הוּא הָיָה אוֹמֵר: עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִרְצוֹנְךָ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִרְצוֹנוֹ.
בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ.
(א) עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִרְצוֹנְךָ. פַּזֵּר מָמוֹנְךָ בְּחֶפְצֵי שָׁמַיִם, כִּרְצוֹנְךָ, כְּאִלּוּ פִּזַּרְתָּ אוֹתָם בַּחֲפָצֶיךָ. שֶׁאִם עָשִׂיתָ כֵן יַעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִּרְצוֹנוֹ, כְּלוֹמַר יִתֵּן לְךָ טוֹבָה בְּעַיִן יָפָה:
(ב) כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים. יָפֵר עֲצַת כָּל הַקָּמִים עָלֶיךָ לְרָעָה. וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי, שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא דֶּרֶךְ כָּבוֹד כְּלַפֵּי מַעֲלָה, וַהֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ כָּתוּב כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹנוֹ מִפְּנֵי רְצוֹנְךָ. כְּאוֹתָהּ שֶׁאָמְרוּ בְּפֶרֶק בַּמֶּה אִשָּׁה (שבת סג.) כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה כְּתִקְנָהּ אֲפִלּוּ גְּזַר דִּין שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה מִתְבַּטֵּל מֵעָלָיו:
(1) "Make His [God's] will like your will": Spread your money on 'things of Heaven' "like your will," [meaning] as if you were spreading them for your [own] things. As if you will do this, "He will make His will like your will," meaning to say that He will give you the good with 'a generous eye.'
(2) "so that He will nullify the will of others": He will undo the counsel of all those that come towards you to [do you] bad. And I have heard that this is only a respectful euphemism towards the Higher One. And behold, it is as if it was written, "so that He nullify His will to your will; like that which they said in the chapter [entitled] Bemeh Eesha (Shabbat 63a), "Anyone who does a commandment as it is established (properly), even a decree of seventy years is nullified before him."
הוא היה אומר עשה רצונו כרצונך.
כאשר האדם עושה רצון עצמו בחפץ ובתאוה, כן יעשה לו רצון הקב"ה.
ולא להפריד רצון הקב"ה ית' ורצונו, אך לעשות שניהם דבר אחד. ר"ל שלא יהיה לו רצון כי אם דבר שהוא לרצון לפני ה׳.
ואמרו באבות דר' נתן: וכן בדוד הוא אומר (ד"ה א' כ"ט י"ד) "כי ממך הכל, ומידך נתנו לך" ונתן עצה לבני אדם להתגבר על טבעם לעשות כחפץ ורצון השם ית' גם בממונם ובקנינם, כי ה׳ נתן הכל, ופקדון הוא בידם. ובהעלות אל לבו זה על כל פנים יעשה מהפקדון רצון הבעלים שהוא הקב"ה, ובזה לא ידאג בתתו לצדקה ויעשה רצונו כרצון הקב"ה ברצון ובטוב לבב:
לא תחמוד. אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה. איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו.
ועתה אתן לך משל. דע כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה. כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים שיתאוה שיהיו לו כנפים לעוף השמים, ולא יתכן להיות...ככה כל משכיל צריך שידע כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו השם... ובעבור זה המשכיל לא יתאוה ולא יחמוד.
ואמר שידע שאשת רעהו אסרה השם לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי על כן הוא ישמח בחלקו ולא ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו. כי ידע שהשם לא רצה לתת לו. לא יוכל לקחתו בכחו ובמחשבותיו ובתחבולותיו. על כן יבטח בבוראו שיכלכלנו ויעשה הטוב בעיניו.
אֵין אָדָם נוֹגֵעַ בַּמּוּכָן לַחֲבֵירוֹ. וְאֵין מַלְכוּת נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ אֲפִילּוּ כִּמְלֹא נִימָא.
