(ח) והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגומר (שמות יז, יא). וכי ידיו של משה עושות מלחמה. או שוברות מלחמה. אלא לומר לך. כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה. ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים. ואם לאו היו נופלין. כיוצא בדבר אתה אומר (במדבר כא, ח) עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי. וכי נחש ממית. או נחש מחיה. אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה. ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים. היו מתרפאים. ואם לאו היו נימוקים. חרש. שוטה. וקטן. אין מוציאין את הרבים ידי חובתן. זה הכלל כל שאינו מחויב בדבר. אינו מוציא את הרבים ידי חובתן:
(8) “And so it was, when Moshe raised his hand, Israel prevailed…” (Exodus 17:11). And is it Moshe’s hands that make [success in] war or break [success in] war? Rather, [this comes to] tell you, [that] whenever Israel would look upward and subjugate their hearts to their Father in heaven, they would prevail; and if not, they would fall. Similar to this matter, you [can] say concerning the verse; “Make a [graven] snake and place it on a pole, and everyone bitten who sees it will live” (Numbers 21:8): And is it the snake that kills or [is it] the snake that [revives]? Rather, whenever Israel would look upward and subjugate their hearts to their Father in heaven, they would be healed; and if not, they would be harmed. A deaf-mute person, or a shoteh, or a minor, cannot relieve others from their obligation [for hearing the shofar they blew the shofar for them]. This is the general rule: all those who are not obligated to carry out a particular action, cannot release [others] from their obligation.
מתני׳ מגילה נקראת בי"א בי"ב בי"ג בי"ד בט"ו לא פחות ולא יותר כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בט"ו כפרים ועיירות גדולות קורין בי"ד אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה
MISHNA: The Megilla is read on the eleventh, on the twelfth, on the thirteenth, on the fourteenth, or on the fifteenth of the month of Adar, not earlier and not later. The mishna explains the circumstances when the Megilla is read on each of these days. Cities [kerakin] that have been surrounded by a wall since the days of Joshua, son of Nun, read the Megilla on the fifteenth of Adar, whereas villages and large towns that have not been walled since the days of Joshua, son of Nun, read it on the fourteenth. However, the Sages instituted that the villages may advance their reading to the day of assembly, i.e., Monday or Thursday, when the rabbinical courts are in session and the Torah is read publicly, and the villagers therefore come to the larger towns.
אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה - כלומר מאחר שהמוקפין קורין בט"ו ושאין מוקפין קורין בי"ד הרי הכל בכלל תו היכי משכחת י"א י"ב י"ג אלא שהכפרים נתנו להן חכמים רשות להקדים קריאתה ליום הכניסה יום שני בשבת שלפני י"ד או חמישי בשבת שהוא יום כניסה שהכפרים מתכנסין לעיירות למשפט לפי שבתי דינין יושבין בעיירות בשני ובחמישי כתקנת עזרא (ב"ק דף פב.) והכפרים אינן בקיאין לקרות וצריכין שיקראנה להם אחד מבני העיר ולא הטריחום חכמים להתאחר ולבא ביום י"ד ופעמים שיום הכניסה בי"ג ופעמים שהוא בי"א:
But villages move forward to the day of entry - Which is to say, since the walled cities read on the 15th, and since the walled cities do not read on the 14th, behold in all, where is it found (that we read on) the 11th, the 12th, the 13th? But the Sages gave to villages permission to push forward their reading to the day of entry. The second day from Shabbat (Monday) which would fall before the 14th, or the fifth day from Shabbat (Thursday), which is a day of entry for the villages, whom enter into the cities for judgment (court cases) before the Beit Dinim (Courts) which dwell in the cities on Mondays and Thursday, as was decreed by Ezra (see Bava Kama page 82). And the villages are not experts in reading, and need one of the men of the city to read for them, and the Sages didn't bother to make them come later, so they come on the day of the 14th and sometimes on the day of entry on the 13th and sometimes it is the 11th.
Sifsei Hachachamim
ספר שפתי חכמים על מסכת מגילה / העתקתי ... והוספתי מעט ... אברהם אב׳ הערצ
Avraham Ab Hertsel, (Avraham Aba), -1928.
Braṭislava Presburg : Defus A. Alḳalai, 681 [i.e. 1920 or 1921] בראטיסלאווא פרעסבורע : דפוס א. אלקאלאי, תרפ״א [1920 או 1921]. Slovakia Bratislava.
