תפארת שמואל פרשת וישב
"נער ישראל ואהבהו"
לז, ב והוא נער את בני בלהה וגו'.
אולי יש לפרש דרך חדשה למה הכתוב מתאר את יוסף בלשון של נער, אע"פ שהיה כבר בן י"ז שנה.
דהנה כתיב הושע יא, א "נער ישראל ואהבהו" שכלל ישראל נקראים בשם נער, ופירש רבי ישראל סלנטר זצ"ל, שיש להקב"ה אהבה מיוחדת לכלל ישראל במה שהם נוהגים בעצמם כמו נער. כי "נער" הוא סמל לגידול ופריחה, שעדיין גודל, ועדיין אינו גמור. והשבח של כלל ישראל הוא שכל ימיהם, אפילו בימי זקנותם עדיין הם בבחינת נער, שכסדר עובדים על עצמם ומתעלים יותר בתורה ובמדות טובות כל ימי חייהם. וזהו מה שמשבח הנביא, שהקב"ה אוהב אותנו בגלל שאנו מתגדלים תמיד כמו נער.
ולפיכך מי שלומד תורה נקרא "תלמיד" חכם, כי הרי הוא תמיד בבחינת תלמיד שתמיד מתגדל עוד יותר, וכסדר רוצה להבין עוד דבר חידוש ועוד הבנה בתורה
והכרובים שעל הכפורת אשר על הארון היו נקראים "כרובים" שהוא לשון ינוקא
פנים של תינוק כדאיתא בסוכה ה: "מאי כרוב א"ר אבהו כרביא שכן בבבל קורין לינוקא רביא". דהיינו שהכרובים הם הסמל של אהבת הקב"ה וכלל ישראל, ועיקר האהבה שיש להקב"ה לנו היא מפני שאנו תמיד בבחינת נער ועולים כסדר בעבודת ה'. ואפשר שלפיכך דיבר הקב"ה למשה רבינו נשא ז, סט "מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים", ללמדנו דכדי להבין ולהתעלות בתורה, צריך שיהיה האדם בבחינת כרובים, כמו נער שרוצה להתגדל.
וממילא מובן למה יצחק אבינו נקרא "נער" כה, ה "ואני והנער נלכה עד כה", שאע"פ שהיה כבר בן ל"ז שנים, ובודאי היה עובד ה' בכל יום ויום וכל מציאותו היה עבודת ה', אעפ"כ כשבא לו ההזדמנות הגדולה לעלות עוד יותר ולהקריב עצמו לקרבן לה', הוא אחז בהזדמנות מיד, והיה מוכן מיד להקרב לקרבן לה', כי היה רוצה להתעלות עוד יותר ולהתקרב אל ה', וכמו נער.
וכן יהושע, שכתוב בפרשת כי תשא לג, יא "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל". אע"פ שבאמת לא היה נער, והיה אדם גדול בעצמו, אלא מפני שהיה לו תשוקה להתעלות כסדר עוד יותר, ממילא רצה לשמוע כל מילה נוספת של תורה ממשה רבינו, ועל שם זה הוא נקרא "נער". ומטעם זה המתין תחת ההר ארבעים יום, כדי שיוכל ללמוד ממנו עוד חידוש, בזמן ההוא שהולך חזרה מן ההר אל אהלו. וכמו כן בפרשת בהעלתך שאמר יהושע למשה "אדני משה כלאם", דאע"פ שאלדד ומידד הרי התנבאו שיהושע יהיה המנהיג ורבן של ישראל אחרי משה, עם כל זה קינא בעבור משה שרצה שתמשך הנהגתו של משה רבינו כי שאף ללמוד יותר ויותר מתורת רבו.
וזה יכול להיות הפשט כאן ביוסף, שהתורה קוראתו נער, דהגם שהיה הבן זקונים של יעקב שלימדו כל תורתו שלמד בישיבת שם ועבר, נמצא שיוסף היה גדול מאוד בעצמו, ואעפ"כ לא היה לו התנשאות כאילו הוא אדם שלם, אלא נהג כאחד מהעם ועשה עצמו כאחד מהם והיה נער את בני בלהה ובני זלפה, דהיינו שסבר שהוא עדיין צריך להתעלות, ולא התנהג כאילו הוא חשוב יותר מהם.
הגדולים מתגדלים כסדר
וכן ראינו בגדולים של דורינו כמרן רבי משה פיינשטיין ורבי אליעזר שך זצ"ל שאף בעת זקנותם המופלגת היו כסדר עולים ומתעלים ועמלים בתורה ונתנו שיעורים וחידשו בתורה, כי הם היו כסדר עולים ומתעלים כמו "נער".
ועיין בתהלים צב, יג טו "צדיק כתמר יפרח" וגו' - "שתולים בבית ה'" וגו' "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו", דמי שדבוק ושתול בבית ה' ודבוק בתורה הקדושה וכסדר גודל, נשאר לעולם "דשנים ורעננים", דהיינו שנשאר כמו נער אף
בזקנותו.
וכן בריש פרשת שלח כתוב "היש בה עץ אם אין" ופירש"י "צדיק להגן על דורו". והרי שהצדיק נמשלה בתורה לעץ, וכן בפסוק הנ"ל בתהלים גם כן המשיל את הצדיק לתמר ולארז, "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה", דהיסוד של אילן הוא
שמחדש תמיד פירות חדשות. ויש הבדל גדול בין פרי העץ לפרי האדמה, דהעץ מתגדל כסדר בשרשיו וענפיו, וגם מגדל פירות חדשים כסדר כל שנה. משא"כ פרי האדמה צריכים לזרוע מחדש כל שנה.
למרן ראש הישיבה זצ"ל היה רעננות בלימוד התורה כמו נער, ואפילו בעת זקנותו היה הראשון שבא לבית המדרש לסדרים 6 ובכל פעם שהיה מוסר שיעורים, בין
בישיבה ובין בשאר מקומות התורה, היה אומר החידוש כמו שאומר אותה פעם ראשונה, והיה מוסיף תמיד עוד סברא ועוד מהלך 6 ולא היה רק חוזר על דברים שנתחדשו אצלו מזמן רב 6 וכן לעולם לא היה מעיין בכתבים קודם נתינת השיעור, אלא כל שיעור היה אומר עם "פרישקייט", מתוך העמלות והחידושים שנתחדשו לו באותו היום
https://www.sefaria.org/sheets/582621?lang=he
תפארת שמואל פרשת וישב
נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים
לח, כה הוא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה ותאמר הכרנא למי החתמת והפתילים והמטה האלה.
והיא שלחה אל חמיה, לא רצתה להלבין פניו ולומר ממך אני מעוברת, אלא לאיש אשר אלה לו. אמרה אם יודה מעצמו יודה, ואם לאו ישרפוני ואל אלבין פניו. מכאן אמרו נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. רש"י
וקשה שהרי תמר התכוונה לש"ש, ומסתמא ידעה שעתיד לצאת ממנה מלכות בית דוד ומלך המשיח. וא"כ ידעה שאם לא תגיד שמיהודה היא הרה ישרפוה וימותו גם עובריה, ולא תצא ממנה מלכות בית דוד. א"כ מהיכן ידעה שמוטב שישרפוה ולא תלבין פניו של יהודה, הרי לכאורה מוטב היה גם בשביל יהודה שתלבין את פניו ולא ישרפוה, ותצא מהם מלכות בית דוד.
וי"ל, דאיתא במסכת ב"מ )נח:(, "תני קמיה דרב נחמן בר יצחק כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים וכו', דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חיוורא". וע"ש עוד "כל היורדין לגיהנם עולין חוץ משלשה", ואחד מהם הוא המלבין פני חבירו ברבים.
וממילא כיון שהלבנת פנים ברבים נחשב כרציחה ממש, לפיכך מסרה תמר את עצמה למיתה שלא להלבין את יהודה, אפילו שזה היה נוגע לעתידם של כלל ישראל ומלך המשיח. ואין היתר לעשות רציחה עם חשבונות מה יהיו בעתיד. ועיין בתוס' במסכת סוטה י: שאיסור הלבנת פני חבירו ברבים הוא בדין יהרג ואל יעבור,
כמו הג' חמורות, ע"ז ג"ע וש"ד. שענין זה של "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש" אינו חומרא או מדת חסידות, אלא הוא חיוב כמו בג' עבירות החמורות שעליהם יש חיוב דיהרג ואל יעבור.
ומצינו אצל משה רבינו, כשאמר לו הקב"ה להוציא את בני ישראל ממצרים, שסירב שבעת ימים, מפני שחשש לכבוד אהרן, וביקש מהקב"ה שיבחר את אהרן במקומו. כיון שאהרן אחיו הגדול היה המנהיג של כלל ישראל במצרים, אם יבוא משה ליקח ממנו ההנהגה, אולי יפגע מזה אהרן. ואע"פ שכלל ישראל היו בצער השיעבוד, ואיך היה נמנע שבעת ימים מלהצילם. והביאור הוא שסבר משה רבינו שאי אפשר לצאת הצלה של חירות עולם אם על ידי זה יפגע בכבודו של אהרן.
ומצינו החיוב להקפיד על כבוד האדם, והאיסור החמור על בזיונו. וביותר על כבוד של תלמיד חכם, ועיין ברמב"ם הלכות ת"ת )פ"ו הי"א( "עוון גדול הוא לבזות את החכמים וכו' לא חרבה ירושלים עד שביזו בה תלמידי חכמים וכו' וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא והרי הוא בכלל כי דבר ה' בזה".
ומצינו בתורה הקפדה אפילו על בזיונו של עבריין, בפרשת קדושים כ, ט "ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת ואת הבהמה תהרגו" ואיתא במשנה בסנהדרין נד. "אם אדם חטא בהמה מה חטאה אלא לפי שבאה לאדם תקלה על ידה לפיכך אמר הכתוב תסקל ד"א שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה". והוא דבר פלא עד היכן צריכים להיזהר על כבוד חבירו שהתורה חס אפילו על חוטא כזה שעשה דבר הכי מכוער שבא על הבהמה. ורואים עד היכן החומר של הלבנת פנים.
ואפילו בלעם הרשע, שנתן העצה לפרעה במצרים שכל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (עי' סוטה יא. שלשה היו באותה עצה בלעם ואיוב ויתרו בלעם שיעץ נהרג), וכן רצה לקלל ולהאביד את כלל ישראל על ידי קללתו ח"ו כדאיתא בברכות ז. וכן פרץ גדר הצניעות בעולם במה שיעץ להפקיר בנות מדיין כדי להחטיא את ישראל בזנות וגרם למגפה גדולה ר"ל. ואפילו על בזיונו חסה התורה, שאחר שחמורו דיבר אליו דברי תוכחה, נהרגה, כמו שפירש רש"י בפרשת בלק כב, לג "ועתה מפני שדיברה והוכיחתך ולא יכולת לעמוד בתוכחתה, כמו שכתוב ויאמר לא, הרגתיה, שלא יאמרו זו היא שסלקה את בלעם בתוכחתה ולא יכול להשיב, שחס המקום על כבוד הבריות במ"ר כ, יד". ופלא פלאים שאפילו על רשע כזה חס המקום על כבודו והרג את חמורו שלא יאמרו שזו החמור שנתנה תוכחה לבלעם.
והנה ידוע המעשה דקמצא ובר קמצא מפני סכסוך שהיה ביניהם שבר קמצא בא
בטעות לסעודה שעשה בעל מחלוקתו, שחשב בר קמצא שרצה בעל הסעודה להתפשר עמו, אבל בעל הסעודה גירשו מהסעודה בפומבי, ויצא בר קמצא בבזיון גדול, ומפני בושתו וששום אחד לא עמד להגן ולמחות על כבודו, החליט להלשין למלך על כלל ישראל לגרום להם צרות צרורות ר"ל. ושם בגיטין נז. איתא, "תניא אמר רבי אלעזר בא וראה כמה גדולה כחה של בושה, שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו", והרי בר קמצא היה רשע מרושע, שהלשין על כלל ישראל וגם הטיל מום בקדשים כדי להביא עליהם פורעניות מהרומיים, וכל הצרות וההריגות שבאו בזמן חורבן בית המקדש היו בגלל הלשנתו, ואעפ"כ סייעו הקב"ה לבר קמצא מפני כוחה של בושה שנתבזה רק פעם אחת, וזהו דבר פלא עד מאד, עד היכן צריכים להיזהר על כבודו של כל אחד ואחד.
בהעיר בריסק יצא קול על אחד הטבחים שאינו שוחט כהלכה, והעם היו מרננים אחריו שלא לאכול משחיטתו. וקראו טובי העיר "אסיפה" בבית של הבריסקער רב הגרי"ז זצ"ל, לדון אם יש בהקול בכדי לסלק הטבח ממשרתו. והיה שם מאן דהו ששמע על האסיפה, והוא אמר להטבח, שהוא יבוא גם כן להאסיפה, כדי להיות סניגור על עצמו. וכשהתחילו האסיפה, כל אחד אמר את הדעה שלו, אבל הרב מבריסק זצ"ל ישב ושתק כל אותה הזמן, ולא הוציא שום דיבור מפיו, והיה זה פלא בעיני המשתתפים, שהרי ידוע היה גודל דקדוקו וזהירות של הגרי"ז מכל נידנוד וחשש של איסור. אחר האסיפה, שכולם הלכו לבתיהם, ניגש אחד של הטובי העיר, ושאל את הרב למה הרב לא חיוה דעתו ולא אמר אפילו מילה אחת, והרי בשביל
לשמוע דעתו של הרב קראו לאסיפה. ענה הבריסקער רב, שאם העסקנים רוצים לדבר עמו ביחידות על ענין זה, ודאי יאמר להם דעתו מה לעשות בנידון זה. אבל כיון שהטבח היה יושב שם, ח"ו לומר מילה אחת ולבזותו ברבים. ולמדנו מזה חומר הזהירות הנצרכת לשמור על כבוד האדם.
סיפר רבי אלחנן זצ"ל הי"ד מעשה נפלא (ואמר הראש ישיבה זצ"ל ש"זכיתי ללמוד תורה ממנו ולהיות נמנה בין תלמידיו, ואני יכול להעיד שמעולם לא דיבר שום גוזמאות, וכמו שסיפר כן היה"). פעם באו עסקני עיר מסוים להחפץ חיים זצ"ל, בגלל שהיתה שאלה חמורה על המקוה בהעיר, וטענתם בפיהם, שהרב דהמתא איננו חרד לעסוק היטב בהענין. ולכן ביקשו מהחפץ חיים שיבוא בעצמו לדון על כשרות המקוה.
החפץ חיים לא הסכים לילך. והיה הדבר פלא בעיני עסקני העיר, על שהחפץ חיים
ממאן ללכת לדון על שאלה חמורה כזאת. תקופה קצרה לאחר מכן, החפץ חיים היה יוצא מישיבתו לאחר תפילת שחרית, וחיפש לבעל עגלה, ומיד שמצא בעל עגלה ביקשו לילך מיד ליסע לעיראחרת. ורבי אלחנן שהיה נוכח שם (שהיה לומד
בה"כולל קדשים" של החפץ חיים), התפלא על מה שהחפץ חיים אף לא הלך לביתו לאכול ארוחת הבקר או להודיע לאשתו על אשר הוא עוזב את העיר.
כשחזר החפץ חיים, שאל רבי אלחנן את החפץ חיים, "תורה היא וללמוד אני צריך", למה הרבי נבהל לנסוע להעיר האחרת. ענה לוה חפץ חיים, דכמה ימים לפני זה באו עסקנים מהעיר האחרת עם שאלה חמורה מאד על כשרות המקוה. אבל למרות כן לא הייתי יכול לילך, כיון שהיתה לי כמה טענות על הנהגתו של הרב דמתא, ואם אני הייתי הולך לבדוק כשרות המקוה, בלא ליכנס תחילה לביתו של הרב, היתה זה בזיון לכבודו. אבל מאידך גיסא, אם הייתי הולך לביתו של הרב, היו אנשים סוברים שאני מחזיק בהשיטות וההנהגות שלו. ומפני כן לא יכולתי לילך כלל, כדי "נישט אנרירן אין דער כבוד פון דער רב". ו"שב ואל תעשה עדיף". אבל עכשיו כשיצאתי מהישיבה, הגיע אלי ידיעה שהרב של אותה העיר יצא מהעיר לאיזה ענין, ובאותו רגע היתה לי היכולת לילך ולדון בהשאלה של המקוה.
ואנו למידים ממעשים אלו, שאע"פ שהיו טענות על אנשים אלו, על הטבח ועל הרב דהעיר, אעפ"כ יותר חמור הוא לפגוע בכבודם. ואדרבה, חז"ל הפליגו כל כך על האיסור לבזות בן אדם, עד שאמרו "המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא". ואפילו המכנה שם לחבירו. ואדרבה, יש חיוב של "המלכת את חבירך", ואפילו אדם שנראה כאיש פשוט, יש חיוב לכבדו כמלך.
בסוף ימיו כשהראש ישיבה זצ"ל לא היה בקו הבריאות ר"ל, וציוו הרופאים שבגלל חולשתו, יזהר לא ליתן יד לאנשים בשאילת שלום 6 ובני הישיבה ידעו מזה 6 אמנם
כאשר בא אחד מחוץ לישיבה שלא ידע את זה, אם הושיט ידו לראש הישיבה, הוא נתן לו מיד ידו בחזרה 6 ואחד שאל לראש הישיבה למה הוא עושה כן והלא זהו סכנה 6 ענה ראש הישיבה והלא אמרו חז"ל נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים
ביאור למה הקדים יוסף לומר הן אדוני וגו' ורק לבסוף אמר "וחטאתי לאלקים"
]לט, ח ט[ וימאן ויאמר אל אשת אדניו הן אדני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן - בידי וגו', ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים.
תמוה למה בתחילה אמר יוסף שאינו יכול לעשות דבריה כי זו תהא בגידה בפוטיפר אדוניו, שהרי הוא הפקיד בידיו את כל אשר לו, ועד כדי כך שאינו יודע מה בבית וכו', ורק אח"כ הוא אומר שאם יעשה זאת תהיה זו מרידה בהשי"ת "וחטאתי
לאלקים". דלכאורה למה לא הזכיר יוסף תחילה את החטא כנגד ה', ורק אח"כ את הבגידה בפוטיפר אדוניו.
וי"ל כי דרך ארץ קדמה לתורה, ופגם גדול הוא בדרך ארץ לבגוד באדוניו ולזנות עם אשתו, ובפרט שפוטיפר האמין בו ביותר והעביר לידיו את כל אשר בביתו, דזו מדה מושחתת עד מאד. והיות שמידות טובות ודרך ארץ קודמים לתורה, כי שורשם בדעת ושכל הישר, וכמו שאמרו במדרש )בתחילת ספר ויקרא( "ת"ח שאין בו דעת נבילה טובה הימנו", לכן הזכיר יוסף תחילה את הבגידה באדוניו, שזהו חסרון במידות ודרך ארץ, ורק אח"כ וחטאתי לאלקים, שהיא האיסור תורה של עריות.
הפוגם בין אדם לחבירו הוא פגיעה גם בין אדם למקום
עוד יש לומר, כי הנה הרבה פעמים אדם חושב שעיקר המרידה בה' הוא מה עובר על מצוות שבין אדם למקום, אבל במצוות שבין אדם לחבירו אע"ג דבודאי יש חטא אם עשה לחבירו דבר שציותה התורה שלא לעשותו, אמנם אין זה
נחשב למרידה בה'. אך לא כן הדבר, דפגיעה באדם יש בה גם משום מרידה בה', וממילא אין הכוונה של יוסף להקדים את המרידה לפוטיפר לפני ה"וחטאתי לאלקים", אלא שהפגיעה באדוניו גופא הוא נכלל ב"וחטאתי לאלקים". ואי אפשר לחלק ביניהם ולומר, עם הקב"ה אהיה תמים, ועם חבירי אתנהג כפי מה שטוב לי.
והנה אמרו חז"ל במדרש הגדול )שמות ח'(, "כל הכופר בטובתו של חבירו לבסוף הוא כופר בטובתו של הקב"ה". והביאור הוא, שבין אדם למקום ובין אדם לחבירו שרשם ענין אחד. דאם פוגע בבין אדם לחבירו, היא גופא נקראת מרידה בה' ח"ו.
ועיין במס' יומא )פה:( "דרש רבי אלעזר בן עזריה מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו". והיינו, שאפילו יום הכפורים שכוחה גדול כל כך שמכפר על עבירות שבין אדם למקום, אין בכוחה לכפר על עבירות שבין אדם לחבירו, עד שירצה את חבירו.
מהלך אחר בפירוש הפסוק, על פי דברי הרמב"ם
ונראה שהרמב"ם פירש בפסוק זה פירוש אחר, וז"ל הרמב"ם בהלכות יסודי התורה )פ"ה הלכה י'(: "וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה, לא מפני דבר בעולם, לא פחד ולא יראה ולא לבקש כבוד, אלא מפני הבורא ברוך הוא, כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו, הרי זה מקדש את השם",עכ"ל. ודבריו לענין יוסף מיוסדים על דברי הגמ' בסוטה )י:(, "יוסף שקדש שם שמים בסתר זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה דכתיב )תהלים פא, ו( עדות ביהוסף שמו".
אמנם קשה, דאין הכי נמי מה שמעשה יוסף נקרא מעשה של קידוש שם שמים בסתר מפורש בגמ' סוטה. אבל מה שכתב דלקידוש שם שמים בעינן שכל כוונתו כשנמנע מן העבירה תהיה רק מפני הבורא ברוך הוא ולא מפני שום סיבה אחרת,
דבר זה לכאורה נסתר מהפסוקים עצמם, שמשמע שהיו לו גם סיבות אחרות למנוע את עצמו, שהרי אמר "הן אדני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי" וכו', ואין הכי נמי שלבסוף אמר "וחטאתי לאלקים", אמנם סיבה זו היתה סיבה אחת מתוך כמה סיבות שמנה יוסף.
ומוכח מדברי הרמב"ם שהוא פירש את הפסוקים באופן אחר לגמרי. והוא דהרמב"ם למד דבתחילה אמר לה סיבות שמחמתן לא היה מונע את עצמו מלחטוא, כגון הן אדני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי, והיינו שמפני כן לא יוודע לרבו דבר ממה שהוא יעשה איתה, שהרי אינו יודע מה אתי בבית, ופירושו הוא דבכלל אינושם עיניו עלי לבדוק מה אני עושה. וזה משום שאין לו ספק במה שאני עושה בשבילו שהכל בשלימות ובנאמנות, וגם אינו חושד בי בשום ענין של גניבה וכיוצא בזה, ומפני זה מסר את כל ניהול הבית עלי. וגם במה שאמר איננו גדול בבית הזה ממני, כוונתו היתה שאין שום אדם על גבו, דהוא הגדול. ולפיכך לא יכיר שום אשמה בו, אפילו יזנה עם אשתו, מאחר שהוא בוטח בו. ולפי זה מה שאמר לבסוף "וחטאתי לאלקים", זהו הסיבה היחידה שהוא אינו מוכן לחטוא, והוא מפני שבזה הוא חוטא לה'.
וזו כוונת הרמב"ם שיוסף הוא הדוגמא לקידוש שם שמים בסתר, כי לא מנע את עצמו מן העבירה מפני שום סיבה אחרת, דכיון שהוא הגדול בבית לא פחד משום אדם, ואפילו בעל הבית "לא ידע אתי מה בבית", ורק מפני צווי ה' הוא נמנע מלחטוא עמה, וזהו ממש קידוש שם שמים בסתר. ולפי דרכו של הרמב"ם אין כל התחלה למהשהקשינו, ]דלמה אמר וחטאתי לאלקים לבסוף כאילו אינו סיבה עיקרית[, דאין כאן סיבות אחרות, ורק סיבה אחת של וחטאתי לאלקים. וכל הפסוק
הוא המשך של הסיבה היחידה של "וחטאתי לאלקים".
האדם צריך להביא עצמו לידי הכרה שמצוות התורה הם "לטוב לנו"
ועוד י"ל על פי מה שאמר הסבא מסלבודקה, שכשאדם מונע את עצמו רק מצד חומר איסור התורה, היצה"ר בא ולוחם נגדו בכל התוקף. אבל אם האדם מבין כיצד האיסור הוא לטובתו, בזה אין היצר יכול להתגבר עליו כל כך. וצריכים תמיד לזכור מה שכתוב )ואתחנן ו, כד( "ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלקינו לטוב לנו כל הימים לחיתנו כהיום הזה". וזהו מה שיוסף אמר כאן, שאם היה חוטא ח"ו עם אשת פוטיפר, היה מקלקל את כל הצלחת הבית, כשבוגד באדוניו בדבר היחיד שהיה מקפיד עליו, שאשתו לא תזנה עליו.
וכן מצינו אצל יעקב אבינו, שאמר לרחל ולאה כמה סיבות מדוע ברצונו לעזוב את בית לבן, שהרגיש שהיה בסכנה כי אין פני לבן עמו כתמול שלשום, ורק לבסוף אמר להן מפני שה' ציוהו לחזור לבית יצחק אביו. וגם שם קשה, היה לו לומר רק סיבה זו שה' ציוהו. ושם כתבנו לבאר שעשה כן כדי למעט מנשותיו את הנסיון, שהרי לכל אחד קשה לעזוב את בית אביו. ומצינו שאברהם אבינו נתנסה בזה, במה שאמר לו הקב"ה לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" וגו', ונראה מזה שהוא נסיון גדול. ולכן אמר להן יעקב אבינוסיבות מעשיות למה כדאי להן לעזוב את בית לבן אביהן, ועי"ז יהיה להן קל יותר לשמוע לדבר ה'ולעזוב. וגם הן הוסיפו לומר עוד סיבות למה טוב להן שיעזבו את בית אביהן, שאמרו "העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו" וגו'.
וכמו כן כאן הזכיר יוסף סיבות שכליות למנוע מלחטוא עם אשת פוטיפר, להראות לה שאיסורי התורה הם דרכי נועם ובמה שהתורה אסרה אשת איש יש בזה הטבה גדולה, בשביל שלא יתקלקל השלום בית, ושלכן היא תסכים ותבין שלא לחטוא.
וראה ברמב"ם סוף הלכות חנוכה, וז"ל: "היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה או נר ביתו
וקידוש היום נר ביתו קודם משום שלום ביתו שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו. גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם שנאמר )משלי ג, יז( 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'" עכ"ל. והיינו שבקיום הלכות התורה, זוכה האדם לחיים טובים בעולם הזה, שיהיה לו הברכה הכי גדולה של שלום, "שלא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום".
הצרות שהיו ליוסף אחר עמידתו בנסיון היו חלק מהנסיון ]לט, יב[ וינס ויצא החוצה. לכאורה יש להעיר וכי זהו שכרו של העומד בנסיון, שהרי יוסף התגבר בנסיון אשת פוטיפר, ויצא מזה שיוסף ניתן במאסר למשך כמה שנים, וגם סבל בזיונות מאשת פוטיפר שהעלילה עליו שיוסף אנסה, שהיה עלילת שקר ממש.
וי"ל שזה עצמו היה חלק והמשך מהנסיון, האם יעמוד בצדקותו אע"פ שראה מה שאירע לו בגלל עמידתו בנסיון, או יפול ביאוש ויאמר "וכי זו תורה וזו שכרה". ויוסף התגבר כארי כל הזמן לא רק שלא לחטוא עם אשת פוטיפר כמש"כ "ויהי
כדברה אל יוסף יום יום" )עיין יומא לה: באריכות(, אלא גם כשניתן אחר כך בבית האסורים, לא נפל רוחו.
וכן מבואר בחז"ל לגבי נסיון העקידה, שחלק מהנסיון היה, במה שנפטרה שרה אמנו מבשורת העקידה כדאיתא ברש"י )ריש פרשת חיי שרה(. וזה עצמו היתה חלק מהנסיון, כשישמע אברהם אבינו ששרה מתה כששמעה על מעשה העקידה שכמעט נשחט בנה, אם יתחרט אברהם אבינו או יהרהר אחר מדותיו "וכי זו תורה וזו שכרה" שאשת נעוריו נסתלקה מכח מעשה הגדול שעשה. אבל אברהם אבינו עמד בנסיון זה בשלימות. והראיה, שאנו מזכירין זכות העקידה לעולם עד היום, ואילו היה ח"ו תוהה על המצוה, לא היה נחשב לו לזכות, כדאיתא בקידושין )מ:(
"ר"ש בן יוחי אומר אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה איבד את הראשונות שנאמר וכו'".
הנסיון של בית האסורים הראה שיוסף היה במדרגה של "וינס החוצה"
עוד יש לומר, דכדי לראות אם יוסף עמד באמת במדרגה לעשות מצוה גדולה כזו של העמידה בנסיון כזה, הוצרך ליבחן בנסיון אחר כך להראות ולהוכיח שהוא עומד באמת במדרגה זו, ולא שעשה מעשה שהיה דבר גדול יותר ממדרגתו. שהשכר של האדם שעושה מעשהו מפני שהוא "אויסגעארבעט", הוא הרבה יותר מהשכר של
האדם שעושה מעשה שהוא למעלה ממדרגתו, כיון שבא מעצמיותו.
וכיון שיוסף עמד בנסיון לכל אורך הדרך כל השנים בבית הסהר, ובכל המצבים נשאר אותו יוסף כמו בבית אביו. וכשבא לפני פרעה הכיר בו שהוא "איש אשר רוח אלקים בו", דהיינו שהיה חי כל השנים עם ה"רוח אלקים".
ויסוד הנסיון של אשת פוטיפר היה לנסותו אם יש לו כח הממשלה. וממילא גם לאחר שהתגבר על יצרו ומשל בעצמו ולא נכשל בעבירה, נמשכה נסיון זה של להיות מושל גם לאחר המעשה, לראות אם ימשיך להיות מושל על עצמו ולא ליפול רוחו בבית הסוהר. ומי שיש לו הכח למשול ברוחו, לעולם אינו "דיפרסט" משום מצב, כי מי שיש בו הממשלה על עצמו ורוחו, אינו נופל בעצבות, דהנפילה בעצבות מראה שאינו מושל בעצמו.
ולא רק שיוסף לא נפל בעצבות, אלא הרגיש שה' אתו שם והיה איש מצליח גם בבית הסהר. ואף היה מחזק את האחרים כמו שאמר לשר המשקים והאופים "מדוע פניכם רעים היום", דהיינו שהיה פלא בעיני יוסף למה יפול רוחם, אע"פ שירדו מלהיות משרתים בבית פרעה ועכשיו ניתנו בבית הסוהר.
שומר מצוה לא ידע דבר רע
עוי"ל, דיוסף הכיר באמונה ברורה ש"שומר מצוה לא ידע דבר רע" )קהלת ח, ה(,
וממילא מה שנאסר בבית האסורים אינו קשור כלל למעשה של אשת פוטיפר. ורק לפי הנראה לעינים, היה נראה כאילו העמידה בנסיונו הביאו לבית הסהר, אבל האמת הוא שאינו קשור כלל, וזהו חלקמנסיון האדם אם יכיר את האמת הזאת. ויוסף ידעבברירות שהיותו בבית הסוהר, שיש סיבה מהשמים לטובתו, וכמו שראינו בסוף, שזה היה בכדי להעלותו להיות משנה למלך, שמצבו בבית האסורים עזרו
להרגיש את צערם של אנשים הרעבים, ולכלכלם בימי הרעב.
וזה, כי ידע יוסף שאנו בין כך מתקיימים בנסים תדיריים, שהרי אנו כשה אחת בין שבעים זאבים, וא"כ אדרבה ככל שירבה בשמירת המצוות יזכה לשמירה יותר. וחשב לעצמו, כי אדרבה אם לא היה עומד בנסיון היה מצבו גרוע יותר. ויוסף
האמין באמונה שלימה שלא היה שום קשר בין מה שעמד בנסיון במסירות נפש, למה שנאסר בבית האסורים, ורק הוא מעשה יצר לקשר את היותו נאסר בבית הסהר, מפני עמידתו בנסיון, שעושה את זה כדי שיפול רוחו ח"ו.
עיין במסכת ברכות )סא:( במה שאמר רבי עקיבא לפפוס במשל של השועל והדג, מה אם במקום חיותינו כך, במקום מיתתינו על אחת כמה וכמה. דמקום חיותינו הוא רק בשמירת התורה והמצוות, ואז אנו זוכים לשמירה עליונה, ובודאי לא יאונה רע משמירת התורה כלל וכלל. אבל אם נצא מהמים, וח"ו נעזוב התורה והמצוות, כעצת השועל, בודאי שלא יהיה לנו קיום כלל ח"ו. ועיין עוד בענין זה, לעיל בפרשת וישלח )לד, ל(.
וזהו רק עצת היצר, כשלומד תורה ועושה מצוה, אם יארע לו דבר רע ח"ו, כגון שנפגע באסון בדרכו לשם, לקשר את המאורעות ולומר שבסיבת המצוה באה לו האסון ח"ו. כי אדרבה, מכח המצוה יהיה לו רק שמירה, והוא רק לנסיון, ובודאי יש חשבון בשמים למה שאירע, ואינו קשור כלל למעשהו הטוב.