(ב) רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר, יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן. וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן.
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה וְיִתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה וְכִבָּה מֵאוֹר הַדָּת וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא. לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת מִדִּבְרֵי תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה. אָמְרוּ חֲכָמִים (משנה אבות ד ה) "כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם". וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ (משנה אבות ד ה) "אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶן וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶן". וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ (משנה אבות א י) "אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת", (משנה אבות ב ב) "וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן". וְסוֹף אָדָם זֶה שֶׁיְּהֵא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת:
Our Sages declared: "Whoever benefits from the words of Torah forfeits his life in the world." Also, they commanded and declared: "Do not make them a crown to magnify oneself, nor an axe to chop with." Also, they commanded and declared: "Love work and despise Rabbinic positions." All Torah that is not accompanied by work will eventually be negated and lead to sin. Ultimately, such a person will steal from others.
ר"ל לימוד התורה הוא יפה רק כשיש עמה מוסר וענווה:
סופה בטלה וגוררת עון - כתבו הספרים שזהו נאמר לכלל העולם שאין כולם יכולים לזכות לעלות למדרגה רמה זו להיות עסקם רק בתורה לבדה אבל אנשים יחידים יוכל להמצא בכל עת באופן זה [וזהו שאמרו בברכות ל"ו ע"ב "הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן" ר"ל דוקא הרבה] והקב"ה בודאי ימציא להם פרנסתם וכעין זה כתב הרמב"ם פי"ג מהלכות שמיטין ויובלות "ולא שבט לוי בלבד וכו'" עי"ש ובפרט אם כבר נמצאו אנשים שרוצים להספיק לו צרכיו כדי שיעסוק בתורה בודאי לא שייך זה ויששכר וזבלון יוכיח:
שו"ת אגרות משה יו"ד חלק ב' סי' קטז:
בענין קבלת פרס לפרנסתם מהכוללים כדי שיוכלו להתגדל בתורה ט"ז אלול תשכ"ד. מע"כ ידידי מר אהרן יהושע דאראבנער שליט"א.
הנה בדבר ת"ח הרוצים להתעסק בתורה ולהחכים בה בידיעת התורה בכמותה ואיכותה ונהנים לפרנסתם ממה שנוטלים פרס בכוללים וכן הרבנים הנוטלים פרס והמלמדים עם תלמידים וראשי הישיבות הנוטלים פרס לפרנסתם אם שפיר עבדי או שיש מה להרהר אחר זה ויהיה מדת חסידות שלא להתפרנס מזה אלא ממעשה ידיו.
הנה ודאי שפיר עבדי דכן איפסק ברמ"א יו"ד סימן רמ"ו סעיף כ"א שאפילו בריא מותר, ומותר לחכם ולתלמידיו לקבל הספקות מן הנותנים כדי להחזיק ידי לומדי תורה שעי"ז יכולין לעסוק בתורה בריוח.
והש"ך סק"כ הביא אף מהכ"מ שפסק כן אפילו אם נימא שאין כן דעת הרמב"ם, משום שכל חכמי ישראל קודם זמן רבנו ואחריו נוהגין ליטול שכרם מהצבור, ואף אם לדינא הלכה כרמב"ם הסכימו כן חכמי הדורות משום "עת לעשות לה׳ הפרו תורתך" שאילו לא היה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולין לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת מישראל ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר והוא לשון הכ"מ בפ"ג מת"ת ה"י בסופו.
וכן הביא ממהרש"ל שכתב "ואמת שאם לא כן, כבר היתה בטלה תורה מישראל, כי א"א לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה וגם להתפרנס ממעשה ידיו, ומסיק יותר, דעון הוא בידו אם לא יקבל מאחרים אפילו יודע חכמה ומלאכה שיוכל ליגע בה ולהרויח כדי לפרנס את ביתו בוז יבוזו לו באהבת התורה ולומדיה כי א"א שיבטל מלמודו עיי"ש,
ולכן הוא דין ברור ופשוט שנתקבל בכל הדורות אם מדינא, אם מתקנה-דעת לעשות לה׳ הפרו תורתך, שמותר לעסוק בתורה ולהתפרנס מקבלת פרס או ממה שהוא מלמד תורה לאחרים או שהוא רב ומורה הוראה, ואין להמנע מזה אפילו ממדת חסידות.