אע"פ שיצא מוציא - שהרי כל ישראל ערבין זה בזה למצות:
חוץ מברכת הלחם והיין - ושאר ברכת פירות וריחני שאינן חובה אלא שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה ובזו אין כאן ערבות שאינו חובה על האדם לא ליתהני ולא ליבריך:
(ו) תָּנֵי חִזְקִיָּה (ירמיה נ, יז): שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל, נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְשֶׂה, מַה שֶּׂה הַזֶּה לוֹקֶה עַל רֹאשׁוֹ אוֹ בְּאֶחָד מֵאֵבָרָיו וְכָל אֵבָרָיו מַרְגִּישִׁין, כָּךְ הֵן יִשְׂרָאֵל, אֶחָד מֵהֶן חוֹטֵא וְכֻלָּן מַרְגִּישִׁין, (במדבר טז, כב): הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא, תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי, מָשָׁל לִבְנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין בִּסְפִינָה נָטַל אֶחָד מֵהֶן מַקְדֵּחַ וְהִתְחִיל קוֹדֵחַ תַּחְתָּיו, אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו מַה אַתָּה יוֹשֵׁב וְעוֹשֶׂה, אָמַר לָהֶם מָה אִכְפַּת לָכֶם לֹא תַחְתִּי אֲנִי קוֹדֵחַ, אָמְרוּ לוֹ שֶׁהַמַּיִם עוֹלִין וּמְצִיפִין עָלֵינוּ אֶת הַסְּפִינָה.
(6) Hezkiya taught (Jeremiah 50:17): "Israel are scattered sheep" - why are Israel likened to a sheep? Just as a sheep, when hurt on its head or some other body part, all of its body parts feel it. So it is with Israel when one of them sins and everyone feels it. (Numbers 16:22): "When one man sins [will You be wrathful with the whole community]." Rabbi Shimon bar Yochai taught a parable: Men were on a ship. One of them took a drill and started drilling underneath him. The others said to him: What are sitting and doing?! He replied: What do you care. Is this not underneath my area that I am drilling?! They said to him: But the water will rise and flood us all on this ship.
(יט) וּבִפְרָט כִּי כָּל אָדָם צָרִיךְ וּמֻכְרָח לַעֲסֹק לְקָרֵב גַּם אֲחֵרִים לַיקוק יִתְבָּרַךְ וְלַעֲשׂוֹת בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה וְגֵרִים, כִּי לְכָךְ נוֹצַרְתָּ, כִּי זֶה עִקַּר יִשּׁוּב הָעוֹלָם, כִּי לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ (יְשַׁעְיָה מה) שֶׁיִּהְיֶה הָעוֹלָם מְיֻשָּׁב מִבְּנֵי אָדָם, דְּהַיְנוּ בְּנֵי דֵּעָה הָעוֹסְקִים בַּעֲבוֹדַת יקוק, כִּי מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּעֲבוֹדַת יקוק הוּא רַק חַיָּה בִּדְמוּת אָדָם וְכַמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל כַּמָּה פְּעָמִים, וּכְמוֹ שֶׁהִזְהִירוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל עַל זֶה מְאֹד וְכַמּוּבָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, זַכָּאָה מָאן דְּאָחֵד בְּיָדָא דְּחַיָּבָא. וְהִפְלִיג שָׁם מְאֹד מְאֹד בְּעֹצֶם שְׂכָרוֹ שֶׁיקוק יִתְבָּרַךְ מִתְפָּאֵר עִמּוֹ בְּכָל הָעוֹלָמוֹת, עַיֵּן שָׁם. וְזֶה בְּחִינַת הָעֲרֵבוּת שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה, כִּי כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל מְחֻיָּב לְדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ בְּיִרְאַת שָׁמַיִם בְּכָל יוֹם וָיוֹם וּכְמוֹ שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁין בְּכַמָּה תְּפִלּוֹת שֶׁנִּזְכֶּה לִלְמֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם וְכוּ' וְעִקַּר בַּקָּשָׁתֵנוּ הוּא שֶׁנִּזְכֶּה לְלַמֵּד אֲחֵרִים דְּרָכִים וְעֵצוֹת בַּעֲבוֹדַת יקוק יִתְבָּרַךְ, וְזֶהוּ, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם, שֶׁיִּהְיֶה הַלִּמּוּד רַק לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם כִּי לֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה:
Sefer Likutei Halakhot, which is based on the teachings of R. Nahman of Breslav. The thoughts of R. Nahman of Breslav, which are recorded and edited by R. Natan of Nemerov in his Sefer Likutei Halakhot (Hilkhot Gerim, halakha 3, ¶19), are comprehensive and modern in tone:
Every [Jewish] person is required to spend time in drawing others close to God and to make ba’alei teshuvah because for this you were created. . . . This is the function of areivut because kol yisrael areivim zeh ba-zeh and each member of Bnei Yisrael must speak to his fellow [Jew] every single day of matters concerning yir’at shamayim. . . It follows that every Jewish person has the responsibility to guide others in teshuvah and to draw their souls closer to the proper worship of God. However, they must, at the same time, protect themselves from the evil activities that these people carry out. Many more details are given in Chapter 4 of Hilkhot Areiv. ...
