הִלֵּל אוֹמֵר, אַל תִּפְרֹשׁ מִן הַצִּבּוּר, וְאַל תַּאֲמִין בְּעַצְמְךָ עַד יוֹם מוֹתְךָ, וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ
אל תפרוש מן הצבור. אלא השתתף עמהם בצרתם כדי שתשמח עמהם, כמ״ש הפסוק "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה" - מי שאינו משתתף עם הצבור אינו רואה בנחמת צבור, ואינו רואה סימן ברכה לעולם
וְקָשֶׁה, דְּאִם כֵּן יוּכַל לוֹמַר "לֹא מִדֻּבְשֵׁךְ וְלֹא מֵעֻקְצֵךְ". וְרַשִׁ"י מְסַיֵּם, וְאֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם. וְעוֹד יֵשׁ לוֹמַר, שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה וְיָמוּת בְּלֹא עִתּוֹ אוֹ יִגְלֶה מִמְּקוֹמוֹ:
וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם. מַהוּ וַיַּרְא, שֶׁהָיָה רוֹאֶה בְּסִבְלוֹתָם וּבוֹכֶה וְאוֹמֵר, חֲבָל לִי עֲלֵיכֶם מִי יִתֵּן מוֹתִי עֲלֵיכֶם, שֶׁאֵין לְךָ מְלָאכָה קָשָׁה מִמְּלֶאכֶת הַטִּיט, וְהָיָה נוֹתֵן כְּתֵפָיו וּמְסַיֵּעַ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן.
רַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר רָאָה מַשֹּׂוֹי גָדוֹל עַל קָטָן וּמַשֹּׂוֹי קָטָן עַל גָּדוֹל, וּמַשֹּׂוֹי אִישׁ עַל אִשָּׁה וּמַשֹּׂוֹי אִשָּׁה עַל אִישׁ, וּמַשֹּׂוֹי זָקֵן עַל בָּחוּר וּמַשֹּׂוֹי בָּחוּר עַל זָקֵן. וְהָיָה מַנִּיחַ דְּרָגוֹן שֶׁלּוֹ וְהוֹלֵךְ וּמְיַשֵּׁב לָהֶם סִבְלוֹתֵיהֶם, וְעוֹשֶׂה כְּאִלּוּ מְסַיֵּעַ לְפַרְעֹה.
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה הִנַּחְתָּ עֲסָקֶיךָ וְהָלַכְתָּ לִרְאוֹת בְּצַעֲרָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְנָהַגְתָּ בָּהֶן מִנְהַג אַחִים, אֲנִי מַנִּיחַ אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְאֶת הַתַּחְתּוֹנִים, וַאֲדַבֵּר עִמְּךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ג, ד): וַיַּרְא ה׳ כִּי סָר לִרְאוֹת, רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמשֶׁה שֶׁסָּר מֵעֲסָקָיו לִרְאוֹת בְּסִבְלוֹתָם, לְפִיכָךְ (שמות ג, ד): וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹקִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה.
(27) “It was in those days, Moses grew and went out to his brethren, and he saw their burdens; he saw an Egyptian man beating a Hebrew man of his brethren” (Exodus 2:11).
“It was in those days, Moses grew,” – Moses was twenty years old at that time, and some say forty years old. “Moses grew.” Doesn’t everyone grow? Rather, it is telling you that he grew in an atypical manner. “And went out to his brethren,” this righteous one went out twice61Moses left the palace twice to check on his brethren. and the Holy One blessed be He wrote them one after another; “he went out on the second day” (Exodus 2:13), these are two.
“He saw their burdens.” What is “he saw”? He would see their burdens and cry and say: ‘Woe is me over you; would that I could die for you. There is no labor more arduous than labor with mortar.’ He would shoulder [the burdens] and help each and every one of them. Rabbi Elazar son of Rabbi Yosei HaGelili says: He saw a large burden on a small man and a small burden on a large man; the burden of a man on a woman and the burden of a woman on a man; the burden of an elderly man on a lad and the burden of a lad on an elderly man. He would leave his royal guard and would arrange their burdens, feigning as though he was helping Pharaoh. The Holy One blessed be He said: ‘You left your affairs and went to observe the Israelite’s suffering, and you treated them in a brotherly manner; I will leave the upper and lower worlds to speak with you.’ That is what is written: “The Lord saw that he had turned to see” (Exodus 3:4); the Holy One blessed be He saw that he turned from his affairs to see their burdens; therefore, “God called to him from the midst of the bush” (ibid.).
