רב נחמן בר גוריא איקלע לנהרדעא בעו מיניה חולב משום מאי מיחייב אמר להו משום חולב מחבץ משום מאי מיחייב אמר להו משום מחבץ מגבן משום מאי חייב אמר להו משום מגבן אמרו ליה רבך קטיל קני באגמא הוה אתא שאיל בי מדרשא אמרו ליה חולב חייב משום מפרק.
מפרק. כמו מפרק משאוי שפורק אוכל ממקום שנתכסה בו והוי תולדת דש ואית דאמרי תולדה דקוצר ולא היא דלאו מחובר הוא אלא פקיד ועקיר וקאי בעטיני הדד כתבואה בקשיה ולשון מפרק נמי לא שייך למימר אלא לשון תולש:
החולב משום דש הוא. כדפי' בקונט' ואתיא ברייתא כר' יהודה דאמר יש דישה שלא בגידולי קרקע כדפרי' לעיל בפ' כלל גדול (לעיל שבת דף עג:) וכן נראה לר"י דודאי כרבי יהודה אתיא דהא אסרי חכמים ריבוץ משום שבות ולר"ש שרי לקמן אפילו לכתחלה:
חולב חייב משום מפרק. ואיכא למידק דהא אמרינן בפרק כלל גדול (לעיל שבת עג, ב. עה, א) דאין דישה ואין עמור אלא בגדולי קרקע. ופירש ר"ת ז"ל בספר הישר בכתובות בפרק אעפ"י (כתובות ס, א) דתרי גווני מפרק נינהו, מפרק בגדולי קרקע הוי תולדה דדש, ומפרק דלאו גדולי קרקע כגון הכא הוי תולדה דממחק, שממחק הדד ומפרק ממנה החלב. אבל רש"י ז"ל פירש שהוא תולדת דש. ולדידיה תקשי לן הא דהא אין דישה אלא בגדולי קרקע. גם לפירושו של ר"ת ז"ל קשה מדאמרינן בפרק חבית (לקמן שבת קמד, ב) חולב אדם לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה, ואם איתא דחולב חייב משום ממחק, אפילו כשחולב נמי לתוך הקדרה ליחייב דהא ממחק הדד, דלענין ממחק מה לי לתוך הקדרה מה לי לתוך הקערה. אבל לפרש"י ז"ל ניחא דכל שהוא מפרק בתוך הקדרה הוי ליה כאוכל הבא לתוך אוכל ואינו כדישה, אלא שאף לדברי רש"י נמי קשיא אידך, דאין דישה אלא בגידולי קרקע.
ויש לומר דר"א לית ליה הכין, ולא קיימא לן כותיה, ולפי זה חולב אינו אסור דבר תורה. ואי קשיא לך דהא אמרינן בכתובות (ס, א) פרק אע"פ, גונח יונק חלב כדרכו ואינו חושש, מאי טעמא מפרק כלאחר יד, ובמקום צער לא גזרינן ביה רבנן, דאלמא חולב ביד הוי ליה מפרק גמור ואסור ד"ת. ויש לומר דלדבריו דר"א קאמר, ולומר דאפילו לר"א דמחייב אי יונק בפיו שרי דמפרק כלאחר יד הוה, ולעולם לא סבירא לן כותיה וכן כתב רב האי גאון ז"ל, אבל ר"ח גאון ז"ל כתב דחולב מפרק גמור הוא וחייב, מההיא דמס' כתובות (שם) ואיתא נמי ביבמות (קיד, א). ולדבריו בהמה נמי גדולי קרקע מיקרי, וכדאמרינן בעלמא (עירובין כז, ב) גבי מעשר שני מה הפרט מפורש פרי וגדולי קרקע והתם בקר וצאן כתיב (דברים יד, כו).