ואני אומר כי אלו המתחסדים מצד שיטת הרמב"ם הוא בעצת היצה"ר כדי שיפסיק מללמוד ויעסוק במלאכה ובמסחר וכדומה עד שלבסוף הם שוכחים אף המקצת שכבר למדו ואינו מניחם אף לקבוע זמן קצר לת"ת, כי אם הראשונים כמלאכים אמרו שא"א לעסוק בתורה ולהחכים בה כשיעשה מלאכה להתפרנס ממעשה ידיו, כ"ש בדורנו דור יתמא דיתמי וגם אין לנו הנשים צדקניות שירצו לסבול עוני ודחקות כבדורותם, שודאי א"א לשום אדם להתגאות ולומר שהוא יכול לעשות מלאכה ולהחכים בתורה.
לכן לא יעלה על מחשבתך עצת היצה"ר שיש בקבלת פרס דלומדים בכוללים ופרס דרבנים ומלמדים וראשי ישיבה איזה חטא וחסרון מדת חסידות, שהוא רק להסית לפרוש מן התורה. ומי יתן והיו נמצאים אנשים מתנדבים לפרנס הרבה ת"ח היו מתרבים בני תורה גדולי ישראל ובעלי הוראה כרצון השי"ת שאין לו בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. ידידו מברכו בכוח"ט, משה פיינשטיין
יו"ד חלק ג' סי' פ"ב:
איסור לבטל מלימוד התורה לעסוק בלימודי חול בע"ה מע"כ ידידינו וחברים בדעה ובהעבודה להרביץ תורה בישראל גם במדינה זו שהיתה רפויה בלמוד התורה, ה"ה ראשי המתיבתות והמנהלים להגדיל תורה ולהאדירה עד ביאת הגואל במהרה שלמכון יסגא.
הנה ידוע לעולם התורה מה שדברתי הרבה פעמים לפני בני התורה בענין למודי חול אשר לבני תורה וגם לבני הישיבות הקדושות אשר ראוין להתגדל שם בתורה וביראת ה׳ טהורה הרי עצם למודי חול אף כשליכא למודי כפירה וגם לא תערובות נשים, הוא איסור דמניחין חיי עולם שהוא איסור אף לאחר שנתגדלו בתורה במדרגה גדולה, עיין בתענית דף כ"א ע"א בעובדא דר' יוחנן ואילפא מתרי מלאכי השרת עיי"ש, ואף שהיה שם לזמן קצר ולהכרח פרנסתו שהיו עניים גדולים להחיות עצמן ובני ביתם שמטעם זה לא נענש אילפא, אבל לבחורים ואברכים צעירים שעדיין לא למדו כל הצורך ובזה שיכניסו עצמן ללמודי חול הרי לא שייך שיגיעו למדרגת ת"ח שיודע התורה בדור הזה דצריך לזה כל כחות הנפש שחננו השי"ת בדעת ובהבנת הדברים, ויבזבז כחותיו גם ללמודי חול, ובמשך הזמן יעשו למודי החול אצלו עיקר בהכרח כי הרי כח עצת היצר שבשביל זה התחילו לבטל למוד התורה וללמד למודי החול באיזה משך זמן יאמר לו אחרי עבור קצת זמן שצריך יותר זמן ללמודי חול אם אתה חושב להתפרנס, ואפילו בלא זה לא שייך להתגדל בתורה ואפילו להיות קצת תלמיד חכם ובן תורה אי אפשר בגזילת הזמן וגזילת העמילות בכשרונותיו מתורה ללמודי החול, ותחת להתגדל ירד מטה מטה, ובפרט שברור שאחרי שיתעסק כבר בלמודי חול כשיראה שאלו שהולכין לקאלעדז דהמדינה מצליחין יותר בשלימותן מכפי שהן מצליחין ילכו לבתי ספר (לסקולס) דהמדינה שיש שם כל התועבות שבעולם, בעצת היצר שהוא רק לזמן קטן, והוא לא יתקלקל שם, אשר כל אחד מבין ויודע שאינו כן, אבל איך שיהיה לא שייך שיהיה אף בן תורה וכ"ש שלא שייך שיעשה תלמיד חכם. וגם כל בן תורה ולומד בישיבות הקדושות צריך להשים אל לבו חורבן התורה הגדול שנעשה בעולם שהוא חיוב גדול על כל לומדי תורה בהישיבות שישתדלו להיות גדולי תורה והוראה ויראי שמים תחתם שזה ענין מוכרח לכל קהל ישראל.
