(א) עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ והוא יצילנו משגיאה:
(ב) ואשמע אחרי קול רעש גדול אשר העבירו קול במחנה לומר, הביטו אחרי משה במעשה הנעשה ע"י מקרוב שסדרתי קידושין תחת החופה כדרך הארץ....והיה באישון לילה בליל שבת כשעה ומחצה בלילה והמעשה והסבה אשר הכריחוני לזה הוא מבואר נגלה לכל באי שער עירנו. וזה המעשה אשר נעשה.
איש היה בארץ ותם הכסף ממנו ושדך בתו גדולה לבן זוגו הראוי לה. ויהי בימי שידוכיה.... הלך האב לעולמו. ונשארה הבת שכולה וגלמודה אין לה אב ואם, כי אם קרובים נעשו לה רחוקים והעלימו עיניהם ממנה זולתי גואל אחד אחי אמה, אשר הכניסה לביתו (כי אין לה גואל קרוב ממנו) והיה כאשר באה בימים זמן נישואיה אשר היה ראוי לטבוח טבח והכן צרכי החופה, לא ראתה שום תמונת הנדוניא ושאר צרכים זולתי קול אחד הבא לה, שתטבול ותכין עצמה לחתונה כי יהיה לה הנדוניא.
והבתולה הנ"ל עשתה כאשר צוו עליה נשים השכינות... גם כיסו אותה ביום ו' בהינומא כדרך הבתולות. וכאשר נטו צללי ערב וכמעט קדש היום שהיו לקרוביה ליתן הנדוניא, קמצו ידיהם וחסרו ממתנת ידם הראוי להם, והיה נחסר מן הנדוניא כמעט שליש הנדוניא. גם החתן נסוג אחור ולא רצה בשום אופן לכנסה. ולא שת לבו לכל הדברים אשר דברו אליו מנהיגי העיר שלא לבייש בת ישראל מכח כסף נמאס, ולא אבה שמוע...ולא שמע...לא קול גערת חכם...נמשך הזמן מכח קטטות ומריבות.... והצליח מעשה שטן עד שהגיע הזמן הנ"ל שהשוו עצמן ונתרצה החתן ליכנס לחופה. ושלא לבייש בת ישראל הגונה. קמתי וסדרתי הקידושין בזמן הנ"ל.
והנה באשר מלינים עלי, באתי להסיר תלונתן מאתי להביא ראיה וטעמי ונימוקי עמי ועל מה סמכתי בזה לומר כזה ראה וקדש:
Beitza 36b - 37a
מַתְנִי׳ כׇּל שֶׁחַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם שְׁבוּת, מִשּׁוּם רְשׁוּת, מִשּׁוּם מִצְוָה, בְּשַׁבָּת — חַיָּיבִין עָלָיו בְּיוֹם טוֹב.
וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת: לֹא עוֹלִין בָּאִילָן, וְלֹא רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה, וְלֹא שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם, וְלֹא מְטַפְּחִין וְלֹא מְסַפְּקִין וְלֹא מְרַקְּדִין.
וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם רְשׁוּת: לֹא דָּנִין, וְלֹא מְקַדְּשִׁין....
GEMORA: לֹא עוֹלִין בָּאִילָן — גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִתְלוֹשׁ....
וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם רְשׁוּת: לֹא דָּנִין.
וְהָא מִצְוָה קָעָבֵיד! לָא צְרִיכָא, דְּאִיכָּא דַּעֲדִיף מִינֵּיהּ.
וְלֹא מְקַדְּשִׁין. וְהָא מִצְוָה קָעָבֵיד! לָא צְרִיכָא, דְּאִית לֵיהּ אִשָּׁה וּבָנִים.
ופירש"י ז"ל והא מצוה קא עביד: כדי לפרות ולרבות ואמאי קרי ליה רשות עכ"ל.
וכתבו התוס'.... ולפי זה יכול להיות... אפילו אין לו אשה ובנים מכל מקום אסור.
וכתבו וז"ל... אבל אם אין לו, מותר לקדש דמצוה קעביד.
והאריכו שם בקושיות ותירוצים לפירוש רש"י ור"ת כי כתבו שם שהי"מ הוה ר"ת.
והביאו ירושלמי: א"ר הונא...הני דכנסין ארמלין, צריך לכנסן מבע"י שלא יהא כקונה קנין בשבת. ומפרש התם טעמא: דעד שלא קנה אינו זכאי במציאותיה ולא במעשה ידיה; משכנסה, זכה בכולם. ונמצא כקונה קנין בשבת....
אך אינו נראה, דסמכו על הירושלמי נגד גמרא שלנו....
...מ"מ...בכה"ג שהיה שעת הדחק והיתה הבתולה מתביישת אם תמתין עם החופה אחר טבילתה עד לאחר השבת, גם כי אינו מדרך המקומות לילך בהינומא עד אחר השבת ולעשות הנישואין ביום ראשון כדרך האזרחים שעושין נשואיהם ביום חגם. וכדאי הוא ר"ת לסמוך עליו בשעת הדחק כ"ש שהסוגיא דשמעתא מוכח כדבריו.... וכן כתב ר"ת בתשובתו והביאה הסמ"ג כי בדוחק גדול התירו לקדש בשבת. ולא היה מורה כן הלכה למעשה עכ"ל. משמע מיהו דבדוחק גדול יש להתיר ואין לך דוחק גדול מזה שהיתה יתומה גדולה מתביישת והיה לה לקלון כל ימיה כמעט לשנותה מכל הבתולות. וגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה דלא תסור....SHינו אלא איסור דרבנן גזירה שמא יכתוב כמו שמפרש בגמרא שלנו, או משום דהוי כקונה קנין בשבת כדמפרש בירושלמי, וכמו שיתבאר לעתיד מלבד דהוי לן למיחש בכאן שלא יתבטלו השידוכין לגמרי ויתבטל הזיווג מכח הקטטות והמריבות שביניהם...וגדול השלום בין איש לאשתו ואפילו אינה אלא משודכת אליו, יש להקל מכח זה....
