(א) ויש באדם כמה כחות, שלזה העולם צריך כח זה, ולזה העולם כח זה, שעולה נשמתו לכל העולמות שצריך לעלות, ובודקין אותו בכל עולם אם הוא ראוי לעלות ואם לאו דוחין אותו לחוץ, ולפעמים שולחין לו מחשבה זרה מחמת שדוחין אותו, ואם הוא חכם, באותה המחשבה יכול לקשר עצמו יותר להשם יתברך, שהמחשבה הוא אותיות שהם אברי השכינה רק שנפלו בקליפות מכח השבירה, ונעשה הצירוף של האותיות רע, כמו אדם שנותן מעדנים מעורבים מין בשאינו מינו, שכל אחד בפני עצמו הוא טוב וכאשר נתערבו הוא מאום ורע מאוד, כך זה הוא גם כן נעשה רע.
(ב) וכשהוא מבין באיזה ענין הוא המחשבה אם בתאוה הוא מעולם התאוה נפל, אם ביראה רעה הוא מעולם היראה, אם בגאוה הוא מעולם התפארת, וכן בשארי דברים, שכולם משבעת ימי הבנין נפלו, וכשהוא מקשר אותם בהשם יתברך באהבת הבורא וביראת הבורא, הוא מחזיר אותם לשורשם, וכן בשאר מדות, כל מחשבה לפי המדה שנפלה ממנה הוא מקשר אותה לאותה המדה, והקליפות נופלים ממנה, ונעשה הצירוף טוב, וזהו דאיתא (שבת דקנ"ג ע"א) מתיר החבלים והשקים נופלים, השקים דהיינו הקליפות נופלים.
(ג) ויש להשם יתברך ברוך הוא בזה הנאה גדולה, כמשל הבן מלך שנפל לשביה כשמביאין אותו לפני המלך הוא נהנה מאוד יותר מזה הבן שהיה אצלו תמיד:
(כש"ט ח"ב ד"ג ע"א, לקוטי אמרים ד"ד סוף ע"א)
(1) A human being is composed of numerous forces, and each one is necessary for another [supernal] world. When his soul ascends to all the worlds that it must rise to, they examine it in each world to see if he is fit to enter. If not, they push him out. Sometimes, they send him extraneous thoughts to push him away. But if he is wise, he can bind himself to G‑d even more through that very thought. Because the thought is made of letters, which are the “limbs” of the Divine Presence. These fell among the “shells” due to the force of the Breaking [of the Vessels], so that the letters became arranged in an evil pattern. This is like a person who serves delicacies that are all mixed together. Each one alone is good, but when they are combined, they are repulsive. So too, this has become bad.
(2) But when he understands the nature of the thought – if it is desire, then it has fallen from the World of Desire,89This is related to the Sefirah of Chesed. if negative fear, from the World of Fear,89Related to the Sefirah of Gevurah. if pride, from the World of Tiferes, and so on, all that fell from the “Seven Days of Building”89A reference to the seven days of creation, which correspond to the seven lower Sefiros, from Chesed to Malchus, that fell during the primordial Breaking of the Vessels. – and he binds them to G‑d in love and fear of the Creator, he returns them to their source. The same holds true of the other attributes, each thought according to the attribute from which it fell. When he binds it to that attribute, the shell falls away, and it forms a good combination. This is what is said: “They open the cords and the sacks fall”89Shabbat 153a – that is, the shells fall.
(3) G‑d takes great pleasure in this. Like the son of a king who has fallen into captivity. When they bring him to the king, the king is much more pleased than had his son been with him all the time.
Kesser Shem Tov, part 2, p. 3a, Likutey Amarim p. 4a
(א) בידיעת האדם שידע ומאמין שהשם יתברך מלא כל הארץ כבודו בכל תנועה ומחשבה והכל ממנו יתברך אז יתפרדו כל פעלי און וכו' והוא בחינת דע את אלהי אביך (דברי הימים א' כ"ח) ששמעתי ממורי גם כן בענין זה:
(צפנת פענח דפ"ו ע"ב).
