תורת הבטחון
ויש להתבונן, מה מיוחד בנס פורים שבעקבותיו כלל ישראל קבלו את התורה מאהבת הנס", הרי ראו כמה וכמה ניסים גם קודם לכן, יציאת מצרים, קריעת ים סוף, ירידת המן כו', ומדוע אז לא קיבלו את התורה מאהבת הניסים ההם?
ויש ליישב ע"פ דברי הגר"א. דאיתא בגמ' (חולין קלט, ב): "אסתר מן התורה מנין? ואנכי הסתר אסתיר פני", ע"כ. והק' הגר"א (מגילת אסתר א, ב) מדוע שאלה הגמ' דווקא על אסתר, יותר משאר צדיקים שנעשה נס על ידיהם?
(636) כן כתב הגר"א [למעלה א, ב], ומפאת חביבות דבריו נביאם בארוכה, וז"ל:
"והענין כמו שאמרו חז"ל [חולין קלט:] אסתר מן התורה מנין, דכתיב [דברים לא, יח] 'ואנכי הסתר אסתיר פני מהם ביום ההוא'. דלכאורה המאמר הזה אין להבין, דמאי קשה להו על אסתר מנין היא מן התורה יותר משאר צדיקים שנעשה נס על ידיהם.
והיינו דנס שבארץ ישראל אין כל כך חידוש. ולכך חנוכה אינו נס כמו פורים, אף שהיה נס גדול מאוד, לפי שהיה בזמן המקדש. ומה שאמרו 'אסתר מן התורה מנין', פירושו היכן מרומז שאפילו בהסתר פנים, דהיינו בגלות, עושה לנו נס גדול כזה. ואמרו דכתיב 'ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא', פירוש אפילו בשעת הסתר פנים אשלח את אסתר [הובא למעלה בהקדמה הערה 613]...
משל למלך שהיה לו בן יחיד, והיו השרים מתקנאים בו מחמת שראו גודל אהבת המלך עליו. לימים חטא הבן לאביו, וגירש אותו ליער, וסבר הבן שאביו עזב אותו ושכח אותו. אבל אביו ברחמיו על בנו היה מתירא שמא יפגעו בו חיות רעות שביער, או שריו השונאים אותו, מה עשה, שלח את עבדיו המשרתים אותו לתוך היער, אך אמר להם שאל ידע בנו מזה, כדי שיחזור מחטאיו אשר עשה.
לימים בא עליו דוב, ובא אחד מעבדי אביו והצילו, וסבר הבן שהוא מקרה. אחר כך בא שר אחד משונאיו, ועמד אחד מעבדי אביו והצילו מידיו. והבין הבן כי איך אפשר שיהיה מקרה כל כך תכיפה תמיד, והבין שזאת עשה אביו, ונתקעה אהבת אביו בלבו, וחזר בתשובה שלימה.
כך הקב"ה שלח אותנו בגלות והיה מתירא שמא יפגעו בנו הדובים הקשים, שלח איתנו עבדיו המשרתים, ועושה לנו נסים על ידיהם אך הוא בהסתר פנים, אך שמרדכי ואסתר ודורו ראו והבינו שזאת הוא מן השמים, וקבלו עליהם את התורה באהבה רבה [שבת פח.].
ובספר יערות דבש חלק א דרוש יז [עמוד קיד, ובנדפס מחדש עמוד תמז] כתב שזה הטעם שנקראת המגילה על שם אסתר 'מגילת אסתר', ולא נקראת על שם הדסה 'מגילת הדסה', אף דעיקר שמה היה הדסה, ואסתר היה רק שם תואר, כמבואר בגמרא [מגילה יג.].
אלא לפי שזה הנס הוא מפלאי פלאות, כי עם היות שהיו ישראל בגלות בהסתר פנים, הטה חסדו עמנו להצילנו ולהרוג השונאים, והוא דבר פלא. ולכך נקראת 'מגלת אסתר', כי שם זה מורה על תוקף הנס, שהיה בהסתרת פנים. ונס כזה לא היה מיום בריאת העולם, כי נס של קריעת ים סוף ושאר ניסים מפורסמים, היו בזמן שה׳ שוכן בקרבנו לעין כל, ומשדד מערכות שמים וארץ, ואין מעצור בידו מלהושיע. וכן חנוכה היה בזמן שבית המקדש בנוי, וישראלים וכהני ה׳ שוכנים בקרבם. אבל נס אסתר היה כשהיו ישראל בגולה, והיו בהסתר פנים. כי נס כזה שהיה בהסתר פנים לא היה כמוהו מעולם, עד כאן תוכן דבריו [הובא למעלה בהקדמה הערה 613].