Kol Yisrael Areivim Zeh Ba-Zeh
(י) כל הברכות כולן אף ע"פ שבירך ויצא ידי חובתו מותר לו לברך לאחרים שלא יצאו ידי חובתן כדי להוציאן חוץ מברכת ההנייה שאין בה מצוה שאינו מברך לאחרים אלא אם כן נהנה עמהן אבל ברכת ההנייה שיש בה מצוה כגון אכילת מצה בלילי הפסחים וקידוש היום הרי זה מברך לאחרים ואוכלין ושותים אף על פי שאינו אוכל עמהן.
(ג) אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא כְּבָר, מְבָרֵךְ לְהוֹצִיא אֶת אַחֵר יְדֵי חוֹבָתוֹ.
(י) (י) אע"פ שיצא כבר מברך וכו' - וכ"ש דיכול להוציאם בקריאה אע"פ שיצא כבר ומ"מ יש פוסקין שסוברין לענין ברכה אם יודעין בעצמן לברך יברכו בעצמן כיון שהוא כבר יצא בקריאה ומנהג העולם להקל להוציאן בכל גווני ועיין לעיל סימן תקפ"ה במ"ב סק"ה:
(ב) נָשִׁים חַיָּבוֹת בְּקִדּוּשׁ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא (פי' מִצְוַת עֲשֵׂה הַתְּלוּיָה בִּזְמַן), מִשּׁוּם דְּאִתְקַשׁ זָכוֹר (שְׁמוֹת יט, ח) לְשָׁמוֹר (דְּבָרִים ה, יב) וְהָנֵי נְשֵׁי הוֹאִיל וְאִיתְנְהוּ בִּשְׁמִירָה אִיתְנְהוּ בִּזְכִירָה וּמוֹצִיאוֹת אֶת הָאֲנָשִׁים הוֹאִיל וְחַיָּבוֹת מִן הַתּוֹרָה כְּמוֹתָם.
(2) Women are obligated in Kiddush, even though it is a positive commandment that time causes (meaning, a positive commandment dependent on time), because Remember is compared to Guard. And these women since they are included in watching, they are include in remembering. And they can discharge men (from their obligation) since they are obligated biblically, like them.
(ה) וַיַּ֣רְא הָמָ֔ן כִּי־אֵ֣ין מָרְדֳּכַ֔י כֹּרֵ֥עַ וּמִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה ל֑וֹ וַיִּמָּלֵ֥א הָמָ֖ן חֵמָֽה׃ (ו) וַיִּ֣בֶז בְּעֵינָ֗יו לִשְׁלֹ֤ח יָד֙ בְּמָרְדֳּכַ֣י לְבַדּ֔וֹ כִּֽי־הִגִּ֥ידוּ ל֖וֹ אֶת־עַ֣ם מָרְדֳּכָ֑י וַיְבַקֵּ֣שׁ הָמָ֗ן לְהַשְׁמִ֧יד אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִ֛ים אֲשֶׁ֛ר בְּכָל־מַלְכ֥וּת אֲחַשְׁוֵר֖וֹשׁ עַ֥ם מָרְדֳּכָֽי׃
(5) When Haman saw that Mordecai would not kneel or bow low to him, Haman was filled with rage. (6) But he disdained to lay hands on Mordecai alone; having been told who Mordecai’s people were, Haman plotted to do away with all the Jews, Mordecai’s people, throughout the kingdom of Ahasuerus.