אלה ראשי בית אבותם בני ראובן וגו' ובני שמעון וגו' ואלה שמות בני לוי (שם טז). קשה למה אמר תיבת שמות אצל לוי יותר ממה שאמר בראובן ושמעון:
הענין הוא כי שבט לוי לא היו בגלות, ולוי ידע דבר זה ורצה להשתתף בצרת הצבור, מה עשה, קרא שמות לבניו על שם הגלות. דהיינו, שם גרשון על שם (עי' שמות כב, כ) כי גרים הם בארץ לא להם. ושם קהת, על שם שיניהם קהות. ושם מררי, על שם (שם א, יד) וימררו את חייהם, זהו שאמר ואלה שמות בני לוי:
ומכאן ילמוד האדם להשתתף בצער הציבור אע"פ שאין הצרה מגעת לו, וכן הודיע הש"י למשה רבינו ע"ה (שמות ג, יד) אהיה אשר אהיה, אהיה עמהם בגלות זו, אהיה עמהם בגלות אחרת. ואח"כ צוה לומר לישראל אהיה פעם אחת שלא לצערם להודיעם שהיה עוד גלות:
אל תפרוש מן הצבור.
...וכן אמר בעל ספר הכוזר ז"ל כי התפלה בצבור יותר משובחת משיתפלל אדם ביחיד...כי בהקבץ עמים יחדו לעבוד עבודת הבורא ברוך הוא מתעלה שמו ומתקדש, וכן הוא אומר "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל",
והתפלה היא יותר נשמעת עם הצבור לא ביחיד שנאמר "בעת רצון עניתיך"
...אימתי עת רצון? בעת שהצבור מתפללין. ואף מי שאינו יכול ללכת לבית הכנסת יתפלל ביחיד בשעה שהצבור מתפללין שנאמר "ואני תפלתי לך ה׳ עת רצון" ואין הקב"ה מואס בתפלת של רבים שנאמר "הן אל, כביר לא ימאס"...
הלל אומר אל תפרוש מן הצבור.
בשעה שהצבור עוסקין בתורה ובמצות הוא כתר כל עולמים וכבוד כל ממשלתו. כי ברוב עם נאספים לקיים מצותו, - הדרת מלך הוא, ואין ראוי לפרוש מהם שנא' (דברים ל"ג ה') ויהי בישרון מלך בהתאסף.
וזהו בצבור ההולך בדרך טובה ויתקבצו לעשות מצוה. אך צבור הנוטה לדרך רעה ומעשיהם מקולקלין אין ראוי להתחבר עמהם והפורש מהם הרי זה משובח...
לְעוֹלָם אַל יְשַׁנֶּה אָדָם מִן הַמִּנְהָג, שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה עָלָה לַמָּרוֹם וְלֹא אָכַל לֶחֶם, מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת יָרְדוּ לְמַטָּה וְאָכְלוּ לֶחֶם. וְאָכְלוּ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא: נִרְאוּ כְּמִי שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ.
שלשה דברים נתן משה נפשו עליהן ונקראו על שמו.
נתן נפשו על התורה ונקראת על שמו שנאמר "זכרו תורת משה עבדי" והלא תורת אלקים היא! דכתיב "תורת ה׳ תמימה" אלא לפי שנתן נפשו עליה שנאמר "ויהי שם עם ה׳ ארבעים יום וארבעים לילה" ואומר "ואשב בהר ארבעים יום" הא לפי שנתן נפשו על התורה נקראת על שמו.
דרך-ארץ קדמה לתורה
כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ס) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר
(ו) וְאֵלּוּ הֵן שֶׁאֵין לָהֶן חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא אֶלָּא נִכְרָתִים וְאוֹבְדִין וְנִדּוֹנִין עַל גֹּדֶל רִשְׁעָם וְחַטָּאתָם לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. הַמִּינִים. וְהָאֶפִּיקוֹרוֹסִין. וְהַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה. וְהַכּוֹפְרִים בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים וּבְבִיאַת הַגּוֹאֵל. הַמּוֹרְדִים. וּמַחֲטִיאֵי הָרַבִּים. וְהַפּוֹרְשִׁין מִדַּרְכֵי צִבּוּר.