תורת הבטחון
מבואר שהטעם שכלל ישראל קבלו את התורה מאהבה דוקא לאחר נס פורים, היינו משום דכיון שהנס היה מ תוך הסתר, כלל ישראל ראו שהקב"ה תמיד דואג להם – אפילו בזמני ההסתרה, והכירו והבינו שהוא ית' מנהיג כל הטבע. הנהגת הטבע, אינו חו"ש מקרה בעלמא, אלא הכל בהנהגתו יתברך, והוא ית' תמיד דואג בעבורנו. כשראו את זה, התעוררו לקבל את התורה מאהבה.
תורת הבטחון
ונראה להוסיף עוד עומק. במהלך הישועה שזכו כלל ישראל בפורים בדרך הטבע, היה להם גילוי נפלא שהקב"ה מנהיג כל הטבע. מי שבאמת מכיר שכל הנהגת הטבע הי א הנהגת השי"ת, יקבע בנפשו אהבת השי"ת באופן נפלא. דאמרו חז"ל )בראשית רבה יד(: "רבי לוי בשם רבי חנינא אמר, על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבורא, מה טעם (תהלים קנ, ו) : כל הנשמה תהלל י-ה, כל הנשימה תהלל י-ה", ע"כ. המכיר שהקב"ה מנהיג את הטבע, יודה להשי"ת על כל
פרט ופרט בחייו, ויכיר גודל ה השגחה ה פרטית שהקב"ה משגיח עליו.
מי שרוצה להכיר טובה להשי"ת על כל הטובות שמשפיע עליו, כתב החובות הלבבות (שער עבודת אלקים) שיקבל על עצמו "עול מלכות שמים", והיינו לקבל על עצמו לעשות רצונו של השי"ת. לפי זה מובן היטב מדוע דוקא אחר הישועה של פורים כלל ישראל קבל על עצמו התורה – מאהבת הנס. משום שנס זה היה בדרך הטבע, ומכח ישועה זו הבינו שכל הנהגת הטבע הי א הנהגת השי"ת – וצריך להודות לו על כל הטובות עד אין סוף!
הגר"מ שטרנבוך שליט"א פרשת כי תשא - פורים תשפ"ה
הנהגת בני הישיבות בפורים
נאמר לפני בני הישיבות הק' בשנים שעברו
יש לעורר את בני הישיבות הק' לנהוג כ"בני תורה" גם בתקופה זו של ימי הפורים, ולא לפרוק עול ח"ו אפילו לא לרגע אחד, ועל דרך מה שאמרו חז"ל (ברכות פ"ב, ה) "איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים אפילו שעה אחת", ויש ליזהר מאוד מחילול ה׳.
ולדאבוננו פשט נוהג רע בכמה מקומות משולי המחנה, שמתלבשים ביום הפורים במלבוש של אנשי הרחוב עד שנראים כאילו הם חופשיים מהרחוב ח"ו, וזהו מוקצה מחמת מיאוס עד שאי אפשר כלל להסתכל עליהם, שאין מכירים עליהם שהוא בחורי ישיבה כלל רק נראים אנשי הרחוב במהותם, וזהו צרה גדולה.
ושמעתי בשם הרה"ק מהר"א מבעלזא זי"ע שפירש מה שכתב רש"י (במדבר כא, ב) שעמלק פחדו מהתפילות של עם ישראל, ולכן שינו את לשונם לדבר בלשון כנען ומאידך במלבושם השאירו את לבוש העמלקי, כדי שבני ישראל לא ידעו על מי להתפלל ולא יוכלו להתפלל שינצחום במלחמה.
ולכאורה קשה מדוע לא החליפו גם את לבושם, והשיב הרה"ק מבעלזא לפי שאם היו מחליפים שמם ובגדיהם לבגדי כנענים, אז היו נעשים באמת לכנענים ואז היתה התפילה מתקבלת, כי הלבוש משפיע על נפש האדם וקובעת את מהותו, שלפי מה שאדם מתלבש כן הוא באמת. ומכאן לימוד לדידן כמה יש להיזהר בימי הפורים לא להתלבש ח"ו ב"בגדי הרחוב", שזהו ממש מוקצה מחמת מיאוס.
וצריך לראות שכל בחור שהולך בפורים, יעורר "קידוש השם" כשכולם יראו איך נראה בחור בן תורה, וזהו קידוש השם אמיתי וכמו שאמרו חז"ל (יומא פ"ו ע"א) "ואהבת את ה׳ אלוקיך שיהא שם שמים מתאהב על ידך, מה הבריות אומרות עליו אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה וכו' ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו". והשכר על קידוש השם הוא ללא שיעור וגבול, וכמו שנאמר )משלי ח, כא( "להנחיל לאוהבי יש".
