(ט) אָמַר לָהֶם, צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן טוֹבָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חָבֵר טוֹב. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שָׁכֵן טוֹב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, לֵב טוֹב. אָמַר לָהֶם, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלָל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם.
אָמַר לָהֶם צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ רָעָה שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן רָעָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חָבֵר רָע. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שָׁכֵן רָע. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַלֹּוֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם. אֶחָד הַלֹּוֶה מִן הָאָדָם, כְּלֹוֶה מִן הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לז) לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם, וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, לֵב רָע. אָמַר לָהֶם, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלָל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם:
רבי יהושע אומר חבר טוב. שידבק אל דרך הישר הזה והוא נקל לעשותו ולהיות חבר טוב לאיש אחר לאשר לבו חפץ. ולהרגיל עצמו שתהא רוח (אחרת) נוחה הימנו וכן יבא באהבה עם כל הבריות:
ר' יוסי אומר שכן טוב. שיהא בעצמו שכן טוב אל כל שכניו ואחר היותו טוב ואוהב נאמן לחמשה בני אדם או לשמונה. קרוב אליו הדבר לאהוב את כל באי עולם. ונמצא מאושר ובכל המדות הטובות:

יוסף פותר לפרעה את חלומו, ומבשר לו שעתידות לבוא שבע שנות שובע. אך אחריהן תגענה שבע שנות רעב קשות מאוד. יוסף ממליץ לפרעה למנות "איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים" מ"א, ל"ג.
מדוע יש צורך באיש נבון וחכם? מדוע לא מספיק אפסנאי טוב בעל ידע רחב בענייני תבואה, שידע כיצד לאחסן תבואה לשנות הרעב? מיהו החכם?
המשנה במסכת אבות כותבת את התשובה: "איזהו חכם? הרואה את הנולד" אבות פרק ב'. איזו חכמה מיוחדת יש צורך כדי לראות את הנולד? הרי כל אחד מאיתנו יכול לראות את הנולד, שהרי הוא כבר נולד וכולם רואים אותו... אלא שכוונת
המשנה היא שהחכם רואה את מה שעתיד להיוולד. אם כן, מדוע המשנה לא כותבת ברור, מדוע היא כותבת "הרואה את הנולד", בלשון הווה?
מי שמאיר את עיננו הוא רבי אליהו לופיאן בספרו "לב אליהו". אכן, הוא אומר, זו כוונת המשנה, החכם האמיתי רואה את מה שעתיד להיוולד, כאילו כבר נולד עכשיו. הרבה מאיתנו יודעים היטב את העתיד, אמנם לא כולנו מגידי עתידות, אולם, הרבה מאיתנו מודעים להשלכותיהם של מעשינו לעתיד לבוא. אלא שלא תמיד יש בכוחה של ידיעה זו למנוע מאיתנו את הצעד הלא נכון. ידיעה זו אינה מספיק
מוחשית בליבנו בשעת עשיית המעשה.
מרחק רב קיים בין ידיעת האדם לבין מעשיו בפועל. לפעמים קיים גם נתק מוחלט בין השנים. חכמי הקבלה קוראים למצב זה "מיצר הגרון", בין שכלו של האדם – המפקד העליון – לבין גופו, יש גרון צר... לא תמיד הידיעות "זורמות" בקלות מהשכל אל כלי המעשה, אל ליבו ואיבריו... תפקידנו להמחיש ולצייר בעינינו את העתיד כאילו הוא כבר כאן. ננסה רגע אחד, לפני המעשה, לעצור ולדמיין אלו השלכות תהיינה למעשינו. על בסיס טעויות ולקחים מהעבר, ננסה לדמיין כיצד נרגיש כתוצאה מהצעד הנוכחי. אדם שאצלו העתיד כבר כאן – הוא החכם!
יוסף אומר לפרעה: יהיה קשה מאוד לצבור אוכל בשנות השובע לשנות הרעב. קשה מאד לדמיין רעב כשמסביב יש שפע ושובע כה גדולים. כדי לעמוד במשימה ולהתכונן באופן מושלם לשנות הרעב – מצרים חייבת איש חכם, איש שכבר עכשיו – בזמן השובע הגדול – ירגיש כאילו הרעב כבר כאן. אדם שלא יוותר אפילו על שיבולת, שהרי בשנות הרעב כל שיבולת תיהפך ליקרת המציאות... רק איש חכם, הרואה את הנולד עוד לפני שהוא נולד, יכול לעמוד במשימה...
יוסף מגלם קו חשיבה זה באישיותו. הוא אינו נכנע להנאות של רגע, הוא מסתכל תמיד קדימה, כך גם נהג ביחס לאשת פוטיפר... ולכן אומר פרעה ליוסף: "ויאמר פרעה אל יוסף, אחרי הודיע אלוקים אותך את כל זאת, אין נבון וחכם כמוך. אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי" בראשית מ"א, ל"ט.
שני דברים למדנו מיוסף: א. אנו זקוקים לעזרה מאלוקים כדי להצליח לצאת 'ממעמקי הבור' אל השלטון הנכסף על כוחות נפשנו, ב. הצעד שנדרש מאיתנו לראות נכון את הנולד, להסתכל תמיד צעד אחד קדימה. האם מה שאני עומד לעשות מקדם אותי אל המטרה או שחלילה להיפך...
רבי יוחנן בן זכאי מונה במסכת אבות את שבחי תלמידיו פרק ב'. בראש רשימת התלמידים מופיע רבי שמעון בן נתנאל עם התואר: "ירא חטא". כיצד זכה רבי שמעון להגיע לכזו דרגה? רבי שמעון בן נתנאל עצמו מגלה לנו את "המוטו" שלו – "הרואה את הנולד". כשאדם רואה את הנולד הוא אמנם מגיע לדרגה של "ירא חטא".