טעמי המצוות על פי הרמב"ם- חלק א, מקורות ועמדה עקרונית

הדילמה של אותיפרון

סוקראטס: שקול נא שאלה זו: האם אהובה היא החסידות מפני שחסידות היא, או מפני שהיא אהובה, על כן היא חסידות?
אותיפרון: סוקראטס, אינני יורד לסוף דעתך.
סוקראטס: אנסה להגיד זאת ביתר בהירות. (...)
סוקראטס: ומה אומרים אנחנו, אפוא, על החסידות, אותיפרון? הרי אוהבים אותה האלים כולם, על פי דבריך?
אותיפרון: כן.
סוקראטס: האם מטעם זה שחסידות היא, או מטעם אחר?
אותיפרון: מטעם זה.
סוקראטס: אם כן, האלים אוהבים את החסידות מפני שהיא חסידות; ולא שהיא חסידות מפני שהאלים אוהבים אותה.

(אותיפרון, עמ' 267–268).

The Euthyphro Dilemma

Socrates: "Consider this question: Is piety loved because it is pious, or is it pious because it is loved?"

Euthyphro: "Socrates, I’m not sure I understand what you mean."

Socrates: "I’ll try to explain more clearly. (...) So, what do we say about piety, Euthyphro? All the gods love it, according to what you’ve said, right?"

Euthyphro: "Yes."

Socrates: "Is that because it is pious, or for some other reason?"

Euthyphro: "Because it is pious."

Socrates: "So, the gods love piety because it is pious; it is not pious because the gods love it."

(Euthyphro, pp. 267–268)

ואם תראה מצות אשר אין טעם להם כמו לשחיטה מן הצואר ולא מן העורף. ידוע תדע כי אמרת אלוה צרופה לצרף את הבריות בהן ולנסותם הישמעו בקולו אם לא. ולתת שכר טוב לשומרים את דברו כדי שיהיה עי"ז מגן לכל החוסים בו. כי גם המצות אשר אין טעם בהן. טעמם בצדן כי הקב"ה צוה אותם למען ידבקו בו ויזכרו תמיד כי ה' הוא המפקד. ומצוה אותם לעשותם. ובשמרם הוא עקב רב.

(ר' שמואל יפה אשכנזי, האימפריה העותמאנית, המאה ה16)

And if you see commandments that seem to have no apparent reason, such as slaughtering from the neck and not from the back, know and understand that God's word is refined, designed to refine and test humanity, to see if they will obey His voice or not. And to give good reward to those who keep His word, so that by doing so He will be a shield to all who seek refuge in Him. For even the commandments that seem to have no reason have meaning, because the Holy One, Blessed be He, commanded them so that people may cling to Him and remember constantly that the Lord is the Commander, instructing them to perform these deeds. And in their observance, there is great reward.

אמונות ודעות, מאמר שלישי א'

המצוות השכליות... וכל סוג מאלו שנצטוינו בו [=מצוות עשה] נטע בדעתינו אהבתו, וכל סוג מהן שהוזהרנו עליו [=לא תעשה] נטע בדעתינו ריחוקו...

והחלק השני דברים שאין השכל מחייב אהבתם כשלעצמם, ולא הרחקתם כשלעצמם, הוסיף לנו אלוהינו עליהם צווי ואזהרה להרבות שכרינו ואשרינו בהם כמו שאמר: 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר', ונעשו אותן מהן שנצטוינו עליהן רצוים, ואשר הוזהרנו עליהן מרוחקין, מנקודת המשמעת שיש בדבר והרי הם מבחינה שניה זו נספחים אל החלק הראשון ועם זאת אי אפשר שלא יהיה בהן עם ההתבוננות תועליות מסויימות וטעם כל שהוא מדרך המושכל, כמו שיש לחלק הראשון תועליות גדולות וטעמים גדולים מדרך המושכל.