הגר"מ שטרנבוך שליט"א פרשת כי תשא - פורים תשפ"ה
כל המועדים בטלים חוץ מימי הפורים אמרו חז"ל (מדרש משלי פרשה ט') "כל המועדים עתידים להיות בטלים, וימי הפורים אינם בטלים לעולם, שנאמר (אסתר ט' כ"ח) "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם".
וראוי להבין מה נשתנה פורים מכל המועדים, והיאך יתכן שפורים שיסודו מדברי קבלה, יהא לו תוקף יותר מכל המועדים שחיובם מדאורייתא.
יום הפורים נתקן להורות על השגחת ה׳ על כל מקרה גם בזמן הסתר פנים
ונראה בביאור הדבר, על פי מה שיסדו רבותינו ז"ל שיום הפורים שונה במהותו משאר המועדים, ששאר המועדים נקבעו זכר לניסים הגלויים שנעשו ביציאת מצרים למעלה מדרך הטבע, אבל בפורים לא נעשה הנס למעלה מדרך הטבע,
אלא כל מעשה המגילה היא סיפור דברים שאירעו כמנהגו של עולם במשך
תשע שנים, ולא היה ניכר בהם מעיקרא (בכל מקרה ומקרה בפני עצמו) יד ה'
וגדולתו, שהלא המלך אחשוורוש עשה משתה גדול לכל שריו ועבדיו, וצוה על אשתו המלכה לבוא לפניו, והיא לא שמעה לדברי המלך, וכעס עליה המלך וציווה להרגה, וכל זה נראה מנהגו של עולם ממש. וכן כל המעשה של בגתן ותרש וגילויו על ידי מרדכי ונדידת שנת המלך, נראה עניין טבעי בעלמא, גם מה שגידל המלך אחשורוש את המן, ומרדכי מכעיסו שאינו כורע ומשתחווה לו עד שנתמלא המן חימה ורצה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים וכו', אין זה נראה יותר ממקרה טבעי בעלמא.
אמנם אח"כ הוברר שכל השתלשלות סיפור המגילה ו'רצף המקרים' שהיו נראים מעיקרא כטבע ומקרה בלא שום סדר וסיבה מיוחדת, היו כולם שלוחי הבורא יתברך, ואין כאן טבע ומקרה אלא רק הנהגת הבורא יתברך שבטובו וחסדו שומר על עמו ישראל בעינא פקיחא ומסבב כל הסיבות וכל ענייני העולם ומקריו להצלתם בתוך דרכי הטבע גם בתקופת הגלות ובהסתר פנים, ולזה גופא קבעו מרדכי ואסתר את ימי הפורים לדורות, כדי להכיר לדורות בהשגחת ה׳ על ישראל להצילם גם בזמן הסתר פנים, ולהודיע כי אין טבע בעולם אלא הכל מגזירת עליון בהשגחה פרטית.
וזהו עניין השמחה המיוחדת בפורים, על מה שהוברר לנו שהקב"ה לא עזב אותנו, ואהבתו אלינו תקועה בכל מצב, וגם בשעה שאינו נוהג בגילוי שכינה ובניסים גלויים, הוא עדיין משגיח עלינו בדרך הסתר לסובב הכל לטובתינו.
שני הנהגות ה׳, פעמים משגיח מן החלונות ופעמים מציץ מן החרכים
והמפרשים רמזו (עי' ספר הליקוטים לרמ"ד וואלי עמ' רצ"ט) יסוד זה בפסוק בשיר השירים (ב, ט) "משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים", דהנה יסוד החילוק בין המסתכל מהחלון למסתכל מחרך, שהמסתכל מהחלון הרי הוא "רואה ונראה", אבל המסתכל מן החרך הרי הוא "רואה ואינו נראה", ושני עניינים אלו נאמרו כנגד שני הנהגות הקב"ה בעולמו, שיש תקופות של גילוי כבוד ה׳ בעולמו, בהם הקב"ה משגיח עלינו 'מן החלונות', והיינו שלא רק משגיח עלינו אלא גם אנחנו יכולים לראות בחוש את השגחתו יתברך, אבל יש תקופות של הסתר פנים, בהם הקב"ה "מציץ מן החרכים", שאין זוכים לראות את השגחת השי"ת, ונראה ח"ו כאילו הפקיר אותנו הקב"ה, אבל האמת היא שגם בתקופה זו עדיין הוא מציץ עלינו מן החרכים להשגיח עלינו, אלא שהוא בבחינת "רואה ואינו נראה" ואין אנו רואים בחוש את השגחתו מחמת דקות החרכים. ועניין זה כאמור נתגלה בנס פורים שגם בזמן הגלות, הקב"ה מציץ עלינו מן החרכים.
לפי"ז יבואר היטב הטעם שדווקא ימי הפורים אינם בטלים ועפי"ז יש לבאר בפשיטות הטעם דדווקא ימי הפורים אינם בטלים לעולם, כי יסוד הטעם ששאר המועדים יתבטלו לעתיד לבוא, הוא משום שכל המועדים יסודם הוא "זכר ליציאת מצרים", ולעתיד לבוא נזכה להנהגה ניסית למעלה מדרך הטבע, עד שלא יהיה שום חשיבות וחידוש בניסים של יציאת מצרים, וכמו שנאמר בירמיהו (ט"ז, יד-טו) "לכן הנה ימים באים נאם ה׳, ולא יאמר עוד חי ה׳ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה׳ אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדיחם שמה", ואמרו חז"ל (ברכות י"ב ע"ב) "שתהא שעבוד מלכויות עיקר ויציאת מצרים טפל לו".
אמנם בפורים שהניסים לא נעשו למעלה מדרך הטבע אלא אדרבה הולבשו בתוך הטבע, אין שום טעם שיתבטלו לעתיד לבוא, כי גם בימות המשיח לאחר שיתרבו הניסים למעלה מדרך הטבע, עדיין יהא צורך לחוג את חג הפורים להורות שאין טבע בעולם. ואדרבה, דווקא בימים ההם בהתגלות כבוד ה׳ בגאולה השלימה, יגדל ביתר שאת שמחת הפורים, שאז נזכה להבין למפרע איך גם הצרות שעברו ישראל בהסתר פנים במשך שנות הגלות, היו הכל מיד ה׳ לטובה, ואין טבע בעולם אלא הכל מידו ית"ש כדי להגיע לתכלית לגילוי כבוד מלכותו יתב'.
והרדב"ז (ח"ב סי' תתכ"ח) כתב ליישב בזה דאין כוונת חז"ל שהמועדים עצמם יהיו בטלים, אלא כוונתם ש'חשיבות' המועדים תתבטל לעתיד לבוא כיון שלא יהיה להם שום חשיבות ביחס לשאר הניסים שיעשה עמנו הקב"ה בבא הגאולה השלמה, והלשון "יתבטלו" הוא כמו הלשון "ביטול בשישים" שאין הכוונה שהדבר אינו קיים רק שחשיבותו בטלה. [ועל דרך מה שאמרו בברכות (י"ב ע"ב) על הפסוק "ולא יאמרו עוד חי ה׳ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה׳ אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה", דאין הכוונה שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא "שתהא שעבוד מלכויות עיקר ויציאת מצרים טפל לו", והכ"נ כוונת חז"ל שכל המועדים יהיו טפלים לעתיד לבוא]. ועיי"ש מה שביאר על פי דרכו שמרוב שמחה ותענוג ומנוחה שיהא לעתיד לבוא בימות המשיח, יהיו ימות החול כמו מועדים עד שיתבטל חשיבות המועדים, אבל ימי הפורים לא יתבטלו "כי יהיו ישראלזוכרים הצער אשר הגיע אליהם בזמן הזה".
אמנם לדרכינו יש לבאר בפשיטות טעם הדבר שחשיבות ימי הפורים לא יתבטלו, שכיון שכל עניין ימי הפורים הוא להראות שכל הטבע הוא נס, א"כ אדרבה דווקא לעתיד לבוא בשעת ריבוי הניסים, יהא חשיבות גדולה לימי הפורים להראות ולהוכיח כי גם הטבע הוא נס וכמו שנתבאר.
שמחת וסגולת ימי הפורים
ועפי"ז יש גם לבאר טעם הדבר ששמחת פורים גדולה משמחת כל המועדות,
וזהו יום "משתה ושמחה", והיינו מפני שבפורים זכינו לראות איך אהבת הקב"ה
תקועה אלינו בכל מצב גם בזמני הסתר פנים, ועל זאת שמחתינו שהקב"ה לא
עזב אותנו בגלות, ואנו תקועים אצלו באהבה גמורה כאהבת אב לבנו, ולכן אנו
גם מאבדים את ה"דעת" מתוך בטחון מוחלט בו ית'.
ועפי"ז יבואר עניין "כל הפושט יד נותנים לו", וביארו בספרים שהתפילות נענות ביותר ביום זה ויש בכוחם לפעול הרבה, כי מאחר שמגיעים להכרה שאין חילוק בין טבע לנס, א"כ גם נס היוצא מן הטבע נכנס לגדר הטבע, ועי"ז זוכים לישועה כי אין חילוק לפניו יתברך בין טבע לנס.