מדרש שמואל על אבות ב׳:ד׳:א׳-ח׳
"בְּכָל־דְּרָכֶ֥יךָ דָעֵ֑הוּ, וְ֝ה֗וּא יְיַשֵּׁ֥ר אֹֽרְחֹתֶֽיךָ"
... "בכל דרכיך דעהו" אפי' כשאתה עושה צרכים שלך דהיינו המאכל והמשתה והתשמיש וכיוצא, לא תהיה כוונתך בהם להנאתך אלא תהיה כוונתך לשמים, האכילה, להיות בך כח לעבוד את בוראך ולעסוק בתורה, והתשמיש, לקיים מצות פריה ורביה וכן כל שאר הדברים, וז"ש עשה רצונו ית', כשאתה עושה רצונך תהיה כוונתך לעשות רצונו, כדי שיחשוב הוא יתברך מאכלך למצוה.
וז"ש "כדי שיעשה רצונך" דהיינו התשמיש והאכילה - שהוא רצונך, יחשבם לך למצוה, וכאלו עשית בהם רצונו וכמ"ש "והוא יישר אורחותיך" האורח שלך - שהוא האכילה, יישר אותו ויחשב לך לצדקה,
ול"נ שאפשר שכוונת התנא בזה לומר שיעשה האדם בפועל מה שיש לו ברצון לעשות כדי שגם הוא ית' יעשה בפועל מה שברצונו לעשות.
כי הנה רובא דעלמא יש להם ברצונם לעבוד את בוראם אלא ששאור שבעיסה מעכב להם, שיתגבר יצרם עליהם ואין להם יכולת לעמדו כנגדו, הרי כי רצון בני האדם הוא טוב אלא שחסר מהם המעשה, להוציא רצונם מן הכח אל הפועל.
וכן רצונו יתברך להיטיב לכל העולם כי חפץ חסד הוא, ו"חיים ברצונו" לעולם אלא שעונותיו של אדם מונעין הטוב ממנו.
ולכן אמר התנא עשה בפועל רצונו ית' ועבוד את בוראך כמו שיש לך ברצונך וזה "כרצונך" דקאמר, שכבר יש לך רצון וכיון שכן עשה אותו בפועל כדי שיעשה גם הוא ית' רצונך בפועל דהיינו שייטיב עמך וירבה טובתך כמו שהוא ברצונו לעשות טובה לכל בריותיו וגם הוא ית' יעשה ויוציא רצונו מן הכח אל הפועל.
שערי תשובה א:ב
וְדַע, כִּי הַחוֹטֵא כַּאֲשֶׁר יִתְאַחֵר לָשׁוּב מֵחַטָּאתוֹ יִכְבַּד עָלָיו מְאֹד עָנְשׁוֹ בְּכָל יוֹם, כִּי הוּא יוֹדֵעַ כִּי יָצָא הַקֶּצֶף עָלָיו וְיֵשׁ לוֹ מָנוֹס לָנוּס שָׁמָּה, וְהַמָּנוֹס הוּא הַתְּשׁוּבָה, וְהוּא עוֹמֵד בְּמִרְדּוֹ וְהִנּוֹ בְּרָעָתוֹ, וּבְיָדוֹ לָצֵאת מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה, וְלֹא יָגוּר מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה, עַל כֵּן רָעָתוֹ רַבָּה.
וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל הָעִנְיָן הַזֶּה (קהלת רבה ז, לב) מָשָׁל לְכַת שֶׁל לִסְטִים שֶׁחֲבָשָׁם הַמֶּלֶךְ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וְחָתְרוּ מַחְתֶּרֶת, פָּרְצוּ וַיַּעֲבֹרוּ וְנִשְׁאַר אֶחָד מֵהֶם. בָּא שַׂר בֵּית הַסֹּהַר וְרָאָה מַחְתֶּרֶת חֲתוּרָה וְהָאִישׁ הַהוּא עוֹדֶנּוּ עָצוּר, וַיַּךְ אוֹתוֹ בְּמַטֵּהוּ. אָמַר לוֹ: קְשֵׁה יוֹם! הֲלֹא הַמַּחְתֶּרֶת חֲתוּרָה לְפָנֶיךָ וְאֵיךְ לֹא מִהַרְתָּ הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ?
(א) ואבדל אתכם מן העמים להיות לי.
...רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר מִנַּיִן שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם נַפְשִׁי קָצָה בִּבְשַׂר חֲזִיר, אִי אֶפְשִׁי לִלְבֹּשׁ כִּלְאַיִם, אֲבָל יֹאמַר אֶפְשִׁי וּמָה אֶעֱשֶׂה וְאָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם גָּזַר עָלַי? תַּ"ל וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי, שֶׁתְּהֵא הַבְדָּלַתְכֶם מֵהֶם לִשְׁמִי — פּוֹרֵשׁ מִן הָעֲבֵרָה וּמְקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמָיִם (ספרא):
מִכׇּל־אֹ֣רַח רָ֭ע כָּלִ֣אתִי רַגְלָ֑י, לְ֝מַ֗עַן אֶשְׁמֹ֥ר דְּבָרֶֽךָ׃
מִמִּשְׁפָּטֶ֥יךָ לֹא־סָ֑רְתִּי, כִּי־אַ֝תָּ֗ה הוֹרֵתָֽנִי׃
ואפשר שאמר בטל רצונך וכו' כענין אל תאמר אי אפשי לאכול חזיר אלא אפשי ואבי שבשמים גזר עלי וזהו "מפני רצונו...'"
ועל דרך זה אמר דוד המלך ע"ה: "מִכׇּל־אֹ֣רַח רָ֭ע כָּלִ֣אתִי רַגְלָ֑י לְ֝מַ֗עַן אֶשְׁמֹ֥ר דְּבָרֶֽךָ"
אמר: בין חלק הסור מרע ובין חלק העשה טוב, אין אני מקיים אותם לפי שהוא טוב בעיני ב"א לקיימם אלא לקיים מאמריך לבד, וכענין שאמרו חז"ל אל יאמר אדם א"א בבשר חזיר אלא יאמר אפשי ואפשי וכו'
וז"ש מכל אורח רע כלאתי רגלי כגון שלא להרוג או שלא לגנוב שהוא אורח רע בעיני כל העולם ואף בעיני האומות שלא זרח עליהם אור התורה, ואני מונע עצמי מהם לא מפני שהוא אורח רע אלא לשמור דבריך, הרי חלק הסור מרע.
וכנגד חלק העשה טוב אמר ממשפטיך לא סרתי וכענין הצדקה שהיא טובה אפי' בעיני האומות וזה מפני כי אתה הוריתני לא זולת:
(א) פרק שישי - בהפרש אשר בין החסיד המעולה ובין הכובש את יצרו והמושל בנפשו אמרו הפילוסופים: שהמושל בנפשו - אע"פ שעושה המעשים הטובים והחשובים - הוא עושה אותם והוא מתאוה אל הפעולות הרעות ונכסף אליהן ויכבוש את יצרו; ויחלוק עליו בפעולותיו, על מה שיעירוהו אליו כוחותיו ותאותו ותכונת נפשו ויעשה הטובות - והוא מצטער בעשיתם וניזוק. אבל החסיד - הוא שנמשך בפעולתו אחר מה שתעירהו תאותו ותכונתו; ויעשה הטובות - והוא מתאוה ונכסף אליהן.
ובהסכמה מן הפילוסופים: שהחסיד יותר חשוב ויותר שלם מן המושל בנפשו. אבל אמרו: שהמושל בנפשו כחסיד בענינים רבים; ומעלתו למטה ממנו בהכרח, להיותו מתאוה לפועל הרע - אע"פ שאינו עושה אותו - מפני שתשוקתו לרע היא תכונה רעה בנפש.
(ב) וכבר אמר שלמה המלך, ע"ה, כיוצא בזה: "נפש רשע אותה רע" (משלי כא, י). ואמר בשמחת החסיד במעשה הטוב, והצטער מי שאינו צדיק בעשיתה, זה המאמר: "שמחה לצדיק עשות משפט ומחיתה לפועלי און" (משלי כא, טו).
