שַׁמַּאי אוֹמֵר, עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע, אֱמֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה, וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת:
עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע
דְּאָמַר רַב הַמְנוּנָא: אֵין תְּחִילַּת דִּינוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן״.
אָמַר רָבָא: בְּשָׁעָה שֶׁמַּכְנִיסִין אָדָם לְדִין, אוֹמְרִים לוֹ: נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בָּאֱמוּנָה? קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה? עָסַקְתָּ בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה? צִפִּיתָ לִישׁוּעָה? פִּלְפַּלְתָּ בְּחׇכְמָה? הֵבַנְתָּ דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר?
אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה - והא דאמר בפרק במה מדליקין (שבת לא.) כשמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה היינו דווקא לענין שאלה ששואלין לו על משא ומתן אבל מ"מ נפרעים ממנו תחלה על שלא קבע עתים לתורה
פעם אחת הייתי מהלך ממקום למקום ומצאני אדם אחד שלא היה בו לא מקרא ולא משנה והיה מתלוצץ ומלעיג בדברים ובא כנגדי, ואמרתי לו: בני מה אתה משיב לאביך שבשמים ליום הדין?
ואמר לי: רבי יש לי דברים שאני משיבו בינה ודעת לא נתנו לי מן השמים שאקרא ואשנה
ואמרתי לו: בני מה מלאכתך? ואמר לי ציד אני, ואמרתי לו: בני מי למדך ואמר לך שתביא פשתן ותארגהו מצודות ותשליכהו לים ותעלה הדגים מן הים? ואמר לי: רבי בזה נתנו לי בינה ודעת מן השמים!
ואמרתי לו: ומה להביא פשתן ולארוג מצודות ולהשליך לים ולהעלות דגים מן הים נתנו לך בינה ודעה מן השמים ולדברי תורה שכתוב בה (דברים ל׳:י״ד) כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו לא נתנו לך בינה ודעה מן השמים??
מיד היה מרים קולו ובוכה ומתאנח, ואמרתי לו: בני אל ירע לך אלא כל שאר בני אדם באי עולם הן משיבין תשובה זו על אותו ענין שהן עוסקין בו אבל מעשיהן מוכיחין עליהן, ועליהן ועל כיוצא בהן ועל העושים כמעשיהן מהו אומר הכתוב עליהן (ישעיהו י״ט:ט׳) ובושו עובדי פשתים שריקות ואורגים חורי ראשית ואחרית הדברים כולן יראת שמים ומעשים טובים.
Satmar Rov: Another pshat in answ. of tosfos: we 1st ASK if did business w/ "emuna" otherwise he'd say "I'm too tarud all day/night w/ parnasa...so we 1st ask נשאת ונתת באמונה w/ the "belief" that H' is the mefarnes & that setting aside time for Torah will not diminsh parnassa at all (see mahn - "marbeh mamit") so this quest justifies the next quest & bavorns any rationilization
(א) עשה תורתך קבע. שלא תהא קובע עתים לתורה אלא כל היום תעשנה עליך קבע. נ״א תקבע לך עתים ללמוד בכל יום ד' פרקים או ה׳:
Stira btw 1st & 2nd pshat of Rashi?? See Tosfos 11b below & MB 155:4 below...
שכבר נפטר באהבה רבה - עד הלכך נימרינהו לכולהו.
בירושלמי יש הא דאמרי' שכבר נפטר באהבה רבה והוא ששנה על אתר פירוש לאלתר שלמד מיד באותו מקום.
ונשאל להרב ר' יצחק כגון אנו שאין אנו לומדין מיד לאחר תפלת השחר שאנו טרודין והולכים כך בלא למוד עד אמצע היום או יותר אמאי אין אנו מברכין ברכת התורה פעם אחרת כשאנו מתחילין ללמוד.
והשיב ר"י דלא קיימא לן כאותו ירושלמי הואיל וגמר' שלנו לא אמרו ואין צריך לאלתר ללמוד.
ועוד אפי' לפי הירושלמי דוקא אהבה רבה דלא הוי עיקר ברכה לברכת התורה דעיקר אהבה רבה לק"ש נתקן ובשביל היא אינו נפטר מברכת התורה אלא אם ילמוד מיד וגם לא יעשה היסח הדעת. אבל ברכת אשר בחר בנו וברכת לעסוק בדברי תורה שהן עיקר לברכת התורה פוטרת כל היום.
וא"ת מאי שנא מסוכה שצריך לברך על כל סעודה וסעודה לישב בסוכה. וי"ל דשאני תורה שאינו מייאש דעתו דכל שעה אדם מחוייב ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה והוי כמו יושב כל היום בלא הפסק. אבל אכילה בסוכה יש שעה קבועה.
Rabbi Yitzchak replied: 'We don't accept what it says in Jerusalem Talmud. In our Talmud doesn't say that you have to learn immediately [without any interruption]. Furthermore even according to the Jerusalem Talmud, the blessing of Ahavah Rabbah is not primarily a blessing for Torah Study - it was primarily instituted as a blessing for the Shema. Therefore it doesn't cover blessing for Torah Study, unless one learns right away without any interruption.
However, the blessings Asher Bachar Banu Laasok BeDivrei Torah Which are mainly Blessings for Torah Study covers his study for the entire day.
If you will ask why is this different to Sukkah that you have to make a blessing lay-shayv bah-soo-kah before every meal [and for Torah Study just in the morning]?
Answer: One can suggest that studying Torah is different because he doesn't forget about it. A person is constantly obligated to learn, like it says ”you shall meditate therein day and night”. It's similar to one who was sitting a whole day [And learning Torah] without interruption.
However, eating in the sukkah has a set time
If you ask, why don't we make a blessing “to sleep in the sukkah”?
Answer: One can suggest, that the blessing we say for eating covers the sleeping in the sukka.
Alternative answer: since he may not fall asleep and it becomes a blessing in vain. For a person is not able to fall asleep whenever he wants. Rabbeinu Tam used to say, that when a person gets up in the night to study he doesn't need to say the Blessings for Torah because the blessings from yesterday morning cover until the next morning.
But it doesn't seem right.
עשה תורתך קבע. רבינו שלמה ז"ל פירש שלא תהא קובע לה עתים אלא כל היום וזה אי אפשר שהרי אמרו בגמ' פרק כיצד מברכין נהוג בהן מנהג דרך ארץ והעושה כן עלתה בידו כמו שאמרו שם
אלא שאותן שעות שתקבע לתורה יהיו קבע ושאר המלאכות יהיו משמשות לאותן שעות וכן אמרו שם דורות הראשונים עשו תורתם קבע ומלאכתן עראי זה וזה נתקיים בידם דורות אחרונים עשו תורתן עראי ומלאכתן קבע לא זה ולא זה נתקיים בידם.
ותחילת דינו של אדם אינו אלא על שלא קבע עתים לתורה... וכן בפרק במה מדליקין אמרו שאחר שאומרים לאדם נשאת ונתת באמונה אומרים לו קבעת עתים לתורה?
ובאבות דר' נתן תניא העושה תורתו קבע ומלאכתו טפלה עושין אותו עיקר לעוה"ב וכל העושה תורתו טפלה ומלאכתו עיקר עושין אותו טפלה לעוה"ב.
ובנוסחא אחרת שנו: עשה תורתך קבע שלא תקל לעצמך ותחמיר לאחרים ולא תחמיר לעצמך ותקל לאחרים אלא תהא תורתך קבע לך ולאחרים שנא' כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה׳ ולעשות ואחר כך וללמד לבני ישראל וגו':
שמאי אומר עשה תורתך קבע. כמו שאמרו באבות דר' נתן (כח י) כל העושה תורתו עיקר ומלאכתו טפלה עושין אותו עיקר לעולם הבא. וכל העושה תורתו טפלה ומלאכתו עיקר עושין אותו טפלה לעולם הבא. ר"ל אע"פ שלא עשה עבירה ולא עשה התורה עיקר אפילו אם היה (ראוי) להיות בגן עדן טפל יהיה שמה:
(א) וכלל בזה ה׳ כללים להצלחות תלמוד ולזכרון. והם
(א) שלא תלמוד דרך עראי,
בין עראי ועצלות הגוף דהיינו דרך שכיבה, או יושב פרקדון, ידא אפותא דרגא לשינתא [פסחים קי"ב א'] או לטמון ידו בצלחת בחורף. וקרו לי' בר מיחם תנורא [פסחים מ"ט א'], דכולן מיישנים המחשבות לבלי להבין הדבר יפה. וכ"ש לבלי לאכול או להתעסק במלאכה בשעת הלימוד.