חולב חייב משום מפרק. אי קשיא, והא אמרינן בפ' כלל גדול (שבת ע"ה ע"א) אין דישה אלא בגידולי קרקע, ומפרק תולדה דדש הוא. וי"ל דישה בעצמו של פרי ליתא אלא בגידולי קרקע, אבל להוציא ממנו פירות מכונסים וטמונים בתוך תיק שלהם, כגון חולב, דומיא דדישת ג"ק הוא. ואפשר דבכלל ג"ק - בהמה, שמצינו שנקראת ג"ק בקצת מקומות כדאמרי' מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע אף כל פרי מפרי וגדולי קרקע והיינו בקר וצאן. א"נ ר"א הוא דסבר הכי אבל רבנן דפטרי קסברי אין דישה אלא בגדולי קרקע ורבנן אכולהו פליגי דאי לא ל"ל למיתניי הכא ומחלוקת הוא בין הראשונים ור"ח סייע דברי האומר דחולב ומחבץ דברי הבל הוא מדאמרי' בכתובות וביבמו' יונק מפרק כלאחר יד הוא הא חולב ממש מפרק גמור הוא, ועוד אכתוב לפנינו בזה (קמד:) בס"ד:
הדש כגרוגרת חיב ואין דישה אלא בגדולי קרקע. והמפרק הרי היא תולדת הדש וחיב וכן כל כיוצא בזה. החולב את הבהמה חיב משום מפרק וכן החובל בחי שיש לו עור חיב משום מפרק. והוא שיהיה צריך לדם שיצא מן החבורה. אבל אם נתכון להזיק בלבד פטור מפני שהוא מקלקל. ואינו חיב עד שיהיה בדם או בחלב שהוציא כגרוגרת:
(7) A person who threshes [an amount of grain the size of] a dried fig is liable. [The forbidden labor of] threshing applies only with regard to the earth's produce.27Rav Moshe Kohen questions this statement, for the derivatives of a forbidden labor must resemble the forbidden labor itself. Thus it is difficult to understand how the Rambam can make such a statement and also state that one is liable for extracting food or for milking an animal.
The Maggid Mishneh and the Rivash (Responsa 121) state that an animal that lives on the land (as opposed to fish and other creatures that live in the sea) can be considered as produce of the earth, because it derives its life from the earth's produce.
The Rambam's son, Rabbenu Avraham, however, does not accept the basic premise of the question and explains that a derivative of a forbidden labor can differ drastically from the forbidden labor itself. Accordingly, even though threshing applies only with regard to produce, its derivatives can involve animals (Birkat Avraham, Responsum 18).
Extracting produce from its shell28This applies to extracting kernels of grain from their husks or legumes from its pods. Nevertheless, the Eglei Tal allows one to remove the shells of onion and garlic, and Sh'vitat HaShabbat permits the removal of the hard shells of nuts. is a derivative of threshing; [a person who performs this activity] is liable. The same applies in all similar situations. Similarly, a person who milks an animal is liable for extracting food.29The Rambam's opinion is also accepted by Rashi (Shabbat 95a) and other authorities. Rabbenu Tam and other Rishonim agree that milking is forbidden according to Torah law, but consider it a derivative of other categories of labor. The Ramban (Shabbat 145) considers this merely a Rabbinic prohibition.
Note the Shulchan Aruch (Orach Chayim 305:20), which states that one may tell a gentile to milk an animal. This leniency is permitted because the animal will suffer pain if it is not milked. Other leniencies are also granted on the basis of the Rambam's statements in Halachah 10.
The question of milking animals attracted much attention in the early years of agricultural development in Eretz Yisrael, when the question arose regarding milking herds of animals when a gentile was not available. (See K'tzot HaShulchan, Vol. VI, p. 34 ff. and other sources.)
By the same token, a person who wounds an animal that has a hide30This concept is defined in Halachah 9.is liable for extracting,31Although it is universally accepted that one is liable for drawing blood from an animal, the Rishonim differ under which category of forbidden work this prohibition falls. Rashi, Shabbat 107a, mentions an opinion that extracting blood falls into the category of dyeing. Tosafot, Shabbat 75a, Ketubot 6b, offers a different interpretation, explaining that it is included in the category of slaughtering. provided he requires the blood32To use as a remedy or as food for a dog or other animal (Shabbat 106a; the Rambam's Commentary on the Mishnah, Shabbat 14:1).that flows from the wound. If, however, his intent is merely to wound [the animal], he is not liable, because his activity is destructive in nature.33See Chapter 1, Halachah 17. One is not liable unless one extracts a quantity of blood or milk equivalent to the size of a dried fig.34The Ra'avad objects to the Rambam's ruling, explaining that the minimum measures for liquids differ than those of foods. The Maggid Mishneh and the Kessef Mishneh support the Rambam's decision, explaining that since he considers these activities as derivatives of threshing, the minimum amount for which one is liable is the same as for threshing. It must be emphasized that according to the opinions of Rashi and Tosafot (see note 31), one is liable for extracting a quantity of blood smaller than the size of a dried fig.
