המיוחדים שבבני אדם שמוצאים בקרבם נטיה לדעת ד',
מוכרחים הם להיות שקועים בזה
יותר מבכל המקצעות שבתורה ושבחכמה שבעולם,
ואינם רשאים לסוג אחור ממדרגתם בשביל שום מניעה שבעולם -
ואפילו אם יתדמה להם שע"י שיקועם בדעת ד'
הם מאבדים כמה ענינים של מצות מעשיות ושל ידיעת התורה,
או שאינם יוצאים ידי חובתם בדרך ארץ.
כי כל השלמות המעשיי והתוריי
היא רק הדרכה להביא את האדם לידי אותה המעלה העליונה
של רדיפת דעת ד',
וכיון שכבר בא האדם לידי מדה עליונה זו,
חלילה לו לעזוב מה שהוא קודש חמור ולעסוק בקודש קל.
ובטוח הדבר שע"י הארה העליונה של נשמתו השקועה באמת באור ד',
יתרחבו אצלו כל שבילי הדעת,
ולבבו ימלא אור של צדק וישובו של עולם,
עד שימצא ברכה רבה ורחב לב
לעסוק בקדושת אמת גם בחלק המעשי שבתורה ושבדרך ארץ בהצלחה מרובה,
הרבה יותר מהשקועים בענינים המעשיים לבדם,
שלא הגיעו לידי אותה המדה של צמאון אמת לדעת ד'.
Those unique human beings who find within themselves a disposition to know Hashem must immerse themselves in this more than in any of the fields of the Torah and worldly wisdom. They do not have permission to turn away from this level that they are on due to any hindrance in the world—even if it seems to them that as a result of immersing themselves in the knowledge of Hashem they will forego a number of matters involving [performing] practical mitzvot and knowing the Torah, or that they will not fulfill their obligation in regarding their material well-being.