זהו הנראה מדברי הנביאית נאות למה שזכרוהו הפילוסופים. וכאשר חקרנו דברי חכמים בזה הענין נמצא להם: שהמתאוה לעברות ונכסף אליהן - הוא יותר חשוב ויותר שלם, מאשר לא יתאוה אליהן ולא יצטער בהנחתן; עד שאמרו: שכל אשר יהיה האדם יותר חשוב ויותר שלם - תהיה תשוקתו לעברות והצטערו בהנחתן יותר גדול. והביאו בזה הדברים ואמרו: "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" (סוכה נב, א). ולא דים זה, עד שאמרו: ששכר המושל בנפשו גדול לפי רוב צערו במשלו בנפשו, ואמרו: "לפום צערא אגרא" (אבות ה, כג).
ויותר מזה - שהם צוו להיות האדם מתאוה לעברות, והזהירו מלומר: שאני בטבעי לא אתאוה לזאת העברה, ואע"פ שלא אסרה התורה. והוא אמרם: "רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא יואמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב; אי אפשי ללבוש שעטנז; אי אפשי לבוא על הערוה, אלא: אפשי, ומה אעשה אבי בשמיים גזר עלי".
ג) ולפי המובן מפשוטי שני המאמרים בתחילת המחשבה הם סותרים זה את זה - ואין הענין כן; אבל שניהם אמת ואין מחלוקת ביניהם כלל. והוא: שהרעות אשר הן אצל הפילוסופים רעות, אשר אמרו: שמי שלא יתאוה אליהן יותר חשוב מן המתאוה אליהן ויכבוש את יצרו מהן - הם הענינים המפורסמים אצל כל בני האדם שהם "רעות": כשפיכות דמים, וגנבה, וגזלה, ואונאה, ולהזיק למי שלא הרע לו, ולגמול רע למיטיב לו, ולבזות אב ואם וכיוצא באלו. והן המצוות שאמרו עליהן החכמים, ז"ל: 'שאילו לא נכתבו ראויות הן לכתב' (יומא סז, ב). ויקראו אותן קצת מחכמינו האחרונים אשר חלו חולי המדברים: "מצוות שכליות", ואין ספק שהנפש אשר תכסוף לדבר מהם ותשתוקק אליו - שהיא חסרה; ושהנפש החשובה לא תתאוה לאחד מאללו הרעות כלל, ולא תצטער בהמנעה מהם.
אבל הדברים שאמרו עליהם החכמים, שהכובש את יצרו מהם הוא יותר חשוב וגמולו יותר גדול - הם: "התורות השמעיות", וזה אמת: שאלמלא התורה לא היו רעות כלל. ומפני זה אמרו: שצריך האדם שיניח נפשו אוהבת אותן ולא יהיה לו מונע מהן רק התורה. ובחן חכמתם, ע"ה, ובמה שהמשילו. שהם לא אמרו: "אל יואמר אדם: אי אפשי להרוג הנפש; אי אפשי לגנוב; אי אפשי לכזב, אלא: אפשי, ומה אעשה אבי שבשמים גזר עלי"' אבל הביאו דברים "שמעיים" כולם: בשר בחלב, ולבישת שעטנז, ועריות. ואלו המצוות וכיוצא בהן, הן אשר קראן השם יתברך: "חוקות". ואמרו רבותינו, ז"ל: "חוקים שחקקתי לך - אין לך רשות להרהר בהם; ועובדי כוכבים משיבים עליהם, והשטן מקטרג בהם, כגון: פרה אדומה ושעיר המשתלח" וכו'. ואשר קראו אותן האחרונים: שכליות, יקראו: מצוות, כפי מה שבארו החכמים.
הנה התבאר לך מכל מה שאמרנו איזו מן העברות יהיה מי שלא ישתוקק אליהן יותר חשוב מן המשתוקק אליהן וכובש יצרו מהן, ואיזו מהן יהיה הענין בהפך. וזה חידוש נפלא בהעמיד שני המאמרים; ולשונם מורה על אמיתת מה שבארנו. וכבר נשלמה כונת זה הפרק....
CONCERNING THE DIFFERENCE BETWEEN THE SAINTLY [OR HIGHLY ETHICAL] MAN AND HIM WHO [SUBDUES HIS PASSIONS AND] HAS SELF-RESTRAINT
Philosophers maintain that though the man of self-restraint performs moral and praiseworthy deeds, yet he does them desiring and craving all the while for immoral deeds, but, subduing his passions and actively fighting against a longing to do those things to which his faculties, his desires, and his psychic disposition excite him, succeeds, though with constant vexation and irritation, in acting morally. The saintly man, however, is guided in his actions by that to which his inclination and disposition prompt him, in consequence of which he acts morally from innate longing and desire. Philosophers unanimously agree that the latter is superior to, and more perfect than, the one who has to curb his passions, although they add that it is possible for such a one to equal the saintly man in many regards. In general, however, he must necessarily be ranked lower in the scale of virtue, because there lurks within him the desire to do evil, and, though he does not do it, yet because his inclinations are all in that direction, it denotes the presence of an immoral psychic disposition. Solomon, also, entertained the same idea when he said, "The soul of the wicked desireth evil", and, in regard to the saintly man's rejoicing in doing good, and the discontent experienced by him, who is not innately righteous, when required to act justly, he says, “It is bliss to the righteous to do justice, but torment to the evil-doer”. This is manifestly an agreement between Scripture and philosophy. When, however, we consult the Rabbis on this subject, it would seem that they consider him who desires iniquity, and craves for it (but does not do it), more praiseworthy and perfect than the one who feels no torment at refraining from evil; and they even go so far as to maintain that the more praiseworthy and perfect a man is, the greater is his desire to commit iniquity, and the more irritation does he feel at having to desist from it. This they express by saying, “Whosoever is greater than his neighbor has likewise greater evil inclinations”. Again, as if this were not sufficient, they even go so far as to say that the reward of him who overcomes his evil inclination is commensurate with the torture occasioned by his resistance, which thought they express by the words, “According to the labor is the reward”. Furthermore, they command that man should conquer his desires, but they forbid one to say, “I, by my nature, do not desire to commit such and such a transgression, even though the Law does not forbid it”. Rabbi Simeon ben Gamaliel summed up this thought in the words, “Man should not say, ‘I do not want to eat meat together with milk; I do not want to wear clothes made of a mixture of wool and linen; I do not want to enter into an incestuous marriage’, but he should say, ‘I do indeed want to, yet I must not, for my father in Heaven has forbidden it’”. At first blush, by a superficial comparison of the sayings of the philosophers and the Rabbis, one might be inclined to say that they contradict one another. Such, however, is not the case. Both are correct and, moreover, are not in disagreement in the least, as the evils which the philosophers term such—and of which they say that he who has no longing for them is more to be praised than he who desires them but conquers his passion—are things which all people commonly agree are evils, such as the shedding of blood, theft, robbery, fraud, injury to one who has done no harm, ingratitude, contempt for parents, and the like. The prescriptions against these are called commandments (מצות), about which the Rabbis said, “If they had not already been written in the Law, it would be proper to add them”. Some of our later sages, who were infected with the unsound principles of the Mutakallimun, called these rational laws. There is no doubt that a soul which has the desire for, and lusts after, the above-mentioned misdeeds, is imperfect, that a noble soul has absolutely no desire for any such crimes, and experiences no struggle in refraining from them. When, however, the Rabbis maintain that he who overcomes his desire has more merit and a greater reward (than he who has no temptation), they say so only in reference to laws that are ceremonial prohibitions. This is quite true, since, were it not for the Law, they would not at all be considered transgressions. Therefore, the Rabbis say that man should permit his soul to entertain the natural inclination for these things, but that the Law alone should restrain him from them. Ponder over the wisdom of these men of blessed memory manifest in the examples they adduce. They do not declare, “Man should not say, ‘I have no desire to kill, to steal and to lie, but I have a desire for these things, yet what can I do, since my Father in heaven forbids it!’” The instances they cite are all from the ceremonial law, such as partaking of meat and milk together, wearing clothes made of wool and linen, and entering into consanguinuous marriages. These, and similar enactments are what God called “my statutes” (חקותי), which, as the Rabbis say are “statutes which I (God) have enacted for thee, which thou hast no right to subject to criticism, which the nations of the world attack and which Satan denounces, as for instance, the statutes concerning the red heifer, the scapegoat, and so forth”. Those transgressions, however, which the later sages called rational laws are termed commandments (מצות), as the Rabbis explained.
It is now evident from all that we have said, what the transgressions are for which, if a man have no desire at all, he is on a higher plane than he who has a longing, but controls his passion for them; and it is also evident what the transgressions are of which the opposite is true. It is an astonishing fact that these two classes of expressions should be shown to be compatible with one another, but their content points to the truth of our explanation. This ends the discussion of the subject-matter of this chapter.
(יא) כָּל הַמְקַבֵּל שֶׁבַע מִצְוֹת וְנִזְהָר לַעֲשׂוֹתָן הֲרֵי זֶה מֵחֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם. וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְהוּא שֶׁיְּקַבֵּל אוֹתָן וְיַעֲשֶׂה אוֹתָן מִפְּנֵי שֶׁצִּוָּה בָּהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּתּוֹרָה וְהוֹדִיעָנוּ עַל יְדֵי משֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁבְּנֵי נֹחַ מִקֹּדֶם נִצְטַוּוּ בָּהֶן. אֲבָל אִם עֲשָׂאָן מִפְּנֵי הֶכְרֵעַ הַדַּעַת אֵין זֶה גֵּר תּוֹשָׁב וְאֵינוֹ מֵחֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְלֹא מֵחַכְמֵיהֶם:
(11) Anyone who accepts upon himself the fulfillment of these seven mitzvot and is precise in their observance is considered one of 'the pious among the gentiles' and will merit a share in the world to come.
This applies only when he accepts them and fulfills them because the Holy One, blessed be He, commanded them in the Torah and informed us through Moses, our teacher, that Noah's descendants had been commanded to fulfill them previously.
However, if he fulfills them out of intellectual conviction, he is not a resident alien, nor of 'the pious among the gentiles,' nor of their wise men.
ב. קיום המצוות מתוך ציות מוחלט
אחד מן המתנגדים לטעמי המצוות הוא ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, בעל ה"קדושת לוי":
"זאת חוקת התורה אשר צוה ה׳ לאמר" (במדבר י"ט, ב). הכלל, כי טעמי התורה והמצות הם נעלמים מכל האדם, רק האדם צריך לעשות ולקיים כל התורה מחמת ציווי ה׳ עליו לעשותם ולקיימם. וזהו הרמז "זאת חוקת התורה" - כל התורה והמצות הם חוקים אצלינו, כי אין נגלה לנו שום טעם מהמצות; רק עיקר קיום התורה והמצות יהיה מחמת "צוה ה׳ לאמר" - מחמת צווי ה׳ עלינו לעשות, אנו מחויבים לעשותם ולקיימם.
("קדושת לוי", במדבר, פרשת חוקת).
ר' לוי יצחק מתנגד לדרישת טעמי המצוות, כיוון שלדעתו יש לקיים את המצוות מכוח צו ה׳, ולא מתוך הבנה והזדהות. הוא מניח שהחיפוש אחר טעם המצווה יפגע במימד הציות וקבלת המרות, שהוא עיקר עניינה של המצווה. כנראה שלדעת ר' לוי יצחק כוונת האמרה "רחמנא ליבא בעי" היא קיום המצווה מתוך רצון פנימי לציית לצו ה׳, בלא הבנת טעם המצווה.
ג. הטעמים הנסתרים של המצוות
גם ר' קלונימוס קלמן מקרקא, בעל ה"מאור ושמש", התנגד לדרישת טעמי מצוות:
...כי ענין פרה אדומה היא חוקה בלי טעם, שמטהרת את הטמאים ומטמאת טהורים, כמאמר חז"ל בגמרא ובמדרשים, ואין באפשרי לחקור סוד טעמה כלל, והיא חוקה יותר מכל המצות שבתורה. אמנם, באמת הנה שנינו בי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן (תורת כהנים, ברייתא דרבי ישמעאל[1]), שכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד - לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. לזאת הנה גם כן מצות פרה אדומה יצא מהכלל שאר מצות ללמד שהוא חקה בלי טעם, ולא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, שגם כל המצות המה חוקים בלי טעם. אף על פי שאפשר לומר בהם טעם, אף על פי כן אי אפשר להבין פלאי סודותיה וטעמיה. וכמו שייסד הפייטן בפיוט פרשת פרה: "אֵין לַחְקֹר סוֹד חִידוֹתֶיךָ, הַמְּפֹרָשׁוֹת סְתוּמוֹת, וְהַגְּלוּיוֹת עֲלוּמוֹת, הַמְּבֹאָרוֹת חֲתוּמוֹת" ("יוצר" לפרשת פרה) וכו'.
("מאור ושמש", במדבר, פרשת חוקת).
ה"מאור ושמש" סבור שמצוות פרה אדומה מלמדת על שאר המצוות - כשם שפרה אדומה היא חוקה ולא נתן לעמוד על סודה, כך גם שאר המצוות, אפילו אלו שטעמן גלוי לכאורה, הן בגדר חוקה שלא ניתן לעמוד על עומק טעמן. בניגוד לר' לוי יצחק, "המאור ושמש" אינו מתנגד לעצם דרישת טעמי המצווה, אלא להנחה שניתן למצות אותם. ה"מאור ושמש" מביא בהמשך דבריו ראיה לעמדתו משלמה המלך:
ומצאנו מופת חותך על זה, שלמה המלך ע"ה שאמר (משלי ל', א) "אִיתִי אֵל וְאֻכָל", לפי שנתפרשה טעמי המצות של המלך (דברים י"ז, טז) שלא ירבה לו סוסים שלא ישיב העם מצרימה, ולא ירבה לו נשים פן יסורו את לבבו. והנה שלמה המלך ע"ה בודאי שמר לנפשו מאד בהרבות לו סוס שלא ישיב את העם מצרימה, וכן בהרבות לו נשים שלא יסורו לבבו, אף על פי כן נכשל, מפני שאין להבין פלאי טעמי המצות הגם כי נראים גלוים. וזהו ביאור הכתוב: "זאת חוקת התורה" (במדבר י"ט, ב) וגו', פירוש, שידוע דתיבת "זאת" הוא מורה על דבר הנגלה ונראה, שמורה עליו באצבע לומר "זאת הוא" כנ"ל. ובאת רוח הקודש לומר, שהגם כי דברים נגלים המה, אף על פי כן המה צפונים ונקראו "חוקה" כבלי טעם. וזהו "אשר צוה ה׳ לאמר" (שם) וגו' פירוש, כי כן צוה ה׳ לאמר לישראל על כל המצות - אף גם על הגלוים, ידעו עם בני ישראל שהמה גזירות וחוקות בלי טעם וחקר כלל וכלל.
(שם).
שלמה המלך שגה, לדעת ר' קלונימוס, ביחסו לטעמי המצוות. מאחר והוא הבין את הטעמים הגלויים של איסורי המלך, הוא הרשה לעצמו לעבור עליהם מתוך מחשבה שהוא יוכל לשמור את עצמו מנפילה. הסוף העצוב ידוע - גם שלמה, החכם מכל אדם, נכשל וסר לבבו כשלא שמר את מצוות המלך. מכאן מביא ה"מאור ושמש" ראיה לכך שטעם המצווה הגלוי לא משקף את מהות המצווה, ויש לזכור שיש טעמים נסתרים לכל מצווה ומצווה. בהתאם לכך, ר' קלונימוס מפרש את לשון הפסוק "זאת חוקת התורה" כך: גם ה"זאת", דהיינו המצוות שטעמן גלוי לכאורה, הן "חוקה", דהיינו לא ניתן לעמוד על טעמן.
רצון המתנגדים לך והרוצים להריע לך, יבטל למען הטיבך ולהצליחך. ואפי' רצון עצמו כ"י [היינו סידור הטבע הפשוטי] יבטל למען טובתך [כמ"ק דט"ז ב]:
ספר קול רם