ובין עראי של המחשבות, לחשוב בדברים אחרים בשעה שלומד. ואין לך דבר שמרטט ומבלה ההשגה והשכל והזכרון, כפיזור המחשבות. ולכן תקנה לזה שילמוד בקול, שעי"ז יתפזרו שאר המחשבות. ומלבד זה, הלימוד בקול עושה רושם בנפש טפי ונשאר יותר בהזכרון, וה"נ אמרינן [עירובין נ"ד ב'] בהאי תלמיד דהוה גרס בלחישא, לאחר ג' שנים שכח תלמודו.
וביותר מזיק להזכרון מחשבת הדאגות, כמשחז"ל [סנהדרין כ"ו א'] מחשבה מועלת לד"ת, ופי' רש"י דאגה משכחת הלימוד. וכן אמרי' נמי [מנחות ק"ב ב] , דלא הוה ידע להשיבו על שאלתו מדהוה סמיך אפלטירא. ואמרו עוד [עירובין ס"ה א], שמעתתא בעי צילותא.
ולא די מחשבת יגון, אלא אפי' מחשבת שמחה יתירה ג"כ מזיק לשכל ולזכרון מה שלומד אז. וכדאמרינן [ביצה כ"א א] אני היום סמכוני באשישות ובעא מנאי מלתא דבעי טעמא. אולם השמחה בהדבר עצמו שלומד, הוא הוא המחזק כח השכל והזכרון, כמ"ש בחוקותיך אשתעשע, ר"ל כשיהיה לי למודי לשעשוע ונחת אז לא אשכח דבריך. ועל כל אלה אמר, עשה תורתך קבע ולא עראי.
(ב) יש ג"כ במשמעות מלת קבע, עניין מנוחה, ור"ל מנוחת הנפש. שלא ילמוד במקום המולה ממדבריים רבים או קול דופק, או שאר עניין מרעיש, שכל אלו משביתים ההבנה והתפיסה והזכרון. רק יהי' לו מקום התבודדת והשקטה ללימודו, דזה מועיל מאד להבנה ולזכרון בעהש"י. ולכן טוב שילמוד בחדר מרווח ויפה, עם רבוי חלונות. וגם בספר יפה. ודפוס נאה [כפסחים קי"ב א'], כי כל אלה, יתנו מנוחה ושמחה להנפש ומרחיבין דעת האדם [כברכות נ"ז ב'] להניח לו מעצבו, ועי"ז ישתרשו בלבו הדברים היטב.
(ג) יש ג"כ במשמעות מלת קבע, עניין המשך, שלא יהא לימודו פסקי פסקי, ללמוד מעט ולהפסיק, ללמוד מעט ולהפסיק, כי ההפסקות הללו משמשות להשכיח הלימוד. ומה"ט לא יהיה סדר לימודו בעניינים הרבה ליום, רק יהיה קבוע ומוחזק לכל היותר בג' עניינים, כמשחז"ל [עירובין נ"ד ב'] העושה תורתו חבילות חבילות מתמעט. דע"י שידלוג הרבה מעניין לעניין, לא יהיה תנאי למה שלמד להשתרש יפה בהנפש, שכל מחשבה דוחקת חבירתה, ונבערו שניהן יחדיו. ואפי' בעניין א' לא ישנה מדפוס לדפוס, ומחדר לחדר, או אפי' ממקום למקום באותו חדר. ואפי' רק מזמן לזמן לא ישנה אלא יהא רגיל לקבוע שעה מיוחד קבוע ללימוד זה, ושעה אחרת מיוחדת ללימוד האחר. כי כל סידור נאות יחזק כח הזכרון, וכל שנוי יחלישו.
(ד) יש נמי במשמעות מלת קבע, עניין חוזק ובירור, שתעשה חיזוק ללימודך, ולא תזוז מהעניין עד שתרגיש שהוא קבוע בך כבמסמר, וגם בהיר לפניך בלי שום עימום וגמגום. ואז תחזור עליו כרגע יפה יפה בע"פ, עד שיהי' שגור בכיך בלי עיון בספר. וכמ"ש החכם חזור חזור ואל תצטרך לבלזור. ואחר שבועות שתים שוב תנסה א"ע, אם עוד תזכור הכל או קצת מהעניין. וכשתצטרך, תשקיף שוב קצת בספר ותשוב לחזור בע"פ. כי בחון ומנוסה שגם הזכרון מונח תחת ההרגל, וביותר מועיל ההרגל זה בימי הילדות, לכן טוב להרגיל הילד לחזור בע"פ מה שלמד. ומ"כ דאם ירצה אדם לדרוש ברבים וכדומה, יחזור על העניין בעיון היטב איזה פעמים בלילה תיכף וסמוך ללכתו לישן, דאז לא יהיה הדבר נדחק מעניין אחר שיחשוב אח"כ. ושוב בבוקר תיכף ומיד לקומו שוב יחזור עליו איזה פעמים ויהיה ככותב על נייר חדש, שלא ימחק כ"כ מהרה. וכולו האי ואולי, דלאוקמא גירסא סיעתא דשמיא [כמגילה ד"ו ב'].
(ה) ואפשר עוד דכלל תנא במלת קבע לשון חטיפה, כמו היקבע אדם אלקים [ר"ה כ"ו ב']. ור"ל מדצרכי הגוף מרובים, לכן במורגל שכשישב ללמוד יזדמנו לפניו בטולים, לכן יחטף א"ע בחזקה מבין המון טרדותיו וילך למקום צנוע שא"א לבוא שם עליו בטולין. והבא לטהר מסייעין לו [יומא דל"ח ב'] [ועי' עוד לקמן פ"ב סי' ל"י ובסי' קכ"ט]:
אחר שיצא מבית הכנסת ילך לבית המדרש ויקבע עת ללמוד וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרויח הרבה: הגה ואף מי שאינו יודע ללמוד ילך לבית המדרש ושכר הליכה בידו או יקבע לו מקום וילמוד מעט במה שיודע ויחשוב בעניניו ויכנס בלבו יראת שמים (הר"י פ"ק דברכות):
After he leaves the synagogue, he should go to the house of study and establish a time to study [Torah]. And it is necessary that this time be fixed, such that he does not skip it even if he believes he can earn a lot [of money]. Rem"a: And even one who does not know how to study should walk to the house of study, and he will have the reward for walking [there]; or he should establish a place and study a little of what he knows and think about his ways and [by doing so] bring fear of the Heaven into his heart (R"i in the first chapter of Berachot).
(ב) ויקבע - דאיתא בגמרא כשמכניסין אדם לדין שואלין אותו קבעת עתים לתורה וטוב שיקבע העת מיד אחר התפלה משום ילכו מחיל אל חיל וכנ"ל וגם דאם ילך מקודם לעסקיו חיישינן שמא ימשך ויתבטל קביעותו (פמ"ג):
(ג) ללמוד - חייב אדם ללמוד בכל יום תורה שבכתב שהוא תנ"ך ומשנה וגמרא ופוסקים ובעלי בתים שאינם לומדים רק ג' או ד' שעות ביום לא ילמדו בגמרא לחוד דבזה אינו יוצא אלא צריך שילמוד דוקא גם ספרי פוסקים כל אחד כפי השגתו [שו"ע יו"ד וש"ך שם]:
(ד) שלא יעבירנו - דעיקר מצות ת"ת אין לה שיעור וחיובה הוא כל היום כ"ז שיש לו פנאי וכדכתיב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו' וכשיש לו פנאי והוא מבטל מלמוד תורה מרצונו הוא קרוב למה שאחז"ל [סנהדרין צ"ט] על הפסוק כי דבר ה׳ בזה זה שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק.