סוף דבר הוא פשוט שאף ששתקינן ואין אומרין זה לכלל ישראל ואף לא לאלו השומרים תורת השי"ת הוא דבר האסור לבני תורה ובני ישיבות אשר כל אחד יכול להתגדל בתורה ולגזול הזמן והעמילות בהכשרונות מלמודי תורה ללמודי חול. ובדבר ענין פרנסה כבר ידוע כמדומני מה שאמרתי איזה פעמים שזהו עצת רשעים שהוזכר בריש תהלים, וכפי שאיתא בתענית שם
Blessed be the Merciful One who provides assistance.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״ מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? — לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ״ — יָכוֹל דְּבָרִים כִּכְתָבָן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״ — הַנְהֵג בָּהֶן מִנְהַג דֶּרֶךְ אֶרֶץ, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֶפְשָׁר אָדָם חוֹרֵשׁ בִּשְׁעַת חֲרִישָׁה, וְזוֹרֵעַ בִּשְׁעַת זְרִיעָה, וְקוֹצֵר בִּשְׁעַת קְצִירָה, וְדָשׁ בִּשְׁעַת דִּישָׁה, וְזוֹרֶה בִּשְׁעַת הָרוּחַ, תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ? אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם — מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי אֲחֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וְגוֹ׳״, וּבִזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם — מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי עַצְמָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְּלֶאכֶת אֲחֵרִים נַעֲשֵׂית עַל יָדָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָבַדְתָּ אֶת אוֹיְבֶךָ וְגוֹ׳״.
אָמַר אַבָּיֵי: הַרְבֵּה עָשׂוּ כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְעָלְתָה בְּיָדָן. כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי, וְלֹא עָלְתָה בְּיָדָן.
אֲמַר לְהוּ רָבָא לְרַבָּנַן: בְּמָטוּתָא מִינַּיְיכוּ, בְּיוֹמֵי נִיסָן וּבְיוֹמֵי תִּשְׁרֵי לָא תִּתְחֲזוֹ קַמַּאי, כִּי הֵיכִי דְּלָא תִּטַּרְדוּ בִּמְזוֹנַיְיכוּ כּוּלָּא שַׁתָּא.

ובחי’ מרן רי”ז הלוי פ’ חיי שרה כתב שלא נתבאר אם ר’ נהוראי בא לחלוק על דברי ר”מ שקדמו לו שאמר לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקי’ וקלה, וזה פלא שהרי בעירובין יג, ב אמרינן דר”מ הוא ר’ נהוראי בעצמו, ואיך אפשר שיחלקו ר’ מאיר עם ר’ נהוראי. ועוד שאם בא לחלוק צ”ב הלשון ‘איני מלמד את בני’.
וביאר ע”פ מה שאמרו בברכות לה, ב תנו רבנן ואספת דגנך מה תלמוד לומר, לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבן, תלמוד לומר ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי רבי ישמעאל, רשב”י אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וכו’, תורה מה תהא עליה, אלא בזמן שישראל
עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים וכו’, אמר אביי הרבה עשו כר”י ועלתה בידן כרשב”י ולא עלתה בידן.
והביאור שלדעת רשב”י לא הותר לבטל מלימוד אף לא שעה אחת, והקרא ד’ואספת דגנך’ היינו ע”י אחרים, אך לר’ ישמעאל נאמר בקרא ד’ואספת דגנך’ היתר לבטל מלימוד התורה בשביל עסק דרך ארץ, ולפ”ז כשאמר אביי הרבה עשו כר”י ועלתה בידן משמע שבא לפסוק הלכתא כר”י.
והנה כתב הרמב”ם פי”ג משמיטה ויובל הי”ג ‘ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה’ לשרתו ולעובדו לדעה את ה’, והלך ישר כמו שעשהו האלוקים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה’
חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעוה”ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי דוד ע”ה אומר ה’ מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי עכ”ל.
ולפי”ז כתב שבאמת ר”מ ור’ נהוראי השנויים במשנה בקידושין לא פליגי כלל ולפיכך שני הדברים נפסקו להלכה, שנפסק שילמד אדם את בנו אומנות נקי’ וקלה, והיינו כר”י שהנהג בהן מנהג ד”א, אך דברי ר’ נהוראי הם ענין אחר לגמרי, שאע”פ שכך הוא הדין ללמד את בנו אומנות, אבל יש עוד מידה והיא מידת רשב”י, ולזה
מבאר את היתרונות שיש במידה זו שאדם אוכל משכרה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא וכו’, ואין זה סתירה שבוודאי לכל אדם ההלכה היא שהנהג בהם מידת ד”א, ולכן אמר ר”מ שלעולם ילמד לבנו אומנות קלה ונקיה, אך מאידך אמר רבי נהוראי שהוא ר”מ עצמו, ‘מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה’, היינו שהוא עצמו בוחר לבנו מדה אחרת, מידתו של רשב”י וחביריו וכמו שכתוב ברמב”ם בהל’ שמטה ויובל הנ”ל.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ אֻמָּנוּת נְקִיָּה וְקַלָּה, וְיִתְפַּלֵּל לְמִי שֶׁהָעשֶׁר וְהַנְּכָסִים שֶׁלּוֹ, שֶׁאֵין אֻמָּנוּת שֶׁאֵין בָּהּ עֲנִיּוּת וַעֲשִׁירוּת, שֶׁלֹּא עֲנִיּוּת מִן הָאֻמָּנוּת וְלֹא עֲשִׁירוּת מִן הָאֻמָּנוּת, אֶלָּא הַכֹּל לְפִי זְכוּתוֹ...
רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר, מַנִּיחַ אֲנִי כָּל אֻמָּנוּת שֶׁבָּעוֹלָם וְאֵינִי מְלַמֵּד אֶת בְּנִי אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁאָדָם אוֹכֵל מִשְּׂכָרָהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְקֶרֶן קַיֶּמֶת לָעוֹלָם הַבָּא. וּשְׁאָר כָּל אֻמָּנוּת אֵינָן כֵּן. כְּשֶׁאָדָם בָּא לִידֵי חֹלִי אוֹ לִידֵי זִקְנָה אוֹ לִידֵי יִסּוּרִין וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲסֹק בִּמְלַאכְתּוֹ, הֲרֵי הוּא מֵת בְּרָעָב. אֲבָל הַתּוֹרָה אֵינָהּ כֵּן, אֶלָּא מְשַׁמַּרְתּוֹ מִכָּל רָע בְּנַעֲרוּתוֹ וְנוֹתֶנֶת לוֹ אַחֲרִית וְתִקְוָה בְזִקְנוּתוֹ...
מָצִינוּ שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ עַד שֶׁלֹּא נִתְּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם כו) עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי:
תָּנָא: לֹא רַבִּי מֵאִיר שְׁמוֹ אֶלָּא רַבִּי נְהוֹרַאי שְׁמוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ רַבִּי מֵאִיר? שֶׁהוּא מֵאִיר עֵינֵי חֲכָמִים בַּהֲלָכָה.
"וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (י"ב - ג')
בספר "להתעדן באהבתך" מביא: כתוב בשו"ע [הלכות מילה סימן רס"ג - ב'], אשה
שמלה בנה ראשון (שנתנה למול את בנה, ש"ך) ומת מחמת מילה, שהכשילה המילה כוחו, ומלה גם את השני ומת מחמת המילה, הרי הוחזק שבניה מתים מחמת מילה ושוב לא מלים את שאר בניה.
הגמ' בקידושין [כ"ט.] אומרת, חייב אדם ללמד את בנו אומנות, וכל שאינו מלמדו אומנות מלמדו ליסטות, דעל ידי שאין לו כסף הולך ללסטם את הבריות. ויש להבין מדוע לא מקיימים דין זה היום, ואין שולחים את הבנים ללמוד אומנות? התירוץ לזה נמצא בסיפור הבא:
רבי אלחנן וסרמן בביקורו בארה"ב חיזק מאוד את היהדות שם, וגם הרבה באו לשמוע לשמוע לעצתו - בין אלו שבאו להתייעץ, היה יהודי "יקה" שביקש לדעת, כיון שבנו כבר בן חמש עשרה ו"יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", ובא לשאול בעצתו, או יותר נכון לומר לר' אלחנן מה בדעתו לעשות, ולבקש את הסכמתו.
ר' אלחנן ידע היטב שעליו לברור תשובתו, כיון שבגרמניה היתה מקובלת השיטה של "תורה עם דרך ארץ", ולכן ענה לו בעקיפין. ודאי וודאי שטוב תורה עם דרך ארץ, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, הכל אמת, אבל... מה דעתך על הענין של הכנסת בנו של אדם בבריתו של אברהם אבינו, האם זו מצווה? בוודאי שזו מצווה גדולה להכניס בן בבריתו של אברהםאבינו, מה השאלה? הן אמרו חכמינו, גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה [נדרים ל"ב.], והלא כל כלל ישראל עומד על היסוד של בריתו של אברהם אבינו. אבל, המשיך ר' אלחנן, מה הדין אם קרה חלילה שמתו אחיו מחמת מילה, הלא אז אסור למול. אמנם בגמ' ביבמות [ס"ד:] יש מחלוקת אם מספיק שימותו שנים או צריך שימותו שלושה, על כל פנים אם התבררשישנה חזקה כזו - אסור למול, זוהי ההלכה, וכל כך למה? כי כבר מתו אחיומחמת מילה. הרי שאפילו במצוה כה גדולה וכה חשובה, אם מתו אחיו מפני שמלו אותם, אסור למול את זה שנולד עכשיו, ואם אביו כן ימול אותו, הוא יעבור עבירה.
א"כ, הלא לא תאמר שמצוות מילה פחותה וקלה מענין זה של לימוד אומנות ומלאכה לבן, והיום אנו חיים בדור ובמצב של "מתו אחיו מחמת מלאכה". כששולחים ילד ללמוד מלאכה, הוא עלול להתקלקל, והנזק שנגרם דומה לפחות לעניין של "מתו אחיו מחמת מילה", והלא ראינו בימים אלו שזוהי תופעה שכיחה שבנים מתקלקלים כשהם יוצאים מחוץ לכותלי בית המדרש. כך אמר לו ר' אלחנן.
אבל יהודי זה שבעצם לא בא לשמוע, אלא בא להשמיע ולקבל חיזוק לדעתו, שלח את בנו ללמוד מלאכה, וכמה אומלל ומסכן היה אותו איש, כי בנו לא הוציא את שנתו, כי באמצע השנה, חלה הבן ונפטר, ונתקיים בו "גזירה שיצאה מלפני השליט", וכיון שאמר ר' אלחנן שזה דומה למתו אחיו מחמת מילה, נתקיים הדבר ביהודי זה. ואם נכונים דברים אלו לדורו של ר' אלחנן, ק"ו לדורנו. זו התשובה לאותם "חכמים" שטוענים לצאת ל"שוק העבודה".