(ו) וּבְשׁוּשַׁ֣ן הַבִּירָ֗ה הָרְג֤וּ הַיְּהוּדִים֙ וְאַבֵּ֔ד חֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת אִֽישׁ׃ (ז) וְאֵ֧ת ׀ פַּרְשַׁנְדָּ֛תָא וְאֵ֥ת ׀ דַּֽלְפ֖וֹן וְאֵ֥ת ׀ אַסְפָּֽתָא׃ (ח) וְאֵ֧ת ׀ פּוֹרָ֛תָא וְאֵ֥ת ׀ אֲדַלְיָ֖א וְאֵ֥ת ׀ אֲרִידָֽתָא׃ (ט) וְאֵ֤ת ׀ פַּרְמַ֙שְׁתָּא֙ וְאֵ֣ת ׀ אֲרִיסַ֔י וְאֵ֥ת ׀ אֲרִדַ֖י וְאֵ֥ת ׀ וַיְזָֽתָא׃ (י) עֲ֠שֶׂרֶת בְּנֵ֨י הָמָ֧ן בֶּֽן־הַמְּדָ֛תָא צֹרֵ֥ר הַיְּהוּדִ֖ים הָרָ֑גוּ וּבַ֨בִּזָּ֔ה לֹ֥א שָׁלְח֖וּ אֶת־יָדָֽם׃ (יא) בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא בָּ֣א מִסְפַּ֧ר הַֽהֲרוּגִ֛ים בְּשׁוּשַׁ֥ן הַבִּירָ֖ה לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ (ס) (יב) וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ לְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֗ה בְּשׁוּשַׁ֣ן הַבִּירָ֡ה הָרְגוּ֩ הַיְּהוּדִ֨ים וְאַבֵּ֜ד חֲמֵ֧שׁ מֵא֣וֹת אִ֗ישׁ וְאֵת֙ עֲשֶׂ֣רֶת בְּנֵֽי־הָמָ֔ן בִּשְׁאָ֛ר מְדִינ֥וֹת הַמֶּ֖לֶךְ מֶ֣ה עָשׂ֑וּ וּמַה־שְּׁאֵֽלָתֵךְ֙ וְיִנָּ֣תֵֽן לָ֔ךְ וּמַה־בַּקָּשָׁתֵ֥ךְ ע֖וֹד וְתֵעָֽשׂ׃ (יג) וַתֹּ֤אמֶר אֶסְתֵּר֙ אִם־עַל־הַמֶּ֣לֶךְ ט֔וֹב יִנָּתֵ֣ן גַּם־מָחָ֗ר לַיְּהוּדִים֙ אֲשֶׁ֣ר בְּשׁוּשָׁ֔ן לַעֲשׂ֖וֹת כְּדָ֣ת הַיּ֑וֹם וְאֵ֛ת עֲשֶׂ֥רֶת בְּנֵֽי־הָמָ֖ן יִתְל֥וּ עַל־הָעֵֽץ׃ (יד) וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ לְהֵֽעָשׂ֣וֹת כֵּ֔ן וַתִּנָּתֵ֥ן דָּ֖ת בְּשׁוּשָׁ֑ן וְאֵ֛ת עֲשֶׂ֥רֶת בְּנֵֽי־הָמָ֖ן תָּלֽוּ׃ (טו) וַיִּֽקָּהֲל֞וּ היהודיים [הַיְּהוּדִ֣ים] אֲשֶׁר־בְּשׁוּשָׁ֗ן גַּ֠ם בְּי֣וֹם אַרְבָּעָ֤ה עָשָׂר֙ לְחֹ֣דֶשׁ אֲדָ֔ר וַיַּֽהַרְג֣וּ בְשׁוּשָׁ֔ן שְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת אִ֑ישׁ וּבַ֨בִּזָּ֔ה לֹ֥א שָׁלְח֖וּ אֶת־יָדָֽם׃
(6) In the fortress Shushan the Jews killed a total of five hundred men. (7) They also killed Parshandatha, Dalphon, Aspatha, (8) Poratha, Adalia, Aridatha, (9) Parmashta, Arisai, Aridai, and Vaizatha, (10) the ten sons of Haman son of Hammedatha, the foe of the Jews. But they did not lay hands on the spoil. (11) When the number of those slain in the fortress Shushan was reported on that same day to the king, (12) the king said to Queen Esther, “In the fortress Shushan alone the Jews have killed a total of five hundred men, as well as the ten sons of Haman. What then must they have done in the provinces of the realm! What is your wish now? It shall be granted you. And what else is your request? It shall be fulfilled.” (13) “If it please Your Majesty,” Esther replied, “let the Jews in Shushan be permitted to act tomorrow also as they did today; and let Haman’s ten sons be impaled on the stake.” (14) The king ordered that this should be done, and the decree was proclaimed in Shushan. Haman’s ten sons were impaled: (15) and the Jews in Shushan mustered again on the fourteenth day of Adar and slew three hundred men in Shushan. But they did not lay hands on the spoil.