(יא) הַפּוֹרֵשׁ מִדַּרְכֵי צִבּוּר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָבַר עֲבֵרוֹת אֶלָּא נִבְדָּל מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה מִצְוֹת בִּכְלָלָן וְלֹא נִכְנָס בְּצָרָתָן וְלֹא מִתְעַנֶּה בְּתַעֲנִיתָן אֶלָּא הוֹלֵךְ בְּדַרְכּוֹ כְּאֶחָד מִגּוֹיֵי הָאָרֶץ וּכְאִלּוּ אֵינוֹ מֵהֶן אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא.
the Minim,
the Epicursim,
those who deny the Torah,
those who deny the resurrection of the dead and the coming of the [Messianic] redeemer,
those who rebel [against God],
those who cause the many to sin,
those who separate themselves from the community,
those who proudly commit sins in public as Jehoyakim did,
those who betray Jews to gentile authorities,
those who cast fear upon the people for reasons other than the service of God,
murderers,
slanderers,
one who extends his foreskin [so as not to appear circumcised]. Five individuals are described as Minim:
a) one who says there is no God nor ruler of the world;
b) one who accepts the concept of a ruler, but maintains that there are two or more;
c) one who accepts that there is one Master [of the world], but maintains that He has a body or form;
d) one who maintains that He was not the sole First Being and Creator of all existence;
e) one who serves a star, constellation, or other entity so that it will serve as an intermediary between him and the eternal Lord.
Each of these five individuals is a Min. Three individuals are described as Epicursim:
a) one who denies the existence of prophecy and maintains that there is no knowledge communicated from God to the hearts of men;
b) one who disputes the prophecy of Moses, our teacher;'
c) one who maintains that the Creator is not aware of the deeds of men.
Each of these three individuals is an Epicurus.
There are three individuals who are considered as one "who denies the Torah":
a) one who says Torah, even one verse or one word, is not from God. If he says: "Moses made these statements independently," he is denying the Torah.
b) one who denies the Torah's interpretation, the oral law, or disputes [the authority of] its spokesmen as did Tzadok and Beitus.
c) one who says that though the Torah came from God, the Creator has replaced one mitzvah with another one and nullified the original Torah, like the Arabs [and the Christians].
Each of these three individuals is considered as one who denies the Torah. Among Israel, there are two categories of apostates: an apostate in regard to a single mitzvah and an apostate in regard to the entire Torah.
An apostate in regard to a single mitzvah is someone who has made a practice of willfully committing a particular sin [to the point where] he is accustomed to committing it and his deeds are public knowledge. [This applies] even though [the sin] is one of the minor ones. For example, someone who has made a practice of constantly wearing sha'atnez or cutting off his sideburns so that it appears that, in regard to him, it is as if this mitzvah has been nullified entirely. Such a person is considered an apostate in regard to that matter. This applies [only] if he [commits the sin] with the intent of angering God.
An example of an apostate in regard to the entire Torah is one who turn to the faith of the gentiles when they enact [harsh] decrees [against the Jews] and clings to them, saying: "What value do I have in clinging to Israel while they are debased and pursued. It's better to cling to those who have the upper hand." Such an individual is an apostate in regard to the entire Torah. [The category of] "those who cause the many to sin" includes those who cause them to commit a severe sin like Jeroboam, Tzadok, or Beitus; and also, those who cause them to commit a slight sin, even the nullification of a positive command.
It includes [both] those who force others to sin like Menasheh who would kill the Jews if they did not worship idols and those who entice others and lead them astray. A person who separates himself from the community [may be placed in this category] even though he has not transgressed any sins. A person who separates himself from the congregation of Israel and does not fulfill mitzvot together with them, does not take part in their hardships, or join in their [communal] fasts, but rather goes on his own individual path as if he is from another nation and not [Israel], does not have a portion in the world to come.
"Those who proudly commit sins in public as Jehoyakim did," whether they commit slight sins or severe ones, have no portion in the world to come. Such behavior is referred to as "acting brazen-facedly against the Torah," for he acted insolently, in open [defiance], without feeling any shame despite the Torah's words.
וְעַתָּה נְפָרֵשׁ עִנְיַן עֹנֶשׁ הַפּוֹרְשִׁים מִדַּרְכֵי צִבּוּר. וְכִי הוּא נִכְלָל בְּעָנְשֵׁי הַכִּתּוֹת שֶׁהִקְדַּמְנוּ. בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עַם וּקְהִלּוֹת הַקֹּדֶשׁ לַעֲבֹד אֶת השי"ת. וּמַסְכִּימִים הַסְכָּמוֹת לְהַעֲמִיד לָהֶם מִצְוָה. הִנֵּה הֵם מַקְדִּישִׁים אֶת הַשֵּׁם יִתְגַּדֵּל וְיִתְקַדֵּשׁ. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל"ג:ה') וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל...
