אָמַר רַבִּי אַמֵּי: הַאי מַאן דְּבָעֵי לִידַּע אִי מַסֵּיק שַׁתֵּיהּ אִי לָא, נִיתְלֵי שְׁרָגָא בַּעֲשָׂרָה יוֹמֵי דְּבֵין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּבֵיתָא דְּלָא נָשֵׁיב זִיקָא. אִי מָשֵׁיךְ נְהוֹרֵיהּ – נִידַּע דְּמַסֵּיק שַׁתֵּיהּ.
וּמַאן דְּבָעֵי לְמִיעְבַּד בְּעִיסְקָא, וּבָעֵי לְמִידַּע אִי מַצְלַח אִי לָא מַצְלַח, לִירַבֵּי תַּרְנְגוֹלָא. אִי שָׁמֵין וְשָׁפַר, מַצְלַח.
הַאי מַאן דְּבָעֵי לְמִיפַּק לְאוֹרְחָא וּבָעֵי לְמִידַּע אִי הָדַר וְאָתֵי לְבֵיתָא, אִי לָא – נֵיקוּם בְּבֵיתָא דְּחַבָּרָא, אִי חָזֵי בָּבוּאָה דְבָבוּאָה לִידַּע דְּהָדַר וְאָתֵי לְבֵיתֵאּ. וְלָאו מִלְּתָא הִיא, דִּלְמָא חָלְשָׁא דַּעְתֵּיהּ, וּמִיתְּרַע מַזָּלֵיהּ.
אָמַר אַבָּיֵי: הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ סִימָנָא מִילְּתָא הִיא, לְעוֹלָם יְהֵא רָגִיל לְמִיחְזֵי בְּרֵישׁ שַׁתָּא קָרָא וְרוּבְּיָא, כַּרָּתֵי וְסִילְקָא וְתַמְרֵי.
אָמַר אַבָּיֵי: הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ סִימָנָא מִילְּתָא הִיא, יְהֵא רְגִיל אִינִישׁ לְמֵיכַל רֵישׁ שַׁתָּא קָרָא וְרוּבְּיָא, כַּרָּתֵי, סִילְקָא וְתַמְרֵי.
אמר אביי השתא דאמרת סימנא מלתא היא יהא רגיל איניש למיתי בריש שתא קרא רוביא כרתי סילקא תמרי וסימן קרכסת.
וכתבו הגאונים ז"ל שכך היה מנהגו של רבינו האי גאון ז"ל שמביאין לפניו סל שבו מינין הללו ופושט ידו ונוטל דלעת ואומר קרא יקרע גזר דיננו רוביא ירבו זכיותינו כרתי יכרתו שונאינו סילקא יסתלקו חטאתינו תמרי יתמו עונותינו או יתמו אויבינו:
הרבה דברים הותרו לפעמים שהם דומים לנחש ולא מדרך נחש חלילה אלא דרך סימן לעורר בו לבבו להנהגה טובה והוא שאמרו ליתן על שלחנו בליל ראש השנה קרכס"ת קרא רוביא כרתי סלקא תמרי שהם ענינם מהם שגדלים מהר ומהם שגדלתם עולה הרבה וכדי שלא ליכשל בהם לעשות דרך נחש תקנו לומר עליהם דברים המעוררים לתשובה והוא שאומרים בקרא יקראו זכיותינו וברוביא ירבו צדקותינו ובכרתי יכרתו שונאינו ר"ל שונאי הנפש והם העונות ובסלקא יסתלקו עונינו ובתמרי יתמו חטאינו וכיוצא באלו ורוביא פרשוה גדולי הרבנים תלתן ואנו מפרשים בו קטנית הנקרא פיישו"ל וידוע שכל זה אינו אלא הערה שאין הדבר תלוי באמירה לבד רק בתשובה ומעשים טובים.
דברים שנוהגים לאכול בליל ר"ה ובו ב"ס:
(א) יהא אדם רגיל לאכול בראש השנה רוביא דהיינו תלתן כרתי סילקא תמרי קרא וכשיאכל רוביא יאמר יהי רצון שירבו זכיותינו כרתי יכרתו שונאינו סלקא יסתלקו אויבינו תמרי יתמו שונאינו קרא יקרע גזר דיננו ויקראו לפניך זכיותינו: הגה ויש נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש (טור) ואומרים תתחדש עלינו שנה מתוקה (אבודרהם) וכן נוהגין ויש אוכלים רימונים ואומרים נרבה זכיות כרמון ונוהגין לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה: (מרדכי דיומא):
(ב) אוכלים ראש כבש לומר נהיה לראש ולא לזנב וזכר לאילו של יצחק: הגה יש מדקדקים שלא לאכול אגוזים שאגוז בגימטריא חט ועוד שהן מרבים כיחה וניעה ומבטלים התפלה (מהרי"ל) והולכין אל הנהר לומר פסוק ותשליך במצולות ים כל חטאתינו וגומר (מנהגים) וגם נוהגים שלא לישן ביום ראש השנה (ירושלמי) ומנהג נכון הוא:
יהא אדם רגיל לאכול בר"ה וכו' והאשה צריכה להיות זריזה ולהחליף בגדיה מבע"י ולהדליק הנרות ודינם כמו שאר יו"ט כמ"ש לעיל סי' תקי"ד סעי' י"א וסי' רס"ג סעי' ה׳ יטו"ש ולסדר מקום מושב הסעודה ולערוך השולחן ולכסותו במפה יפה קודם שיבא בעלה מבהכ"נ כדי שבבואו ימצא הכל מתוקן והשלחן ערוך והוא לסי' טו"ב ומ"מ אם נזדמן ובא ולא ראה שלחן ערוך לא יתקוטט עם אשתו ח"ו ולא יכעוס כי אדרבא הכעס הוא סי' רע ביותר אלא ידון לכף זכות ולא יקפיד אפי' בלב.
ומנהג אשכנז מטבילין פרוסת הבציעה בדבש לומר תהא השנה הבאה עלינו מתוקה וטובה לנו. לבוש סעי' ב' עט"ז. ועתה גם בספרד יש נוהגין כן לסי' טוב. והיינו שמזמינין כלי שיש בו דבש או סוקר על השלחן ואחר פריסת המוציא מטבל הפרוסה ההיא של המוציא במלח ג"פ כמביאר לעיל סי' קס"ז או' ל"ז יעו"ש ואח"כ מטבלם בדבש או בסוקר לסי' טוב ואוכל. וכן יעשה בסעודת שחרית ובליל שני ומחרתו. אבל לא יטבל בדבש לבד בלתי מלח תחלה משום דטיבול חתיכת המוציא במלח הוא למתק הגבורות כמבואר שם בסי' קס"ז או' הנז' וא"כ אינו מן הראוי לבטל זה בשום סעודה כידוע ליח"ן.
לאכול בר"ה וכו' ובמס' הוריות דף י"ב ע"א הגירסא יהא רגיל למיחזי וכו' וכ"ה הגירסא בערוך ערך קרא. וכ"כ ב"י דגיר' ספרים דידן בגמ' למיחזי במקום למיכל. וכ"ה הגי' בכלבו סי' ס"ד. ונ"מ במי שאינו יכול לאכול או שחושש באיזה מין משום תולעים דדי בראייה לחוד. ובלא"ה אפי' במי שחסר לו איזה מין ורוצה לומר היה"ר שלו בלא אכילה ובלא ראייה רשאי דאין זה ברכה כדי שנאמר דהוי ברכה לבטלה אלא בקשת רחמים וכמה יה"ר אומרים משום בקשת רחמים בלא אכילה ובלא ראייה וזה לא גרע. ועיין לקמן או' י"א.
ויש נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש. כ"כ הטור דבאשכנז רגילים לאכול בתחלת הסעודה תפוח מתוק בדבש לומר תתחדש עלינו שנה מתוקה עכ"ל וכ"כ בדרשות מהרי"ל ה׳ ר"ה מנהגא הוא לאכול אחר הקידוש בליל ר"ה תפוחים מתוקים בדבש ומהרי"ל היה מברך ב"פ העץ על התפוח ולא יותר. ואמר איכא דיעות אם הדבש הוא העיקר או התפוח והסכים בדעתו שהתפוח הוא עיקר דוגמא טיבול דמרור בחרוסת דפסח דג"כ המרור עיקר יעו"ש. וכן המנהג פשוט בכל דבר שטיבולו במשקה שאין מברכין על המשקה אלא על גוף הפרי.
לפי שבתפוח יש פלוגתא איזה עיקר ולכן יש לאכלו עם המוציא דאז פטור מברכת התפוח, דאין נוהגין כן רק אוכלין כל אחד בפ"ע ומחמת ברכת התפוח מוכרע אצלנו שהתפוח עיקר יעו"ש.
וכ"ה דעת האחרונים ומה שמברבין על התפוח ולא על התמרים שהוא מין ז' משום דהתפוח מנהגם לאוכלו תחלה לסי' טוב כנז' ואפשר שהיו מביאים אותו ג"כ תחלה קודם שמביאים התמרים, ולכן מברכין עליו תחלה דא"צ להמתין עד שיביאו התמרים.
נמצא דמה שמברכין על התפוח ולא על הדבש משום דהתפוח עיקר והדבש אינו בא אלא לטיבול בעלמא. ונראה דה"ה אם מטבלו בסוקא"ר דא"צ לברך על הסוקא"ר כיון דהתפוח הוא עיקר.
ומיהו יש מברכין על התמרים תחלה שהוא מתוק וגם ממין ז' ומכוונים לפטור שאר מיני פרי העץ רמון ותפוח וכדומה.
והא דאוכלין תפוח אע"ג דאיכא כמה מיני מתוקין טפי משום דהתפוח רומז לשדה של תפוחין הידוע למקובלים ונאמר ראה ריח בני כריח שדה. דרשות מהרי"ל שם.