ואחז"ל [ירושלמי סוף פ"ט דברכות] ר' חלקיה בשם ר' סימון העושה תורתו עתים [ר"ל שאינו לומד אלא בעתות מיוחדות אף שיש לו פנאי ללמוד יותר] הרי זה מפר ברית ויליף זה מן הכתוב עת לעשות לה׳ הפרו תורתך [ועי"ש בפירוש הפני משה]
אלא הכונה בקביעת עתים לתורה הוא שצריך האדם ליחד עת קבוע בכל יום שלא יעבירנו בשום פעם. ואם אירע לו אונס שלא היה יכול להשלים הקביעות שלו ביום יהיה עליו כמו חוב וישלימנו בלילה וכדאמרינן [עירובין ס"ה] רב אחא בר יעקב יזיף ביממא ופרע בלילא. וכתבו האחרונים שלעולם קודם שיצא מביהמ"ד שחרית אפילו אם אירע לו אונס שלא יוכל ללמוד בקביעות ילמוד עכ"פ פסוק אחד או הלכה אחת:
(ה) להרויח הרבה - ואיש כזה הוא מבעלי אמנה שמאמין ובוטח בה׳ שלא יחסר לו מזונותיו עי"ז וכדאיתא בירושלמי [סוטה פ"ט] מאי אנשי אמנה כהדא דהוו צוחין ליה בפרגמטיא [פי' שהיו צועקים הקונים שיבא עם סחורתו למכור] והוי אמר לית אנא מבטל ענתי מה דחמי למיתי מיתי וז"ל הקרבן עדה שם הוי אמר אין אני מבטל השעה שקבעתי ללמוד התורה בשביל הרווחת ממון אם ראוי שיבוא לי ריוח יבוא הוא מעצמו מהקב"ה אף לאחר שאגמור קביעות למודי:
(ו) ילך לביהמ"ד - שלומדים שם ואפי' אם אינו מבין מה שלומדים מ"מ העכבה בביהמ"ד מצוה היא וכש"כ אם יוכל להבין מה שלומדים בהלכה או באגדה יקבע עצמו לשמוע ויעלה לו במקום למוד וכמו שאחז"ל [דברים רבה פרשת כי תבא] אמר ר' יהושע אמר רב נחמן כל מי שבא לביהכ"נ ושומע דברי תורה זוכה לישב בין החכמים לעת"ל שנאמר אזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין:
(ט) מעט במה שיודע - וכשלומד רק מעט נכון שעיקר למודו יהיה בהלכות שידע איך להתנהג למעשה וכנ"ל ואמרו חז"ל על הפסוק אוהב ה׳ שערי ציון מכל משכנות יעקב אוהב ה׳ שערים המצוינים בהלכה יותר מכל בתי כנסיות וכו' וגם אמרו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב ואם אינו מבין בהלכות ילמוד כל מה שיודע וכעת בזמנינו יש כמה ספרים ממאמרי חז"ל מועתקים על לשון אשכנז ויוכל כל אדם לקרות וללמוד בהם:
ויקבע וכו' - והנה עצם הלמוד אף שכשהוא לומד ביחידי הוא ג"כ מקיים מ"ע של ת"ת, מ"מ לכתחלה מצוה להדר כל מה שיכול ללמוד בחבורה שעי"ז יש כבוד שמים יותר וכן אמרו חז"ל בכמה מקומות ברב עם הדרת מלך
וכבר אמרו חז"ל (ברכות ו, א) שיש נפקא מינה בין מי שלומד ביחידי, דאף שהקב"ה קובע לו שכר על זה מ"מ לא מכתבן מליה בספר הזכרונות משא"כ כשלומד שלא ביחידי נאמר עליהם בכתוב אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו וגו' ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה׳ ולחושבי שמו וכש"כ כשלומדים בעשרה יחד דאז קדמה שכינה ואתיא כדכתיב אלקים נצב בעדת אל
וגם אמרו חז"ל אין התורה נקנית אלא בחבורה עוד אמרו חז"ל (ברכות סג, א) על הפסוק הסכת ושמע ישראל וגו' עשו כתות כתות ועסקו בתורה גם עי"ז נושא הקב"ה פנים לישראל כדאיתא בתנד"א פ' כ"ג תשובת הקב"ה למדת הדין ששואלת לפניו למה הוא נושא פנים לישראל והלא כתיב האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים והשיב הקב"ה איך לא אשא פניו לישראל וכו' ולא עוד אלא שהן מלמדים את התורה ויושבים אגודות אגודות ועוסקים בתורה עי"ש.
עת ללמוד - ביורה דעה סימן רמ"ו ס"א מבואר דצריך אדם לקבוע עת לת"ת ביום ובלילה וע"כ מן הנכון שמלבד קביעות שאחר תפלת שחרית יקבע גם בין מנחה למעריב שבזה יצא גם ידי חובת למוד תורה בלילה.
ובעו"ה כמה אנשים מרפים ידיהם מן התורה לגמרי ואינם חוששים לקבוע אפילו זמן מועט ביום לתורה והסיבה הוא מפני שאינם יודעים גודל החיוב שיש בזה וכבר אמרו חז"ל ויתר הקב"ה על עון ע"ז וג"ע וש"ד ולא ויתר על עון ביטול תורה
והאיש אשר אינו מזרז א"ע לקבוע לו עתים לתורה בכל יום בודאי ישאר ריקם מכל ח"ו ומה יענה ליום הדין והחכם עיניו בראשו:
אֱמֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה
(יד) וְגַ֧ם אֶת־הַגּ֛וֹי אֲשֶׁ֥ר יַעֲבֹ֖דוּ דָּ֣ן אָנֹ֑כִי וְאַחֲרֵי־כֵ֥ן יֵצְא֖וּ בִּרְכֻ֥שׁ גָּדֽוֹל׃
(לד) א֣וֹ ׀ הֲנִסָּ֣ה אֱלֹקִ֗ים לָ֠ב֠וֹא לָקַ֨חַת ל֣וֹ גוֹי֮ מִקֶּ֣רֶב גּוֹי֒ בְּמַסֹּת֩ בְּאֹתֹ֨ת וּבְמוֹפְתִ֜ים וּבְמִלְחָמָ֗ה וּבְיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבְמוֹרָאִ֖ים גְּדֹלִ֑ים כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁר־עָשָׂ֨ה לָכֶ֜ם ה׳ אֱלֹקֵיכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֶֽיךָ׃
אמור מעט ועשה הרבה. כשתבטיח את חבירך לעשות בעבורו שום דבר אמור לו מעט ועשה לו הרבה והוא מדרך המוסר והחסידות. ולמדנו מאברהם אבינו ע"ה דכתיב ואקחה פת לחם ואחר כך ויקח חמאה וחלב ובן הבקר וגו'.
פי' אחר אמור מעט ועשה הרבה והיא מדת עליונות. ורבותינו ז"ל למדוה מהקב"ה ית' שלא הבטיח אלא בשתי אותיות שנא' דן אנכי וגאלם בשבע ועשרים מלות שנא' או הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי וגו'.
ועל זה אמר ר' סעדיה גאון ז"ל אם להבטיח את אבותינו בשתי אותיות עשה להם כמה נסים ונפלאות, על הגאולה העתידה לבא שנכתבו כמה דפין וכמה קונדרסין וכמה ספרים מהבטחות וכמה נחמות בירמיה בנביאים, על אחת כמה וכמה כי נפלאים יהיו מעשיו ממה שהבטיח נפשינו יודעת מאד. ויש לו לאדם לדעת ולחשב בדבר ולתת את לבו כי שכר גדול יהיה לו מפני הבטחות:
אמור מעט ועשה הרבה. זו מדה עליונית היא, שהקב"ה אמר מעט, שלא אמר אלא דן אנכי שהן שתי אותיות דן והביא עליהם כמה מכות, וגאלם בכ"ח תיבו' שהן ע"ב אותיות שהם בפסוק או הנסה אלקים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי עד מוראים גדולים...
ובמדרש חזית אמרו א"ר יודן מלבא לקחת לו גוי מקרב גוי עד מוראים גדולים ע"ב אותיות הן כנגד שם של שבעים ושתים אותיות אמר רבי אבא בשמו גאלם ואם תאמר ע"ה צא מהם גוי השני.
ומכאן למד רבינו סעדיה גאון ז"ל שאם בגאולה ראשונה שלא הבטיחנו בה אלא בשתי אותיות קיים אותה בהרבה תיבות כל שכן בגאולה אחרונה שהבטיח אותה על ידי הנביאים בכמה דברים שקיים אותה ביותר ויותר.
והצדיקים למדם מהקב"ה שאומרים לעשות מעט ועושים הרבה כי כן אברהם לא אמר להביא לפני המלאכים כי אם פת לחם והביא הרבה שלש סאים וחמאה וחלב ובן הבקר ואמרו בפרק הפועלים שהאכילן שלש לשונות בחרדל
אמור מעט ועשה הרבה
- Learn from א"א ... otherwise the guest will decline if host is "omer harbei" bec doesn't want to be matriach
- So as not to violate your word - promise less deliver a lot
- lots of "talk" is mekarrer the ratzon to DO, bec gives the feeling like you've done s/t already (meetings, conference calls etc...) so thru אמור מעט you will עשה הרבה
-
וְהַצְנֵ֥עַ לֶ֖כֶת עִם־אֱלֹקֶֽיךָ do things quietly in order to be l'shem shomayim & lishma not for kavod (do 1 kindness a day anonymously)
וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת
(ד) והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות.
ושמאי הזקן למה לא היה מוכיח את עצמו בזה שהרי היה קפדן כמו שהזכירו בשני משבת.
(א) בַּגְּמָרָא תַּעֲנִית דַּף כ"ה תָּנוּ רַבָּנָן כוּ' שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁיָּרַד לִפְנֵי הַתֵּבָה, וְאָמַר עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּרָכוֹת וְלֹא נַעֲנָה. יָרַד רַבִּי עֲקִיבָא אַחֲרָיו וְאָמַר אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ אֵין לָנוּ מֶלֶךְ אֶלָּא אַתָּה כוּ' וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים. הֲוֵי מְרַנְּנֵי רַבָּנָן. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לֹא מִפְּנֵי שֶׁזֶּה גָּדוֹל מִזֶּה, אֶלָּא שֶׁזֶּה מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו, וְזֶה אֵינוֹ מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו עַד כָּאן לְשׁוֹן הַגְּמָרָא.
