The beginning is the most important part of the work.
אָסוּר לְהַקְדִּים לְפֶתַח חֲבֵרוֹ לְקַבֵּל פָּנָיו וְלִתֵּן לוֹ שָׁלוֹם, וַאֲפִלּוּ לוֹמַר לוֹ צַפְרָא דְּמָרָא טָב (בל"א, גוּטֶען מָארְגֶען), שֶׁנֶּאֱמַר, חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא. כְּלוֹמַר, בַּמֶּה חֲשַׁבְתּוֹ לָזֶה שֶׁהִקְדַּמְתָּ כְּבוֹדוֹ לִכְבוֹדִי.
[Before praying] It is forbidden to go to a friend to meet him, or greet him with Shalom, or even to say good morning; to him as it is said: "Withdraw yourselves from man whose breath is still in his nostrils; because for what is he to be esteemed." This means: what is his importance that you honor him before honoring Me?
לו משפט הבכרה. כאן ידובר על ענין פי שנים בבכור כדבר ידוע והרי עד כה לא נמצא דבר מזה
בתורה? לא בפרשת נחלות )פנחס( ולא במקום אחר וזה פלא. וצריך לומר ... שיש כמה דינים בתורה שנסמכו על מנהגים קדומים ... ועתה נקבעו בתורה רק פרטי דינים בזה.
דעל כן ישראל מונין ללבנה שדומין לה ועתידין להתחדש כמותה בקבלת אור מחודש בכל יום תמיד
משפט הבכרה. האב נוטה לבכור ביתרון אהבה על נטייתו לשאר בניו ... שהוא, הילד הראשון, מולידו בתואר "אב" ... ומפני זה לא ייפלא
המנהג הקדום להוריש לבכור פי שנים כי היו מוצאים בזה רגשי חיבה יתירה.
עניין איסור 'שאלת שלום קודם התפילה', כי האדם בקומו משנתו שנעשה בריה חדשה, אם ידבר תחילת דבריו בדברי הרשות וכל שכן פחות מזה, אפילו אם יתפלל ויעסוק בתורה אחר כך, הכל מסתעף ונמשך אחרי הדיבור הראשון.
ולכן ייזהר לקדש ולטהר דיבורו הראשון בקומו ויזכך מחשבתו הראשונה שתהיה דבוקה בקדושה, כדי שימשיך כל שאר הדברים שאחר כך והתפילה תהיה מתוך שמחה של מצווה.
(טו) וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־אַבְרָהָ֔ם שָׂרַ֣י אִשְׁתְּךָ֔ לֹא־תִקְרָ֥א אֶת־שְׁמָ֖הּ שָׂרָ֑י כִּ֥י שָׂרָ֖ה שְׁמָֽהּ׃ (טז) וּבֵרַכְתִּ֣י אֹתָ֔הּ וְגַ֨ם נָתַ֧תִּי מִמֶּ֛נָּה לְךָ֖ בֵּ֑ן וּבֵֽרַכְתִּ֙יהָ֙ וְהָֽיְתָ֣ה לְגוֹיִ֔ם מַלְכֵ֥י עַמִּ֖ים מִמֶּ֥נָּה יִהְיֽוּ׃ (יז) וַיִּפֹּ֧ל אַבְרָהָ֛ם עַל־פָּנָ֖יו וַיִּצְחָ֑ק וַיֹּ֣אמֶר בְּלִבּ֗וֹ הַלְּבֶ֤ן מֵאָֽה־שָׁנָה֙ יִוָּלֵ֔ד וְאִ֨ם־שָׂרָ֔ה הֲבַת־תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה תֵּלֵֽד׃ (יח) וַיֹּ֥אמֶר אַבְרָהָ֖ם אֶל־הָֽאֱלֹהִ֑ים ל֥וּ יִשְׁמָעֵ֖אל יִחְיֶ֥ה לְפָנֶֽיךָ׃ (יט) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים אֲבָל֙ שָׂרָ֣ה אִשְׁתְּךָ֗ יֹלֶ֤דֶת לְךָ֙ בֵּ֔ן וְקָרָ֥אתָ אֶת־שְׁמ֖וֹ יִצְחָ֑ק וַהֲקִמֹתִ֨י אֶת־בְּרִיתִ֥י אִתּ֛וֹ לִבְרִ֥ית עוֹלָ֖ם לְזַרְע֥וֹ אַחֲרָֽיו׃
(15) And God said to Abraham, “As for your wife Sarai, you shall not call her Sarai, but her name shall be Sarah.*Sarah I.e., “princess.” (16) I will bless her; indeed, I will give you a son by her. I will bless her so that she shall give rise to nations; rulers of peoples shall issue from her.” (17) Abraham threw himself on his face and laughed, as he said to himself, “Can a child be born to a man a hundred years old, or can Sarah bear a child at ninety?” (18) And Abraham said to God, “O that Ishmael might live by Your favor!” (19) God said, “Nevertheless, Sarah your wife shall bear you a son, and you shall name him Isaac;*Isaac Heb. Yiṣḥaq, from ṣaḥaq, “laugh.” and I will maintain My covenant with him as an everlasting covenant for his offspring to come.
לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ וְאָמַר אַבְרָהָם אִם יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ אֶרְצֶה בַּבְּרָכָה הַזֹּאת אֲשֶׁר בֵּרַכְתַּנִי בְּזֶרַע שָׂרָה, כִּי הִבְטִיחוֹ מִתְּחִלָּה "אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ" (בראשית ט"ו:ד'), וְהִנֵּה הַיּוֹרֵשׁ אוֹתוֹ יָחִיד, וְהָיָה חוֹשֵׁב שֶׁהוּא יִשְׁמָעֵאל, וְעַתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱמַר לוֹ כִּי מִשָּׂרָה יוֹלִיד וְהֵבִין כִּי הוּא הַיּוֹרֵשׁ פָּחַד פֶּן יָמוּת יִשְׁמָעֵאל, וְלָכֵן אָמַר זֶה. יִחְיֶה לְפָנֶיךָ
וְתָּא חֲזֵי, אַרְבַּע מְאָה שְׁנִין, קַיְּימָא הַהוּא מְמָנָא דִּבְנִי יִשְׁמָעֵאל, וּבָעָא קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֲמַר לֵיהּ, מַאן דְּאִתְגְּזַר אִית לֵיהּ חוּלָקָא בִּשְׁמָךְ. אֲמַר לֵיהּ אִין. אֲמַר לֵיהּ וְהָא יִשְׁמָעֵאל דְּאִתְגְּזַר, (ולא עוד אלא דאתגזר בר תליסר שנין) אֲמַאי לֵית לֵיהּ חוּלָקָא בָּךְ כְּמוֹ יִצְחָק. אֲמַר לֵיהּ, דָּא אִתְגְּזַר כְּדְקָא יֵאוֹת וּכְתִיקּוּנוֹי, וְדָא לָאו הָכִי. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא דְּאִלֵּין מִתְדַּבְּקִין בִּי כְּדְקָא יֵאוֹת, לִתְמַנְיָא יוֹמִין וְאִלֵּין רְחִיקִין מִנִּי עַד כַּמָּה יָמִים. אֲמַר לֵיהּ, וְעִם כָּל דָּא, כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר לָא יְהֵא לֵיהּ אֲגָר טָב בְּגִינֵיהּ.
ישמעאל נולד באופן טבעי, לא דרך נס, אבל יצחק נולד באופן נסי. לא הייתה
כל התכנות טבעית שאברהם ושרה בגילם יזכו לילד, עד שאפילו אברהם עצמו התקשה להאמין שיזכה לנס כזה. הדבר מסמ ל שני סוגי קשר: ישנם הורים שמחנכים ילדים להכיר באלוקים באופן שכלי – זאת דרכו של ישמעאל. היה לו את השכל וההיגיון להשתכנע בקיומו של האלוקים, אבל אין ביטחון שהחינוך יחזיק מעמד מול הספקות והאתגרים של החיים. כך אירע אצל ישמעאל שכאשר שמע שיצחק יקבל הירושה, מרד באברהם עד שהיו חייבים להרחיקו מביתו. אולם דרך החינוך
היהודית היא להרגיל לקשר שהוא למעלה מהטבע, שהוא מקיף את עצם מציאותו של הילד. מהרגע שהוא נולד, הוא נס מהלך, הוא שייך לקב"ה וילד כזה מזכה בנחת יהודי אמיתי שאין לו סוף.
Lubavicher Rebbe, Likutei Sichot 1/19
בראשית. אָמַר רַבִּי יִצְחָק לֹֹֹֹֹא הָיָה צָרִיךְ לְהַתְחִיל אֶת הַתּוֹרָה אֶלָּא מֵהַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, שֶׁהִיא מִצְוָה רִאשׁוֹנָה שֶׁנִּצְטַוּוּ בָּהּ יִשׂרָאֵל, וּמַה טַּעַם פָּתַח בִּבְרֵאשִׁית? מִשׁוּם כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם (תהילים קי"א), שֶׁאִם יֹאמְרוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְיִשְׁרָאֵל לִסְטִים אַתֶּם, שֶׁכְּבַשְׁתֶּם אַרְצוֹת שִׁבְעָה גוֹיִם, הֵם אוֹמְרִים לָהֶם כָּל הָאָרֶץ שֶׁל הַקָּבָּ"ה הִיא, הוּא בְרָאָהּ וּנְתָנָהּ לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָיו, בִּרְצוֹנוֹ נְתָנָהּ לָהֶם, וּבִרְצוֹנוֹ נְטָלָהּ מֵהֶם וּנְתָנָהּ לָנוּ:
מה ענין הבכורה לכאן? ונראה לי לפי שכבר כתוב לעיל שיאמר לפרעה 'ונזבחה לה' אלוקינו' וכבר ידוע שהעבודה הייתה בבכוריהם עד אחר מעשה עגל, וכדי שלא יאמר פרעה היאך אתם אומרים ונזבחה לה' והלא יעקב אביכם לקח הבכורה מעשו בערמה שלא כדין? לפיכך הקדים הקב"ה וחתם עכשיו על מכירת הבכורה.
Rabbi Menachem ben Aharon ben Zerach, Tzeida LaDerech, Shemot 4/22