וכן אנו מקילין נגד דברי רבותינו ז"ל בזמן הזה להשיא הקטנות אע"פ שאמרו ז"ל אסור לאדם שיקדש בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה וכתבו התוס' והפוסקים האחרונים דבזמן הזה שאנו מתי מעט אנו מקילין וכו' וה"ה בנדון זה.
כל זה שמתי נגד עיני לסמוך על דברי רבינו תם (ושאר פוסקים המתירים) בשעת הדחק. ועוד אני אומר דיש לחלק ולומר דבזמן הזה לכ"ע שרי דהא תנן אלו הן משום שבות אין מטפחין ולא מרקדין וכו' וכתבו התוספות ריש פרק המביא פירש"י שמא יתקן כלי שיר, ומיהו לדידן שרי. דדוקא בימיהם שהיו בקיאים לעשות כלי שיר שייך למגזר אבל לדידן אין אנו בקיאים לעשות כלי שיר ולא שייך למגזר עכ"ל.
וכבר פשוט היתר הטפוח והרקוד בשבת בכל מקום ואף מצווים לכותים לנגן בכלי שיר והכל הוא מטעם דברי התוס' דלא שייך גזירה זו בזמן הזה.
וה"ה בענין אין מקדשין דאמרינן בגמרא הטעם שמא יכתוב וידוע המנהג פשוט בישראל שאין החתן כותב בעצמו הכתובה או שטר אירוסין, והוא מטעם שאין אנו בקיאים בכתיבה. ואפילו מי שיודע לכתוב אינו כותב שלא לחלק בין בקיאים לשאינן בקיאים.
ולכן כותבה בכל מקום החזן כמו שקורא בתורה לכל אדם לתקנת שאינו בקי.
ומעתה אין לגזור על המקדש שמא יכתוב מאחר שאנחנו אינן בקיאים ואין מוטל על החתן כתיבה זו....
והעיקר משום שעכשיו אנו בגלות וטריחא לעשות נישואים בלא שבת....
...דודאי יש להחמיר להיות זריזין קודם השבת שלא יבוא לידי כך, אבל אם כבר נעשה מה שאפשר לעשות ונטרפה השעה עד שחשיכה, ויש לחוש לפירוד הזיוג או לביוש הבתולה וכיוצא בזה, הסומך להקל לא הפסיד. ויתענג לשלום בעונג שבת אח"כ ויכולה המצוה לכפר עליו אם כוונתו לש"ש ושלום.
נאום משה בן לא"א מורי ה"ר ישראל זצלה"ה נקרא משה איסרלש מקראקא:
Digest of the Rama's Responsum:
Talmud considered wedding a (biblical) mitzva and that allows "sh'vut" to be overridden;
R.Tam considered this crucial and allowed wedding on Shabbat, if necessary;
Rama did not view Talmud Yerushalmi's position - that wedding had legal/civil implications - to be determinative;
Rama cited other Rishonim who held like R.Tam;
Additionally, the value and halakha regarding avoiding embarrassment is crucial;
All these issues combined override a "shvut", so Rama performed the wedding on Shabbat.
Dr. Solomon Freehof, "A Treasure of Responsa": "Generally, the more subtle argumentation is omitted from theses excerpts. Such omission is necesary, first, it must be confessed, because it is too difficult to transmit the translation without long and rather ponderous explanatory notes; and, secondly, because many of these argumentative passages were actually meant to be theoretical, even by the author. At least, these subtle arguments represent proof carefully marshaled that certain points of view in the Talmud, which were thought to be relevant, are really not relevant at all to the issue at hand. In other words, much of the detailed argumentation represents a mere clearing of the ground, which was necessary for the writer to undertake, but not important to the reader for his understanding of the problem."
He titled the Rama's responsum a "A Radical Decision," and states that it "indicates how a very great and pious scholar could have the independence of mind to reason out and to act in such a way as to protect the unfortunate." He states that "Isserles...weighs against each other the opinions of Rashi and his grandson Rabbenu Tam, and the opinion of the tosafists and that of the Jerusalem Talmud....he concludes that in time of emergency such a marriage would be permitted."
Rabbi Aharon Lichtenstein (in "Values in Halakha: Six Case Studies"): "In one sense, it is quite true that the teshuva is radical.... Precisely because he was so profoundly committed to the letter and the spirit of Halakha, any departure from its normal dictates constituted, for the Rama, a sharper break than far more sweeping changes might represent for those less deeply committed. Inasmuch as the Rama did not regard a rabbinic Sabbath ordinance as a straitjacket to be snapped or a stumbling block to be hurdled, its confrontation with kevod haberiyyot posed not only a legal but an axiological issue. To this extent, any decision to "violate" one of the interests of the other necessarily assumed a somewhat radical character. However, this should not lead us to misconstrue his total approach.... We should remember that... he [was not] a humanistic radical determined upon bending Halakha at will to serve purely human ends. He was simply an honest and compassionate man who saw that halakhic decision often entails, in the Hegelian sense, an element of tragedy....