וְלִכְאוֹרָה יִפָּלֵא מְאֹד. הֲלֹא הַמִּדָּה הַזֹּאת שֶׁל מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו בִּלְבַד, תַּסְפִּיק לְהַגְדִּיל מַעֲלַת רַבִּי עֲקִיבָא עַל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. כִּי יָדוּעַ כַּמָּה גָּדוֹל כֹּחַ הַמִּדָּה הַזֹּאת. עַד שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זַ"ל בַּגְּמָרָא רֹאשׁ הַשָּׁנָה דַּף י"ז. כָּל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו מַעֲבִירִין לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו. שֶׁנֶּאֱמַר נוֹשֵׂא עָוֹן וְעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע כוּ' עַיֵּן שָׁם. וְאֵיךְ אָמְרָה הַבַּת קוֹל לֹא מִפְּנֵי שֶׁזֶּה גָּדוֹל מִזֶּה:
(ב) וְשָׁמַעְנוּ מִפֶּה קָדוֹשׁ אדמו"ר קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל זצוק"ל שֶׁאָמַר לְיַשֵּׁב, כִּי הִנֵּה בַּגְּמָרָא שַׁבָּת דַּף ל' אִיתָא, תָּנוּ רַבָּנָן לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם עִנְוְתָן כְּהִלֵּל, וְאַל יְהֵא קַפְדָן כְּשַׁמַּאי כוּ', וְעַיֵּן שָׁם בַּגְּמָרָא שֶׁסִּפְּרוּ כַּמָּה מַעֲשִׂיּוֹת מֵעִנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל הִלֵּל וְקַפְדָנוּתוֹ שֶׁל שַׁמַּאי עַיֵּן שָׁם, וְהִנֵּה הָעוֹלָם חוֹשְׁבִין כִּי מַעֲלָתוֹ שֶׁל הִלֵּל הָיְתָה גְּדוֹלָה יוֹתֵר מִמַּעֲלַת שַׁמַּאי. כַּיָּדוּעַ כַּמָּה מְשֻׁבָּח מִדַּת הָעֲנָוָה. וְכַמָּה גָּרוּעַ מִדַּת הַקַּפְדָנוּת. וְכַמְבֹאָר בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת בַּשַּׁ"ס. וְעַל כֵּן בְּעוֹלָם הָאֱמֶת בְּלִי סָפֵק מַדְרֵגָתוֹ שֶׁל הִלֵּל גָּבוֹהַּ יוֹתֵר מִמַּדְרֵגָתוֹ שֶׁל שַׁמַּאי:
(ג) אָכֵן בֶּאֱמֶת זֶהוּ טָעוּת. כִּי הִנֵּה לִכְאוֹרָה יֵשׁ לְהִתְפַּלֵּא וּלְהִשְׁתּוֹמֵם עַל סִבַּת קַפְדָנוּתוֹ שֶׁל שַׁמַּאי. הֲלֹא יָדוּעַ כִּי כָּל בַּעֲלֵי חֲכָמֵינוּ זַ"ל. אַף דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים. וּמַה גַּם דּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ דּוֹמִים לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַמָּשׁ. וְקִיְּמוּ כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ וְכָל הַמִּדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, וּמֵעַתָּה מֵאַיִן נוֹלַד סִבַּת קַפְדָנוּתוֹ שֶׁל שַׁמַּאי. הַאִם מֵאֲשֶׁר הָיָה קַפְדָן בְּטֶבַע. אוּלָם הָכֵי יִבָּצֵר מִשַּׁמַּאי לִכְבֹּשׁ אֶת מִדּוֹתָיו וּלְהַטּוֹתָם לְחֶפְצוֹ לְהִשְׁתַּלֵּם בְּמִדַת הָעֲנָוָה:
(ד) אוּלָם בֵּאוּר הָעִנְיָן הוּא. כִּי זֶה הָיְתָה מִסִּבַּת מַחֲלֹקֶת שַׁמַּאי וְהִלֵּל בְּדַרְכֵי עֲבוֹדַת ה׳ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, כִּי כְּמוֹ שֶׁנֶּחְלְקוּ שַׁמַּאי וְהִלֵּל בְּכָל הַתּוֹרָה. כֵּן נֶחְלְקוּ בְּדַרְכֵי הָעֲבוֹדָה. אִם לְהִתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה. אוֹ לִכְבוֹד הַתּוֹרָה צָרִיךְ לְהִתְנַהֵג בְּמִדַּת הַקַּפְדָנוּת. שַׁמַּאי הָיָה סָבוּר כִּי עַל פִּי דֶּרֶךְ הַתּוֹרָה, צָרִיךְ אָדָם לְהִתְנַהֵג בְּמִדַת הַקַּפְדָנוּת לִכְבוֹד הַתּוֹרָה. וְהִלֵּל הָיָה סְבִירָא לֵיהּ כִּי לְעוֹלָם צָרִיךְ אָדָם לְהִתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה. וְכָל אֶחָד הֶחֱזִיק בְּדַעְתּוֹ וְהִתְנַהֵג עַל פִּי שִׁיטָתוֹ.
אָמְנָם אִם שַׁמַּאי הָיָה סָבוּר כְּהִלֵּל. שֶׁעַל פִּי הַתּוֹרָה צָרִיךְ אָדָם לְהִתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה. גַּם הוּא הָיָה עָנָו כְּהִלֵּל. וְכֵן אִם הִלֵּל הָיָה סְבִירָא לֵיהּ שֶׁעַל פִּי הַתּוֹרָה צָרִיךְ לְהִתְנַהֵג בְּמִדַּת הַקַּפְדָּנוּת גַּם הוּא הָיָה קַפְדָן כְּשַׁמַּאי. אַךְ בְּמִקְרֶה נִהְיְתָה הַדָּבָר. כִּי שַׁמַּאי הָיָה סְבִירָא לֵיהּ שֶׁצָּרִיךְ אָדָם לְהִתְנַהֵג בְּמִדַּת הַקַּפְדָנוּת לִכְבוֹד הַתּוֹרָה. וְהִלֵּל הָיָה סָבוּר לְהִתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה. וְכָל אֶחָד הִתְנַהֵג עַל פִּי שִׁיטָתוֹ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל:
(ה) וְהִנֵּה בִּיבָמוֹת דַּף י"ג פְּלִיגֵי בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל. אִם צָרַת עֶרְוָה מֻתֶּרֶת לְהִתְיַבֵּם. דְּבֵית שַׁמַּאי מַתִּירִין הַצָּרוֹת לְאַחִים וּבֵית הִלֵּל אוֹסְרִין. וּבַגְּמָרָא שָׁם אָמַר שְׁמוּאֵל כִּי עָשׂוּ בֵּית שַׁמַּאי כְּדִבְרֵיהֶם עַיֵּן שָׁם.
וְהַיְנוּ שֶׁהָיוּ נוֹהֲגִין לְיַבֵּם צָרַת עֶרְוָה. וְהִנֵּה אֲנַן קַיְמָא לַן הֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל. וּלְפִי זֶה לְפִי הַהֲלָכָה מִי שֶׁמְּיַבֵּם צָרַת עֶרְוָה. הוּא פּוֹגֵעַ בְּאִסּוּר כָּרֵת שֶׁל אֵשֶׁת אָח. וּבָנָיו הֵם מַמְזֵרִים. וְהִנֵּה מוּבָן מֵאֵלָיו. כִּי בְּכָל זֹאת בֵּית שַׁמַּאי עַצְמָם שֶׁעָשׂוּ כְּדִבְרֵיהֶם וְיִבְּמוּ צָרַת עֶרְוָה. לֹא הָיָה לָהֶם שׁוּם עָוֹן כְּלָל. וְלֹא הָיוּ נִדּוֹנִים כְּפוֹגְעִים בְּאִסּוּר עֶרְוָה בְּשׁוֹגֵג. כִּי פְּסַק הַהֲלָכָה שֶׁפָּסְקוּ חֲכָמֵינוּ זַ"ל אַחַר כָּךְ כְּבֵית הִלֵּל. לֹא הָיָה שַׁיָּךְ לְבֵית שַׁמַּאי עַצְמָם שֶׁאָמְרוּ הֲלָכָה כְּמוֹתֵנוּ. וְעַל פִּי הַתּוֹרָה הָיוּ צְרִיכִים לִנְהֹג כִּסְבָרָתָם.