(1) When a person knows and believes that G‑d’s glory fills the whole world, and that everything – each and every movement and thought – is from Him, then “all the workers of iniquity will disband” (Psalms 92:10). This is the aspect of “Know the G‑d of your fathers” (I Chronicles 28:9).
Tzafnah Paneach, p. 86b
(ג) ופעם אחת שאל השואל למורי זלה"ה אם אמר כמה תבות בקריאת שמע ובתפלה בלא כוונה אם רשאי לחזור פעם שנית ולאומרם בכוונה, ואמר בזה הלשון הלא ידוע ומפורסם שאין לך שום דבר שלא יהיה בו מציאות השם, אפילו מחשבה חיצונית שם יש גם כן ניצוצות קדושות כנודע, ואם כן אם אמר כמה תבות של תפלה בלא כוונה רק במחשבה חיצוניית, אם כן באה אותה המחשבה להוציא ממנה ניצוצות כנודע, ואם יחזור ויאמר פעם שנית אז הוא מורה שפעם הראשון לא היה שם שום מציאות השם והוא מקצר במציאות השם יתברך, גלל כן אל יאמר פעם ב', רק יהרהר במחשבה ובכוונה אותן התיבות שאמר בלא כוונה, כל זה שמעתי בשם מורי זלה"ה ודפח"ח:
(בן פורת יוסף ד"נ ע"ב וע"ג, וע"ש עוד דנ"ג ע"ד).
(
(3) Someone once asked the Baal Shem Tov if he was allowed to go back and repeat several words of the Keriyas Shema or prayers that he said without concentration. The Baal Shem Tov answered as follows: “It is well known that G‑d’s existence is in everything. Even extraneous thoughts contain sparks of holiness. Therefore, if you say a few words of prayer without concentration, while lost in the extraneous thoughts, you should know that that thought has come to have its spark removed. By repeating the word, you demonstrate that G‑d was not there the first time you said them, and you thus limit G‑d’s existence. You should not say them twice; rather, you should think about and concentrate on those words [in your mind] that you first said without concentration.”
Ben Poras Yosef, p. 50b-c, 53d
בְּיוֹם רְבִיעִי חֲמִשָּׁה-עָשָׂר בִּשְׁבָט עָשָׂה רַבִּי יַעֲקב יוֹסֵף סְעֻדָּה בְּבֵיתוֹ וְהָיוּ אֶצְלוֹ כָּל הַנַּ"ל וְרַבִּי דּב נֵרוֹ יָאִיר וְקדֶם הַסְּעֻדָּה נִגְמַר הַשָּׁלוֹם וְהַפְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶם וְגַם בְּאוֹתָהּ הַסְּעֻדָּה סִפַּרְנוּ קְצָת מֵרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וְנִמְשַׁךְ עַד הָעֶרֶב, וְאַחַר כָּךְ הִתְפַּלַּלְנוּ מִנְחָה וְעַרְבִית וּכְבָר הָיִיתִי יָגֵעַ מְאד כִּי לא יָשַׁנְתִּי בַּלַּיְלָה כְּפִי צָרְכִּי, וְגַם בַּיּוֹם לא יָשַׁנְתִּי כְּלָל וְעַל כֵּן הִנַּחְתִּי עַצְמִי תֵּכֶף לִישׁן
וְהָיִיתִי מְרֻצֶּה לִבְלִי לְהִתְעוֹרֵר מִשְּׁנָתִי לֶאֱכל סְעֻדַּת הָעֶרֶב, אַךְ קַמְתִּי קדֶם סְעֻדַּת הָעֶרֶב אֲבָל לא רָצִיתִי לֶאֱכל כִּי-אִם מְעַט דִּמְעַט, וְאַחַר כָּךְ נִזְכַּרְתִּי שֶׁעָבַר יוֹם חֲמִשָּׁה-עָשָׂר בִּשְׁבָט בְּלִי שִׂמְחָה כָּרָאוּי וְהִתְחַלְתִּי לְשַׂמֵּחַ עַצְמִי וְהָיָה שָׁם רַבִּי יְשַׁעְיָה מִטְשֶׁערְקַאס אֶחָד מֵאַנְשֵׁי-שְׁלוֹמֵנוּ, וְחָטַפְתִּי אוֹתוֹ לְתוֹךְ הַשִּׂמְחָה וְרָקַדְתִּי עִמּוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ וּבִתְחִלָּה לא הָיָה מְרֻצֶּה כְּלָל אֲבָל אֲנִי הִכְרַחְתִּי אוֹתוֹ הַרְבֵּה וְלא הָיָה יָכוֹל לְשַׁנּוֹת רְצוֹנִי, וְעַל יְדֵי זֶה נִמְשָׁךְ עָלָיו שִׂמְחָה אַחַר כָּךְ בֶּאֱמֶת וְכַמְבאָר אֶצְלֵנוּ מִזֶּה שֶׁמִּתְּחִלָּה צְרִיכִין לְהַכְרִיחַ עַצְמוֹ לְשִׂמְחָה, וְאַחַר כָּךְ בָּא הַשִּׂמְחָה בֶּאֱמֶת כְּמוֹ שֶׁשָּׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ בְּפֵרוּשׁ (לִקּוּטֵי תִּנְיָנָא כ"ג) וְאֵלּוּ מְעַט הַרִקּוּדִין וְהַשִּׂמְחָה בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה הָיָה יָקָר בְּעֵינַי מְאד מִפָּז וּמִפְּנִינִים, כִּי נִתְיָאַשְׁתִּי מִלִּשְׂמחַ בְּאוֹתוֹ הָעֵת, כִּי כְּבָר נִרְדַּמְתִּי, וְהַשֵּׁם הָיָה בְּעֶזְרִי לָבוֹא לְשִׂמְחָה אָז שֶׁהוּא אֶצְלִי דָּבָר גָּדוֹל כִּי כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי זוֹכֶה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה, אֲפִלּוּ בְּחֹל, הוּא אֶצְלִי יָקָר מְאד וּמִצְוָה גְּדוֹלָה כִּי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הִזְהִירַנִי מְאד מְאד לִהְיוֹת אַךְ שָׂמֵחַ תָּמִיד, וּלְהַכְרִיחַ עַצְמֵנוּ בְּכָל הַכּחוֹת לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד וְהָעִקָּר לְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ עַל יְדֵי מִלֵּי דִּשְׁטוּתָא דַּיְקָא כַּמְבאָר אֶצְלֵנוּ כַּמָּה פְּעָמִים (שָׁם כ"ד) וְעַל יְדֵי הַשִּׂמְחָה הַזּאת הַנַּ"ל, עַל יְדֵי זֶה זָכִינוּ לִשְׂמחַ אַחַר כָּךְ גַּם בְּשַׁבַּת קדֶשׁ, כִּי עַל יְדֵי זֶה לִמַּדְתִּי אֶת רַבִּי יְשַׁעְיָה הַנַּ"ל לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה וְרִקּוּדִין בְּשַׁבַּת קדֶשׁ וּבִפְרָט לְעִנְיַן הַנְּסִיעָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָיְתָה הַשִּׂמְחָה עִקָּר גָּדוֹל אֶצְלִי, וְכָל שִׂמְחָה וְשִׂמְחָה קְטַנָּה וּגְדוֹלָה מְעַט וָרַב שֶׁהָיוּ לִי בַּדֶּרֶךְ, הַכּל הָיוּ סִיַּעְתָּא דִשְׁמַיָּא כְּדֵי לְזַכֵּנוּ לָבוֹא לְשָׁם, וּבְלא זֶה לא הָיָה אֶפְשָׁר לִי לָבוֹא לְשָׁם:
לֹא הָיוּ אוֹמְרִים לֹא בְּנֵבֶל וְלֹא בְּכִנּוֹר, אֶלָּא בַּפֶּה כּוּ׳.
לְמֵימְרָא דְּנֵבֶל לְחוּד וְכִנּוֹר לְחוּד?
לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה,
דְּתַנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
כִּנּוֹר שֶׁל מִקְדָּשׁ שֶׁל שִׁבְעַת נִימִין הָיָה,
שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׂבַע שְׂמָחוֹת פָּנֶיךָ״,
אַל תִּיקְרֵי ״שׂוֹבַע״ אֶלָּא ״שֶׁבַע״.
וְשֶׁל יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ שְׁמוֹנָה,
שֶׁנֶּאֱמַר: ״לִמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית״,
עַל נִימָא שְׁמִינִית.
שֶׁל עוֹלָם הַבָּא עֶשֶׂר,
שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֲלֵי עָשׂוֹר וַעֲלֵי נָבֶל עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר״.
וְאוֹמֵר: ״הוֹדוּ לַה׳ בְּכִנּוֹר בְּנֵבֶל עָשׂוֹר זַמְּרוּ לוֹ שִׁירוּ לוֹ שִׁיר חָדָשׁ״!
אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה,
לָעוֹלָם הַבָּא, אַיְּידֵי דִּנְפִישִׁי נִימִין דִּידֵיהּ,
נְפִישׁ קָלֵיהּ כִּי נֵבֶל,
קָרֵי לֵיהּ ״נֵבֶל״.
דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁל שֶׁבַח נֶאֱמַר סֵפֶר תְּהִלִּים: בְּ״נִיצּוּחַ״, בְּ״נִגּוּן״, בְּ״מַשְׂכִּיל״, בְּ״מִזְמוֹר״, בְּ״שִׁיר״, בְּ״אַשְׁרֵי״, בִּ״תְהִלָּה״, בִּ״תְפִלָּה״, בְּ״הוֹדָאָה״, בְּ״הַלְלוּיָהּ״. גָּדוֹל מִכּוּלָּן ״הַלְלוּיָהּ״, שֶׁכּוֹלֵל שֵׁם וָשֶׁבַח בְּבַת אַחַת.
*
״לְדָוִד מִזְמוֹר״ — מְלַמֵּד שֶׁשָּׁרְתָה עָלָיו שְׁכִינָה וְאַחַר כָּךְ אָמַר שִׁירָה.
״מִזְמוֹר לְדָוִד״ — מְלַמֵּד שֶׁאָמַר שִׁירָה וְאַחַר כָּךְ שָׁרְתָה עָלָיו שְׁכִינָה.
לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה, לֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה׳״.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: וְכֵן לִדְבַר הֲלָכָה.
אָמַר רַב נַחְמָן: וְכֵן לַחֲלוֹם טוֹב.
אִינִי?!
וְהָאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: כׇּל תַּלְמִיד חָכָם הַיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ וְאֵין שִׂפְתוֹתָיו נוֹטְפוֹת מַר — תִּכָּוֶינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נוֹטְפוֹת מוֹר עוֹבֵר״. אַל תִּקְרֵי ״שׁוֹשַׁנִּים״, אֶלָּא ״שֶׁשּׁוֹנִים״. אַל תִּקְרֵי ״מוֹר עוֹבֵר״, אֶלָּא ״מַר עוֹבֵר״.
לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּרַבָּה, הָא — בְּתַלְמִידָא.
וְאִי בָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא בְּרַבָּה, וְלָא קַשְׁיָא:
הָא — מִקַּמֵּי דְּפָתַח, וְהָא — לְבָתַר דְּפָתַח.
כִּי הָא דְּרַבָּה, מִקַּמֵּי דְּפָתַח לְהוּ לְרַבָּנַן, אָמַר מִילְּתָא דִּבְדִיחוּתָא וּבָדְחוּ רַבָּנַן,
וּלְבַסּוֹף יָתֵיב בְּאֵימְתָא, וּפָתַח בִּשְׁמַעְתָּא.
רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי חֶלְבּוֹ וְעוּלָא בִּירָאָה וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִהְיוֹת רֹאשׁ חוֹלָה לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים מח, יד): שִׁיתוּ לִבְּכֶם לְחֵילָה, לְחוֹלָה כְּתִיב, וְהֵן עוֹלִין עָלָיו בְּעַלְמוּת, וּמַרְאִין עָלָיו כְּאִלּוּ בְּאֶצְבַּע, וְאוֹמֵר (תהלים מח, טו): כִּי זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ עוֹלָם וָעֶד וגו', בְּעַלְמוּת, בִּזְרִיזוּת. עַלְמוּת כְּאִלֵּין עוּלֵמְתָּא, כְּדִכְתִיב (תהלים סח, כו): בְּתוֹךְ עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת, תִּרְגֵּם עֲקִילַס, אַתְנִיסָאָה, עוֹלָם שֶׁאֵין בּוֹ מוּת, עַלְמוּת, בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת, יְנַהֲגֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וִינַהֲגֵנוּ בָּעוֹלָם הַבָּא.
אָמַר עוּלָּא בִּירָאָה, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת מָחוֹל לְצַדִּיקִים, וְהוּא יוֹשֵׁב בֵּינֵיהֶם בְּגַן עֵדֶן, וְכׇל אֶחָד וְאֶחָד מַרְאֶה בְּאֶצְבָּעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וָאֹמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ זֶה ה׳ קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ״. הֲדַרַן עֲלָךְ בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים וּסְלִיקָא לַהּ מַסֶּכֶת תַּעֲנִית
אָמַר רָבִין אָמַר רַב: מִנַּיִין שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זָן אֶת הַחוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי וְגוֹ׳״. וְאָמַר רָבִין אָמַר רַב: מִנַּיִין שֶׁהַשְּׁכִינָה שְׁרוּיָה לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל הַחוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי״. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַנִּכְנָס לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה, לֹא יֵשֵׁב לֹא עַל גַּבֵּי מִטָּה וְלֹא עַל גַּבֵּי סַפְסָל וְלֹא עַל גַּבֵּי כִּסֵּא, אֶלָּא מִתְעַטֵּף וְיוֹשֵׁב עַל גַּבֵּי קַרְקַע, מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׁכִינָה שְׁרוּיָה לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל חוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי״.
ליקוטי הלכות, אורח חיים, הלכות השכמת הבוקר ד׳:י״ד
(א) וְזֶה בְּחִינַת מִצְוַת בִּקּוּר חוֹלִים, כִּי צְרִיכִין לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה וּלְהַסְבִּיר לוֹ פָּנִים, דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁבְּנֵי אָדָם נִכְנָסִין אֶצְלוֹ וּמְפַקְּחִין עַל עֲסָקָיו וְעוֹשִׂין לוֹ כָּל צְרָכָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ (יורה דעה סימן שלה, סעיף ח׳). שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת הֶאָרַת פָּנִים, כִּי אֵין מַסְתִּירִים פְּנֵיהֶם מִמֶּנּוּ, וְאֵינָם נִטְמָנִים בְּבָתֵּיהֶם, רַק בָּאִים אֵלָיו וְעוֹשִׂין לוֹ צְרָכָיו וּמְדַבְּרִין עַל לִבּוֹ, שֶׁכָּל זֶה בְּחִינַת הֶאָרַת פָּנִים. וְעַל־ יְדֵי־זֶה מַמְשִׁיכִין עָלָיו חִיּוּת מִבְּחִינַת הֶאָרַת פָּנִים שֶׁלְּמַעְלָה, שֶׁמִּשָּׁם עִקַּר הַחִיּוּת לְהַחֲיוֹת אֶת הַחוֹלֶה, בִּבְחִינַת (משלי טז, טו): ״בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים״, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּהַתּוֹרָה הַנַּ״ל.
(ה) וְהוּא כְּמוֹ לְמָשָׁל: כְּשֶׁהָאָדָם בָּרִיא, בְּוַדַּאי אֵין הַמֶּלֶךְ בָּא אֶל הָאָדָם לְהַרְאוֹת לוֹ פָּנָיו, רַק כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לְקַבֵּל פְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְהִתְעַדֵּן מֵאוֹר פָּנָיו, הוּא צָרִיךְ לְנַקּוֹת וּלְטַהֵר עַצְמוֹ יָפֶה יָפֶה, וּלְקַשֵּׁט עַצְמוֹ כָּרָאוּי, וְלִשְׁקֹד עַל דַּלְתֵי הַמֶּלֶךְ, וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵת רוֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁיְּקַבְּלוּ רְשׁוּת שֶׁיִּכְנוֹס, וְלַעֲשׂוֹת כָּל הַתַּחְבּוּלוֹת הַשַּׁיָּכִים לָזֶה, עַד שֶׁיִּזְכֶּה לָבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ כְּפִי מַדְרֵגָתוֹ, אִם לִכְנֹס לַחֲצַר הַמֶּלֶךְ, אוֹ לַבַּיִת, אוֹ לַהֵיכָל וְכוּ׳, כְּדֵי שֶׁיָּאִיר בּוֹ הַמֶּלֶךְ פָּנָיו הַמְּאִירוֹת.
(ו) אֲבָל כְּשֶׁאֶחָד מֵאַנְשֵׁי הַמֶּלֶךְ חוֹלֶה, וּמֻטָּל עַל עֶרֶשׂ דְּוָי, רַחֲמָנָא לִצְלָן, אֲזַי כְּשֶׁנִּתְעוֹרְרִין רַחֲמֵי הַמֶּלֶךְ לְהַחֲיוֹתוֹ מֵאוֹר פָּנָיו, אֲזַי מֻכְרָח הַמֶּלֶךְ לֵילֵךְ אֶצְלוֹ לְבֵיתוֹ לְהָאִיר בּוֹ פָּנָיו וּלְהַחֲיוֹתוֹ. וְזֶה בְּחִינַת: ״שְׁכִינָה לְמַעְלָה מְרַאֲשׁוֹתָיו שֶׁל חוֹלֶה״, וְכַנַּ״ל.
Likutei Halakhot, Orach Chaim, Laws of Morning Conduct 4:14
This also relates to the mitzvah of visiting the sick. We are required to visit the sick person and show them an accepting countenance (Panim). In practice, this means that people should call on the sick person, help supervise their affairs, and see to all their needs, as stated in the Shulchan Arukh. This is relates to “illumination of the panim.” People do not hide their faces from the sick person or seclude themselves in their homes, but instead visit that person, tend to their needs, and chat with them. All this is termed an “illumination of the panim.” In this way, they invest the sick person with new life, drawing from the dimension of the illumination of the Supernal Panim. For the vitality that gives life to the sick comes mainly from there, as in the verse, “In the Light of the Panim of the King there is life.”
(5) This can be explained by way of analogy. When a person is healthy, the king will certainly not go to them in order to show them his panim. Rather, whoever wants to greet the king and bask in the radiance of his panim must first cleanse and purify themself very well, and put on appropriate attire. Then they have to position themself at the king’s gates and beg the king’s personal guards to obtain permission to enter. They will have to employ all the relevant strategies, until they are finally allowed to appear before the king, in accordance with their status—whether this means being granted entry to the royal courtyard, or to the palace, or to the inner chamber—so that the king should shine upon them the light of his radiant panim.
(6) But it is a different story when one of the king’s entourage falls ill and is confined to their sickbed, may HaShem save us. Then, when the king’s compassion is aroused to revive that person with the light of his panim, the king is compelled to go visit that person in their home in order to shine into them the light of his panim and revive their spirits. This is expressed in the idea that “the Shekhinah is present above the head of one who is ill.”