The rational commandments... Every type of positive commandment [that we were commanded to perform] plants within our minds love for Him, and every type of prohibition [that we were commanded to avoid] plants within our minds a sense of distance from that which He dislikes.

The second category consists of things for which reason does not inherently dictate love for them in and of themselves, nor distance from them in and of themselves. Our God added commands and prohibitions regarding them to increase our merit and happiness, as it is said: 'The Lord desired, for the sake of His righteousness, to make the Torah great and glorious.' These actions, which we were commanded to perform, became desirable, and those we were warned against became distanced, due to the element of obedience inherent in them. Thus, in this second category, they join with the first.

And yet, it is inevitable that, upon reflection, certain benefits and some degree of reason can be found within them, just as the first category has significant benefits and major reasons discernible through the intellect."

This passage explains two types of commandments. The first are rational ones, which naturally foster closeness to God through understanding. The second are commandments that lack a clear logical basis but were given by God to foster obedience and enhance spiritual reward. Nonetheless, Rabbi Jaffe suggests that even these "irrational" commandments can yield benefits and contain some wisdom when examined closely, similar to the rational commandments

...שיטתנו כולנו, ההמון ויחידי הסגולה, היא שלכולן יש טעם, אלא שאיננו יודעים את טעמיהן של חלקן ואת אופן החכמה בכך. לשונות הכתובים על כך ברורים:
א) "[וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ] חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם [כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת]" (דברים ד,ח), ב) "מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת, צָדְקוּ יַחְדָּו" (תהילים יט,י).
הבחנה א: ההבדל בין חוקים לבין משפטים
3 אלה הנקראים "חֻקִּים", כמו שעטנז ובשר בחלב ושעיר המשתלח, שהם ז"ל התבטאו על כך במפורש ואמרו: "דברים שחקקתי לך ואין לך רשות להרהר בהם והשטן מקטרג עליהן ואֻמות העולם משיבין עליהן" (בבלי יומא סז,ב) – המון החכמים אינם מאמינים שהם דברים שאין להם שום טעם ושהם לא נועדו לאף תכלית, כי דבר זה מוביל לפעולות הבל, כמו שציינו. אלא הם מאמינים שיש להם בהכרח טעם, כלומר תכלית מועילה, אלא שהיא נסתרת מאיתנו, אם בשל מגבלות שכלנו או בשל חסרון ידיעתנו. אם כן יש לדעתם טעם לכל המצוות, כלומר שיש תכלית מועילה לציווי או לאיסור מסוים. בחלקן ברור לנו כיצד הן מועילות, כמו האיסור לרצוח ולגנוב, ובחלקן התועלת אינה ברורה כמותן, כאיסור הערלה וכלאי הכרם. אלה שתועלתן ברורה להמון קרויות "מִשְׁפָּטִים", ואלה שתועלתן אינה ברורה להמון קרויות "חֻקִּים".
4 א) הם (=חז"ל) אומרים תמיד: "'כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא' (דברים לב,מז), ואם רֵק הוא – 'מִכֶּם' (שם)" (בראשית רבה א,יד ועוד). כלומר שאין הציווי הזה דבר ריק שאין לו תכלית מועילה, ואם נראה לכם במשהו מן המצוות שכך הוא לגביו – החסרון הוא בהשגתכם...

הבחנה ב: ההבדל בין כלל המצווה לבין פרטי המצווה
6 מה שראוי שיאמין בעניין הזה כל מי ששכלו שלם הוא מה שאתאר: למצוה בכללותה יש בהכרח טעם, ונצטווינו בה לשם תועלת מסוימת. ואילו פרטיה – עליהם נֶאמר שהם לציווי גרידא...

(ג) 7 דוגמה 2)... כי לציווי בהקרבת הקרבן יש תועלת גדולה וברורה, כמו שאני עתיד לבאר (ג,מו). אך בשום אופן אי אפשר לתת טעם להיותו של קרבן מסוים כבש וקרבן אחר איל, והיות מספרם מספר מסוים. וכל מי שמעסיק את עצמו במתן טעם למשהו מן הפרטים האלה הוא לדעתי הוזה הזיה ממושכת שאין הוא מסיר על ידה אבסורד אלא מוסיף אבסורדים. מי שמדמיין שאפשר לתת להם טעם, רחוק מן האמת כמי שמדמיין שהמצוה בכללותה אינה לשם תועלת ממשית.

(ד) 8 דע שהחכמה חייבה, ואם תרצה אמור: ההכרח הביא, שיהיו פרטים שאין להם טעם, וכאילו מן הנמנע הוא לגבי התורה שלא יהיה בה דבר מן הסוג הזה. הסיבה לכך שזה נמנע היא משום שהשאלה: "מדוע היה כבש ולא היה איל?" היא אותה שאלה בדיוק שהיתה מתחייבת אילו נֶאמר איל במקום כבש, והלוא יש הכרח במין כלשהו. וכן לגבי השאלה: "מדוע היו שבעה כבשים ולא שמונה?" – כך היית שואל אילו נאמר שמונה או עשרה או עשרים, והרי בהכרח אין מנוס ממספר (כלשהו). יש בדבר זה דמיון לְטבע האפשרי, שהכרח שיתקיים אחד מן הדברים האפשריים,

(ה) ואין מקום לשאול: "מדוע היה הדבר האפשרי הזה ולא היה אחד מן הדברים האפשריים האחרים?", כי אותה שאלה היתה מתחייבת אילו היה מתממש הדבר האפשרי האחר בִּמקום זה. דע עניין זה והבן אותו.
סיכום והתוויית דרך לפרקים הבאים
9 ואילו העניין שהם אמרו לגביו תמיד, שלכול יש טעם, ושנודעו הטעמים לשלמה – הוא תועלת אותה המצוה באופן כללי, לא התחקות על פרטיה.

(ו)
10 הסיווג) כיוון שהדבר כך הוא, מצאתי לנכון לחלק את שש מאות ושלש עשרה המצוות לכמה קבוצות, כשכל קבוצה כוללת כמה מצוות ממין אחד או שתוכנן דומה.
טעם ראשי) אודיע לך את הטעם של כל קבוצה מהן, ואחשוף את תועלתה שאין בה ספק ולא מקום לטיעון נגד (ג,לה).
טעם משני) אחר כך אשוב לכל מצוה מאותן מצוות שהקבוצה הזאת כוללת ואבאר לך את טעמה (ג,לו-מט), עד שלא ייוותרו מהן אלא כמה מצוות מעטות מאוד שהסיבה להן לא התבררה לי עד כה. התבררו לי גם כמה פרטי מצוות וכמה מתנאיהן, ממה שאפשר לתת לו טעם, ועוד תשמע את כל זה.

(1) As Theologians are divided on the question whether the actions of God are the result of His wisdom, or only of His will without being intended for any purpose whatever, so they are also divided as regards the object of the commandments which God gave us. Some of them hold that the commandments have no object at all; and are only dictated by the will of God. Others are of opinion that all commandments and prohibitions are dictated by His wisdom and serve a certain aim; consequently there is a reason for each one of the precepts: they are enjoined because they are useful. All of us, the common people as well as the scholars, believe that there is a reason for every precept, although there are commandments the reason of which is unknown to us, and in which the ways of God’s wisdom are incomprehensible. This view is distinctly expressed in Scripture; comp. “righteous statutes and judgments” (Deut. 4:8); “the judgments of the Lord are true, and righteous altogether” (Ps. 19:10). There are commandments which are called ḥuḳḳim, “ordinances,” like the prohibition of wearing garments of wool and linen (sha‘atnez), boiling meat and milk together, and the sending of the goat [into the wilderness on the Day of Atonement]. Our Sages use in reference to them phrases like the following: “These are things which I have fully ordained for thee: and you dare not criticize them”; “Your evil inclination is turned against them”; and “non-Jews find them strange.” But our Sages generally do not think that such precepts have no cause whatever, and serve no purpose; for this would lead us to assume that God’s actions are purposeless. On the contrary, they hold that even these ordinances have a cause, and are certainly intended for some use, although it is not known to us; owing either to the deficiency of our knowledge or the weakness of our intellect. Consequently there is a cause for every commandment: every positive or negative precept serves a useful object; in some cases the usefulness is evident, e.g., the prohibition of murder and theft; in others the usefulness is not so evident, e.g., the prohibition of enjoying the fruit of a tree in the first three years (Lev. 19:73), or of a vineyard in which other seeds have been growing (Deut. 22:9). Those commandments, whose object is generally evident, are called “judgments” (mishpatim); those whose object is not generally clear are called “ordinances” (ḥuḳḳim). Thus they say [in reference to the words of Moses]: Ki lo dabar rek hu mi-kem (lit.” for it is not a vain thing for you, “Deut. 32:74); “It is not in vain, and if it is in vain, it is only so through you.” That is to say, the giving of these commandments is not a vain thing and without any useful object; and if it appears so to you in any commandment, it is owing to the deficiency in your comprehension. You certainly know the famous saying that Solomon knew the reason for all commandments except that of the “red heifer.” Our Sages also said that God concealed the causes of commandments, lest people should despise them, as Solomon did in respect to three commandments, the reason for which is clearly stated. In this sense they always speak; and Scriptural texts support the idea.

(2) I have, however, found one utterance made by them in Bereshit-rabba (sect. xliv.), which might at first sight appear to imply that some commandments have no other reason but the fact that they are commanded, that no other object is intended by them, and that they do not serve any useful object I mean the following passage: What difference does it make to God whether a beast is killed by cutting the neck in front or in the back? Surely the commandments are only intended as a means of trying man; in accordance with the verse, “The word of God is a test” (lit. tried) (Ps. 18:31). Although this passage is very strange, and has no parallel in the writings of our Sages, I explain it, as you shall soon hear, in such a manner that I remain in accord with the meaning of their words and do not depart from the principle which we agreed upon, that the commandments serve a useful object; “for it is not a vain thing for you”; “I have not said to the seed of Jacob, seek me in vain. I the Lord speak righteousness, declare that which is right” (Isa. 45:19). I will now tell you what intelligent persons ought to believe in this respect; namely, that each commandment has necessarily a cause, as far as its general character is concerned, and serves a certain object; but as regards its details we hold that it has no ulterior object. Thus killing animals for the purpose of obtaining good food is certainly useful, as we intend to show (below, ch. xlviii.); that, however, the killing should not be performed by neḥirah (poleaxing the animal), but by sheḥitah (cutting the neck), and by dividing the œsophagus and the windpipe in a certain place; these regulations and the like are nothing but tests for man’s obedience. In this sense you will understand the example quoted by our Sages [that there is no difference] between killing the animal by cutting its neck in front and cutting it in the back. I give this instance only because it has been mentioned by our Sages; but in reality [there is some reason for these regulations]. For as it has become necessary to eat the flesh of animals, it was intended by the above regulations to ensure an easy death and to effect it by suitable means; whilst decapitation requires a sword or a similar instrument, the sheḥitah can be performed with any instrument; and in order to ensure an easy death our Sages insisted that the knife should be well sharpened.

(3) A more suitable instance can be cited from the detailed commandments concerning sacrifices. The law that sacrifices should be brought is evidently of great use, as will be shown by us (infra, chap. xlvi.); but we cannot say why one offering should be a lamb, whilst another is a ram; and why a fixed number of them should be brought. Those who trouble themselves to find a cause for any of these detailed rules, are in my eyes void of sense: they do not remove any difficulties, but rather increase them. Those who believe that these detailed rules originate in a certain cause, are as far from the truth as those who assume that the whole law is useless.

(4) You must know that Divine Wisdom demanded it—or, if you prefer, say that circumstances made it necessary—that there should be parts [of His work] which have no certain object: and as regards the Law, it appears to be impossible that it should not include some matter of this kind. That it cannot be avoided may be seen from the following instance. You ask why must a lamb be sacrificed and not a ram? but the same question would be asked, why a ram had been commanded instead of a lamb, so long as one particular kind is required. The same is to be said as to the question why were seven lambs sacrificed and not eight; the same question might have been asked if there were eight, ten, or twenty lambs, so long as some definite number of lambs were sacrificed. It is almost similar to the nature of a thing which can receive different forms, but actually receives one of them.

(5) We must not ask why it has this form and not another which is likewise possible, because we should have to ask the same question if instead of its actual form the thing had any of the other possible forms. Note this, and understand it. The repeated assertion of our Sages that there are reasons for all commandments, and the tradition that Solomon knew them, refer to the general purpose of the commandments, and not to the object of every detail.

(6) This being the case, I find it convenient to divide the six hundred and thirteen precepts into classes: each class will include many precepts of the same kind, or related to each other by their character. I will [first] explain the reason of each class, and show its undoubted and undisputed object, and then I shall discuss each commandment in the class, and expound its reason. Only very few will be left unexplained, the reason for which I have been unable to trace unto this day. I have also been able to comprehend in some cases even the object of many of the conditions and details as far as these can be discovered. You will hear all this later on.

(7) But in order to fully explain these reasons I must premise several chapters; in these I will discuss principles which form the basis of my theory. I will now begin these chapters.

מהר"ל: תפארת ישראל פרק ז'

ובודאי אין טעם לפירוש הזה, כי על כל התורה אמר הכתוב 'כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל... אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת' (דברים ד', ז–ח); ואמר עוד 'וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה' (שם, ו). והרי כי כל דבר שבתורה בכלל ובפרט הכל דברי חכמה, ולא כמו שחשב הוא, כי לדברים הפרטיים אין טעם כלל, כי לא היה זה תורה של חכמה

Maharal, Israel's splender, Chapter 7

Certainly, this interpretation is incorrect, for the entire Torah is described in the verse, 'For what great nation is there... that has statutes and ordinances so righteous as all this Torah?' (Deuteronomy 4:7-8). And it also says, 'You shall keep and do them, for this is your wisdom and understanding in the sight of the nations, who shall hear all these statutes' (Deuteronomy 4:6). Thus, it is evident that every part of the Torah, in general and in detail, is filled with wisdom. It is not as he thought, that certain specific matters lack any reason at all, for then it would not be a Torah of wisdom."

(א) טעמי המצוות הם רק בתחום התבונה
התפיסה המשגיבה את המצוות מעל הדעת
1 הטענה וסיבתה)
יש אנשים שקשה בעיניהם לתת טעם לאף מצווה, והרצוי ביותר בעיניהם הוא שמשמעות הציוויים והאיסורים לא תיתפס בשכל כלל ועיקר. מה שהביא אותם לזה הוא חולי שהם מוצאים בנפשם, שאין הם יכולים לבטא אותו ואינם מיטיבים להביע אותו: הם חושבים שאילו אותן מצוות היו מועילות במציאות הנוכחית, ונצטווינו בהן מפני כך וכך – הרי הן כאילו באו ממחשבה ומשיקול דעת של בעל שכל; ואילו דבר שאי אפשר לתפוס שכלית את משמעותו, ואין הוא מביא לתועלת – הרי זה בלי ספק מאת ה', כי מחשבת האדם אינה מביאה לשום דבר מעין זה.
המסקנה) לפי אותם חלשי שׂכל נמצא אפוא שהאדם שלם כביכול יותר מיוצרו. כי האדם הוא אשר אומר ועושה מה שמוביל לתכלית מסוימת, ואילו האלוה אינו עושה זאת, אלא הוא מצוונו לעשות מה שלא יועיל לנו, ואוסר עלינו לעשות מה שלא יזיק לנו.
חכמת ה' המטיבה לאדם משוקעת במצוות
2 הוא נעלה על כך מאוד. חלילה חלילה לו. אלא העניין הפוך, וכל הכוונה היא להועיל לנו, כמו שביארנו (ג,כז6) ממה שנאמר: "[וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ] לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה" (דברים ו,כד). ונאמר: "[רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים... וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים] אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ: רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (שם ד,ה-ו). הרי נאמר במפורש שאפילו כל החֻקים מורים לדעת כל האומות שהם בחכמה ותבונה. ואילו היה זה דבר שאי אפשר לדעת לו טעם, שאין הוא מביא תועלת ולא דוחה נזק – הכיצד יאמרו על מי שמאמין בו או עושה אותו שהוא חכם ונבון ורם־מעלה, ויהיה הדבר לפלא בקרב האומות?

(ב) המצוות מביאות לשלמות תודעתית, חברתית ומוסרית
3 אלא הדבר בלי ספק כמו שאמרנו (ג:כז1;כח3), שכל מצוה מאותן שלש עשרה ושש מאות מצוות נועדה:
דעות) או ללמד דעה נכונה, או להסיר דעה משובשת,
הנהגת המדינה) או לתת חוק צודק, או לסלק עושק,
מידות) או להקנות מידה טובה, או להזהיר ממידה רעה.

– הכול קשור לשלושה דברים: לדעות, ולמידות, ולמעשים המדיניים־פוליטיים. מה שהביא לכך שאיננו מונים את האמירות, הוא שהאמירות שהתורה דרבנה או אסרה לומר – מהן בכלל המעשים המדיניים, מהן נועדו להקניית דעות, ומהן נועדו להקניית מידות. לכן הסתפקנו כאן בשלושת העניינים האלה במתן טעם לכל מצווה מן המצוות.

(1) THERE are persons who find it difficult to give a reason for any of the commandments, and consider it right to assume that the commandments and prohibitions have no rational basis whatever. They are led to adopt this theory by a certain disease in their soul, the existence of which they perceive, but which they are unable to discuss or to describe. For they imagine that these precepts, if they were useful in any respect, and were commanded because of their usefulness, would seem to originate in the thought and reason of some intelligent being. But as things which are not objects of reason and serve no purpose, they would undoubtedly be attributed to God, because no thought of man could have produced them. According to the theory of those weak-minded persons, man is more perfect than his Creator. For what man says or does has a certain object, whilst the actions of God are different; He commands us to do what is of no use to us, and forbids us to do what is harmless. Far be this! On the contrary, the sole object of the Law is to benefit us. Thus we explained the Scriptural passage, “for our good always, that He might preserve us alive, as it is this day” (Deut. 6:24). Again, “which shall hear all those statutes (ḥuḳḳim), and say, surely this great nation is a wise and understanding people” (ibid. 4:6). He thus says that even every one of these “statutes” convinces all nations of the wisdom and understanding it includes. But if no reason could be found for these statutes, if they produced no advantage and removed no evil, why then should he who believes in them and follows them be wise, reasonable, and so excellent as to raise the admiration of all nations?

(2) But the truth is undoubtedly as we have said, that every one of the six hundred and thirteen precepts serves to inculcate some truth, to remove some erroneous opinion, to establish proper relations in society, to diminish evil, to train in good manners or to warn against bad habits. All this depends on three things: opinions, morals, and social conduct. We do not count words, because precepts, whether positive or negative, if they relate to speech, belong to those precepts which regulate our social conduct, or to those which spread truth, or to those which teach morals. Thus these three principles suffice for assigning a reason for every one of the Divine commandments.