אָמְנָם לֹא זוֹ בִּלְבַד שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם שׁוּם עִנְיָן מֵעֲוֹן שׁוֹגֵג. אָכֵן הִנֵּה בְּלִי סָפֵק אוֹתָן שֶׁעָשׂוּ כְּדִבְרֵיהֶן וְיִבְּמוּ צָרַת עֶרְוָה. עוֹד הִנֵּה שְׂכָרָם אִתָּם, כִּי בְּעוֹלָם הָאֱמֶת הֵם מְקַבְּלִים שָׂכָר בְּעַד מִצְוַת יִבּוּם לְפִי דַּעְתָּם. אָכֵן אַחֲרֵי אֲשֶׁר פָּסְקוּ חֲכָמֵינוּ זַ"ל הֲלָכָה בְּכָל מָקוֹם כְּבֵית הִלֵּל. הִנֵּה עַתָּה מִי שֶׁמְּיַבֵּם צָרַת עֶרְוָה חַיָּב כָּרֵת. וְנִדּוֹן בְּגֵיהִנֹּם כְּכָל חַיָּבֵי כְּרִיתוֹת:
(ו) וְכֵן הוּא בְּעִנְיַן הַמַּחֲלֹקֶת שַׁמַּאי וְהִלֵּל. בְּדֶרֶךְ הָעֲבוֹדָה אִם לְהִתְנַהֵג בְּקַפְדָנוּת לִכְבוֹד הַתּוֹרָה. אוֹ לְהִתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה. וְכָל אֶחָד נָהַג כְּפִי שִׁיטָתוֹ. הִנֵּה שַׁמַּאי מְקַבֵּל שָׂכָר בְּעַד קַפְדָנוּתוֹ. כְּמוֹ שֶׁהִלֵּל מְקַבֵּל שָׂכָר בְּעַד מִדַּת עִנְוְתָנוּתוֹ. אַחֲרֵי כִּי שְׁנֵיהֶם הָיוּ עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם עַל פִּי הַתּוֹרָה. נִמְצָא כִּי מַעֲלָתוֹ שֶׁל הִלֵּל לֹא הָיָה גְּדוֹלָה כְּלָל מִמַּעֲלַת שַׁמַּאי. וְשָׁם בְּעוֹלָם הָאֱמֶת הֵמָּה תְּקוּעִים זֶה אֵצֶל זֶה. וּמִתְעַנְּגִים בְּנֹעַם זִיו הָעֶלְיוֹן כָּל אֶחָד בְּעַד הַנְהָגָתוֹ לְפִי שִׁיטָתוֹ. אָכֵן אַחֲרֵי אֲשֶׁר חֲכָמֵינוּ זַ"ל פָּסְקוּ כְּהִלֵּל. וְאָמְרוּ לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם עִנְוְתָן כְּהִלֵּל. וְאַל יְהֵא קַפְדָן כְּשַׁמַּאי. הִנֵּה עַתָּה מִי שֶׁמִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הַקַּפְדָנוּת. עֲוֹנוֹ גָּדוֹל מְאֹד:
(ז) הוּא הַדָּבָר מַה שֶּׁיָּצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לֹא מִפְּנֵי שֶׁזֶּה גָּדוֹל מִזֶּה. אֶלָּא שֶׁזֶּה מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו. וְזֶה אֵינוֹ מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו. אֲשֶׁר לִכְאוֹרָה יִפָּלֵא מְאֹד. מַה זֶּה בֶּאֱמֶת כִּי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לֹא הָיָה מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו. הֲכִי יִפָּלֵא מִמֶּנּוּ לְהַטּוֹת מִדּוֹתָיו לְחֶפְצוֹ וְלִהְיוֹת מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו. אוּלָם לְפִי הַנִּזְכָּר לְעֵיל יוּבַן שַׁפִּיר. כִּי הִנֵּה יָדוּעַ כִּי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָיָה שַׁמּוֹתִי הַיְנוּ מִתַּלְמִידֵי שַׁמַּאי. וְהָיָה סְבִירָא לֵיהּ לַהֲלָכָה כְּשַׁמַּאי שֶׁצָּרִיךְ אָדָם לְהִתְנַהֵג בְּמִדַּת הַקַּפְדָנוּת לִכְבוֹד הַתּוֹרָה. וְעַל כֵּן לֹא הָיָה מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו. אוּלָם רַבִּי עֲקִיבָא הָיָה מִתַּלְמִידֵי הִלֵּל. וְהָיָה סְבִירָא לֵיהּ כְּהִלֵּל שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה. וְעַל כֵּן הָיָה מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו. נִמְצָא כִּי בֶּאֱמֶת לֹא הָיָה רַבִּי עֲקִיבָא גָּדוֹל מֵרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. אַחֲרֵי כִּי כָּל אֶחָד הָיָה מִתְנַהֵג לְפִי שִׁיטָתוֹ כַּאֲשֶׁר נִרְאֶה לוֹ עַל פִּי הַתּוֹרָה:
(ח) אָמְנָם מַה שֶּׁאָמְרָה הַבַּת קוֹל. כִּי לְכָךְ לֹא נַעֲנָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וְרַבִּי עֲקִיבָא נַעֲנָה וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים. מִפְּנֵי שֶׁזֶּה מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו. וְזֶה אֵינוֹ מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו. הָעִנְיָן הוּא כִּי הִנֵּה יָדוּעַ דַּרְכֵי הַנְהָגַת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עִם בְּרִיּוֹתָיו. לְהִתְנַהֵג עִמָּהֶם מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה. וּכְמַאֲמָרָם זַ"ל שַׁבָּת דַּף קנ"א כָּל הַמְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת מְרַחֲמִין עָלָיו מִן הַשָּׁמַיִם. וְכֵן כָּל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו מַעֲבִירִין לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו. וְלָזֹאת לְהִתְפַּלֵּל עַל צָרַת הַצִּבּוּר. וּלְבַקֵּשׁ רַחֲמִים מִלְּפָנָיו יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ לַעֲבֹר עַל פִּשְׁעָם וְלַעֲנוֹת לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם. מְסֻגָּל לָזֶה מִי שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו. יִתְקַבֵּל תְּפִלָּתוֹ לְרָצוֹן מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל:
(ט) וְלָזֹאת כַּאֲשֶׁר הִתְפַּלְּלוּ עַל הַגְּשָׁמִים. הִנֵּה רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁמִּדָּתוֹ הָיָה בְּדֶרֶךְ הִלֵּל לִהְיוֹת מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו. עַל כֵּן נַעֲנָה מִן הַשָּׁמַיִם מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה. אָכֵן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁמִּדָּתוֹ הָיָה בְּדֶרֶךְ שַׁמַּאי וְלֹא הָיָה מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו. אִם אָמְנָם כִּי יְקַבֵּל שָׂכָר הַרְבֵּה גַּם עַל זֶה מַה שֶּׁהוּא עוֹשֶׂה רְצוֹן ה׳ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ לְפִי שִׁיטָתוֹ. אוּלָם כַּאֲשֶׁר סוֹף סוֹף לְפִי שִׁיטָתוֹ לֹא הָיָה מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו. עַל כֵּן אֵין זֶה מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה לַעֲבֹר עַל פִּשְׁעֵי צִבּוּר וּלְכָךְ לֹא נַעֲנָה. וְזֶה שֶׁאָמְרָה הַבַּת קוֹל לֹא מִפְּנֵי שֶׁזֶּה גָּדוֹל מִזֶּה. אֶלָּא שֶׁזֶּה מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו כוּ' לְכָךְ נַעֲנָה מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל:
(9) And that is why when they prayed for rain: Behold Rabbi Akiva's approach was like the way of Hilllel, to forego his reckonings [with others for their sins against him]. Hence he was answered from the Heavens measure for measure. However Rabbi Eliezer's approach was like the way of Shammai, so he would not forego his reckonings. Though it is true that he would receive much reward about this - that which he did the will of God, may His name be blessed, according to his position; nevertheless, since he ultimately would not forego his reckonings, [for the Heavens to] forego the sins of the community would not have been measure for measure. And that is why he was not answered. So this is the meaning of the heavenly voice which said, "It is not because this one is greater than that one, but rather because this one forgoes his reckonings, etc." That is why he was answered, measure for measure, as just mentioned.
והוי מקבל את כל האדם בשמחה כלומר אע"פ שתעשה תורתך עיקר ותלמוד תמיד התנהג עם הבריות ביושר ולא מפני הלימוד תפרוש מהם רק קבלם בשמחה ובגילה ומתוך כך ישלמו מעשיך ע"כ:
ואפשר לי עוד לפרש עם מה ששמעתי בפסוק כי אם בתורת ה׳ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה שהוא כפול ויש בו שינויים, בתחלה אמר תורת ה׳ ואח"כ תורתו ובתחלה אמר חפצו ואח"כ אמר יהגה יומם ולילה.
אלא לפי שיש בתורה שני מינים. האחד חלק סודות התורה שהוא מה שנגלה לרבי שמעון בן יוחאי וחבירו וחלק זה נקרא תורת ה׳ ובחלק זה אין יכולת ביד האדם להשיגה ואין האדם יכול לעשות עוד בזה החלק רק להיות חושק ומשתוקק אליה בתשוקה רבה ולכן אמר חפצו שזהו מה שבידו לעשות בזה החלק. ויש חלק אחר בתורה שהוא פשטי הכתובים והדינים שבין אדם לחבירו והאיסור והמותר וחלק זה ביד האדם הוא להשיגה אם ישים אליה לבו רוחו ונשמתו ועל חלק זה אמר ובתורתו כי היא צריכה אליו לידע האסור והמותר לעבוד את בוראו וגם שבידו להשיגה ובזה החלק צריך שיהגה בה יומם ולילה כדי שידע וישיג אותה למען ישמור לעשות ככל הכתוב בה.
ועל החלק השני הזה דבר בכאן שמאי במשנה זו וע"כ אמר עשה תורתך קבע כי בחלק הזה שהוא שלך ותורתך כאמור ראוי לך להיות קובע בה תמיד יומם ולילה הרי בחלק הלימוד, וכנגד המעשה אמר אמור מעט ועשה הרבה, ואמר אף שתהיה שלם בלימוד ובמעשה לא תתגאה ויהיו שאר בני אדם לנגדך כאין, רק הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות כאלו אתה והם שוים:
ואפשר לי עוד לומר שהכוונה שיהיה נאה דורש ונאה מקיים ויזהיר מעט לאדם ויעשה הוא הרבה ואז יהיו דבריו נשמעים וזהו אמור מעט ועשה הרבה דקאמר:
ועוד שמעתי במה שאמר אמור מעט ועשה הרבה שבא להזהיר לאדם שמעולם לא יוציא מפיו הטובה שבלבו לעשות לא יאמר אעשה מצוה זו היום או אלמוד ה׳ פרקים היום כי בסגולה הוא כשהאדם מוציאה בשפתיו אז אינו לומד מה שאמר כי השטן מקטרג ומביא עליו כמה עכובים דכיון שמוציאו בשפתיו מיד הדבר נשמע בין המקטריגים ומעכבים בידו ולכן אמר לו אמור מעט ובזה תעשה הרבה שאם אתה אומר לעשות הרבה אפי' מעט לא תוכל עשות כדאמרן:
והרב ר' יהודה לירמא ז"ל כתב כל זמנך עסוק בתורה כדי שתהיה בקי בחדרי התורה וזהו עשה תורתך קבע ולא תאמר בלבך כבר קבעתי זמן הרבה ומעתה איני צריך להטריח את עצמי כל כך אלא אמור שמעט קבעת עד עתה ועשה מכאן ואילך קביעות יותר גדול וזהו ועשה הרבה ובשביל שיגעת וקבעת הרבה בתורה אל תמנע מלקבל את כל האדם בסבר פנים יפות באמרך שאינך רוצה להתבטל מקביעתך אפי' רגע אחד אלא קבל אותם בסבר פנים יפות עכ"ל:
והוי מקבל את כל האדם בשמחה כלומר אע"פ שתעשה תורתך עיקר ותלמוד תמיד התנהג עם הבריות ביושר ולא מפני הלימוד תפרוש מהם רק קבלם בשמחה ובגילה ומתוך כך ישלמו מעשיך ע"כ:
ואפשר לי עוד לפרש עם מה ששמעתי בפסוק כי אם בתורת ה׳ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה שהוא כפול ויש בו שינויים, בתחלה אמר תורת ה׳ ואח"כ תורתו ובתחלה אמר חפצו ואח"כ אמר יהגה יומם ולילה.
אלא לפי שיש בתורה שני מינים. האחד חלק סודות התורה שהוא מה שנגלה לרבי שמעון בן יוחאי וחבירו וחלק זה נקרא תורת ה׳ ובחלק זה אין יכולת ביד האדם להשיגה ואין האדם יכול לעשות עוד בזה החלק רק להיות חושק ומשתוקק אליה בתשוקה רבה ולכן אמר חפצו שזהו מה שבידו לעשות בזה החלק.
ויש חלק אחר בתורה שהוא פשטי הכתובים והדינים שבין אדם לחבירו והאיסור והמותר, וחלק זה ביד האדם הוא להשיגה אם ישים אליה לבו רוחו ונשמתו, ועל חלק זה אמר ובתורתו כי היא צריכה אליו לידע האסור והמותר לעבוד את בוראו וגם שבידו להשיגה ובזה החלק צריך שיהגה בה יומם ולילה כדי שידע וישיג אותה למען ישמור לעשות ככל הכתוב בה.
ועל החלק השני הזה דבר בכאן שמאי במשנה זו, וע"כ אמר עשה "תורתך" קבע כי בחלק הזה שהוא שלך ותורתך כאמור, ראוי לך להיות קובע בה תמיד יומם ולילה הרי בחלק הלימוד,
וכנגד המעשה אמר, אמור מעט ועשה הרבה,
ואמר אף שתהיה שלם בלימוד ובמעשה לא תתגאה ויהיו שאר בני אדם לנגדך כאין, רק הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות כאלו אתה והם שוים:
ואפשר לי עוד לומר שהכוונה שיהיה נאה דורש ונאה מקיים ויזהיר מעט לאדם ויעשה הוא הרבה ואז יהיו דבריו נשמעים וזהו אמור מעט ועשה הרבה דקאמר:
ועוד שמעתי במה שאמר אמור מעט ועשה הרבה, שבא להזהיר לאדם שמעולם לא יוציא מפיו הטובה שבלבו לעשות, לא יאמר "אעשה מצוה זו היום או אלמוד ה׳ פרקים היום" כי בסגולה הוא כשהאדם מוציאה בשפתיו אז אינו לומד מה שאמר, כי השטן מקטרג ומביא עליו כמה עכובים, דכיון שמוציאו בשפתיו מיד הדבר נשמע בין המקטריגים ומעכבים בידו, ולכן אמר (לו) אמור מעט ובזה תעשה הרבה, שאם אתה אומר לעשות הרבה אפי' מעט לא תוכל עשות כדאמרן:
שכבר נפטר באהבה רבה - עד הלכך נימרינהו לכולהו. בירושלמי יש הא דאמרי' שכבר נפטר באהבה רבה והוא ששנה על אתר פירוש לאלתר שלמד מיד באותו מקום. ונשאל להרב ר' יצחק כגון אנו שאין אנו לומדין מיד לאחר תפלת השחר שאנו טרודין והולכים כך בלא למוד עד אמצע היום או יותר אמאי אין אנו מברכין ברכת התורה פעם אחרת כשאנו מתחילין ללמוד. והשיב ר"י דלא קיימא לן כאותו ירושלמי הואיל וגמר' שלנו לא אמרו ואין צריך לאלתר ללמוד. ועוד אפי' לפי הירושלמי דוקא אהבה רבה דלא הוי עיקר ברכה לברכת התורה דעיקר אהבה רבה לק"ש נתקן ובשביל היא אינו נפטר מברכת התורה אלא אם ילמוד מיד וגם לא יעשה היסח הדעת. אבל ברכת אשר בחר בנו וברכת לעסוק בדברי תורה שהן עיקר לברכת התורה פוטרת כל היום. וא"ת מאי שנא מסוכה שצריך לברך על כל סעודה וסעודה לישב בסוכה. וי"ל דשאני תורה שאינו מייאש דעתו דכל שעה אדם מחוייב ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה והוי כמו יושב כל היום בלא הפסק. אבל אכילה בסוכה יש שעה קבועה. וא"ת מפני מה אין אנו מברכין לישן בסוכה. וי"ל דברכה דאכילה שמברכין לישב פוטרתו. א"נ משום שמא לא יישן והוי ברכה לבטלה שהרי אין בידו לישן כל שעה שירצה. והיה אומר ר"ת כשאדם עומד ממטתו בלילה (בשחרית) ללמוד שא"צ לברך ברכת התורה מפני שברכת התורה של אתמול שחרית פוטרת עד שחרית אחרת ולא נהירא. והצרפתים נהגו לומר פסוקים וברכת כהנים וגם אלו דברים שאין להם שיעור שהיא משנה (פ"א דפאה) ואלו דברים שאדם אוכל פירותיהן כו' שהיא ברייתא (מס' שבת קכז.) מפני הירושלמי דבעי שילמוד על אתר. אבל א"צ כמו שכתבתי כבר:
Rabbi Yitzchak replied: 'We don't accept what it says in Jerusalem Talmud. In our Talmud doesn't say that you have to learn immediately [without any interruption]. Furthermore even according to the Jerusalem Talmud, the blessing of Ahavah Rabbah is not primarily a blessing for Torah Study - it was primarily instituted as a blessing for the Shema. Therefore it doesn't cover blessing for Torah Study, unless one learns right away without any interruption.