שהקב"ה מִתְעַלֶּה וּמִתְהַלֵּל בְּעוֹלָמוֹ בַּאֲסִיפָתָם וַעֲבוֹדָתָם. וְהָאִישׁ הַפּוֹרֵשׁ מִדַּרְכֵי הַצִּבּוּר הִנֵּה הוּא כִּמְקַטְרֵג עַל הַסְכָּמַת עֲבוֹדַת ה׳. וּכְיוֹצֵא מִכְּלַל הַמְקַדְּשִׁים אֶת הַשֵּׁם. וּמַרְאֶה עַצְמוֹ כִּי לֹא יַחְפֹּץ לִהְיוֹת בְּסוֹדָם וּלְהִכָּתֵב בִּכְתָבָם. הִנֵּה הוּא מְחַלֵּל אֶת הָעֲבוֹדָה וְהוּא בִּכְלַל הַכִּתּוֹת שֶׁזָּכַרְנוּ שֶׁהֵם בּוֹזִים דְּבַר הַשֵּׁם וְאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא.
וְהַשֵּׁנִית כִּי הֵם מְנִיאִים לֵב חֲלוּשֵׁי הַדֵּעוֹת בִּפְרִישָׁתָם מִדַּרְכֵי הַצִּבּוּר וְהִנָּם מִן הַמַּחֲטִיאִים אֶת הָרַבִּים.
וה"ר שם טוב ן' שם טוב ז"ל פירש, כי לכאורה נראה, כי מי שיושב לבדו ולא ישתתף עם ב"א, הוא בן אלקים, והוא חי חיים אלקיים, שמי שהוא פרוש מהם לא יחטא ולא יעשה שום רע, ואם יתפרד מהם יוכל לעיין כל ימיו ויהיה עובד ה׳, ולכן יחשבו רבים כי הפרישות הוא דבר קדוש, וכל הרעות שיבואו לאדם לא יבואו כי אם מצד השיתוף, ומשעה שנבראת האשה נברא השטן, והנה כאשר נולדו קין והבל נולדה הקנאה והרג זה את זה עם היותם שנים בעולם, ויהי כאשר החל האדם לרוב על פני האדמה ויתערבו אלו עם אלו נולדו התאוה והקנאה והכבוד, ולכן יראה לרבים כי הפרישות הוא דבר חשוב וטוב והגון.
ואמר שהדבר אינו כן, כי הפרישות וההתבודדות מבני אדם אי אפשר, כי האדם מדיניי בטבע כמו שאמר לא טוב היות האדם לבדו, וזה מבואר כי צרכיו מרובים ואין בו כח למלאות צרכיו אם לא יהיה במדינה, וגם לשלמות אחר יחוייב שיתחבר האדם, כי עיר פרא אדם יולד, וצריך שילמד מֵעדת אנשים, כי זהו החכם הלומד מכל אדם, ולכן החכמה מחייבת השיתוף בעבור שלמות הגוף והנפש, ומי שהוא פרוש אף שאינו עושה עבירה אינו עושה מצוה כלל, והאיש הבלתי מדיני לא יתואר לא בצדיק ולא ברשע אבל הוא מתואר יותר בבהמה מהיות אדם, והוא איש פרא בשדה כבהמות יער, וימשך ג"כ מהיותו נפרש ונבדל שתתרבה עליו השחורה וידמה צורת מפסידות כמו שיקרה לחלושי הדעת היושבים לבדם. ולכן הזהיר זה השלם כי אין ראוי לפרוש ולהפרד מן הצבור.
וזה כשדורכים דרכי ה׳ אמנם אם הם רעים וחטאים כבר אמר דוד שנאתי קהל מרעים, וירמיה ע"ה אמר מי יתנני במדבר וגו'.
והנה החבור עם הצבור הוא מחוייב אם לתפלה כי לא בזה את תפלתם והן אל כביר לא ימאס, ולתת צדקות אלו יעירו לאלו כמ"ש הכתוב נדיבי עמים נאספו לא כן אם יתפרדו. והזהיר גם בזה שישא עול המסים וארנוניות עם הצבור ויצר בצרתם ק"ו מהשם ית' דכתיב עמו אנכי בצרה אנכי ארד עמך מצרימה ובעבור כל אלו הדברים אמר אל תפרוש מן הצבור:
(טו) ואל תאמין בעצמך וכו' פירש הוא ז"ל אל תפרוש מן הצבור בעבור שאתה חושב בעצמך שאין אתה צריך לאדם אחר דע לך כי מלאכי אלקים עולים ויורדים ויקרה לעשירים שיפלו במחשכים ויצטרכו לבני אדם ולכן אל תפרוש מהם:
...אל תפרוש מן הצבור שכשיתפלל האדם את תפלתו לא יסדר אותה בלשון יחיד על עצמו לבד, רק בלשון רבים כאלו הוא מתפלל בעדו ובעד כל הקהל, ובזה תקובל תפלתו כי המתפלל על חבירו הוא נענה תחלה כמאמרם ז"ל
וכן שמעתי בפי' פסוק וצומו עלי וגו' גם אני ונערותי אצום כן...
...אל תפרוש מן הצבור שצריך לאדם להיות לו אמונה אומן שכל בית ישראל הם נפש אחת, על דרך כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה, וטעמא דמלתא לפי שאב אחד לכולנו, אל אחד בראנו, וכל בית ישראל נפשם חצובות ממחצב אחד מתחת כסא הכבוד, והם חלק אלוק ממעל אשר הוא ית' אחדות פשוטה ולכן כל נפשות בית ישראל יקראו נפש אחת. וקרוב לזה כתב רש"י ז"ל בפרשת ויגש וז"ל "מצאתי בויקרא רבה עשו שש נפשות היו לו והכתוב קורא אותם נפשות ביתו לשון רבים, לפי שהיו עובדים לאלוהות הרבה. יעקב שבעים נפש היו לו והכתוב קורא אותם נפש לפי שהיו עובדים לאל אחד עכ"ל.
ונראה לי שעם זה יובן מה שארז"ל בהגדה רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם לכם ולא לו ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר כי ראוי לדקדק, וכי לפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר?? והרי אפשר שאפי' שהוציא את עצמו מעבודת קרבן פסח אפשר שהוא מאמין בעיקר אלהותו והוא מומר לדבר אחד מן התורה. אמנם עם מה שאמרנו יובן, שבאומרו לכם - לכם ולא לו, ופירש עצמו מן הצבור, והוציא עצמו מן הכלל, מפני זה כפר בעיקר, לפי שאחדות כל בית ישראל - הוא לפי שעובדים לאל אחד, וכל נפשם הם נפש אחת, וכל מי שמוציא את עצמו מכלל בני ישראל, נחשב כמי שהתנכר מאמונתם.
ועם זה אפשר שיובן משה"כ ויהי בישורון מלך בהתאסף וגו' ר"ל תדע אימתי הקב"ה הוא מלך על ישראל (שהם ישורון) ומלכותו מלכות שלם? זה הוא בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל והם באחדות אחת.
ועם זה יובן מ"ש ז"ל ומנו הפורש מהצבור עם אותם שאין להם חלק לעוה"ב ולכאורה גדול עונשו מעונו, ועם מ"ש שכפר בעיקר הלא עונו גדול מנשוא
ולזה הוצרך התנא להזהיר לאדם שאף אם נראה בעיניך שאינו עון כלל ובנקל תכשל בו אל תפרוש מן הצבור כלומר שאינך פרוש מן הצבור רק אגוד וקשור עמהם בקשר של קיימא ונפשך קשורה בנפשם.
ואמר מוסר אחד מתייחס אל הקודם והוא אל תאמין בעצמך עד יום מותך שאם נתגדלת בכבוד וגדולה בהשקט ובשלוה בעושר ובבנים אל תאמין שאותה גדולה יתמיד לך עד יום מותך ולא תפסק ואפי' שתהיה צדיק גמור ולא תחטא כל ימיך, לפי שכיון שאין אתה פרוש מהצבור, רק כולכם אחדות אחד, אפשר שאיש אחד מבני ישראל יחטא ויגרום לך רעה, וכמו שאמר הכתוב וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, לפי שהחוטא הוא חלק ממך, ולכך אף אם כל אחד ואחד דנין אותו בראש השנה עם כל זה דנין את כל ישראל ביחד אם רובן זכאים או רובן חייבים והעולם נדון אחר רובו, וכיון שהדבר כן ראוי הוא לך שאל תאמין בעצמך וכבודך ועושרך שיתמיד עד יום מותך, כי אלו היית אתה לבדך מופרש מן הצבור ונדון בפני עצמך היית יכול להאמין בכל העושר והטוב שיש לך שלא תאבד ממך כי תהיה צדיק ואל תהיה רשע כי הבחירה נתונה בידך.
ואל המוסר הזה שאל יפרוש מן הצבור כוון דוד המלך ע"ה כמו שאמר הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד בהיות עיקר גדול בישראל האחדות אמר הנה מה טוב בעוה"ז ומה נעים לעוה"ב שבת אחים שהם ישראל הנקראים אחים כענין אחי ורעי:
אי נמי אל תאמין בעצמך ובבריאות גופך עד יום מותך כי אף קודם יום מותך צריך להיות לך לב להבין אולי תמות למחר כי לא תדע מה ילד יום ושוב אל ה׳ כענין "ושוב יום אחד לפני מיתתך"...מפני כי כל ימינו עלי ארץ כצל עוף פורח כי אפשר שהאדם היום בכאן והיום בקבר חס ושלום ולכן ישוב עתה בתשובה:
כי אפשר לאדם שיפריש עצמו מן הצבור לאחת מארבעה סבות:
אחד אפשר שאדם יפרוש עצמו מן הצבור בחשבו כי כביר מצאה ידו וכי קדוש הוא לאלקיו עד כי אין צריך אליו זכותא דרבים כי זכותו כדאי להגן בעדו על זה אמר ואל תאמין בעצמך עד יום מותך כי אפשר שתטה מן הדרך הישרה ולכן זכותא דרבים עדיף לך כי לעולם הצדיק צריך שיהא ירא שמא יגרום החטא שכן נאמר באיוב ככה יעשה איוב כל הימים והכוונה לפי שהיה קשה למה לא היה ג"כ מעלה עולה בעדו כי אין צדיק בארץ וגו' ותירץ הכתוב ככה יעשה איוב בשביל עצמו עולה בכל יום ויום אמנם לבניו הלואי היה יכול להזמינם פעם אחת בשבוע.
ב' אפשר שיפרוש האדם מן הצבור על כי ראה יחיד או מרובים מן הצבור שבאה עבירה לידם ועברו עליה ואומר בלבו למה לי להתחבר עם הצבור בהיות ביניהם הרשעים הללו טוב לי להיות רחוק מהם הרי שתי סבות או בצדקתו או ברשעות האחרים לכן אמר אל תפרוש מן הצבור לא בצדקתך כדאמרן בפירוש ואל תאמין בעצמך וכו' ולא ברשעת האחרים וע"כ אמר ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו כי אפשר שאם אתה היית מגיע למקום ההוא והיתה באה עבירה לידך כאשר באה לידם היית עובר כמותם.
ג' אפשר שהוא פורש מן הצבור על כי הוא רוצה שיהיו דבריו נשמעים אליהם ושיקבלו דעתם ועצתו הטובה היא אם רעה ואם הם לא ירצו לקבלה על כי עצתו נבערה יתרחק מהם ועל זה הזהיר ואמר ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע כלומר אל תאמר על דבר שאי אפשר לשומעה ואין ראוי להיות נשמעת ומקובלת על רוע תכונתה אל תאמר עליה שסופו להשמע כלומר שעל כרחם ישמעו ויקבלו אותה להיותה עצתך, כי אין ראוי לך להכריחם שיקבלו דעתך באמרך שאם לא יקבלו תפרוש עצמך מהם.
ד' אפשר שיפרוש מן הצבור על כי כשהוא עמהם וטורח עסקי צבור עליו ואינו יכול לעסוק בתורה כי הוא מתבטל מלמודו בצרכי הצבור ולכן אומר אתרחק מן הצבור ואפרוש מהם כדי שאהיה פנוי ואעסוק בתורה יומם ולילה ועל זאת אמר ואל תאמר לכשאפנה אשנה כלומר אם אהיה פנוי מצרכי צבור אשנה ואעסוק בלמודי שאם אני טרוד בעסקי הצבור לא אוכל לשנות אל תאמר כן שמא לא תפנה ויהיו לך עסקים אחרים שיטרידוך ויבטלו אותך מלימודך ואותם עסקים יהיו מדברי הרשות שאינם עבודת שמים ולכן טוב לך להיות עסוק וטרוד בצרכי צבור שהיא עבודת שמים אף אם תתבטל מלמודך מעט.
...מה שארז"ל בהגדה רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם לכם ולא לו ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר כי ראוי לדקדק, וכי לפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר?? והרי אפשר שאפי' שהוציא את עצמו מעבודת קרבן פסח אפשר שהוא מאמין בעיקר אלהותו והוא מומר לדבר אחד מן התורה...
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אָסוּר לְאָדָם לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב״. תָּנָא: חֲסוּכֵי בָּנִים מְשַׁמְּשִׁין מִטּוֹתֵיהֶן בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן.
תָּנוּ רַבָּנַן: בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר וּפֵירַשׁ אֶחָד מֵהֶן, בָּאִין שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁמְּלַוִּין לוֹ לָאָדָם, וּמַנִּיחִין לוֹ יְדֵיהֶן עַל רֹאשׁוֹ, וְאוֹמְרִים: פְּלוֹנִי זֶה שֶׁפֵּירַשׁ מִן הַצִּבּוּר אַל יִרְאֶה בְּנֶחָמַת צִבּוּר.
תַּנְיָא אִידַּךְ: בִּזְמַן שֶׁהַצִּבּוּר שָׁרוּי בְּצַעַר, אַל יֹאמַר אָדָם: אֵלֵךְ לְבֵיתִי, וְאוֹכַל וְאֶשְׁתֶּה, וְשָׁלוֹם עָלַיִךְ נַפְשִׁי. וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן — עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת״, מָה כְּתִיב בָּתְרֵיהּ — ״וְנִגְלָה בְאׇזְנָי ה׳ צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן״.
והנה ששון ושמחה. לא דאגו ולא פחדו לדברי האל אלא לעגו ושמחו, ואמרו הואיל וסופנו למות מעתה נעשה ששון ושמחה ונהרג בקר ונשחוט צאן ונאכל בשר ונשתה יין כי מחר נמות ונשמח בעודנו בחיים וכל זה ללעג ולשחוק לדברי האל וזהו חלול ה׳:
אֲבָל מִי שֶׁיֵּשׁ חִילּוּל הַשֵּׁם בְּיָדוֹ — אֵין לוֹ כֹּחַ בִּתְשׁוּבָה לִתְלוֹת וְלֹא בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים לְכַפֵּר וְלֹא בְּיִסּוּרִין לְמָרֵק, אֶלָּא כּוּלָּן תּוֹלִין, וּמִיתָה מְמָרֶקֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִגְלָה בְאׇזְנָי ה׳ צְבָאוֹת אִם יְכוּפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמוּתוּן״.
אוֹתָן שֶׁל דּוֹר הַמַּבּוּל לֹא נִשְׁתַּיְּרָה מֵהֶן פְּלֵיטָה, וְאֵלּוּ שֶׁל דּוֹר הַפְלָגָה נִשְׁתַּיְירָה מֵהֶם פְּלֵטָה, אֶלָּא דּוֹר הַמַּבּוּל עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ שְׁטוּפִים בְּגָזֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כד, ב): גְּבֻלוֹת יַשִּׂיגוּ עֵדֶר גָּזְלוּ וַיִּרְעוּ, לְפִיכָךְ לֹא נִשְׁתַּיֵּיר מֵהֶן פְּלֵיטָה, אֲבָל אֵלּוּ עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת, לְפִיכָךְ נִשְׁתַּיְּרָה מֵהֶן פְּלֵיטָה. רַבִּי אוֹמֵר גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם שֶׁאֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל עוֹבְדִים עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְשָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, אָמַר הַמָּקוֹם כִּבְיָכוֹל אֵינִי יָכוֹל לִשְׁלֹט בָּהֶם, כֵּיוָן שֶׁשָּׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ד, יז): חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ, אֲבָל מִשֶּׁנֶּחְלְקוּ מַה הוּא אוֹמֵר (הושע י, ב): חָלַק לִבָּם עַתָּה יֶאְשָׁמוּ. הָא לָמַדְתָּ גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם וּשְׂנוּאָה הַמַּחְלֹקֶת.
(6) Rabbi Elazar and Rabbi Yoḥanan, Rabbi Elazar says: “And common speech [udvarim aḥadim]” – obscured speech [diburim aḥudim].7Aḥudim means obscured in Aramaic. The [sinful] acts of the generation of the Flood are stated explicitly, while the [sinful] acts of the generation of the Dispersion are not stated explicitly. Udvarim aḥadim – they said harsh words regarding “the Lord is our God, the Lord is one [eḥad]” (Deuteronomy 6:4), and regarding “Abraham was one [eḥad]” (Ezekiel 33:24) – in the land. They said: ‘This Abraham is a barren mule, he does not beget children.’ Regarding the Lord our God, they said: ‘How arrogant of Him to select the upper reaches for Himself and to give us the lower reaches. Instead, let us come and make a tower and craft an idol at its top, place a sword in its hand, and it will appear as though it is waging war against Him.’ Another interpretation,8In some Midrash texts it says here: Rabbi Yoḥanan said. udvarim aḥadim, all their items were united [aḥudim] among them – what was in the possession of this one, was in the possession of that one, and what was in the possession of that one, was in the possession of this one.9They shared all their possessions as common property.
The Rabbis say: “One language” – this is analogous to one who had a wine cellar. He opened one barrel and found it to be vinegar;10The wine had spoiled. a second, and found it to be vinegar; a third, and found it to be vinegar; [he said:] it is obvious that all of it has gone bad.11The generation was the third wicked generation after the generations of Enosh and of the Flood. The Holy One blessed be He saw this as proof that all future generations would also be wicked.
Rabbi Eliezer said: Which is worse [for a king], the one who says to the king: ‘It is either me or you in the palace,’ or the one who says: ‘I am in the palace and you are not?’ Certainly, it is worse when one says to the king: ‘I am in the palace and you are not.’ So, the generation of the Flood said: “What is the Almighty that we should serve Him? What good will it do if we encounter Him?” (Job 21:15). The generation of the Dispersion said: ‘How arrogant of Him to select the upper reaches for Himself and to give us the lower reaches. Instead, let us come and make a tower and craft an idol at its top, place a sword in its hand, and it will appear as though it is waging war against Him.’12They are thus analogous to the one who said: “I am in the palace and you are not.” Yet those of the generation of the Flood, no remnant of them remained, while those of the generation of the Dispersion, a remnant of them remained.13The punishment of the generation of the Flood was worse than that of the generation of the Dispersion, although it seems that the sin of the generation of the Dispersion was more egregious. The explanation is that the generation of the Flood, because they were steeped in robbery, as it is stated: “They move boundaries; they rob a flock and herd it” (Job 24:2), that is why no remnant of them remained. But these, [the generation of the Dispersion], they loved each other, as it is stated: “The entire earth was of one language,” that is why a remnant of them remained.
Rabbi says: Great is peace, as even if Israel engages in idol worship, but there is peace among them, the Omnipresent says: ‘It is, as it were, that I have no power over them, since there is peace among them,’ as it is stated: “Ephraim is attached to idols, leave him” (Hosea 4:17). But once there was divisiveness between them, what does it say? “Their heart has separated; now they will be punished” (Hosea 10:2). You thus learn: Peace is great, and dispute is despised. “Udvarim aḥadim” – the act of the generation of the Flood was stated explicitly; the act of the generation of the Dispersion was not stated explicitly. Another matter, “udvarim aḥadim” – they said sharp [ḥadim] words, saying: ‘Once every one thousand six hundred and fifty-six years, the firmament collapses. Come and let us prepare supports; one to the north, one to the south, one to the west, and the one here will support it to the east.’ That is what is written: “The entire earth was of one language and of common speech.”
(א) ויקבע וכו' - והנה עצם הלמוד אף שכשהוא לומד ביחידי הוא ג"כ מקיים מ"ע של ת"ת מ"מ לכתחלה מצוה להדר כל מה שיכול ללמוד בחבורה שעי"ז יש כבוד שמים יותר וכן אמרו חז"ל בכמה מקומות ברב עם הדרת מלך
וכבר אמרו חז"ל (ברכות ו, א) שיש נפקא מינה בין מי שלומד ביחידי דאף שהקב"ה קובע לו שכר על זה מ"מ לא מכתבן מליה בספר הזכרונות משא"כ כשלומד שלא ביחידי נאמר עליהם בכתוב אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו וגו' ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה׳ ולחושבי שמו
וכש"כ כשלומדים בעשרה יחד דאז קדמה שכינה ואתיא כדכתיב אלקים נצב בעדת אל וגם אמרו חז"ל אין התורה נקנית אלא בחבורה עוד אמרו חז"ל (ברכות סג, א) על הפסוק הסכת ושמע ישראל וגו' עשו כתות כתות ועסקו בתורה
גם עי"ז נושא הקב"ה פנים לישראל כדאיתא בתנד"א פ' כ"ג תשובת הקב"ה למדת הדין ששואלת לפניו למה הוא נושא פנים לישראל והלא כתיב האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים והשיב הקב"ה איך לא אשא פניו לישראל וכו' ולא עוד אלא שהן מלמדים את התורה ויושבים אגודות אגודות ועוסקים בתורה עי"ש.
וכן המנהג כהיום בכל קהלות ישראל שקובעים ללמוד בחבורה אחר התפלה בביהכ"נ ואומרים קדיש דרבנן. ואין אומרים קדיש דרבנן אלא על תורה שבע"פ ולא על פסוקים וכן על דברי אגדה אומרים קדיש דרבנן [אחרונים]. עוד כתבו דלענין אמירת הקדיש אין מעכב שילמדו דוקא בעשרה דאפילו אחד או שנים שלמדו יוכלו לומר קדיש רק שיהיו עשרה בביהכ"נ. וגם דאפילו איש אחר שלא למד יוכל לומר הקדיש: