שהוא קיום האדם ושמירתו שהוא עולם קטן והנה קודם הבריא' כשעלה במחשבה הי' נקרא שמו ית' אהי' שאמר ית' אברא נבראים ואהי' להם לאלקי וזה השם אף שהוא רחמים גמורים ובזה השם נגאלו ממצרים כמ"ש אהי' כו' אשר שלחני אליכם רק כ"ז מרומז בו ג"כ דין כי קודם הבריאה שנק' ית' על שם המחשבה אהי' כנ"ל נשתלשל כביכול המחשבה הזאת שאמר אהי' כנ"ל נשתלשל מאות א' לה' ומה' ליו"ד ומיו"ד לה' אחרונה ואז נקרא שמו ית' אהי' וזה הוא בבחי' אחוריים דאהי' שגי' דם וראה ית' שאין העולם מתקיים במדה"ד ולא יהי' לעולם הוי' שיתוף מדה"ר בחי' שם הוי' שעל ידו קיום והויות עולם וכתיב בראשית ברא אלקים שע"ז דרשו כנ"ל שעלה במחשבה מדה"ד כנ"ל והשם אלקים ג"כ ע"ד השתלשלות ואחוריים דאלקים גי' רי"ש ואהי' והוי' גי' מ"ז ובשלשתן קיים העולם והם ג' רמז שמרמזים להאדם דרך לעבודתו י"ת שידבק א"ע במדתו י"ת שמקודם יאמר אעבוד את אלקי באמת ואהי' טוב ואנצח כחות רתיחות הדם והיצה"ר ועכירות החומר העכור וזה אעשה ע"י שאעשה בגוף והחומר ויצה"ר דינים ושפטים גדולים ויסגף א"ע בסגופים גדולים ויפקיר כוחות גופו וזה בחי' שם אהי' שעלה במחשבה במדה"ד כו' בחי' שם אלקים ואח"כ כשיסגף א"ע האדם כנ"ל ויראה שאין עולם הקטן מתקיים אם יסגף א"ע כ"כ וא"כ לא יהי' יוכל לעובדו י"ת כנ"ל בפי' הפסוק ואל ידבר עמנו כו' ויבוטל תענוג שלו י"ת מהאדם בעבודתו ואז יתן קיום להגוף ויחזק אותו שיהי' לו קיום והוי' וזהו בחי' שם הוי' שיהי' הוי' לעולם קטן וזה יהי' רק כדי קיום גופו ולא יותר והנה ג' שמות אלו אחוריים דאלקי"ם שגי' רי"ש ואהי' והוי' שגי' רמז כנ"ל זהו בבחי' אור ישר והאדם צריך לדבק בעבודתו ע"ד הנ"ל בבחי' אור חוזר ג"כ בבחי' ג' שמות הנ"ל וב"פ רמז גי' תפוח ואם נתבונן נמצא בתפוח כל הענין הזה כי יש בתפוח גוון לבן וגוון אודם מורה על רחמים ודין שמחשב' במדה"ד וקיום במדה"ר וכן בתפוח יו"ד נקודות קטנים ואח"כ בפנים יו"ד חרצנים בה' חדרים בכל חדר ב' חרצנים כי אלו היו"ד הם בחי' ב' ההי"ן בחי' אור ישר ואור חוזר שית' ברא העולם בה' כמ"ש ז"ל בה' בראם והאדם צריך לעובדו ית' בה' חושים וגם ע"ד שאמרו ז"ל יבא מי שיש בו ה' דברים וישבח למי שיש בו ה' דברים הללו וגם צריך לעבוד ית' בה' מוצאות הפה וגם אלו היוד נקודות והחרצנים הי' שבפנים שיש בתפוח ה' חדרים בכ"א ב' חרצנים בחי' ב' ההי"ן מורה על השתלשלות העולמות שמקודם בעולמות עליונים היו"ד ספירות הם בחי' נקודות ואח"כ נשתלשל בכל עולם שנקראו יו"ד מדות הנהגות כביכול להנהיג בהם עולמו נמצא בתפוח מרומז סדר בריאות והשתלשלות העולמות וסדר עבודת האדם לו ית' במדת לובן ואודם כנ"ל דין ורחמים וז"ש כתפוח בעצי היער יער גי' פ"ר דינים שפ"ר גי' אותיו' מנצפ"ך שמורים דין בצילו חמדתי וישבתי ר"ת שם קדוש מע"ב שמות והוא ר"ת חיל בלע ויקיענו שבכח זה השם מבררין נ"ק והענין כי אמרו ז"ל כשבאה אות ח' שיברא בה ית' העולם אמר לה אתה תצרף עצמך לאות ט' תעשה חטא ובאת הט' שיברא בה עלמא דבי אתקריאת טוב ה' לכל ואמר לה ית' טובך גנוז בגווך כנ"ל ולהבין למה לא אמר ג"כ לט' שרומז בה חטא רק הענין כי ח' מרומז לחוטא שפתוח למטה לעוה"ז לתאוות רעות אבל יש בהחטא גנוז בו דבר טוב שאין דוגמתו הוא התשובה שגדולים בע"ת יותר מצדיקים כמשז"ל במקום שבע"ת עומדין כו' וזהו רומז בה אות ט' מחטא רומז לתשובה הגנוז בחטא וז"ש ית' להח' שהחטא בה אבל הט' אדרבא בא בטענת טוב הגנוז בחטא וז"ש הט' דבי אתקריאת טוב ד' לכל אף להחוטאים ששבים בתשובה והשיב ית' זה אמת אבל עכ"ז כיון שטובך גניז בגווך וקודם שעשה תשובה החטא רמיז ג"כ בך אף שאין האות בעצמו מרמז על החוטא כמו הח' שפתוח למטה כנ"ל והנה עבודת האדם בעוה"ז שלא יהי' פתוח לתאוו' העוה"ז כאות ח' הנ"ל רק יהפוך א"ע מעוה"ז ונעשה מאות ח' אות ב' שבה ברא ית' העולם רק עכ"ז כיון שהב' פתוח לצד צפון עדיין צריך לשמור כי אולי מצפון תפתח ח"ו רעות היצה"ר ח"ו ולכן יעשה שומר לצד צפון האות ו' התוה"ק המרומזת באות ו' שהלוחות שנכלל בהם התורה היה אורכן ששה טפחים וגם ידוע שהו' מרמזת על התוה"ק וזה מורה השם חב"ו שכשעושה כנ"ל מברר הנ"ק מהקליפות "וחיל בל"ע ויקיאנו וזהו ר"ת "בצלו "חמדתי "וישבתי שכשמברר הדברים המבדילין יושב בצילו של הקב"ה ית':

(ו) אמר המעתיק אף שלפי הנראה הוא כפל הדברים בכאן ע"פ בצילו חמדתי כו' כי כבר מבואר הדברים הללו בפרושים דפסח ע"פ משכו וקחו לכם צאן כו' רק מחמת שיראתי לשלוח יד בכתבי קודש של אא"ז ע"כ העתקתי אותם כפי מה שמצאתי מסודרים.

(ז) אמרו ז"ל משה עלה בענן וירד בענן הנה כשיצאו ישראל ממצרים הי' בבחי' קטנות מאוד כמ"ש ואראך מתבוססת בדמיך כו' ואת ערום וערי' והקריבו שעורים וכ' בס' שעורה שיעור ה' פי' שענין הספירה הוא לשער בעצמו כל המדות וליתן שיעור וגבול וקצבה לכל המדות שלו ולתקנם ולידע דלית לי' מגרמי' כלום כמו אות ה' שהיא בהוצאתה בפה רק הבל לבד וכמ"ש לקמן ולכן הקריבו שעורים מאכל בהמה שבהמה אותיות בה מה שגי' אדם כי לא יקרא אדם רק כאשר ידוע לו באמת דלית לי' מגרמי' כלום והוא רק כמו הבהמה כמ"ש ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך ואין שום דבר ממה שיש לו רק מאתו י"ת והענו' הנ"ל מביאו לתיקון מדותיו שע"י שמבין שפלותו הגדול דומהו לו שכולם הם טובים ממנו ולכן גומל חסד עם הכל וגם ע"י שמבין מאוד שפלותו מתגבר על יצרו לבלתי להמרות נגד כבודו י"ת לכעוס על המכעיסים אותו י"ת ועד"ז בכל המדות וע"י כל מדה ומדה ממשיך חסדים מחסד אל הראשון מי"ג מדה"ר שע"י שהוא מחזיק א"ע כבהמה בשפלות גדול מאוד ממשיך מוחנותי את אשר אחון ואע"פ שאינו כדאי והגון וממשיך משם לכל המדות ולכל הבחי' עד בחי' שם הוי' במילוי ההי"ן שגי' ב"ן כמספר בהמה ורומז שם זה לבחי' כנס"י וכשממשיך כן ע"י כל מדה מז' מדות משם אל לשם ב"ן ז"פ אל וכן גי' שעורה ולזה הקריבו בתחילת הספירה שעורים (מאכל בהמה) לרמוז להם מה שצריכים לתקן המדות בימים האלו ולהמשיך כנ"ל המרומז בחי' שעורה ואח"כ בשבועות הקריבו מחטים שע"י שמתקן מדותיו ע"י ענוה כנ"ל שהוא בעיני עצמו אין ואפס עי"ז הוא דבוק בבחי' אין שקודם הבריאה שמשם נשתל ל' הבריאה והחותם של הבריאה היה בשם אהו"ה הרמוז בר"ת "את "השמים "ואת "הארץ גושפנקא דחתים ביה שמיא וארעא ושם זה גי' טוב וצריך להמשיך מזה הטוב לכל הנבראים משם זה ואדם זה שהוא בעיני עצמו כאין ומתקן מדותיו והולך בדרך טוב עי"ז שהולך בטוב דבוק בבחי' שם זה שגי' טוב מחמת שבעיני עצמו הוא בבחינה ומדריג' פחותה מאד כבהמה שהוא בחי' פחותה בנבראים לפי ראות עינינו עי"ז ממשיך מבחי' עליונה שהוא טוב שדבוק בה עד בחי' תחתונות סוף המדריגות שמחזיק א"ע בשפלותו ועי"ז שממשיך הטוב ע"ע שדבוק בהטוב נמשך גם להם וממשיך חיות לכל הנבראים שחיותם ע"י כ"ב אותיות התורה וזהו עיקר תענוג ורצונו ית' שנמשך כן וכל המלאכים והחיות וכל האמצעים בין בחי' עליונות לבחי' תחתונות ופחיתות כולם מתענגים שנמשך להם הברכה על ידם ולכן בשבועות הקריבו ישראל מחטה שחטה גי' כ"ב לרמוז שהמשיכו חיות ושפע לכל הנבראי' משורש חיותם הכ"ב אותיות התורה ע"י שהחזיקו א"ע בשפלות ותקנו מדותיהם כנ"ל והנה משה שהי' עניו מאד מכל האדם המשיך המשכה זו מבחי' שם זה שהוא גי' טוב ביתר שאת מכל ישראל וז"ש משה עלה בענן ענן גי' יו"ד פעמים טוב שתיקן כל מדותיו והמשיך בכל מדה ומדה הי"פ טוב שגי' ענן ע"י שהתנהג בכל מדותיו בדרך טוב והי' דבוק בבחי' טוב כנ"ל עלה לטוב הנ"ל ביו"ד מדותיו וירד בענן שמחמת שבעיני עצמו הי' בבחי' ירידה פחותה מכל בחי' הפחותה שבפחיתות עי"ז המשיך לכולם הי"פ טוב כנ"ל וז"ש וירד בענן שגי' י"פ טוב כשירד בעיני עצמו המשיך לכולם חיות כנ"ל עד בחי' בהמה כנ"ל:

(ח) וספרתם לכם ממחרת השבת כו' הנה אנו מברכין על ספיר' העומר וצריך להבין לשון זה גם היכן נרמז בתור' כי כתיב וספרתם לכם כו' מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות כו' תספרו חמשים יום משמע שמצוה לממני יומא ומצוה לממני שבוע והתחלת זמן המוספר הוא מיום הביאכם את העומר אבל היכן כתיב לספור ולומר בפיו היום כו' לעומר ולהזכיר תי' עומר בכל יום רק הענין של הספירה הוא לתקן מדותיו בכל הבחי' שבכללות המדות שנכללים זה מזה חסד שבגבורה כו' וגבורה שבחסד וכדומה בכל המדות כי אדם באמת כוללים בו כל המדות רק שצריך לזככם ולטהרם שיהי' בהירים וספירים וצריך להשלים א"ע בכל חלק מחלקי התוה"ק שהוא קומה שלימה ורמ"ח אבריו כנגד מ"ע ושס"ה נגד הל"ת וצריך לתקנם ולזככם ולקיים המצות שכל אבר הוא רומז עליהם וללמוד התורה בכל פרטי חלקים שכל אבר הוא רומז לאיזה פרט ופרט התוה"ק וכשישלים נפשו כראוי עי"ז תחזור נפשו למקור מחצבתה הבחי' עליונה מאוד וז"ש במספר שמות כל זכר לגולגלותם שע"י המספר שספרם משה הכניס בהם הבהירות הזה שהם ספרו מדותיהם כ"א בפרטות כי ישראל ר"ת "יש"שישים "ריבוא "אותיות "לתורה והם כלולים מכל המדות והבחי' וז"ש לגולגלותם כי צריך לילך ממדה למדה וממדריגה למדריגה ולהתגלגל בכולם גלגול אחר גלגול עד שיבוא למקור שורש מחצב נשמתו בחי' גולגולת שלמעלה מהמוח ששם נכללו כל המדות והבחי' והנה עומר גי' ז"פ אדם עה"כ להורות ע"ז שהאדם צריך לתקן הקומה שלו ולהדביק במדותיו ית"ש בכל מדה מז' מדות הקדושים וז"ש וספרתם לכם דייקא לעצמיכם שהאדם כלול בו המדות כנ"ל יספור מדותיו אחת לאחת ויזכך כל מדה ומדה כראוי וז"ש מיום הביאכם את עומר ע"ד שכתבנו במ"א שזה הענין עומר לגולגולת כוללת הכל כנ"ל וזה שאנו מברכין על ספירות העומר כנ"ל שבתי' עומר מרומז תכלית הספירה שעומר גי' ז"פ אדם להיות אדם שלם בקומה שלימה בכל הז' מדות כנ"ל וז"ש חז"ל עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות כו' שע"י שמתקן הז' מדות שכ"א כלול מכולם גי' מ"ט והנה את זה לעומת זה עשה אלקים ויש בקליפה ג"כ מ"ט מדות הפכיים מהקדושה וצריך לקדש א"ע שלא להתקרב לצד הטומאה ח"ו עד שיעבוד את ה' גם במ"ט מדות הפכיים והנה שטן גי' י"ש מ"ט וכשמקדש מ"ט מדות ההפכיים ג"כ נשאר גי' יש ומזה הוא שכר הצדיק מה שכבש היצה"ר ונטל המ"ט לקדושה ונשאר ש"י בקדושה ומזה יש לו שכר ש"י עולמות מה שהוציא יקר מזולל ועד"ז מוצאין מנחש כי נחש הוא בגי' משיח ומשיח הוא לשון הוצאה שמוציאין הנ"ק כמ"ש במ"א בענין נשמת דוד בכמה מקומות היתה עד שהוציא' ית"ש לאור וממנו נשמת משיחינו שיבוא ב"ב:

(ט) יש ליתן טעם למה שאנו סופרים רק מ"ט יום ובתוה"ק כתיב תספרו חמשים יום כי זה אנו לומדים מהתוה"ק שהאריכה בלשונ' עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום ולא כפשוטו תספרו חמשים יום לרמוז שלע"ע א"א עדיין לבוא לזה לבחי' יום חמישים שהוא בחי' שער הנו"ן מכש"ב שמשה רבינו ע"ה לא השיג בחייו כמ"ש ז"ל נו"ן שע"ב נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חסר א' רק עתה אנו באים לתיקון הז' מדות כנ"ל לתקנם ולטהרם ולעתיד נזכה להארת שער הנו"ן מנש"ב ונזכה לחירות עולם כי שם כל החירות ואז נספור חמישים יום והנה שער הנו"ן הוא בחי' שלשה ראשונות שמדת חכמה בינה דעת נכללים בו שהיא למעלה מהז' מדות שאנו סופרים עתה שכולם הם עשרה מאמרות שבהם נברא העולם ואלו הג"ר הם מדריגות שבת ולכן יש נ"ב שבתו' בשנ' מ"ט נגד המ"ט מדות שכשמתקני' אותם נכללים בשער הנו"ן בבחי' ג"ר וע"ז מרמזים הג' שבתות היתרים בשנה על מ"ט שבתות וכן הענין השמיטה שהיא כוללת השבע שנים והוא בחי' שבתות של השבעה שני השמיטה וכן היובל בחי' שבתות של שבע שמיטות על שנכללים כולם כ"א בהג"ר וז"ש עד ממחרת השבת השביעית כשמאיר לכם הארה משער הנו"ן שהוא לאחר הארת הכללו' של הז' מדות שכוללים זפ"ז והם מ"ט וזה יהי' לעתיד ואז תספרו חמישים יום כנ"ל:

(י) בגמרא ב"ב פרק הספינה ואמר רבב"ח אמר לי האי טעייא תא ואחווי לך היכי דנשקי ארעא ורקיע אזלי וחזאי דעביד כוי כוי שקילתא לסולתאי ואנחתי בכוותא דרקיע אדמצלינא בעיתי' ולא אשכחיתא אמרי איכא גנבי הכא אמר לי כו' נטר למחר ומשכחת לי' הענין ע"ד שאחז"ל בריך רחמנא דיהיב לן אורין תליתא"י ולהבין מה ענין זה שהוא דייקא בתליתאי ומאי הברכה שבירך ואמר בריך רחמנא דיהיב ואם היתה שלא בתליתאי רק במספר אחר לא הי' מברך כ"כ רק הענין כי התוה"ק נקראת ברית כמ"ש ושמרתם את בריתי וכמ"ש אם לא בריתי יומם ולילה כו' והענין כי עיקר קיום התורה באדם הוא כשיתקן מדותיו בשלימות כמ"ש במ"א שלכך הי' בארון מדות שבורות ייע"ש וזה בחי' ברית שהוא מדת יסוד שבו נכללים כל המדות ולכן נקרא כל כמ"ש לך ה' הגדולה והגבורה כו' וההוד כי כל בשמים ובארץ מדת יסוד שכולל כל הומדות והוא המכריע והוא בחי' אות ו' שביסוד נכלל ששה מדות וביסוד מרומז שלא יתנהג במדה אחת לבד למשל במדת החסד תמיד כי המרחם על האכזרים לסוף נעשה אכזר על הרחמנים וכן כל מי שאין בו דעת אסור לרחם עליו ומדת החסד היא ע"י אהבה ושונאי ה' צריך לשנוא כמ"ש אוהבי ה' שנאו רע וכתיב תכלית שנאה שנאתים כו' וכן במדת הגבורה לבד א"א להתנהג כי בא ממנה מדת האכזריות ורוגז וכעס וצריך בכל פעם למדריגה המכריע בין הקצוות שלא יתנהג תמיד לא בקצה זה ולא בקצה זה רק יבוא השלישי ויכריע ביניהם וכמ"ש בס' שהנהגת התורה הוא בדרך הממוצע וז"ש בריך רחמנא דיהיב לן אורין תליתאי כו' שמורה לנו שלא יתנהג במדה אחת לבד וזהו ממדת חסדו וטובו שנתן לנו התוה"ק הכל בדרך תליתאי שנלמוד מזה את התכלית הטוב הנפלא שצריך תמיד להתנהג בדרך הממוצע וזהו תיקון המדות בשלימות שע"י תקונם במדת יסוד זוכה לדביקות ה' והתקשרות בעבודתו י"ת והנה יש ששה מדות כנ"ל בפ' הפ' לך ה' כו' ואת זה לעומת זה עשה אלקים שנגד זה בקליפה ג"כ שש מדות וצריך לתקן מדותיו כ"כ עד שגם במדות הפכיים מהקדושה יתנהג ג"כ לעבודתו כמ"ש בכל לבבך בב' יצריך ביצ"ט וביצה"ר ויכניס גם אותן לקדושה ועי"ז לא יהי' השפעות השפע להקליפות שאין להם מדות יסוד המשפיע שע"י מדת יסוד נשפעין כל המדות וכשנתקנים כל המדות אז כשכל המדות נתקנים בקדושה גם השפעתם שע"י מדת יסוד הוא רק בקדושה לא לזולת וז"ש חז"ל ר' יוסף ביומא דעצרתא עבד עגלא תלתא אמר אי לא האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא ודקדקו המפורשים כיון שר' יוסף הי' עניו מאוד עד שאמר לא תתני ענוה דאיכא אנא והאיך אמר כאן דברים האלה ולדברינו יובן בד"ז שנודע שבחי' ומדת יוסף הי' מדת יסוד המשפיע ולכן כתיב ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו כו' יוסף הוא המשביר לכל כו' וכבר כתבנו על ענין תליתאי שמורה ג"כ על כללות המדות להתנהג בהשלישי המכריע ולרמז זה עבד לו עגלא תילתא ביומא דעצרתא להורות שלמד אותנו ה' בנתינת התורה איך לתקן המדות בבחי' התנהגות בדרך הממוצע כנ"ל ועי"ז לא יהי' ההשפעה ממדות יסוד לחיצונים ח"ו וז"ש אם לא האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא שהחיצונים יש להם אחיזה בשוקיים כמ"ש דגלי' יורדת מות ולכן וירא כי לא יכול לו ויגע בכף יריכו וז"ש שאם לא האי יומא הי' כמה השפעות וממדת יסוד יוסף המשפיע בשוקא החיצונים וע"י התורה שנקראת ברית כנ"ל נשאר יוסף שהוא בחי' ברית המשפיע מלבוא על ידי השפעת לחיצונים האוחזים בשוקיים גם אחיזת החיצונים הם בבחי' שמאל והקדושה בחי' ימין כמ"ש לב חכם לימינו כו' וע"י התורה ממינו אש דת למו הולכת השפע רק לצד ימין שמורה על צד הקדושה ולא לשוק שמאל בחי' החיצונים וזה נרמז ג"כ במ"ש כמה יוסף איכא בשוקא שהוא בחי' יוסף המשפיע בב' שיקיים גם בשמאל והיתה הולכת בהשפעה לחיצונים משא"כ עתה ע"י התוה"ק נשמר הברית כנ"ל כי עדיין עובדין לו י"ת גם בהמדות שמצד יצה"ר כי בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין וכשמתקנים המדות אז ההשפעה מהם ע"י מדת הברית משפיע רק לצד הקדושה והנה ע"ז היו ימי הספירה מ"ט ימים לתקן כל הז' מדות שכ"א כלולה מכל הז' כנ"ל שצריך לכללם זה בזה וע"י הספירה מ"ט יום בתיקון המדות זוכה להתורה שניתנה במ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא ולכן בימי הספירה יש י"ב פעמים צ"ח שעות לרמז הנ"ל שע"י תיקון המדות ומתקן גם הששה מדות שמצד היצה"ר ומכניסים לקדושה נעשה י"ב מדות ועי"ז מתיחדים המ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא גי' צח ומכניס הכל לטהרה וקדושה ומי יתן טהור מטמא והנה נגד זה יש י"ב פסוקים במזמור השמים מספרים כבוד אל כו' ששה מהם הקדושה עליונה נעלמת בהם שאין שם הוי' נזכר בהם ואח"כ מזכיר תורת ה' כו' ששה מדות שהקדושה נגלית בהם וזהו כנגד אלו הי"ב שבתיקון כל המדות כנ"ל שנכללים כל המדות במדת יסוד ומשפיע למדת מלכות בחי' כנס"י כמ"ש כי כל בשמים וארץ ומתרגים דאחיד בשמייא וארעא שמחבר בחי' שמים וארץ עד שמוליך ההשפעה ממדה הנקראת שמים ומשפיע לארץ ולכן המזמור מתחיל השמים מספרים כו' ואח"כ אמר "והוא "כחתן "יוצא כו' ר"ת כוי מורה על יסוד שמוליך ההשפעה כנ"ל והוא כלול מששה מדות שכ"א מהמדות כלול מכל הששה גי' כוי והנה לכן נקרא התורה ברית כנ"ל שע"י התורה הולכין כל ההשפעות ולכן כשבא י"ת ליתן התורה הרכין י"ת השמים על הארץ להורו' על התחברות השמים לארץ ע"י הברית וע"ז מורה נקודת קמץ שתחת האל"ף של אנכי ה' אלקיך הנקודה המתחיל בה היו"ד דברות וכבר כתבנו על ענין האלף הנ"ל והקמץ הנ"ל במ"א ומענין אחת דיבר אלקים כו' ולעניננו עתה נרמוז כי קמץ הוא נקודה ורקיע כי כתוב בס' שהארץ הוא נקראת נקודה נגד השמים ולכן נקודת קמץ שהוא רקיע ונקודה מורה על התחברות שמים וארץ ע"י ברית התורה כנ"ל שהרכין שמים ושמי השמים וז"ש במאמר שהתחלנו תא ואחווי לך היכי דנשקי ארעא ורקיע אהדדי בחי' התחברות שמים וארץ וחזאי דעביד כוי כוי גי' ל"ו כנ"ל במדת יסוד דאחיד בשמיא וארעא והוא כלול מששה מדות שכ"א כלול מששה גי' לרמוז על הנ"ל שצריך לתקן גם הששה מדות שמצד יצה"ר לכללם בטוב ונעשה ב"פ ל"ו ב"פ כוי ואמר כיון שראיתי היכי דנשקי ארעא ורקיע ע"י מדת היסוד המשפיע משמים וארץ שקילתא לסולתאי פי' רשב"ם סל לחם שלי ואנחתי בכוותא הרקיע שאין טוב רק לבטוח בו ית"ש שהוא יזמין פרנסתו בהשגחתו ע"י ברית המוליך ההשפעה משמים לארץ ואמרתי אין לי שום בטחון רק לה' אתפלל שיזמין פרנסתי ובוודאי שיהי' לי ע"י תפלתי פרנסתי בריווח ועכ"ז אמר בעיתא ולא אשכחתי שלא הי' לי פרנסה בריוח כמו שיש כמה צדיקים ע"ד ר' חנינא בן דוסא די לו בקו חרובין כו' אמרי איכא גנבי הכא שגנבי גי' אדני מורה על ענין צמצום ודין מצד המקטריגים ואמרתי שבוודאי חסרון פרנסתי ע"י המקטריגים שקטרגו עלי ועכבו השפע ואמרי נטר למחר כנ"ל שהשית"ש מחמת הטובות שרוצה אח"כ להשפיע בשלימות לכן יש להם בתחילה קצת חסרון כמ"ש צדיקים תחילתן יסורים וסופן שלוה שיש להם כל טוב סלה:

(יא) כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה הנה התורה סתום וגליא כמ"ש בזוה"ק והנה בחג הפסח הכוונה לנקודת פתח לכוין הוי' בנקודת פתח הענין כי אז לא הי' עדיין התגלות הדעת והתבונה רק הי' ההתחלה והפתח כמ"ש בהוציאך את העם ממצרים תעבדון כו' וזהו מדת חכמה שהוא הפתח להבנת הדבר למשל מי שאינו מבין מה שיעשה או מה יעשה חבירו וכדומה וע"י החכמה נפתח לו הפתח להבין הדבר אח"כ באה החכמה קצת להתגלות ומבין בדעתו הדבר היטיב ומבין דבר מתוך דבר ובאה החכמה להתגלות וזהו החילוק בין חכמה ובין תבונה ודעת שחכמה הוא בהעלם ותבונה ודעת הוא בהתגלות והנה בחכמה שם בחי' הי"ג מדה"ר שבם נתן השית"ש התורה ונראה כזקן מלא רחמים מורה על מדת חכמה זקן זה קנה חכמה ולכן תורה במילוי כזה תי"ו רי"ש וא"ו ה"ה גי' י"ג פעמים חכמה שנשפע מחכמה לכל מדה מי"ג מדה"ר וכן תורה במילוי כזה תי"ו ר"ש ה"ה עה"כ גי' דעת ותבונה להורות שבאה ע"י תורה השפעות החכמה לכל הי"ג מדה"ר ובאה החכמה להתגלות בתבונה ודעת וזהו הי' עיקר הרכוש גדול שהוציאנו ית' ממצרים ברכוש גדול כמ"ש ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ולזה הי' דווקא השיעבוד במצרים כי שם הי' אז חכמים גדולים בחכמת חיצוניות ואנחנו הוצאנו ולקחנו כ"ז לעבודתו ית"ש ולחכמת התורה ולא כמו שרצו המצרי' שנהי' כמו הם בחיצוניות ואמרו הבה נתחכמה לו שרצו לחכם אותנו שנשאר ח"ו בחכמת חיצוניות ואנחנו לקחנו הנ"ק שהי' שם מבחי' חכמה ונפלו לערות הארץ מקום הטמאה העלוני אותם וז"ש כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה שמה שמוציאין מפה הוא התגלות לידע מה שבהעלם כנ"ל:

(יב) ירעם ה' בקולו נפלאות במדרש שקאי על קול של מתן תורה שהביטו ישראל לארבע רוחות ולשמים וארץ שמכל הרוחות שמעו קולו הנה להבין הענין שהתור' ניתנה בקולות וברקים כנראה שהי' בבחי' גבורה המ"ת וכן אמרו ז"ל אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו וכן אמרו ז"ל שבאו אוה"ע אצל בלעם כו' ואמר ה' עוז לעמו יתן ובאמת אמרו ז"ל שנראה ית' בסיני כזקן מלא רחמים רק הענין ע"ד שאומרים אתה גבור לעולם אדני וכתיב בספרים שברכה זאת השני' נגד מדת יצחק ובאמת אנו חושבין בברכה זו כל מיני טובות מחי' מתים ורב להושיע מכלכל חיים בחסד כו' עד שמסיימין מי כמוך בעל גבורות לאחר שספרנו החסדי' הטובים שעושה ית' רק באמת זהו מ"ש בזוה"ק שערא דדיקנא קשישין אינון לאכפיא דינא שכשיש קטרוג ח"ו על האדם ומונע מלהשפיע עליו חסדיו ית' שמו אז מתגבר ית"ש ברוב גאותו מי"ג מדה"ר דאינון גיאות ה' ואומר אני אשפיע עליו מוחנותי את אשר אחון כו' בחי' כי גבר עלינו חסדו ומי יאמר לו י"ת מה תעשה ומה תפעל כשיתגבר ואומר הגם שאין מגיע לו ע"פ הדין אני רוצה לחון אותו ובבחינה זו נראה י"ת בסיני כזקן מלא רהמים בשערא דדיקנא קדישא י"ג מדה"ר כי גבר עלינו חסדו וזהו ששם הראשון מי"ג מדה"ר שכולל כולם הוא אל שהוא לשון קושיא ומשם נשפע גודל הרחמים ונשפע זה מבחי' בינה שנקראת מי גי' נו"ן נגד נו"ן שע"ב והנה אלו הנו"ן שערים הם איך יתכווין האדם בגדולתו ובנפלאותיו ויעשה תשובה ויתגבר על יצרו וע"י שיתגבר על תוקף גבורות יצרו כן יפעל שיתגבר חסדו י"ת על הגבורות החזקות וז"ש והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו אוותה ויעש שהוא י"ת מתלבש באחד גי' י"ג מדה"ר ע"י ומי ישיבנו בחי' תשובה שבנון שע"ב שנקראת מי עי"ז ונפשו אוותה ויעש משפיע גודל חסדו על האדם הגם שאינו כדאי והגון והוא משוקע בעומק מאד מתעלה ע"י השפעות י"ג מדה"ר בחי' נון שע"ב כנ"ל וז"ש ורעם גבורותיו מי יתבונן רעם גי' ש"י גי' י"פ א"ל שנשפע מבחי' כי גבר עלינו חסדו שם אל הראשון לי"ג מדה"ר ולכל העשרה מאמרות כמו בתחילת הבריאה שכל הנבראים בעשרה מאמרות נבראו בשביל האדם ואמרו לפניו י"ת האדם עתיד למחטי קמך ואמר י"ת וכי למגנא אני נקרא רחום וחנון נמצא שעל כל מאמר מיו"ד מאמרות הי' קטרוג וי"ת התגבר בגבורותיו משם אל שכולל הי"ג מדה"ר כנ"ל והיתה הבריאה בי"פ אל גי' יש והיתה הבריאה יש מאין וע"י הי"ג מדה"ר מתקיימין כל הנבראים אפי' שהם בעומק גדול מאוד כמו החטא שאמרו עתיד למחטי קמך והשיב י"ת וכו' למגני כו' שע"י הי"ג מדה"ר נתעלה כל נברא מעומקו ובא לשורשו וזהו ענין הרעם שכתבו התוכני' ע"פ דרכיהם שלאחר חורף קשה בקרירות גדולות אחר זה בקיץ יש הרבה רעמים חזקי' כדי שתעלה עי"ז הזרע אשר יזרע בארץ שנכנס בארץ בעומק גדול ע"י הקרירות הגדולות שהי' ע"פ הארץ ולכן ע"י הרעם משברת קושי הארץ נתעלה הצומח מהזרע אשר נזרע ולדרכינו יובן כי הרעם גי' יש כנ"ל בחי' כי גבר עלינו חסדו שבכל יו"ד מאמרות שעי"ז מתעלה כל דבר מעומקו הגדול ויתעלה לשורשו וזה בא ע"י בחי' מי הנ"ל וע"י התשובה הנ"ל וז"ש ורעם גבורותם מי יתבונן מבחי' מי בחי' בינה וז"ש ירעם אל בקולו נפלאות וכ' בס' נו"ן נפלאות נו"ן שע"ב שע"י תשובה מרחם עליו י"ת מי"ג מדה"ר וזה ענין שנקרא פלאות שמכוסה ונעלם טוב הדבר כיון שיש קטרוג עליו שאין מגיע לו להיטיב ע"פ הדין ועכ"ז מהי"ג מדה"ר מתגברים הרחמים ומרחם י"ת וכ"ז ע"י קבלת התוה"ק כנ"ל.

(יג) במדרש אנכי ה' אלקיך הה"ד פנים בפנים דיבר ה' עמכם אמר ר' אבדומי דמן חיפה כ"ב אלף ירדו עם הקב"ה לסיני דכתיב רכב אלהים רבותים אלפי שנאן כו' אדני בם אין כתיב בי"ה אלא בא"ד אדני של כל העולם בהם נ"ל ע"ד ששמעתי מן פי אדמו"ר מרימנאב מהר"מ ז"ל ע"פ אחת דיבר אלקים כו' שאפשר שלא שמענו מפי הקב"ה רק אות א' דאנכי ודפח"ח ולהבין דבריו הקדושים דברי אלקים חיים שדבריו כפטיש יפוצץ סלע גם להבין איך כתיב פנים בפנים דיבר ה' עמכם והכתיב כי לא ראיתם כל תמונה זולת קול ואפשר להבין ע"פ מתק לשון קדמונינו ז"ל שאמרו שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה להבין מתיקת לשונם זה כלל גדול בתורה דייקא ולא אמרו בעבודת הש"י וכדומ' רק הענין כך כי ידוע שכתבו ספרי מוסר ששם הוי' נרמז באות א' שהוא צורת ב' יודי"ן וא"ו באמצע גי' שם הוי' ושכן נרמז בפני האדם ב' עינים דוגמת צורת ב' יודי"ן והחוטם דוגמת אות וי"ו והוא דוגמת אל"ף וע"ז כתיב בצלם אלקים עשה את האדם כי בצורת אדם חקוק צורת אות א' שמורה שם הוי' כנ"ל והנה ידוע שצלם הוא האור המקיף נגד צורה של אדם ונחנו עם קדוש מוזהרים ע"ז לצייר תמיד נוכחינו צלם זה לידע שחותם ה' נגד פניו ולדמות צורה ליוצרה וזהו אמרם ז"ל כלל גדול בתורה שכאשר זכינו למעמד הנבחר ושמענו קול יוצא האות אל"ף אז נכלל ונתגלה לנו צורת האות א' כמ"ש וכל העם רואים את הקולות שהי' רואים את הנשמע ראינו צורת הא' שמורה על שם הוי' וראו והבינו שזה ג"כ צורת פניה' וז"ש למען תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו כי כשאדם הולך תמיד במחשבה זו לא במהרה הוא חוטא והזקן שתחת הפנים מורה על הנקודה שתחת האל"ף שבצלם פני האדם ולאשר שנגלה עלינו ית' באות א' דאנכי בניקוד קמץ אמרו ז"ל שנראה כזקן מלא רחמים והאלף ראש ואב לכל האותיות זהו שרמזו יש לנו אב זקן שנתגלה לנו על הסיני כזקן ונתן אז התורה שהוא עץ חיים וממתקת כל המרירות כמ"ש במ"א ויוריהו ה' עץ כידוע שהוי' זאת בהכאה גי' עץ ממתקת הכל וז"ש אב זקן גי' עץ וז"ש שהגם שלא ראיתם כל תמונה זולתי קול אחד הוא האלף זהו הי' פנים בפנים דיבר ה' עמכם שהקול שהוא האל"ף בצורת פנים בחותם פנים וגם הנקודה ראינו כחותם פנינו הרי פנים בפנים דיבר ה' עמני עכ"ז לא ראינו שום תמונה ח"ו זולתי קול אות א' ומבשרי אחזה אלקי והנה י"ל שעי"ז השיגו כל הרמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת כי קמץ גי' ר"ל צירוף ניקוד ורקיע שנחשב בתקונים בחשבון י"ו עם ב' כוללים הרי רמ"ח צירף לזה אלף במילוי וששה אותיות מאלף וקמץ הרי שס"ה וז"ש ית"ש למשה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם כי בעב ר"ת "עיניך "בריכות "בחשבון כי שע"י החשבון השיגו כל הרמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת:

(יד) וי"ל עוד ע"ד הנ"ל פנים בפנים דיבר ה' עמכם כי אנו רואין בצורת פנינו תחת הצלם שהוא אותיות יו"י יש תחתיו שני בחי' שהם דוגמת צרי ואח"כ הפה דוגמת נקודת פתח ואח"כ הזקן דוגמת קמץ והנה יש עוד חשבון אחר בתקונים שקמץ נחשב לחמישים והפתח מ"ב והצירי מ"ה הרי קל"ז צירף א' במילוי גי' רמ"ח וכשנחשיב הקמץ י"ו כנ"ל ואותיות הקמץ י"ד כמו שחשב שם חשבון שאר הנקודות עולה הקמץ שלשים והצירי מ"ב ופתח י"ו גי' צ"ח ואלף במילוי דמילוי כזה אל"ף למ"ד פ"א גי' רע"ו והכל עה"כ גי' שס"ה:

(טו) וי"ל עוד כל מצות עשה ול"ת מאנכי ולא יהי' לך תלוים כמ"ש בספרים ונחשב הרמ"ח כנ"ל ואל"ף במילוי גי' לא יהי' לך: וי"ל עוד כי כשנראה הקול בצורת א' הי' בצורת א' רבתי גי' תרי"ג ונראה נגד פנינו בצלמינו א' זעירא גי' רפ"ח גי' הר"ת מרופא חולי עמו ישראל. וז"ש חכמינו ז"ל שנתרפאו אז כולם במעמד הנבחר ולא הי' בהם לא חגרים ולא סומים כו' ושני אלפי"ן אלו הם ענין שני אלפי"ן שקודם בריאות עולם וכאשר זכינו לראות כ"ז זכינו למ"ש ואאלפך חכמה ואאלפך בינה וכאשר ציונו השי"ת שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך ואמרו ז"ל כדדך שבא לראות כך בא ליראות ולמדו בזה שסומא בא' מעיניו פטור מראי' י"ל ששלש פעמים נגד ב' נקודות הנ"ל איך במ"ת נגלה לנו בכל צורת אלו נקודות ונכללו כולם בנקודה ראשונה שהוא כלל הנקודות ולכן נקודה הא' דאנוכי בקמץ וי"ל עוד כי אחז"ל בתחילה עלה במחשבם לפניו לבראות במדה"ד וי"ל עד"ז כנ"ל שנגלה עלינו בא' דאנכי בנקודת קמץ ואלף מרמזת להוי' הרי הוי' ד' אותיות בנקודת קמץ וז"פ קמץ בהחשב כא' ורקיע יו' הרי ד"פ י"ו גי' דין וזהו מדת מלכות מלך במשפט יעמיד ארץ וזהו אחרית כראשית נעוץ סופן בתחילתן וזהו עלה במהשבה לפניו דייקא היינו הוי' בנקודת קמץ כנ"ל ראה שאין העולם מתקיים שותף מדה"ר היינו האל"ף שהאל"ף הוא ברחמים שותף למדה"ד ונקרא באדני כידוע שלעולם האלף רחמים וממתיק כל הדינים ע"ד לא אירא רע כי אתה עמדי והנה פנים עה"א ותכולל גי' אל"ף למ"ד הוא שם אל במילוי שאנו נקראים ישראל שם אל משותף בשמינו וכן אי' במדרש ששיתף שם אל למלאכיו שנקראי' מיכאל וגבריאל כו' היינו מהארת פנים כביכול שגי' אל במילוי מקבלים חסד אל וכשזכינו שנגלה עלינו י"ת פנים בפנים הרי ב"פ פנים גי' ש"ע כנודע וגי' שלם וז"ש ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלו' כשנתן עוז היינו התורה וז"ש ישא ה' פניו אליך היינו שיהי' פנים בפנים ואז וישם לך שלם וי"ת הסביר לנו פנים מסבירות להלכה כמ"ש ז"ל באות אלף כנ"ל גם אלף ר"ת "פתחו "לי "אחותי גם ר"ת "פתחתי "אני "לדודי ועי"ז נמתקו כל הדינים כנ"ל בהמתקה דאדני וז"ש אנוכי ה' אלקיך שאלקיך דין כמו שפי' רש"י ע"פ שובה שראל עד ה' אלקיך וז"ש אנוכי ה' שהתגלה לנו הוי' זו שאנו רואין בצורת אלף הוא רחמים הממתיק אלקיך ע"ד ה' הוא האלקים ואז במעמד הנבחר כאשר זכינו לכ"ז נתעורר הניצוץ חלק אלקי אשר בכל הנבראים בהתעוררות מקור לכל המקורות ב"ה עילת העילת וסיבות הסיבות לגלות אלקותו בעולם אז נתעורר ונתחזק חלק אלקי שבכל נבראים וז"ש המדרש אנכי ה' הה"ד ארי' שאג מי לא יירא כו' מי לא ינבא כו' צפור לא צווח כו' אופנים לא עפפו שרפים ל"א קדוש וי"ל מה רבותא שהי' שותקים הלא אפי' הי' כל אלו צווחים והי' קול ד' בכח היינו שומעים ועוד מה הי' עושין אם לא אמרו שירה כדרך עבודתם ועוד שאמרו שם וקול יוצא אנוכי לכן נראה לי שזה הי' עיקר מ"ת הקדושה שנתעורר חלק אלקותו שבכל העולם אבי"ע ובכל נברא דצח"מ ובכל היסודות ארמ"ע וכולם הרגישו ונתחזק אצלם הכח הק' החלק אשר האציל מכבודו י"ת ע"ד בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם ויצא החלק הקדוש הזאת מהעלם אל הגילוי ובפרט עם קדושי אנו כאשר זכינו לגילוי אלקותו י"ת שטמיר ונעלם ונתגלה עלינו בנועם צוף ידיד אמרו אנוכי ה' אלקיך שנתעוררו נשמות ישראל ונתעורר קדושתם וצווחו מתוך גרונם אנוכי ה' אלקיך שהחלק נמשך אחר שורשי וז"ש ישקני מנשיקות פיהו שהי' הדיבור מנשק על פיו שהאלקות שבקרבו נתגלה אליו ונופו בתר עיקרא גרירא וז"ש ה' אלקי' דבר מי לא ינבא שכל חלקי וענפי קדושה כ"א דיברו כי הוא א' עם הכל שהכל חיים מחלקו י"ת ומכל ארבע רוחות שמעו זה הקיל שכל העולם תלוים בחיותו וכולם צעקו אנוכי ה' אלקיך וז"ש והקול יוצא אנוכי כו' שיוצא מעצמיות חלק אלקי מכל ברי' שבעולם כי שפיר לא צווח כו' שרפים כו' וז"ש השתיק כל העול' ואמר אנכי ולעתיד אנכי אנכי הוא מנחמכם להבין הסמיכו' כנ"ל כי ידוע שהגאולה אחרונה בזנות התורה שאמר ית' אנכי ולפיכך מכל ברי' יוצא כו' קול אנכי וז"ש ב"פ אנוכי אנכי הוא מנחמכם וזהו רק בהגלות פנים בפנים ואמר אנכי אנכי ובגלות אנוכי הסתיר אסתיר פני כו' ב"פ נגד ב"פ אנוכי ולעתיד יגלה ב"פ אנוכי וז"ש בכיחו של כאו"א דהיינו לפי מדריגות שלכל או"א אמר כ"א אנוכי ואנכי עה"א והכולל גי' פ"ו ב"פ גי' קע"ב נגד קע"ב תיבות שביוד דברות ומובן ע"פ זה המדרש הנ"ל הה"ד פנים בפנים דיבר כו' ק"ס ריבוא מ"ה כידוע שלעולם באות ראשון נכלל שאר אותיות ונכללים נולם באות אל"ף כנ"ל וז"ש אדני בם כתיב בא"ד כנ"ל שי"ת הומתק הדין שמרומז בד"פ קמץ כנ"ל שהתורה באש ועוז והמתיק הדין בא' המורה על אחדותו י"ת שיהי' רחמים לישראל ודיני' וקצף על אוה"ע מהנקודת קמץ "צרי "פתח ר"ת קצף שירדה שנאה לאוה"ע ולזה ניתן התורה בעוז ויברך את עמו בשלום כנ"ל:

(טז) עי"ל בענין מה שנגלה עלינו בנקודת קמץ ובה פתח את הדיברות הוא כי הנה מרע"ה בכל המדות והמעלות המשובחות שהי' בו לא נשתבח רק במדת ענוה כי במדת ענוה משיג מדת אין עליונה ונעלמת מכל המדות והוא רחמים גמורים כמ"ש וזה עבודת האדם תמיד לבוא למעלת ענוה ושיהי' בה תמ ד לא שיצטרך לחפש הענוה מהשפלות רוח אדרבא שיהי' תמיד בהכנעה ושפלות ע"ד ונחנו מה שלא יהי' בעיניו בגדר בחי' כלל עד שלפעמים שיצטרך לגבהות כמ"ש ויגב' לבו בדרכי ה' יצטרך לחפש ולבדוק איזה דבר בעצמו בבחי' דבר שיהי' בגדר בריאה ומזה יגבה עצמו בדרכי ה' אבל תמיד יהי' בהכנעה וענוה ושפלות בלי הצטרכות בקשה וחיפוש אחריו והנה מי שאין בו כ"כ מעלות ומדות נפלאות אין לתמוה כ"כ אם יהי' עניו כיון שאין לו מעלות ומדות במה לו להתפאר אבל משרע"ה שהי' מבחר מין אנושי וכתיב בו פא"פ אדבר בו בכל ביתי נאמן הוא איך יתואר בו שיהי' עניו מכל אדם ולחשוב א"ע פחות מכל אדם ובוודאי שענוה שלו הי' באמת גמור כמ"ש בכל ביתי נאמן הוא רק הפי' כי משה מחמת השגתו וראיות גדולתו י"ת שאין ערך ודמיון וכל העולמות הם כאפס ותוהו נגדו בזאח השגה הי' נחשב בעיניו לאפס ותוהו ולא הי' כלל במחשבתו אם היא גדול מחבירו או לא כיון שהוא וחבירו וכל העולמות כאין נגדו י"ת וזה הפי' שהי' עניו יותר מכל האדם שכל האדם אף הפחות שבפחותים שאין לו שום מעלה אעפ"כ אין לו ענוה כזאת שעכ"פ מחשב א"ע בדבר יש ובריאה לא כן עבדי משה החשיב א"ע כאין ואפס עד שאינו בגדר יש ובריאה והנה כשיצאו ישראל ממצרים צוה השי"ת שיקריבו עומר שעורים שהוא דבר מועט ומאכל בהמה להורות להם כי לא בצדקתם הוציאם ממצרים שלא יהי' להם גבהות לזה צוה השי"ת להקריב קרבן מאכל בהמה לרמוז שעדיין אינם צדיקים רק מעשיהם מעשה בהמה ע"ד שאחז"ל בסוטה היא עשתה מעשה בהמה לפיכך קרבנה קרבן בהמה רק שי"ת עשה למענו ולמען ברית אבותינו הקדושים וזכרו את השבועה שנשבע להם ואח"כ צוה י"ת וספרתם לכם כו' שבע שבתות כו' תספרו חמישים יום כו' והורה לנו בזה דרך לעבודתו י"ת שמי שהוא בהכנעה ושפלות שיודע ומבין שלא יצא י"ח בעבודתו י"ת מחפש בחורין ובסדקין אולי ימצא איזה דרך לעבודתו ובזה יתקן מעשיו ומה שקלקל יתוקן וזאת היא ענין הספירה שחפשנו בחורין ובסדקין בכל המדות דרכי עבודתו וכל מדה כלולה מז' מידות וחפשנו חדר בתוך חדר דהיינו בכל ספירה בכל שבוע חדרי מדות הכלולים בה ועי"ז שאנו הולכים בכל הז' מדות שכלולה כל המדו' בכל אחת עי"ז מאיר בחג השבועות שער הנו"ן מנש"ב וז"ש תספרו חמישים יום ול"א תספרו לכם חמישים יום כמו שאמר וקודם וספרתם לכם כו' רק הפי' כנ"ל כשסופרים שבע שבתות עד ממחרת השבת השביעית ממילא תספרו חמישים שיספור ויזהיר ויאיר עליכם אור יום החמישים מג"ר כמ"ש בס' מעשה רוקח שעצר"ת גי' כתר חכמה בינה והנה בצאת ישראל ממצרים שאמר י"ת שיקריבו ישראל עומר שעורים מאכל בהמה שמזה יהי' מוכנעים ושפלים בלבם אך כשעלו ממדרנה למדרגה כנ"ל בז' שבתות הספירה ויגבה לבם בדרכי ד' ותיקנו הכל אז הי' קרוב שתתגבר הגאוה עליהם ח"ו ונפלו מבחי' אין לכן י"ת בחסדו דיבר עמהם פנים בפנים והראם קדושתו י"ת וירד ברכב רבותים וראו שכ"ז אפס נגד כבודו י"ת ובאו לבחי' אין ביתר שאת ומדריגה ועכ"ז מורה מה שפתח י"ת היו"ד דברות באלוף בניקוד קמץ שקמץ מלשון קמצנות כמ"ש וקמץ הכהן מלא קומצו שהוא דבר מועט והורה לנו י"ת בזה שהנקודה ראשונה הוא קמץ בחי' צימצום ומיעוט התפשטות כי התפשטות מורה גבהות וכן דרך העשיר שהוא בגודל לב מתפשט א"ע ביותר לא כן העני שמקמץ א"ע ואינו מתעשר ויושב א"ע באיזה זויות הבית עד שכמעט שאין אדם יודע האיך הוא יושב כי הוא בהכנעה מחמת הצימצום שיש לו ומצמצם א"ע מאוד וזה מורה הנקודת קמץ שהוא הראשונה מרמז על מדת אין שהוא עליונה על כל המדות רחמים גמורי' וכבר אמרנו שזה מ"ש פנים בפנים דיבר ד' עמכם כנ"ל שהאלף דוגמת פנים והקמץ דוגמת זקן כנ"ל שמורה רחמים גמורים וז"ש שנראה י"ת על הר סיני כזקן מלא רחמים מורה על הוי' בנקודת קמץ כנ"ל שמורה רחמים שהוא בחי' אין כנ"ל וכראות פרים בפנים כנ"ל נחקק כביכול צורות פניהם בקדושת כבודו י"ת ומקדושת כבודו י"ת מהוי' זו שראו נחקק בהם וז"ש כי עין בעין נראה כו' כי הוא דוגמת אדם הרואה דבר נחקק הדבר במוחו ולכן אותן שיש להם מוח טוב מכירין את האדם והדבר שראו זה כמה שנים וזה מחמת שנחקק במוחם ולזה מצינו אדם שרואה ומביט בעין חבירו רואה שם צורת עצמו כי העין הוא כעין הבדולח שהצורה שראה בעינו עובר הצורה ההוא דרך עיניו למוחו ולכן רואה צורת עצמו בעין חבירו וכשמביט חבירו בעינו רואה ג"כ צורתו שנחקק כ"א צורתו בעין חבירו ובמוחו וזו הי' ענין עולי רגלים כדרך שבא לראות כך בא ליראות שכביכול נחקק צורתם בקדושתו י"ת ע"י שהביטו ונתנו עיניהם ומוחם להבין ולהביט קדושתו י"ת נחקק שכלם וצורתם שם בבחי' אור החוזר ונשפע עליהם קדושתו י"ת ונחקק קדושתו בהם בחי' עין בעין פנים בפנים כנ"ל:

(יז) עוי"ל דהנה אלף במילוי עה"כ גי' בנ"ס ועיין בפ' ויקרא מ"ש על מאמרם ז"ל מ"ם וס' שבלוחות בנס הי' עומדים שגי' מ"ה ואדנ"י גי' נ"ס וגימ"ט עה"כ אלף במילוי והענין שכבר כתבנו שישראל השיגו במ"ת איך שצריך להיות בבחי' ונחנו מה בהכנעה גדולה לפניו י"ת וגם השיגו איך להמליכו י"ת על הכל ולקבל יראתו שזהו בחי' שם אדנ"י והנה זו מדת אברהם ויצחק שאברהם מצינו בו שהי' בהכנעה גדולה לפניו י"ת שאמר לפניו י"ת ואנכי עפר ואפר ויצחק ידוע מדתו מדת גבורה להתירא לפניו ית' כמ"ש פחד יצחק הי' לי וע"י יראתו הגדולה כו' ממליכו י"ת בכל תנועה ותנועה ויעקב יושב אהלים עירב את הבחי' אלו ועשה אותם אחדות שמחמת שממליכו י"ת ביראה גדולה עי"ז כעשה בעצמו בחי' ונחנו מה מפאת יראתו הגדולה וגדולתו י"ת מתבטל הוא כמעט ממציאותו וכן להיפוך ע"י שמצינו שפלותו וגדולתו י"ת ונעשה בחי' ואנחנו מה עי"ז ממליכו י"ת על כל תנועה ומתירא מאוד מאתו י"ת והנה זו מרומז בתפילות שהאבות תיקנו אברהם תיקן תפילת שחרית שעומד ממטתו ואומר המחזיר נשמות לפגרים מתים נמצא משיג שהוא אין ואפס ופגר רק בעזרתו י"ת הוא חי וזה בחי' א"א בחי' מה כנ"ל יצחק תיקן תפילת מנחה שע"י שעושה מצות ומע"ט כל היום ומקבל ע"ע מלכותו י"ת מתפלל אח"כ לפניו לעת ערב להראו' יראתו ומלכותו שקיבל עליו יעקב תיקן תפילת ערבית לרמוז על התערובות בבחי' אלו כנ"ל שיעקב עירב מדת הללו שמרומזים בשמות מ"ה אדני והנה באברהם כ' לשון עמידה וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם וביצחק לשון שיחה וביעקב לשון פגיעה כמשחז"ל והר"ת מן "שיחה "פגיעה "עמידה שפ"ע שע"י המדות אלו יורד השפע ע"י שהבריות מקבלים עול מלכותו ויראתו ונעשים שפלים בעצמם וזו הכל מרומז באלף דאנכי שגי' מה ואדנ"י כנ"ל וז"ש רז"ל שאמר י"ת לאלף הגם שברא העולם באות ב' הקיום יהי' בא' וז"ש על מ"ה אדני' הטבעו אותיות מ"ה אדני' זו קיום ויסוד עולם כנ"ל והנה אנכי ד' אלקיך הנה הוי' מרמז על בחי' מה הנ"ל בחי' שם מ"ה ואלקיך גי' אדני עה"כ גי' אלף כנ"ל והנה אנכי ד' אלקיך גי' קע"ג ועם ג' כוללים גי' ח"פ שם אהי' עם ה' כוללים שנמשך עליהם רחמים משם אהי' לכל המדות ורמז שע"י קבלת אלקותו י"ת יתמשך עליהם הרחמים ועל אוה"ע דינים ע"י קבלת אלקותו ולימוד תורה כמשרז"ל סיני שירדה שנאה לאוה"ע וכן כ' הקול קול יעקב כו' בזמן שהקול קול יעקב אין הידים ידי עשיו והענין כי כיון שהלך י"ת לכל האומות שיקבלו התורה ע"כ שהגם שהם לא רצו לקבל התורה מ"מ שורש חיותם באפס מה נקשר בהתורה ולכן בלימוד התורה הם בידינו כמו שאחז את האחד בראשו כן אנו אוחזין אותם בחיותם ומכניעים אותם על ידי לימודינו התוה"ק:

(יח) במד"ר אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ד' מתהלך בתומו צדיק כו' תמים תהי' עם ד' אלקיך לפני ד' אלקיך ל"נ אלא עם ד' אלקיך כו' כשתהי' תמי' תהי' עם ד' אלקיך מצינו ישראל במ"ת הי' תמימים כו' להבין דז"ל שאמרו פני ד' אלקיך ל"נ דמשמע דלכאורה הי' לכתוב פני ד' אלקיך רק הענין דהאדם צריך לתקן מדותיו בשלימות ועי"ז מעורר מדותיו י"ת הי"ג מדה"ר וכשממשיך ע"י כל מדה הי"ג מדה"ר נמצא דע"י ז' המדות הוא ז"פ י"ג גימ"ט הוי אדנ"י כי השם אדני הוא במדת מלכות שע"י מדה זו מתנהגים העולמות ומלכותו בכל משלה והוא ענין התגלות הנהגה ואפשר להשיג והנה אנו רואין במלכותא דארעא דהמלך לית לי' מגרמי' כלום רק כל גדולתו מה שהמליכו אותו והוא מלך על כל עמו אבל לא מפאת עצמו כלום והוא מקבל מלכותו וממשלתו ע"י אחרים כן מדת מלכות לית לה מגרמי' כלום וצריך להשפיע לה ממדת עליונות דהיינו מבחי' שם הוי' בחי' מהוה כל הויות ובחי' הוי' א"א להשיג ויש כמה בחי' מדריגות זו למעלה מזו עכ"ז משיגין זאת שבחי' שם הוי' משפיע למדת המנהגת העולמות מדת מלכות וכח המהוה כל הויות בהעולמות נמצא שנחשב זו להשגה לנו קצת וע"י תיקון הז' מדות ממשיכין הי"ג מדה"ר ז"פ י"ג כנ"ל שגי' הוי' אדני שעי"ז ישפע מבחי' הוי' לבחי' אדני והנה באמת יש עוד בחי' ומדרגה עליונה מאוד שאין משיגין כלל וכלל בחי' שם אהי' דעתיד אנא לאתגלי' שבחי' שם זה הוא למעלה מהמדות שהוא בחי' ג"ר שלמעלה מהמדות וא"א להתנהג בהם האדם למטה בבחי' המדות שנוכל לומר שע"י אתערותא דילי' לתתא יתעורר דוגמת זה לעילא במדות העליונות כמו שהוא באמת בענין המדות כי הוא בחי' שאין משיגין כלל להתנהג דוגמת זה ובחי' זו הוא למעלה מבחי' מהוה כל הויות שנחשב קצת להשגה כנ"ל א"א להשיג שום השגה כי הוא בחי' שקודם הבריאה קודם שהי' מהווה י"ת הויות והי' הוא י"ת שמו לבד ובחי' זו לא השיגו ישראל עדיין אפי' בהר סיני רק פנים בפנים דיבר ד' עמכם בחי' מהוה כל הויות ולכן אמר י"ת אנכי ד' אלקיך רומז למדת מלכות ההנהגה שבעולמות והוי' הוא המשפיע לבחי' זאת שהוי' בחי' מהוה כל הויות ואנכי רומז לבחי' הנעלמה העליונה הזאת שאין לרעיון ומחשבה שם שום השגה ולכן גם במעמד הר סיני מעמד המובחר אמר י"ת אנכי ד' כו' שאנכי פי' אנכי מי שאנכי שאין נגלה לך רק ד' אלקיך ונגלה מה שהיא בבחי' שמהו' י"ת כל הויות ומשפיע לבחי' אלקים אבל בחי' אנכי מי שאנכי בחי' שם אה שקודם הבריאה שאמר י"ת אברא נבראים ואהי' להם לאלקי קודם הבריאה שהי' הוא ושמו לבד לא ניגלה אז רק לעתיד דכתיב והי' ביום ההוא יהי' ד' אחד ושמו אחד ונהי' מיוחדים כביכול בעצמותו לאלקותו י"ת לא כמו בהר סיני לבד שהי' התגלות אלקותו יתברך שמו לישראל נמצא שהי' הם במדריגות נפרדים רק שניגלה להם האלקות מה שאין כן לעתיד יתאחדו בעצמותו יתברך ויהי' ד' אחד ושמו אחד והנה עתה הגם שאין אנו משיגין עדיין בבחינה זאת של שם אהי' ממש ע"י שהאדם מתקן מדותיו כנ"ל משפיע לו ית' ע"י תיקון המדות דעה ישרה מבחי' שלמעל' מהמדות כנ"ל שא"א לעורר שם הוא עצמו במדותיו בבחי' שם אהי' בחי' אנכי מי שאנוכי שבבחי' זו קודם התהוות העולמו' רק דזמין לאתגליא מ"מ ית"ש נותן לו משם השפעות טובות ע"י שמתקן מדותיו וז"ש במדרש תמים תהי' כו' כי תמים פי' שצריך להיות שלם במדותיו שלא יהי' בהם פגע וחסרון ואינו בשלימות ותמימות רק ע"י תיקון המדות וז"ש פני ה' אלקיך לא כתיב רק עם ד' אלקיך כשתהי' תמים תהי' עם ה' אלקיך הפי' כנ"ל שבאמת ע"י תמימות ותיקון המדות ממשיכין מבחי' שם אהיה שלפני בחי' הוי' בחי' אנכי מי שאנכי שנשיג לעתיד הגם שא"א להשיג שם שום השגה עתה כיון שהוא למעלה מבחי' מהוה כל הויות מ"מ ממשיכין משם והי' ראוי לכתוב פני ה' אלקיך קודם שם הוי' שמשם תמשיך ע"י התמימות יתן לך ה' השפעות משם מ"מ לא אמר הכ' כן כיון שעתה א"א להשיג שם רק אמר עם ה' אלקיך כשתהי' תמים תהיה עם ה' כו' כנ"ל שע"י תיקון המדות נזכה לעתיד להתאחד עמו ית"ש בעצמותו ית"ש בחי' ד' אחד ושמו א' שיהי' ביום ההוא שנזכה לכ"ז ע"י התמימות ותיקון המדות כנ"ל נמצא בעם ה' אלקיך מרומז ג"כ ענין זה וישראל ע"י תיקון מדותיהם קודם המעמד הנבחר בימי הספירה נתגלה להם בחי' הוי' שמשפיע לבחי' מלכות בחי' פנים בפנים דיבר ה' עמכם והמשיכו ג"כ השפעות בחסדו ית"ש מבחי' אנכי מי שאנכי כנ"ל בפי' אנכי ד' אלקיך ולכן לא אמר אנכי אלקיך רק רמוז לג' בחי' הנ"ל ג' שמות ולעתיד נזכה להתאחד בעצמותו ית' ע"י התמימות ולא תופר עוד ח"ו הברי' חדשה כמו שהי' כאן כיון שאמר ית' אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כולכם אכן כאדם כו' ולעתיד יהי' ברית עולם ועד.

(יט) במדרש אל אלקים ה' דבר ויקרא ארץ כו' בג' שמות אלו ניתנ' התור' לישראל הענין כי התוה"ק ניתנה בבחי' גבורה כדי להעניש להרשעים ולאוה"ע אבל לנו בנ"י שקבלנו התורה נמתקין הגבורות ולכן השם אלקים כאן באמצע ב' שמות אל והוי' שהם רחמים כדי להמתיק הגבורות ודינים משם אלקים ע"ד שפי' ע"פ אל ה' ויאר לנו ששמות אל הוי' ממתיקים השם אלקים שגי' לנו ומאירים אותו שיאיר לנו ג"כ באור גדול וחסד ומה שאי' במד' שבג' שמות ניתנה התורה לישראל הוא ע"ד שבארנו שאנכי ה' אלקיך רומזים לג' שמות אהי' הויה ואדני וכן אלו השמות אל אלקים ה' הם בחי' ג' שמות הנ"ל וכבר דברנו מזה שבחי' אהי' בחי' אנכי מי שאנכי לא השיגו אז עד לעתיד וז"ש רז"ל עתידות מצות בטילות לע"ל כי נקיים התורה כמו שביקשו המלאכים לקיימה אשר תנה הודך על השמים ונקיים את התורה ברוחניות שאז נזכה להשיג מה שנעלם עתה מהשיג בחי' שם אהי' כנ"ל ומרומז אשר תנה הודך כו' תנה גי' מלואי אהי' ובמעמד הנבחר ע"י תיקון המדות כנ"ל המשיכו משם אהיה כנ"ל והמשיכו מי"ג מדה"ר כנ"ל שע"י שהאד' מתקן מדותיו מעורר המדות למעלה והנה י"ג פעמים הוי' אהיה גי' תורה שהמשיכו מי"ג מדה"ר ומשמות הויה ואהיה למדת מלכות בחי' שם אדני כנ"ל ומרומז זה ג"כ כמ"ש שבג' שמות אלו אל אלקים ה' ניתנה התורה שג' שמות אלו גי' קמ"ג מנין אהיה במילוי אלפין שהוא ממוצע בין אהיה במילוי יודי"ן ומילוי ההי"ן ומשפיע לבחי' שם אהיה בההי"ן שהה' רומז לבחי' נוקבא כי ה' ג"כ הוא בבחי' דלות דלית לה מגרמה כלום כי בלא שום כוונת הוצאות שום אות כשמוצא ההבל לבד הוא הוצאת אות ה' שהוא אתא קלילא ורומז להנ"ל שנמשך השפע למדת מלכות בחי' כנס"י משמות הנ"ל:

(כ) במדרש ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים כשבא הקב"ה ליתן תורה לישראל אמרו המלאכים שמא כשתתן תורה לישראל תהי' דירתך ג"כ בתחתונים אמר ית"ש לא אלא כו' דכתיב כסה שמים הודו כו' אמר ר"י בן לוי תנחומים של הבל נחמם דכתיב הודו על ארץ ושמים יש להבין איך ית"ש אל אחד האמת יאמר תנחומים שאינם אמיתיים ח"ו רק הענין דהנה עולם הוא בה' משם הוי' כי הד' עולמות הם בד' אותיו' הוי' והנה עולם הבריאה הוא עולם המלאכי' הוא בה' והנה אות ה' הוא הבל לבד כמ"ש ובאתא קלילא דלית בי' מששותא כו' והנה ההבל הוא הממוצע בין עליונים ותחתונים שנגד העליוני' נחשב לגשמיי ונגד התחתונים נחשב לרוחני וזהו ע"י שירות ותשבחות שלנו ההבל מחבר כנ"ל ולכן "הודו "לה' "בכינור ר"ת הבל גי' מלואי ס"ג ששם זה בחי' עולם הבריאה שההודי' וההבל מחבר הנ"ל ונעשה אשת חיל עטרת בעלה וז"ש תנחומים של הבל נחמם שזהו הי' התנחומין שההבל יהי' מחבר עליונים ותחתוני' דכתי' הודו על ארץ ושמים כנ"ל וז"ש אנכי ה' אלקיך אנכי אני כ' שבחי' אני נעשה כתר ע"י התחברות הנ"ל אשת חיל עטרת כנ"ל

(כא) במדרש ויהי' ביתך כבית פרץ כו' מן הזרע אשר כו' במדרש כי שת לי אלקים זרע אחר כו' הענין כי קבלת עול מלכות שמים מתגלה בכל שחרית כמ"ש ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלקים והוא מדת מלכות והקבלה צריכה להיות בהעלם מאוד כי קבלת עומ"ש הוא ענין גבוה מאד ולא תלוי בהכנת האדם כי מה שיכוון א"ע ויחשוב שיגיע בעצמו לקבלת עומ"ש כבר הוא מחשב שזה בחי' נגלית שיכול האדם להשיג ובאמת הוא נעלמת גבוה מהשיג רק אלמלא הקב"ה עוזרו לא הי' יכול לזה הי' הכל עד שבא דוד הכל בהיסח הדעת כמו ענין לוט ובנותיו ולא ידע בשכבה ובקומה וביהודא כתיב אי' הקדשה ולא נודע מקומה וכן בישי סבור שבא אל שפחתו והכל כדי שמלכות שמים יהי' בהעלם מאד מאד וז"ש כי שת לי אלקים זרע אחר אותו זרע ממקום אחר וז"ש המדרש שבנות לוט אמרו ונחי' מאבינו זרע אותו זרע הבאה ממ"א זה המלך המשיח ועיין במ"ש פי' ע"פ אל תדמי בנפשך כו' רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר כו' שהוא מקום החיצונים אלקים אחרים ולכן משיח יבא בהיסח הדעת הכל ע"ד הנ"ל

(כב) הגבל את ההר וקדשתו ע"ד מאמר חז"ל בראתי יצה"ר בראתי תבלין תורה שבאמת צריך לעובדו ית' בכל הפעולות והעשיות אפי' בעניני גשמיות שמצד יצה"ר כמ"ש בכל לבבך בשני יצריך רק שצריך לעשות גבול שלא לצאת חוץ מהגבול ח"ו כי האדם צריך לאכול ולשתות ובאמת אם אוכל ושותה רק כדי צורכו מתחשב לו למצוה אם כוונתו כדי להיות לו כח לעבודתו ית"ש וכדומה ע"ע שאמר הלל לגמול חסד עם אכסנאי רק אם אוכל ושותה יותר מכדי צרכו אז נתגבר ח"ו הס"א והיצה"ר עי"ז והנה היצה"ר נקרא הר כמ"ש לעתיד לצדיקים נדמה להם כהר וז"ש הגבל את ההר לעשות גבול לעשיות שמצד היצה"ר עי"ז וקדשתו תקדש את היצה"ר כי עי"ז היצה"ר נעשה מסייע לקדושה כנ"ל ע"י התוה"ק.

(כג) וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר לכאורה תיבת לאמר מיותר רק הפי' ע"ד מאמר רז"ל ע"פ ישקני מנשיקות פיהו שיש דברים שמצוה לאומרם ויש דברים שמשיקין הפה וסותמים מלאמרם וזהו מ"ש תורה חדשה מאתי תצא הגם שבאמת הוא שלא תהא תורה אחרת רק הפי' שיתגלה דברים הסתומים עתה ומ"ת בהר סיני הי' הכנה על לע"ל וז"ש שאלו הדברים היו לאמר ולהגלות אותם לעתיד לבא.

(כד) במדרש כשבראתי את העולם הי' העליונים למעלה ותחתונים למטה במ"ת ירד ית' למטה וירד ה' על הר סיני ומשה עלה אל האלקים הנה כתיב אשת חיל עטרת בעלה וענין כתר הוא גבוה מעל הראש לשון מקיף על הראש שהלבוש שמקיף על הראש נקרא כתר וז"ש ומשה עלה אל האלקים אשת חיל עטרת בעלה שית' מתעטר בנו וכן וירד ה' על הר סיני שנתחברו עליונים ותחתונים והשפעות עליונות ירדו למטה וכנ"י נתעלה למעלה.

(כה) כי טובים דודיך מיין כי הנה יש מקום מוצא השפע ונקרא ד"ד ומזה נשתלשל שמקום שמוצא השפע להתינוק מחלב האשה נקרא דד כי כן הוא מקום שמוציא השפע בעולמות עליונים והענין שנקרא דד הוא שיש בדד האשה נקב קטן וצר במקום שהתינוק יונק ויוצא החלב רק מעט מעט אף שלמעלה מנקב הדד רחבה וחלב הרבה שם ולמה עשה ית' ככה שהנקב יהי' שם צר רק שהיא מטובותיו ית' עם נבראיו והשגחתו הנפלאה שאם הי' רחב שם יחנוק הילד בעת מצצו כי הפה של תינוק קטן מהכיל החלב ולתפוס הדד יפה ויש בזה שני בחי' דלות אחד להתינוק שיונק רק מעט מעט ואינו יכול למלא רעבונו תיכף ויש לו צער ודלות מזה וגם להאשה הוא דלות כי יותר מה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק והית' חפיצה להשפיע ולהריק עד בלי די ולמלא תיכף ומיד רעבון התינוק ונמצא גם לה הוא דלות וחסרון וזהו אותיות ד"ד ב' דלתי"ן שהדלות מרמזת על בחי' דלות וב' עניני דלות זה אינו מחסרון שפע האשה כי למעלה מהנקב רחב השדיים שלה וחלב הרבה שם רק ב' עניני דלות הנ"ל באים מחסרון כח התינוק ופה שלו כנ"ל וכן הדבר בעולמות עליונים כביכול בעניני דלות הנ"ל נקרא דד וזה שביקש דוד מן המיצר קראתי יה ענני במרחב יה שעתה אני יונק ממקום צר דוגמת משל התינוק הנ"ל וזה מחמת שאין בנו כח לקבל השפע אבל אין חסרון ח"ו בהשפעתו כי יש בהשפעה מקום מרחב מאוד והבקשה ענני במרחב יה ע"ז ביקש שיהי' יוכל לינק ממקום רוחב שיעזרהו ית' שיהי' בו כח לקבל וכן יהיה אח"כ שה' יענני במרחב והנה יש בעולמות עליונים ב' בחי' שנקראים דדים כמו שאנו רואין בגשמיות שנשתלשל שהשפע בא לתינוק מב' דדים ובעולמות עליונים מב' דדין הנ"ל מדד אחד יורד שפע שנקראת חלב מורה שפע חסד גמור ומדד אחד יורד שפע הנקרא יין מורה בחי' גבורה כמ"ש במ"א ע"פ כטוב לב המלך ביין שביין ר"ת "ימינך ה' "נאדרי "בכח והנה צריך להמתיק בחי' הגבורות ולעשותם חסדים על ישראל וז"ש מרע"ה ועתה יגדל נא כח ה' שגדולה הוא בחי' חסד כמ"ש לך הגדולה וכו' וביקש שנח ה' בחי' גבורה יהיה ג"כ חסדים כאשר דברת לאמר שכן היה במ"ת כתיב וידבר אלקים את כל הדברי' האלה לאמר ששם אלקים הוא דין וכן וידבר לשון קשה ואח"כ לאמר רכה שהמתיקם ועשאם חסדים כמ"ש שנראה ית' כזקן מלא רחמים וז"ש כאשר דברת לאמר ר"ל כאשר דברת מאז קשות לאמר להמתיק הדיבור של קושי שיהיה בבחי' אמירה רכה והנה אף שממתיקים הדינים ההמתקה הוא רק לנו שלא יחולו הדינים עלינו רק מטילים אותם על שונאינו וזאת היא ההמתקה שלנו שהדינים שיעשו בשונאינו הם חסדים מתוקים עלינו מאוד וכן הי' במצרים שענין גלות מצרים הי' לברר הנ"ק והענין שמצינו שבמצרים הי' השפעות גדולות כמ"ש כגן ה' כארץ מצרים נמצא הי' הולך השפעתו י"ת למקום ערות הארץ והי' הגלות לברר החסדים הנפילי' ההם שנפלו החסדים שנשתלשל ממדריגות עליונים למצרים מקום טומאה וענין הבירור הי' צריך להיות ע"י המתקת גבורות מעלינו ולהטילם עליהם והחסדים יחולו על ראש בני ישראל וזהו ששאל משה ואמרו לי מה שמו באיזה שם משמותיו י"ת נמתק הגבורות מה אומר אליהם והנה כן הי' אח"כ שהמתיקו הגבורות מעל ישראל והטילו על שונאיהם במצרים והם בררו החסדים הנפילים ויצאו ברכוש גדול ועשאו למצרים כמצולה שאין בה דגים ובררו כל הנ"ק ולכן שותים ד' כוסות יין כוס גי' אלקים ויין ג"כ מורה דין כנ"ל לרמוז שהמתיקו הגבורות מעלינו מכל הצדדים משמאל ומימין על ישראל שלום מכל הד' רוחות הד' קצוות רק הטילו הכל על האוה"ע והנה כל המדות כלולים זמ"ז הכל מז' מדות כ"א נכלל בה כל הז' מדות וצריך להמתיק הגבורות בכל הז' מדות ולילך ממדה למדה להמתיק הגבורות וז"פ ז' גי' מ"ט ובאמת כל המ"ט מדות נכללים ג"כ בכל מדה ומדה כיון שכלולי' זמ"ז וז"פ מ"ט עה"כ גי' ד"פ אלקים ולכן שותין ד' כוסות שכוס גי' אלקים כנ"ל וד"פ כוס גי' ז"פ מ"ט הנ"ל לרמוז שהמתיקו הכל בכל הז' מדות שכ"א כלולה ממ"ט בחי' רק שזה הי' בכללות ואח"כ הי' צריך בפרטות לילך בכל הז' מדות לחפש בחדרי המדות בפרטות להמתיק כל מיני מדות דין שיראה וימצא ולהטיל הדין על שונאי ישראל ולנו יהי' זה חסד גדול וזה פי' ענין הספירה לחפש כנ"ל בכל יום בכל המדות להמתיק הדינים שבהם כנ"ל ולכן אח"כ הי' יום מתן תורה ונראה י"ת כזקן מלא רחמים ולאוה"ע הי' דין גדול עד שבאו כולם אצל בלעם ושאלו ה' למבול ישב כו' והי' רעש גדול ודרשו ז"ל אתה שמעת וחיית אוה"ע שמעו ומתו ובזה מתורץ מה שהקשה בספרים הקב"ה גוזר גזירה והצדיק מבטל וכי יש שינוי רצון ח"ו וע"ד הנ"ל ניחא שהשפע הולך חסדים וגבורות כנ"ל בחי' ב' דדין ובידינו להמשיך ההשפעה למקום שאנחנו רוצים ע"י המתקת הדינים ולהטילם על האומות וזהו שלמד י"ת אותנו בסיני המתקת הדינים בחסדים ואמר אנכי ה' אלקיך הוי' היא חסדים לתיבת אלקיך הוא דין כמו שפי' במ"א ע"פ שובה ישראל עד ה' אלקיך ונתגלה לנו שהוי' ממתקת הדין וכן אח"כ במצות ל"ת שהם בחי' צמצום ודין אמר כי אנכי ה' אלקיך ג"כ כנ"ל ואמר אל קנא פי' שם אל הוא חסד אל ולמד אותנו איך למזוג הגבורות בחסדים וכן אח"כ פוקד עון אבות כו' לשונאי ועשה חסד לאלפים לאוהבי כו' כנ"ל להמתיק הגבורות ולהטלים על שונאי ה' ואויביו כלו בעשן כלו ואנו עמו יעשה לנו חסד והנה שם אלקי' מרומז בו דין אף שגם הוא חסד גדול כי בו האותיות אל שהוא חסד אל כנ"ל וכן אותיות מי שהוא עולם התשובה עולם החירות והתשובה והה' בחי' בהבראם בה' בראם ועולם חסד יבנה והוא ג"כ חסד ולכן כשיצאו ישראל ממצרים הקריבו עומר שעורה אותיות שיעור ה' להמשיך ה' חסדים מה' הנ"ל עכ"ז מרומז בו דין כי אלקים לשין שופט ולכן צריך להמתיקו כנ"ל והמתקתו ע"י אותיות הקודמים שהם כדט"ם שהם אותיות הקודמות של מלה"י מאלקים כ"כ בספרים שזהו המתקת הדינים מאלקים ואלו האותיות הם ר"ת של "כי "טובים "דודיך "מיין וכשממתיקין כנ"ל מטילין הדינים על שונאי ישראל בחי' המתקה כנ"ל בד' כוסות יין ששותין בפסח כנ"ל שיין בחי' דין וז"ש כי טובים דודיך מיין מלשון דדיך מיין כשמשפיע הדדים גבורות שהם בחי' יין זהו טוב לנו מאד וכן הי' בים שהראה לנו עצמו ית' כבחור חגור כלי זיין בחי' גבורות והגבורות אלו הי' חסדים גדולים לנו וזהו כי גבר עלינו חסדו שמתגברים החסדים ובהחסדים שעושה לנו ית' יש לנו כח וגבורה להתגבר על כל אוה"ע שיהי' החסדים רק לנו כנ"ל:

(ח) זָכ֛וֹר֩ אֶת־י֥֨וֹם הַשַּׁבָּ֖֜ת לְקַדְּשֽׁ֗וֹ׃ (ט) שֵׁ֤֣שֶׁת יָמִ֣ים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד֮ וְעָשִׂ֖֣יתָ כׇּֿל־מְלַאכְתֶּֽךָ֒׃ (י) וְי֨וֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔֜י שַׁבָּ֖֣ת ׀ לַיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֗יךָ לֹֽ֣א־תַעֲשֶׂ֣֨ה כׇל־מְלָאכָ֜֡ה אַתָּ֣ה ׀ וּבִנְךָ֣͏ֽ־וּ֠בִתֶּ֗ךָ עַבְדְּךָ֤֨ וַאֲמָֽתְךָ֜֙ וּבְהֶמְתֶּ֔֗ךָ וְגֵרְךָ֖֙ אֲשֶׁ֥֣ר בִּשְׁעָרֶֽ֔יךָ׃
(8) Remember the sabbath day and keep it holy. (9) Six days you shall labor and do all your work, (10) but the seventh day is a sabbath of your God יהוה: you shall not do any work—you, your son or daughter, your male or female slave, or your cattle, or the stranger who is within your settlements.
(כב) וְאֶ֨ת־זָכָ֔ר לֹ֥א תִשְׁכַּ֖ב מִשְׁכְּבֵ֣י אִשָּׁ֑ה תּוֹעֵבָ֖ה הִֽוא׃
(22) Do not lie with a male as one lies with a woman; it is an abhorrence.
(יב) מַכֵּ֥ה אִ֛ישׁ וָמֵ֖ת מ֥וֹת יוּמָֽת׃
(12) One who fatally strikes another party shall be put to death.

(טז) מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף (במדבר ז, יט), כְּנֶגֶד הַתּוֹרָה הַמְשׁוּלָה בְּיַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ט, ה): וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי. וּלְפִי שֶׁדֶּרֶךְ הַיַּיִן לִשְׁתּוֹת בְּמִזְרָק, כְּמָה דְתֵימָא (עמוס ו, ו): הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן, לְכָךְ הֵבִיא מִזְרָק, (במדבר ז, יט): שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, לָמָּה, כְּשֵׁם שֶׁיַּיִן חֶשְׁבּוֹנוֹ שִׁבְעִים, כָּךְ יֵשׁ שִׁבְעִים פָּנִים בַּתּוֹרָה. לָמָּה נֶאֱמַר בַּקְּעָרָה אַחַת, כְּנֶגֶד הַתּוֹרָה הַצְּרִיכָה לִהְיוֹת אַחַת, כְּמָה דְּתֵימָא (במדבר טו, טז): תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם. לָמָּה נֶאֱמַר בַּמִּזְרָק, אֶחָד, שֶׁדִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְדִבְרֵי תוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּם נִתְּנוּ מֵרוֹעֶה אֶחָד, כֻּלָּם אֵל אֶחָד אֲמָרָן לְמשֶׁה מִסִּינַי. לָמָּה הָיוּ שֶׁל כֶּסֶף, כְּנֶגֶד הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (תהלים יב, ז): אִמְרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל וגו'. (במדבר ז, יט): שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת, הַמִּקְרָא וְהַמִּשְׁנָה מְלֵאִים הֵם, שֶׁאֵין אֶחָד סוֹתֵר עַל חֲבֵרוֹ. סֹלֶת, כְּמָה דְּתֵימָא (תהלים יט, יא): וְנֹפֶת צוּפִים, כַּסֹּלֶת שֶׁצָּפָה עַל גַּבֵּי נָפָה. (במדבר ז, יט): בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן, זוֹ הַתּוֹרָה שֶׁצְּרִיכָה לִבְלֹל בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים, כְּהַהִיא דִּתְנֵינַן יָפֶה תַּלְּמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁיְגִיעַת שְׁנֵיהֶם מַשְׁכַּחַת עָוֹן. הֱוֵי (במדבר ז, יט): לְמִנְחָה, שֶׁאוֹתָהּ שָׁעָה הוּא נוֹשֵׂא נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ, בִּזְמַן שֶׁאָדָם עוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה וְהוּא בַּעַל מַעֲשִׂים טוֹבִים וְשׁוֹמֵר עַצְמוֹ מִן הַחֵטְא. כַּף אַחַת (במדבר ז, כ), כְּנֶגֶד הַלּוּחוֹת שֶׁנִּכְתְּבוּ מִיַּד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּמָה דְתֵימָא (שמות לב, טז): וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים וגו'. (במדבר ז, כ): עֲשָׂרָה זָהָב, אֵלּוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת שֶׁהָיוּ כְּתוּבִים בַּלּוּחוֹת, כְּמָה דְתֵימָא (דברים י, ד): וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן וגו'. זָהָב, כְּמָה דְּתֵימָא (שיר השירים ה, ה): יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב, וְאוֹמֵר (תהלים יט, יא): הַנֶּחְמָדִים מִזָּהָב וגו'. (במדבר ז, כ): מְלֵאָה קְטֹרֶת, שֶׁתרי"ג מִצְווֹת בְּלוּלוֹת בָּהֶן, וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא תרי"ג אוֹתִיּוֹת יֵשׁ מִן (שמות כ, ב): אָנֹכִי, עַד (שמות כ, יד): אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ, כְּנֶגֶד תרי"ג מִצְווֹת וְשֶׁבַע יְתֵרוֹת כְּנֶגֶד שִׁבְעַת יְמֵי בְרֵאשִׁית, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל הָעוֹלָם לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּזְכוּת הַתּוֹרָה, הֱוֵי: מְלֵאָה קְטֹרֶת, שֶׁכֵּן ק' מִתְחֲלֶפֶת בְּד', א"ת ב"ש ג"ר ד"ק, וְעוֹלֶה חֶשְׁבּוֹן הַתֵּבָה אַחַר כֵּן לְמִנְיַן תרי"ג. דָּבָר אַחֵר, מְלֵאָה קְטֹרֶת, שֶׁבֵּין כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁהָיוּ כְּתוּבִים בַּלּוּחוֹת פָּרָשִׁיּוֹתֶיהָ וְדִקְדּוּקֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה הָיוּ כְּתוּבִים. וְאַתְיָא כְּהַהִיא דְּאָמַר חֲנַנְיָה בֶּן אֲחִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב, אֵלּוּ שְׁנֵי לוּחוֹת הַבְּרִית שֶׁכָּתוּב עֲלֵיהֶן (שמות לא, יח) (דברים ט, י): כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים, גְּלִילֵי זָהָב, מָה הַגַּלִּים הַלָּלוּ בֵּין גַּל גָּדוֹל לְגַל גָּדוֹל גַּלִּים קְטַנִּים, כָּךְ בֵּין כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר פָּרָשִׁיּוֹתֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה הָיוּ כְּתוּבִים וְדִקְדּוּקֶיהָ. (במדבר ז, כא): פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר, כְּנֶגֶד כֹּהֲנִים. (במדבר ז, כא): אַיִל אֶחָד, כְּנֶגֶד לְוִיִּם. (במדבר ז, כא): כֶּבֶשׂ אֶחָד, כְּנֶגֶד יִשְׂרָאֵל, שֶׁכֻּלָּם קִבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה בְּסִינַי. (במדבר ז, כב): שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת, כְּנֶגֶד הַגֵּרִים שֶׁעֲתִידִים לְהִתְגַּיֵּר, וְשֶׁהָיוּ שָׁם, שֶׁכֻּלָּם רְאוּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יח, ה): אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם, כֹּהֲנִים לְוִיִם וְיִשְׂרְאֵלִים לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא הָאָדָם, מְלַמֵּד שֶׁאֲפִלּוּ עוֹבֵד כּוֹכָבִים הַמִּתְגַיֵּר וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה הֲרֵי הוּא כְכֹהֵן גָּדוֹל. (במדבר ז, כג): וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם, כְּנֶגֶד שְׁתֵּי תּוֹרוֹת, הַמִּקְרָא וְהַמִּשְׁנָה, שֶׁכָּל מִי שֶׁמְּבַקֵּר וְזוֹבֵחַ יִצְרוֹ לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בָּהֶן, הוּא עוֹשֶׂה שְׁנֵי שְׁלוֹמוֹת, שָׁלוֹם לְמַעְלָה וְשָׁלוֹם לְמַטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כז, ה): אוֹ יַחֲזֵק בְּמָעֻזִּי יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה לִי. (במדבר ז, כג): אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה, כְּנֶגֶד שְׁלשָׁה פְּסוּקִים שֶׁל תּוֹרָה שֶׁבָּהֶם שִׁשָּׁה סִדְּרֵי מִשְׁנָה, וְהֵן מִן שְׁתַּיִם פִּסְקָה, וְכָל פִּסְקָה וּפִסְקָה מִן חָמֵשׁ תֵּבוֹת, וְאֵלּוּ הֵם (תהלים יט, ח י): תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ, עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי, פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב, מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם, יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד, מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּיו. לְכָךְ הִקְרִיבוּ לִשְׁלָמִים שְׁלשָׁה מִינֵי קָרְבָּנוֹת אֵלּוּ, כְּנֶגֶד הַשְּׁלשָׁה פְּסוּקִים שֶׁבָּהֶם שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, אַתְיָא כְּהַהִיא דְּאָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא (תהלים יט, י): תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ, שֶׁזֶּה סֵדֶר נָשִׁים, שֶׁמַּזְהִיר עַל הָאָדָם לִפְרשׁ מִן הָעֶרְוָה כְּדֵי לְהַצִּילוֹ מִן הַמִּיתָה, כְּמָה דְתֵימָא (משלי ה, ה): רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת וגו', וְאוֹמֵר (משלי ב, יט): כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִֹּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים, וְאוֹמֵר (משלי ב, טז): לְהַצִּילְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה וגו'. עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי, זֶה סֵדֶר זְרָעִים, שֶׁאָדָם מַאֲמִין בְּחַיָּיו שֶׁל עוֹלָם וְזוֹרֵעַ. פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב, זֶה סֵדֶר מוֹעֵד, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּל הַמּוֹעֲדוֹת, שֶׁכָּתוּב בָּהֶן (דברים טז, יד): וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ. מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם, זֶה סֵדֶר קָדָשִׁים, שֶׁהוּא מֵאִיר עֵינַיִם בֵּין חֻלִּין לְקָדָשִׁים. יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד, זֶה סֵדֶר טַהֲרוֹת, שֶׁהוּא מַפְרִישׁ בֵּין טֻמְאָה לְטָהֳרָה. מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו, זֶה סֵדֶר נְזִיקִין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רֹב הַדִּינִים, וּלְכָךְ הִקְרִיבוּ מִכָּל מִין וּמִין חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה, כְּנֶגֶד חָמֵשׁ תֵּבוֹת הַכְּתוּבוֹת עַל כָּל סֵדֶר וָסֵדֶר. וְלָמָּה נִכְתְּבוּ חָמֵשׁ תֵּבוֹת עַל כָּל סֵדֶר וְסֵדֶר, כְּנֶגֶד הַתּוֹרָה שֶׁהִיא חֲמִשָּׁה סְפָרִים, לְלַמֶּדְךָ שֶׁהֵם גּוּפֵי תּוֹרָה, לָמָּה שֵׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּתוּב בְּכָל סֵדֶר וְסֵדֶר, שֶׁהוּא מֵעִיד עֲלֵיהֶן שֶׁמִּפִּיו אֲמָרָן לְמשֶׁה כְּשֵׁם שֶׁאָמַר חֲמִשָּׁה סִפְרֵי תּוֹרָה. (במדבר ז, כג): זֶה קָרְבַּן נְתַנְאֵל וגו', כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהִקְרִיב עַל סִדְרֵי הַתּוֹרָה הִתְחִיל מְשַׁבֵּחַ אֶת קָרְבָּנוֹ, זֶה קָרְבַּן נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר.

(16) “One silver dish” (Numbers 7:19), the prince of Issachar came and presented an offering in the name of the Torah, because they loved the Torah more than all the tribes did, as it is stated: “From the children of Issachar, possessors of understanding of the times, [to know what Israel should do; their leaders were two hundred, and all their brethren at their command]” (I Chronicles 12:33). What is “of the times”? Rabbi Tanḥuma said: To perform matters in a timely fashion. Rabbi Yosei says: For intercalations. “To know what Israel should do” – on what day they should observe the festivals. “Their leaders were two hundred” – these are the two hundred heads of the Sanhedrin that the tribe of Issachar produced. “And all their brethren at their command” – as others would agree to the halakha in accordance with their opinion. And it says: “[Issachar….] He bent his shoulder to bear” (Genesis 49:14–15), as they would bear the yoke of Torah. “And he became an indentured servant” (Genesis 49:15), as anyone who would err in halakha, they would ask the tribe of Issachar regarding it, and they would explain it to them.
“Silver dish,” corresponding to the Torah, that is called bread, as it is stated: “Come, partake of my bread” (Proverbs 9:5). And it is stated regarding the showbread: “You shall craft its dishes and its ladles” (Exodus 25:29), and we learned: The dishes were molds, as they would shape the showbread with molds.
“Its weight one hundred and thirty” (Numbers 7:19), go out and calculate twenty-four books of the written Torah, and eighty of mishna, that begin with mem: “From when [me’ematai] does one recite shema…” (Berakhot 1:1), and ends with mem: “The Lord will bless his people with peace” (Okatzin 3:12). Mem is forty and mem is forty, that is eighty;56Since the sum of the first letter in the Mishna and the last letter in the Mishna is 80, the number 80 represents the oral law. that is one hundred and four, the result of the tally of the written Torah and the Oral Torah. Alternatively, the beginnings of the six orders of Mishna, the tally of the first letters total eighty. Go out and calculate: mem of “me’ematai” (Berakhot 1:1), from the order of Zera’im; yod of “yetziot haShabbat” (Shabbat 1:1), from the order of Moed; ḥet of “ḥamesh esre nashim” (Yevamot 1:1), from the order of Nashim; alef of “arba’a avot nezikin” (Bava Kama 1:1), from the order of Yeshuot;57Also known as Nezikin. kaf of “kol hazevaḥim” from the order of Kodashim; alef of “avot hatuma” from the order of Teharot, equals eighty.58Mem – 40, + yod – 10, + ḥet – 8, + alef – 1, + kaf – 20, + alef – 1 = 80. From here [we see] that the written Torah and the Oral Torah total a tally of one hundred and four. The Torah was given after the twenty-six generations that were from Adam until Moses, by means of whom the Torah was given. That is one hundred and thirty; therefore, the weight of the dish was one hundred and thirty.
“One silver basin [mizrak]” (Numbers 7:19), corresponding to the Torah, that is likened to wine, as it is stated: “Drink of the wine that I mixed” (Proverbs 9:5). Because wine is typically drunk from a bowl [mizrak], just as it says: “Who drink from wine bowls [mizrekei]” (Amos 6:6), that is why he brought a basin. “Seventy shekels, in the sacred shekel” (Numbers 7:19), why? Just as the numerical value of wine [yayin] is seventy,59Yod – 10 + yod – 10 + nun – 50 = 70. thus there are seventy aspects to the Torah.
Why is “one” stated regarding the dish? It is corresponding to the Torah, that must be one, just as it says: “One Torah and one law shall be for you” (Numbers 15:16). Why is “one” stated regarding the dish? It is because the matters of the written Torah and the matters of the Oral Torah were all given from one shepherd; all were said by one God to Moses from Sinai. Why were they of silver? It is corresponding to the Torah, in whose regard it is stated: “The sayings of the Lord are pure sayings, like silver purified in the furnace….” (Psalms 12:7).
“Both of them full [mele’im] of high quality flour” (Numbers 7:19), the Bible and the Mishna are complementary [mele’im], as one does not contradict the other. “High quality flour,” just as it says: “Venofet tzufim” (Psalms 19:11), like fine quality flour that floats [tzafa] atop the sieve [nafa]. “Mixed with oil” (Numbers 7:19), this is the Torah, that must be mixed with good deeds, like that which we learned: Torah study is best with good deeds, as effort at both causes sin to be forgotten.60 Mishna Avot 2:2. That is, “as a meal offering” (Numbers 7:19), as at that moment he provides satisfaction for his Creator; when a person engages in Torah study, and is a performer of good deeds, and protects himself from sin.
“One gold ladle, ten shekels, full of incense” (Numbers 7:20).
“One young bull, one ram, one lamb in its first year, as a burnt offering” (Numbers 7:21).
“One goat as a sin offering” (Numbers 7:22).
“And for the peace offering, two cattle, five rams, five goats, five sheep in their first year. This was the offering of Netanel son of Tzuar” (Numbers 7:23).

“One …ladle [kaf]” (Numbers 7:20), corresponding to the tablets that were written at the hand61The word kaf can also mean hand. of the Holy One blessed be He, just as it says: “The tablets were the work of God and the writing was the writing of God…” (Exodus 32:16). “Gold…ten shekels” (Numbers 7:20), these are the Ten Commandments that were written on the tablets, just as it says: “He inscribed on the tablets like the first inscription” (Deuteronomy 10:4). “Gold,” just as it says: “His hands are rods of gold” (Song of Songs 5:14), and it says: “They are more desirable than gold…” (Psalms 19:11). “Full of incense” (Numbers 7:20), as the six hundred and thirteen mitzvot are mixed in them. Likewise, you find that there are six hundred and thirteen letters from: “I am…” (Exodus 20:2), until “…or anything that is your neighbor’s” (Exodus 20:14),62The verses cited encompass the entirety of the Ten Commandments, from the first word of the first commandment to the last word of the tenth commandment. corresponding to the six hundred and thirteen mitzvot, and seven additional ones, corresponding to the seven days of Creation, teaching you that the whole world was created only due to the merit of the Torah. That is “full of incense [ketoret],” as, if you replace the letter kof with dalet on the basis of the at bash gar dak63The cipher is alphabet-based. At refers to exchanging the first letter of the alphabet, aleph, with the last letter, tav. Bash means exchange the second letter, bet, with the penultimate letter, shin. And so on. substitution cipher,64The letter kof is replaced by the letter dalet. the numerical value of the word after doing so is six hundred and thirteen.65Dalet – 4 + tet – 9 + reish – 200 + tav – 400 = 613.
Another matter, “full of incense,” as between each and every commandment that was written on the tablets, the portions and the details of the Torah were written. This accords with what Ḥananya son of the brother of Rabbi Yehoshua said: “His hands are rods of [gelilei] gold [zahav]” (Song of Songs 5:14), these are the Two Tablets of the Covenant, in whose regard it is written: “Written with the finger of God” (Exodus 31:18; Deuteronomy 9:10). “Gelilei zahav” – what are these waves [galim]? Just as between one great wave and another great wave there are small waves, so, between each and every commandment, the portions of the Torah were written, and its precise details.
“One young bull” (Numbers 7:21), corresponding to the priests; “one ram” (Numbers 7:21), corresponding to the Levites. “One lamb” (Numbers 7:21), corresponding to the Israelites, as all of them received the Torah at Sinai, “One goat as a sin offering” (Numbers 7:22), corresponding to the proselytes who are destined to convert, and that were there [at Sinai], as all of them are worthy, as it is stated: “That a man shall perform and live by them” (Leviticus 18:5) – Priest, Levites, and Israelites are not stated, but rather, “a man [haadam]". It teaches that even an idolater who converts and engages in Torah study is the equivalent of a High Priest.
“And for the peace offering, two cattle” (Numbers 723), corresponding to the two Torahs, the Bible and the Mishna, as anyone who examines and slaughters his inclination in order to perform everything that is written in them, he effects dual peace; peace on High and peace below, as it is stated: “Then He will strengthen my stronghold, will make peace for me, peace He will make for me” (Isaiah 27:5).
“Five rams, five goats, five sheep in their first year” (Numbers 7:23), corresponding to three verses relating to the Torah, and alluding to the six orders of the Mishna. Each consists of two passages, and each and every passage contains five words. These are they: “The Torah of the Lord is perfect, restoring the soul; the testimony of the Lord can be trusted, making the simpleton wise. The precepts of the Lord are upright, causing the heart to rejoice; the mitzvot of the Lord are clear, enlightening the eyes. Fear of the Lord is pure, enduring forever; the judgments of the Lord are true and righteous together” (Psalms 19:8–10). This is why they sacrificed these three species of offerings as peace offerings. It is corresponding to the three verses that contain allusions to the six orders of Mishna. This is in accordance with that which Rabbi Tanḥuma said: “The Torah of the Lord is perfect, restoring the soul,” this is the order of Nashim, which cautions the person to separate from forbidden relations in order to spare him from death, just as it says: “Her feet go down to death…” (Proverbs 5:5). And it says: “All who come to her will not return, and they will not attain the paths of life” (Proverbs 2:19), and it says: “To save you from a strange woman” (Proverbs 2:16). “The testimony of the Lord can be trusted, making the simpleton wise,” this is the order of Zera’im, as a person believes in the life of this world and sows. “The precepts of the Lord are upright, causing the heart to rejoice,” this is the order of Mo’ed, which contains all the festivals, in whose regard it is written: “You shall rejoice on your festivals” (Deuteronomy 16:14). "The mitzvot of the Lord are clear, enlightening the eyes,” this is the order of Kodashim, which enlightens the eyes to distinguish between the non-sacred and the consecrated. “Fear of the Lord is pure, enduring forever,” this is the order of Teharot, as it distinguishes between impurity and purity. “The judgments of the Lord are true and righteous together,” this is the order of Nezikin, which contains most civil laws. This is why they sacrificed five from each and every species; it is corresponding to the five words written regarding each and every order. Why were five words written regarding each and every order? It corresponds to the Torah, that is five books, to teach you that they are the essence of the Torah. Why is the name of the Holy One blessed be He written regarding each and every order? It is because He attests in their regard, that from His mouth He told them to Moses, just as He said the five books of the Torah.
“This was the offering of Netanel…” (Numbers 7:23), when the Holy One blessed be He saw that he presented his offering corresponding to the orders of the Torah, He began lauding his offering: “This was the offering of Netanel son of Tzuar.”

(ה) כִּ֚י יֹדֵ֣עַ אֱלֹהִ֔ים כִּ֗י בְּיוֹם֙ אֲכׇלְכֶ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים יֹדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע׃
(5) but God knows that as soon as you eat of it your eyes will be opened and you will be like divine beings who know*divine beings who know Others “God, who knows.” good and bad.”
(ו) וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם־לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל׃ (ז) וַתִּפָּקַ֙חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם וַֽיִּתְפְּרוּ֙ עֲלֵ֣ה תְאֵנָ֔ה וַיַּעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם חֲגֹרֹֽת׃
(6) When the woman saw that the tree was good for eating and a delight to the eyes, and that the tree was desirable as a source of wisdom, she took of its fruit and ate. She also gave some to her husband, and he ate. (7) Then the eyes of both of them were opened and they perceived that they were naked; and they sewed together fig leaves and made themselves loincloths.
(ו) וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם־לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל׃
(6) When the woman saw that the tree was good for eating and a delight to the eyes, and that the tree was desirable as a source of wisdom, she took of its fruit and ate. She also gave some to her husband, and he ate.