However, the blessings Asher Bachar Banu Laasok BeDivrei Torah Which are mainly Blessings for Torah Study covers his study for the entire day.
If you will ask why is this different to Sukkah that you have to make a blessing lay-shayv bah-soo-kah before every meal [and for Torah Study just in the morning]?
Answer: One can suggest that studying Torah is different because he doesn't forget about it. A person is constantly obligated to learn, like it says ”you shall meditate therein day and night”. It's similar to one who was sitting a whole day [And learning Torah] without interruption.
However, eating in the sukkah has a set time
If you ask, why don't we make a blessing “to sleep in the sukkah”?
Answer: One can suggest, that the blessing we say for eating covers the sleeping in the sukka.
Alternative answer: since he may not fall asleep and it becomes a blessing in vain. For a person is not able to fall asleep whenever he wants. Rabbeinu Tam used to say, that when a person gets up in the night to study he doesn't need to say the Blessings for Torah because the blessings from yesterday morning cover until the next morning.
But it doesn't seem right.
3 elements סֵבֶר פָּנִים יָפוֹת
(יב) חַכְלִילִ֥י עֵינַ֖יִם מִיָּ֑יִן וּלְבֶן־שִׁנַּ֖יִם מֵחָלָֽב
His teeth are whiter than milk.*His eyes are darker than wine; / His teeth are whiter than milk Or “His eyes are dark from wine, / And his teeth are white from milk.”
דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: טוֹב הַמַּלְבִּין שִׁינַּיִם לַחֲבֵירוֹ יוֹתֵר מִמַּשְׁקֵהוּ חָלָב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב״, אַל תִּקְרֵי ״לְבֶן שִׁינַּיִם״ אֶלָּא ״לִבּוּן שִׁינַּיִם״.
- Nourishment mamash, energy, thirst for recognition, respect (milk = calcium, nutrients, protein, energy, pottasium, but smile makes him feel like a somebody, goes not into his stomach - like mik - rather into his mind, soul, nerves)
- We see even baby hardwired that smile etc...deveopls him more than food, w/o it is like plant w/o sunlight, won't thrive
- Can save a person's day, make him feel like ben adam, hope
- R Salanter: erev Y"K met chashuv person filled w/ pachad, tears...is it my fault you are a yarei Hashem & din?? I have to suffer?? Same for bad mood etc...
- Face is Rh"R, asur to cause tzaar, like onaas devarim
- R Kalish: maaseh w/ American soldier liberating camp, long line for special feeding w/ doctors, soldier felt bad couldnt feed a yid..."can I give you a hug"..."I havent been hugged in 5 years" Entire food line switched to hug line.
- Emotinal needs greater than physical needs (smile vs milk)
Got Smiles?
Parshas Vayechi (5769)
"Red eyed from wine, and white toothed from milk" (Genesis 49:12).
The Talmud in Kesubos 111b interprets this verse as follows: Showing your teeth to your neighbor [in a broad smile] is better than giving him a drink of milk, for it says, "white toothed [l'ven shinayim] from milk." Don't read l'ven shinayim, "white toothed", but libbun shinayim, "showing the teeth" [i.e. smiling] is better than milk.
The obvious question is, when a hungry person approaches someone for food, how will a smile fill his empty stomach? Keeping in mind that in times of old people went hungry in the streets, how can the Talmud advise that it is better to smile than to give a substantial food donation?
I think that if we have asked this question, it is because we underestimate the power and importance of a smile. A smile is not merely a kind thing to do, making the world a more pleasant place. A smile is an essential ingredient in the healthy continuity of the world.
Rabbi Shlomo Wolbe zt"l, in his wisdom-filled book Alei Shur, writes that even as a tiny infant, a child recognizes and reacts to the different facial expressions that he sees. If his parents smile at him with an expression of love and adoration, his face lights up and he returns the smile. And if they stare at him with an angry face, he immediately begins to cry.
Who knows which helps the child grow and mature more - the milk that the mother gives him, or the smiles and expressions of love that she showers upon him? The milk might help the child grow physically, but without the constant smiles and love that his parents give, he will not thrive emotionally and spiritually. Much the same way a plant can't grow and thrive with water alone, but requires sunshine in order to convert the sun's rays into life-giving nutrients, so, too, does a child need constant smiles which it converts into energy and strength, and without which it will wilt and perish.
And the same applies as we mature and grow into adulthood, whether we realize it or not. Just as everyone is in agreement that a child that grows up being shown love and good cheer will be emotionally sound and stable, so too, do adults require smiles and warmth to function properly. It's as necessary for us as food and drink.
SMILING FOR DUMMIES: A THREE-STEP PROGRAM
The problem is, though, that for most people, smiling at a total stranger passing by us on the street is a very difficult thing to do. Some of us are too shy, others are convinced that if we make any eye contact with someone we don't know our lives could somehow be in danger, and still others simply don't care enough to smile at random people. But just because it doesn't come easy to us doesn't mean we should give it up either. You see, the world is full of too much hate and discrimination and pettiness and low self-esteem and depression. How different the world would be if more people would start smiling at each other!!
Luckily, the Rabbis were on it well over 2000 years ago, and they gave us some advice and guidelines for "successful smiling". They taught in Pirkei Avos (1:15): "Greet every human being with sever panim yafos - a cheerful face." With these three words - sever panim yafos - the Rabbishave given us a three-step program for properly greeting another human being.
1) Sever - Your face has to express sever, which means sevara, or thought. When you focus your face on another person, he has to be able to see that you are thinking about him. You notice him. You appreciate that this total stranger, no matter what his color, ethnicity, culture or religion, was created in the image of G-d just as you were, and is therefore worthy and important enough for you to concentrate on him, even for a split second's time.
2) Panim - This is the Hebrew word for "face". You have to turn your face to that person, not your ear. Look directly into the face of the person as you greet him and give him the full attention he deserves.
3) Yafos - It is not enough merely to show your face when you greet another person, it should be yafos - a pleasant, beautiful face. Give him your best smile. Show him that you are happy to see him.
When we greet people with a warm, pleasant, and cheerful countenance, we are demonstrating to them that we are glad they are in this world! This is one of the most precious gifts of love that we can give to another human being. It is a life-giving gift, for a warm and cheerful countenance can lift the spirits of the person we are greeting. In this spirit, our Sages give the following commentary on the above teaching about greeting every human being with a "sever panim yafos": They teach us that if one gives his fellow human being all of the gifts in the world but with a downcast face, it is considered as if he gave him nothing at all. But if one welcomes his fellow human being with a warm and cheerful face, even though he unable to give him anything, it is considered as if he gave him all of the most valuable gifts in the world. (Avos D'Rabbi Nosson 13)
A SMILE IS FREE THERAPY
Rabbi Samson Raphael Hirsch once wrote: "A smile costs nothing, but gives much. It enriches those who receive, without making poorer those who give. It takes but a moment, but the memory of it sometimes lasts forever. None is so rich or mighty that he can get along without it, and none is so poor but that he can be made rich by it. A smile creates happiness in the home, fosters good will in business, and is the countersign of friendship. It brings rest to the weary, cheer to the discouraged, sunshine to the sad, and is nature's best antidote for trouble. Yet it cannot be bought, begged, borrowed, or stolen, for it is something that is of no value to anyone until it is given away. Some people are too tired to give you a smile. Give them one of yours, as none needs a smile so much as he who has no more to give."
So the next time we pass by someone on the street - whether or not we know who the person is - let's remember the amazing power of a simple smile. Even if we have no money or milk to share with someone who is needy, we have in our possession something far more powerful and life-giving - it is what every human being needs in order to function and thrive - and all it takes is for us to "show our teeth" and give a great big smile.
http://www.torchweb.org/torah_detail.php?id=39
שער תשיעי - שער הפרישות, ד׳
אֲבָל תְּנָאֵי הַפְּרִישׁוּת הַמְיֻחֶדֶת כַּאֲשֶׁר אָמַר קְצָת הַחֲסִידִים,
הַפָּרוּשׁ,
צָהֳלָתוֹ בְּפָנָיו וְאֶבְלוֹ בְּלִבּוֹ.
(יג) וּמִי שֶׁאֵין לוֹ פְּנַאי לִלְמֹד תּוֹרָה בִּתְמִידוּת, מְחֻיָּב עַל כָּל פָּנִים לִקְבֹּעַ עִתִּים לַתּוֹרָה. שֶׁכֵּן אָמְרוּ חֲזַ"ל: בְּשָׁעָה שֶׁמַּכְנִיסִין אָדָם לַדִּין, שׁוֹאֲלִין לוֹ: נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בֶּאֱמוּנָה? קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה?
וַאֲפִלּוּ הוּא עָנִי, גַּם כֵּן מְחֻיָּב לִקֳּבֹּעַ לוֹ עִתִּים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּיוֹמָא (דף ל"ה:): תָּנוּ רַבָּנָן: עָנִי וְעָשִׁיר וְרָשָׁע בָּאִים לַדִּין. לֶעָנִי אוֹמְרִים לוֹ: מִפְּנֵי מַה לֹּא עָסַקְתָּ בַּתּוֹרָה? אִם אוֹמֵר: עָנִי הָיִיתִי, אוֹמְרִים לוֹ: כְּלוּם הָיִיתָ עָנִי יוֹתֵר מֵהִלֵּל הַזָּקֵן? אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל הַזָּקַן וְכוּ'.
וְכֵן נִפְסָק בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן רמ"ו וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל חַיָּב בְּתַלְמוּד תּוֹרָה, בֵּין עָנִי, בֵּין עָשִׁיר, בֵּין שָׁלֵם בְּגוּפוֹ, בֵּין בַּעַל יִסּוּרִים, בֵּין בָּחוּר, בֵּין זָקַן גָּדוֹל, אֲפִלּוּ עָנִי הַמַּחֲזִיר עַל הַפְּתָחִים, אֲפִלּוּ בַּעַל אִשָּׁה וּבָנִים, חַיָּב לִקְבֹּעַ לוֹ זְמַן לְתַלְמוּד תּוֹרָה בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע א' ח'): "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלָיְלָה". עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. (יד)
וְעִנְיַן הַקְּבִיעוּת הוּא שֶׁיִּקְבַּע לוֹ זְמַן יָדוּעַ לַתּוֹרָה, שֶׁלֹּא לְשַׁנּוֹת אוֹתוֹ הַזְּמַן בְּשׁוּם אֹפֶן, אֲפִלּוּ הוּא סָבוּר לְהַרְוִיחַ הַרְבֵּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ אוֹרַח חַיִּים סִימָן קנ"ה. (טו) ...
חִשַּׁ֥בְתִּי דְרָכָ֑י וָאָשִׁ֥יבָה רַ֝גְלַ֗י אֶל־עֵדֹתֶֽיךָ
יג. צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה כמשז"ל ואפשר שהטעם ע"ד מ"ש רז"ל ע"פ "חשבתי דרכי" שהיה אומר דהע"ה: "למחר אני הולך לטייל לראות דירה נאה וכיוצא והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות", הדא הוא דכתיב "ואשיבה רגלי אל עדותיך"
והטעם להטעות ליצה"ר שלא יקטרג עליו וכן הצדיקים אומרים מעט כדי שהיצה"ר לא יקטרג וימנעהו מלעשות, לכן אומרים מעט ובזה שמח היצה"ר לומר הרי זה שהיה נדיב הוא עצמו נעשה כילי, חזו גברא עשיר גדול והוא אומר לעשות עם עני חשוב או ת"ח מעט מזער ואח"כ תכף יעשה הרבה כמעט בלי מחשבה וזוהי המצאת הצדיקים לומר מעט ולעשות הרבה
יָדוּעַ כִּי מִדַּרְכֵי הֲטָבָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים הוּא. לְקַבֵּל כָּל אָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת וּמַה גַּם לְאִישׁ קְשֵׁה יוֹם וְלִהְיוֹת דִּבּוּרוֹ בְּנַחַת. וּכְמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּסֵפֶר רֵאשִׁית חָכְמָה שַׁעַר הַיִּרְאָה פֶּרֶק י"ב מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל וְזֶה לְשׁוֹנוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסִי כוּ' בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם נִפְטָר מִן הָעוֹלָם לֹא דַּי שֶׁהוּא נִבְהָל מִמַּלְאָךְ הַמָּוֶת כוּ' אֶלָּא שׁוֹאֵל לוֹ כְּלוּם עָסַקְתָּ בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים וְהִמְלַכְתָּ לְקוֹנְךָ שַׁחֲרִית וְעַרְבִית. וְהִמְלַכְתָּ אֶת חֲבֵרְךָ בְּנַחַת רוּחַ כוּ' עַיֵּן שָׁם.
וְהִנֵּה הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת לְהַמְלִיךְ אֶת חֲבֵרוֹ בְּנַחַת רוּחַ. וּלְהַרְאוֹת לוֹ פָּנִים מְאִירוֹת. תִּכְבַּד בְּיוֹתֵר אִם הָאָדָם הוּא שָׁרוּי חַס וְחָלִילָה בִּדְאָגָה וּפַחַד וּפָנָיו זוֹעֲפוֹת וְלִבּוֹ בַּל עִמּוֹ. וְאָמַר אַדְמוֹ"ר זצוק"ל. כִּי לִפְעָמִים גַּם עַל יְדֵי דְּאָגוֹת וּפַחַד הָרוּחָנִי. תֵּצֵא מִשְׁפָּט מְעֻקָּל בְּדַרְכֵי הַמִּדּוֹת. כְּמוֹ בַּיָּמִים הַנּוֹרָאִים הָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא עָמוּס בְּיִרְאַת ה׳. וּמָלֵא פַּחַד וְחֶרְדַת הַדִּין יְסוֹבֵב מִזֶּה גֵּרָעוֹן בְּדַרְכֵי הַהַנְהָגָה עִם חֲבֵרוֹ. אֲשֶׁר צָרִיךְ לְהַמְלִיךְ אוֹתוֹ בְּנַחַת רוּחַ. וְלִפְעָמִים הִנֵּה אָז יוֹתֵר נָקֵל לְהִכָּשֵׁל לִכְעֹס וְכַדּוֹמֶה. אַף כִּי בֶּאֱמֶת הִנֵּה בָּעֵת הַזֹּאת הֲלֹא צָרִיךְ לְהֵישִׁיר דְּרָכָיו בְּיוֹתֵר בְּדַרְכֵי הַמִּדּוֹת. לְהַשְׂבִּיעַ לַחֲבֵרוֹ רָצוֹן. הַסִּבָּה הוּא מֵאֲשֶׁר הָאָדָם אֵינוֹ מֻרְגָּל לָתֵת לֵב בָּעִנְיָנִים הַנּוֹגְעִים לְיִרְאָה וּמוּסָר. כִּי אִם יֵלֵךְ בְּמַהֲלַךְ הֶרְגֵּלוֹ כְּפִי נְטִיַּת טִבְעוֹ:
וְסִפֵּר לָנוּ אַדְמוֹ"ר זצוק"ל. כִּי עוֹד בְּטַל יַלְדוּתוֹ. כַּאֲשֶׁר לִמּוּד הַמּוּסָר לָקַח לְבָבוֹ. וְעָשָׂה עָלָיו רֹשֶׁם לְהִתְבּוֹנֵן בְּדַרְכֵי יִרְאַת ה׳. הִנֵּה פַּעַם אַחַת בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים. בִּהְיוֹתוֹ הוֹלֵךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת מַעֲרִיב. וְהִנֵּה לִקְרָאתוֹ אִישׁ אֶחָד מִגְּדוֹלֵי הַיְרֵאִים. פַּחַד וְחֶרְדַת הַדִּין הָיָה נִרְאֶה וְנִכָּר עַל פָּנָיו. וְדִמְעָתוֹ עַל לֶחְיוֹ. אַדְמוֹ"ר שָׁאַל אוֹתוֹ לְהַגִּיד לוֹ אֵיזֶה דָּבָר הַנָּחוּץ לוֹ. וְהָאִישׁ הַיָּרֵא מִגֹּדֶל עֶצְבוֹנוֹ וְחֶרְדָתוֹ לֹא עָנָה אוֹתוֹ מְאוּמָה. אַדְמוֹ"ר זצוק"ל אָמַר בְּזֶה הַלָּשׁוֹן. כַּאֲשֶׁר עָבַרְתִּי מֵעַל פְּנֵי הָאִישׁ חָשַׁבְתִּי בִּלְבָבִי. מַה הִנְּנִי חַיָּב וְאָשֵׁם כִּי אַתָּה הִנְּךָ יְרֵא אֱלֹקִים. וְתִפְחַד וְתִרְעַד מִיּוֹם הַדִּין. מַה זֶּה נוֹגֵעַ אֵלַי. הֲלֹא אַתָּה מְחֻיָּב לְהָשִׁיב אוֹתִי עַל שְׁאֵלָתִי בְּנַחַת רוּחַ. כִּי זֶהוּ מִדַּרְכֵי הֲטָבָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים: