(יב) יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין כָּל דְּבָרִים אֵלּוּ אֲמוּרִים אֶלָּא בְּאוֹתוֹ זְמַן, אֲבָל בַּזְּמַן הַזֶּה אֵינָם בְּקִיאִים בְּטִיב אֱלִילִים, לְפִיכָךְ מֻתָּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶם בְּיוֹם חַגָּם וּלְהַלְווֹתָם וְכָל שְׁאָר דְּבָרִים. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ נוֹתְנִים הַמָּעוֹת לַכֹּהֲנִים, אֵין עוֹשִׂין מֵהֶם תִּקְרֹבֶת אוֹ נוֹי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אֶלָּא הַכֹּהֲנִים אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים בּוֹ; וְעוֹד דְּאִית בָּזֶה מִשּׁוּם אֵיבָה אִם נִפְרֹשׁ עַצְמֵנוּ מֵהֶם בְּיוֹם חַגָּם, וְאָנוּ שְׁרוּיִם בֵּינֵיהֶם וּצְרִיכִים לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶם כָּל הַשָּׁנָה. וְלָכֵן אִם נִכְנַס לָעִיר וּמְצָאָם שְׂמֵחִים בְּיוֹם חַגָּם, יִשְׂמַח עִמָּהֶם מִשּׁוּם אֵיבָה דְּהָוֵי כְּמַחֲנִיף לָהֶם (הַכֹּל בַּטּוּר). וּמִכָּל מָקוֹם בַּעַל נֶפֶשׁ יַרְחִיק מִלִּשְׂמֹחַ עִמָּהֶם אִם יוּכַל לַעֲשׂוֹת שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ אֵיבָה בַּדָּבָר. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ''ן) וְכֵן אִם שׁוֹלֵחַ דּוֹרוֹן לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים בַּזְּמַן הַזֶּה, בְּיוֹם [ח' שֶׁאַחַר נִיטֶל שֶׁקוֹרְאִים ניי' יֹאר] אֶחָד שֶׁיֵּשׁ לָהֶם סִימָן אִם יַגִּיעַ לָהֶם דּוֹרוֹן בֶּחָג הַהוּא, אִם אֶפְשָׁר לוֹ יִשְׁלַח לוֹ מִבָּעֶרֶב; וְאִם לֹא, יִשְׁלַח לוֹ בֶּחָג עַצְמוֹ (ת''ה סִימָן קצ''ה).
GLOSE: Il est permis de donner aux quêtes faites par des prêtres des autres cultes, parce qu’ils n’emploient pas pour les idoles l’argent qu'ils reçoivent, et, comme de nos jours les Israélites et les autres citoyens vivent dans l'intimité, un Israélite qui arrive dans une ville où l’on célèbre une fête, doit se réjouir avec les habitants et peut leur envoyer des cadeaux la veille et même le jour de la fête, s'il n’a pas pu le faire avant.