(א) (ו-ז)
(ב) המקבץ דבלה ועשה ממנה עגול או שנקב תאנים וכו'. הדש כגרוגרת חייב וכו'. פרק המצניע (שבת דף צ"ה) ת״ר החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת חייב וכו'. ואמרינן עלה חולב חייב משום מפרק. והמפרק הוא תולדת הדש. ומכאן ששעור הדש הוא כגרוגרת:
(ג) ואין דישה אלא בגדולי קרקע והמפרק הרי הוא וכו'. פרק כלל גדול (שבת דף ע"ה) ת״ר הפוצע חלזון רבי יהודה אומר פציעה בכלל דישה אמרו לו אין פציעה בכלל דישה אמר רבא מאי טעמייהו דרבנן אין דישה אלא בגידולי קרקע:
(ד) החולב את הבהמה וכו'. ברייתא פרק המצניע (שבת דף צ״ה) ת״ר החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת והמכבד והמרבץ והרודה חלות דבש שגג בשבת חייב חטאת הזיד ביום טוב לוקה את הארבעים דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אינן אלא משום שבות. ונחלקו הראשונים ז״ל בביאור ברייתא זו יש מהן מי שסובר שחכמים נחלקו על כולן שאינן אלא משום שבות. ויש מי שפירש שלא נחלקו אלא מהמכבד ואילך. וכן הכריע ר״ח ז״ל בראיות וכן כתב הרב אלפסי ז״ל בתשובה. וזה דעת רבינו. ולדבריהם אע״פ שאמרו שאין דישה אלא בגידולי קרקע בהמה נקראת גידולי קרקע ומבואר בקצת מקומות בגמרא מההיא דאמרינן שלהי פרק הפרה (ב"ק נ"ד:) גבי ונתת הכסף וגו' בבקר ובצאן מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע וע״ש בתוס'. ולזה אפשר שכתב רבינו החולב את הבהמה חייב וכו':
(ה) וכן החובל בחי וכו'. דין החבלה שיהיה בה חיוב מבואר במשנה (שבת דף ק"ז) כמו שיתבאר, אבל מה שכתב שהוא מפני שהוא מפרק והיא תולדה דדש הוא מסברתו ז"ל וכמו שכתבתי למעלה שאע"פ שאין דישה אלא בגידולי קרקע זהו דוקא למעט חלזון וכיוצא בו ר"ל דגים הגדלים בים שאינם נקראים גידולי קרקע אבל בהמה חיה ועוף קרויים הם גידולי קרקע. זה דעת רבינו ז"ל וחלקו עליו. ורש"י פי' שהחיוב בחבלה הוא מפני שהוא צובע. ויש מי שפירש שהוא מפני נטילת נשמה שבאותו מקום. ולדברי שניהם אין צריך כגרוגרת אלא בפחות מכאן חייב:
(ו) והוא שצריך לדם וכו'. פרק האורג (שבת דף ק"ז) תני רבי אבהו קמי רבי יוחנן כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר אמר ליה ר״י פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה ואת״ל משנה חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו וזה מבואר:
(ז) והוא שיהא בדם כו'. כיון שדעת רבינו שהחובל הוא משום מפרק ודאי שיעורו כגרוגרת וכמו שנזכר למעלה ששעור הדש כגרוגרת אבל כבר כתבתי דעות אחרים:
אגלי טל ביאורים, מלאכת דש, אות ב
[ב] (א) אין הפרש בין שהי' הפסולת וכו'. ראוי לבאר במלאכת דש אם הוא דוקא שמפרקה מלבוש וכמו שנראה מדברי רש"י ע"ד. בד"ה ולחשוב נמי כותש אלא משום דדמיא לדש לא חשיב לה דהאי נמי מפרקא מלבוש הוא או דילמא אפילו כשאינו מלובש תוך הפסולת כל שמפרקה מפסולת המחובר בה דש הוא:
(ב) הנה בפרק העור והרוטב קכ"ז: אילן שנפשח ובו פירות הרי הן כתלושין בין לענין טומאת אוכלין בין לענין שבת. משמע דמותר לתלוש ממנו הפירות בשבת ולא הוי דש. ואף דיש לדחות דלענין שלא יתחייב משום קוצר איתמר ומכל מקום חייב משום דש. הא בש"ע או"ח של"ו סעי' ח' ברמ"א יחור של אילן ובו פירות שנפשח מערב שבת מותר לתלוש הפירות ממנו בשבת. וראיתי להפרמ"ג במשבצות שם סק"ח מפרק אינו אלא מה שבתוך הקליפה ע"כ:
(ג) אך במכילתין ע"ג: א"ר פפא האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי חייב שתים אחת משום תולש ואחת משום מפרק. וכתב הר"ן ופירש"י ז"ל שאף זה מפרק התמרים מן הדקל. ולא נהירא דמאי אריא תמרים בוצר וכו' נמי אלא דוקא בתמרים הוא דמחייב תרתי לפי שהם באילן כעין אשכול וכשהאשכול נתלש מהאילן חייב משום תולש וכשנחבט בקרקע מתפרקין התמרים מן האשכול חייב משום מפרק וכ"כ בחידושי הרמב"ן [ודלא כפי' רבינו שמואל שהביאו התוס' שיש על התמרים קליפה עליונה וכשמפרק הקליפה מן התמרים הוי דש. וענין קליפה שעל התמרים נמצא בברכות ל"ו: הני מתחלי דערלה אסירי משום שומר לפירי פירש"י מתחלי בתמרי כקפרס בצלף. ופירש"י שם עמוד א' קפריסין קליפה גדולה שסביבות הפרי] הרי דדש לאו דוקא מתוך קליפה אלא כל שמפרק מפסולת המחובר בו כמו תמרים מאשכול נמי הוי דש. ובפר"ח בסוגיא [נד' עד א] הדש הוא המפרק הפסולת המחוברת באוכל ומכינתו לברירה בכברה או בזרוי' או בהרקדה עכ"ל:
(ד) והא דסי' של"ו סעי' ח' הנ"ל צ"ל כיון שאין דרך לתלוש היחור עם הפירות ואח"כ לתלוש הפירות מהיחור רק לתלוש הפירות בעוד היחור מחובר להאילן. ואז לא חשיב דישה כמו כל תולש מהאילן דאינו חייב משום דש וכמ"ש בשיטה המיוחסת להר"ן [עג ב] דאין דישה במחובר ונמצא שאין בפירות אילן דרך דישה כלל ועדיף משאר דישה כלאחר יד דאסור מדרבנן עכ"פ משום גזירת שאר דישה משא"כ הכא בפירות אילן דלית בהו דרך דישה כלל אין לגזור וע"כ מותר לכתחילהא:
(ה) האומנם כי יש לפקפק בזה ולומר דלאחר שנתלש היחור מן האילן שוב הדרך לתלוש הפירות מהיחור והו"ל דרך דישה(לו). אך י"ל כיון דאין דישה אלא בגידולי קרקע אין חיוב אלא בשעה שגדל בהקרקע יהי' הדרך לקצור ולדוש. אבל בפירות אילן דאין דרך כלל לתלוש היחור ואח"כ לתלוש הפירות מן היחור רק אח"כ כשנתלש היחור חל עליו תורת דישה חשוב כאילו לא הי' מגידולי קרקע. ועיין בביאורנו למלאכת מעמר ס"ק ב' אות ח' ט' ולקמן סק"ז אות י' י"א:
(ו) ולמדן אחד אמר עפ"י דברי הרמ"א סי' שי"ט סעי' ו' גבי פריקת אגוזים מתוך קליפתם הירוקה דיש אוסרין וטוב להחמיר מאחר דיכול לאוכלו כך בלא פירוק עכ"ל. והיינו שישבור קליפתם בעוד קליפתם הירוקה עליהם וינטלו שתי הקליפות יחד וכיון שאין איסור בפריקת קליפה הפנימית מאחר שלוקחין אותה תמיד בשעת אכילה שוב אין נ"מ במה שקליפתם הירוקה ג"כ מתפרקת עמה וה"נ בכל פרי יש עוקץ שהוא כעין ענף דק שתחוב בתוך הפרי והוא כעין יד לפרי ונטלת מהפרי בעת אכילה. ובה אין איסור כמו קליפה הפנימית שעל האגוזים כנ"ל. וע"כ אין איסור אם יתלוש הפרי מהעוקץ בעוד העוקץ מחובר להיחור ובכה"ג מצי איירי האי דחולין הנ"ל דיחור שנפשח דדינו כתלוש לענין שבת היינו דמותר לתלוש הפרי מהעוקץ והעוקץ ישאר דבוק להיחור ואה"נ אם יתלוש הפרי עם העוקץ מהיחור שיתחייב משום דש. אך לפנינו יתבאר פי' אחר בהרמ"א ולשיטתו אין ראי' משם רק לפוטרו מחטאת:
שוב ראיתי דזה הדין דאפי' כשאין הפסולת מקיף על האוכל נמי יש בו משום דש הוא מפורש עוד ברש"י שהעתקנו בס"ק א' שפי' המנפץ דברייתא היינו המנפץ פשתן בגבעולין. ושאלתי לעובדי פשתן ואמרו שהפשתן מקיף על הגבעולין. וכן המנפט פירש"י שמפרק הגרעינין מצמר גפן בקשת כדרך שהאומנין עושין ומשמע שהמלאכה הוא בצמר גפן דאי נימא דחיובו על הגרעינין שצריך להם לזריעה למה לי' להתנא דברייתא למיחשבי' דמה לי גרעיני סממנין ותבואה ומה לי גרעיני צמר גפן. אלא ודאי דחיובו על צמר גפן שמנקותו מהגרעינין דהו"ל פסולת לגבי' והצמר גפן מסתמא הוא מקיף על הגרעינין כמו שאר מיני צמחים שהגרעין בתוכו. אלמא אף שאין הפסולת מקיף על האוכל נמי שייך בי' מלאכת דש. ותו לא מידי:
מפרק. פירש"י דהוה תולדה דדש וקשה לר"ת דבשילהי המצניע (לקמן שבת צה.) אמר דחולב חייב משום מפרק ואי הוה תולדה דדש הא אמר לקמן גבי הפוצע חלזון דלרבנן אין דישה אלא בגידולי קרקע ואין לומר דדוקא חלזון שהוא דג פטרי רבנן דלא הוי גידולי קרקע אבל בחולב מחייבי דבהמה חשיבא גידולי קרקע כדמוכח בריש בכל מערבין (עירובין דף כז:) דהא [ע"כ טעמא דרבנן משום] דילפינן להו מסממנין שבמשכן דאין דישה אלא בגידולי קרקע לגבי דבר הגדל ממש מן הקרקע לא חשיבא בהמה גידולי קרקע כדאמרינן בהשוכר את הפועלים (ב"מ פט.) מה דיש מיוחד שהוא גידולי קרקע ופועל אוכל בו אף כל כו' יצא החולב והמגבן כו' ודוחק לומר דברייתא דהמצניע אתיא כר"י דפליג לקמן אדרבנן ונראה לר"ת דמפרק חייב משום ממחק דכשחולב ממחק את הדד ומחליקו ואין נראה לר"י דבפרק חבית (לקמן שבת קמד:) אמרינן חולב אדם לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה ולר"ת מה לי לתוך הקדרה מה לי לתוך הקערה ולפירוש הקונטרס א"ש דמעיקרא כשהיה בדדין חשיב אוכל וכשחולב לתוך הקדרה (דהשתא) נמי הוי אוכל ולא דמי לדש שנשתנה ונראה דלפירוש הקונטרס הלכה כרבי יהודה דהאמר בפרק אע"פ (כתיבות ס.) אמר רבי מרינוס גונח יונק חלב בשבת מ"ט מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צער לא גזרו רבנן ופסיק התם רב יוסף הלכתא כרבי מרינוס ואין נראה לומר דאף לרבנן אסור מדרבנן דמיחזי כמפרק ואף על גב דלא אסירא אלא מדרבנן לא שרי אלא משום דאיכא תרתי כלאחר יד ובמקום צער: