תפארת שמואל פרשת כי תשא
המכניע עצמו לחבירו מתגדל יותר על ידי זה
לא, יג ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתתי תשמרו כי אות הוא ביני וביניכם לדרתיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם.
ואתה דבר אל בני ישראל. ואתה, אף על פי שהפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן, אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה.
אך את שבתותי תשמורו. אף על פי שתהיו רדופין וזריזין בזריזות המלאכה, שבת אל תדחה מפניה. כל אכין ורקין מעוטין, למעט שבת ממלאכת המשכן. רש"י
הקשה הרמב"ן על דברי רש"י, "ולא נתכון אצלי, כי לפי מדרש רבותינו באכין ורקין ימעט בשמירת השבת, כי המיעוטים אצלם בכל מקום ימעטו בדבר המצווה בו, ואם תדרוש המיעוט בענין מלאכת המשכן יהיה מותר לעשותה בשבת.
אבל המיעוט הזה למילה או לפקוח נפש וכיוצא בהן שהן דוחין את השבת. וכך אמרו במסכת יומא ירושלמי פ"ח ה"ה ומנין שספק נפשות דוחה שבת, רבי אבהו אמר רבי יוחנן אך את שבתותי תשמורו, מיעוט. ומלאכת המשכן שאינה דוחה שבת, מפני שהזהיר בה בכאן".
ביאור קושיית הרמב"ן הוא, ד"אך" הוא מיעוט, וכאן משמע שזה ממעט מגדולת קדושת השבת, וא"כ מלשון "אך" היה צריך מלאכת המשכן להיות מותרת בשבת, אם אנו ממעטים מקדושת השבת.
וי"ל לפרש דברי רש"י על פי יסוד גדול. אם אחד אינו מניח לחבירו לעשות איזה דבר, אפילו עם חשבון הגון, אין הוא מתגדל בכך, אלא נעשה קטן יותר במה שמונע האחר מלעשות מה שהוא רוצה לעשות. ואדרבה, אם הוא מניח לחבירו לעשות כפי רצונו ואפילו מניח לו לעבור דרך עליו, זה הוא מתגדל יותר.
וממילא, מאחר שקדושת השבת אינו "מניח" שיבנה המשכן בה, אע"פ שהוא חשבון טוב והגון, בגלל גודל קדושת השבת, אמנם בזה אינו מתגדל, ואדרבה, על זה מתאים "אך", שהוא לשון של מיעוט.
ולפי"ז מיושב גם קושיית הרמב"ן, דבאמת המיעוט של "אך" אינו מיעוט על מלאכת המשכן, אלא הוא מיעוט על השבת, כיון שאיסור מלאכה בשבת גורמת לאיסור בניית המשכן בשבת.
ועיין בדברינו בתחילת פרשת וישלח, דאע"פ שיעקב הכניע עצמו לעשיו, לא רק שלא
נפל כבודו בעיניו, אלא אדרבה נתגדל כבודו בעיניו, עד שרצה להלוך עמו, וגם אחר כך כשלא היה מספיק מקום בארץ כנען לשניהם, שעשיו עזבאת הארץ מפני יעקב אחיו. דמי שמוותר ומכניע עצמו לחבירו, אין זה מקטין עצמו בעיני חבירו, אלא אדרבה חבירו רואה גדלותו ומתגדל כבודו בעיניו.
תפארת שמואל פרשת וישלח
השם "ישראל" מורה על שלימות בין בין אדם למקום ובין בין אדם לחבירו
[לב, כט] ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל.
ועם אנשים. עשו ולבן. רש"י
צ"ע כי תחילה כתוב שיעקב לחם אפילו כנגד המלאך וניצח אותו, "כי שרית עם אלהים", ומלאך הוא דבר רוחני, ונמצא שהיה צריך כחות רוחניים גדולות ללחום נגד המלאך ולהתגבר נגדו, וכמו שמצינו שהמלחמה נמשכה כל הלילה עד עלות השחר. וא"כ מה הרבותא שכתוב אח"כ "ועם אנשים", שהרי האדם כחו פחות הרבה ממלאך, וכיון שכבר כתוב שכוחו גדול ללחום ולנצח נגד המלאך, כ"ש שהיה יכול ללחום ולנצח עם אנשים. ולמה לא כתוב להיפך, תחילה "עם אנשים" ואח"כ "עם אלהים", מהקל אל החמור.
...והנה השם "ישראל" מורה על הגדלות והשלימות של יעקב, שנצח "אלהים [המלאך] ואנשים". ואע"פ שלבן רימהו עשרת מונים [דהיינו מאה פעמים (רש"י לא, ז)], נשאר יעקב בנאמנותו אליו. וכן אע"פ שעשו רצה להורגו, אעפ"כ יעקב היה יכול לעשות שלום אתו. וזהו מה שכתוב בפרשה "ויבוא יעקב שלם עיר שכם", ופירש"י שלם בגופו שלם בממונו ושלם בתורתו. והיינו שהיה איש השלם לגמרי, בבין אדם למקום ובין אדם לחבירו.
תפארת שמואל פרשת כי תשא
כי זה משה "האיש"
לב, א כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו.
צריך עיון, למה כשדאגו שמשה "בושש לרדת", למה אמרו עליו "כי זה משה האיש", ומה נוגע תואר זה של "איש" עכשיו.
ויש לומר, שפחדו שמשה רבינו לא ירד אליהם עוד, והיכן ימצאו מנהיג כמותו עם המדות טובות וה"אנושיות" של משה רבינו. שנשא את כל העם "כאשר ישא אומן את היונק". כי מצד התורה של משה רבינו, שהיה המלמד תורה לכלל ישראל, מזה לא פחדו מי ילמדם עוד התורה, כי יש הבטחה ש"לא תשכח מפי זרעו". אבל אנושיות כמשה, משה "האיש", במדותיו, בעניוות וסבלנות, "העניו מכל אדם", וכמו שאמר משה רבינו על עצמו קרח טז, טו "ולא הרעותי את אחד מהם", לא ימצאו עוד.
ולפיכך נפלו בחטא העגל, שחשבו שהם צריכים כעין כח אלוה למלאות מקומו של משה "האיש", שידעו שלא שייך שימצא בעולם איש כמשה רבינו, להנהיגם.
ועיין בפסחים סח: אי לאו האי יומא [יום של מתן תורה] כמה יוסי איכא בשוקא, ופירש"י "אי לאו האי יומא, שלמדתי תורה ונתרוממתי הרי אנשים הרבה בשוק ששמן יוסף ומה ביני לבינם", דהיינו דכשהאדם מתגדל בחכמת התורה ונכנס בו
דברי אלקים חיים, זה מרומם אותו, עד שנעשה גדול בכל הנהגותיו. שהתורה משפיעה על ה"איש", שמרומם ה"אנושיות" של האדם.
מרן רבי ברוך בער זצ"ל, קודם שייסד ישיבתו בקמניץ, היה הרב בהעיר קרעמניטשוק". ובתקופה ההיא היתה "פוגרום" ר"ל. אח"כ אמר רבי ברוך בער, שעכשיו כשאומר בברכת התורה "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו",
הוא יכוון בה ביותר. דלפני שראה הרשעות של הגוים הללו בפוגרום, היה חושב, דבלי התורה אפשר גם כן להיות "עפעס א מענטש". אבל עכשיו שראה אותם רוצחים בשאט נפש ["קולד בלאד"], הוא רואה שבלי התורה, האדם עלול להיות רוצח כמותם. ורק לימוד התורה מרוממו מהם.
מסופר כאשר רבי משה פיינשטיין זצ"ל שהה בבית החולים, אמרה האחות ]נורס[ לבני המשפחה שראוי שילכו ב'קומה זקופה' על שיש להם אב כזה. ואשה זאת הרי לא ראתה כלל את ה"אגרות משה", וה"דברות משה", והיא רק ראתה את ה"איש" משה, האנושיות של רבי משה.
מרן ראש הישיבה זצ"ל אמר על רבי חיים ויסוקר זצ"ל ראש ישיבת בית התלמוד, שאע"פ שגם באמריקה יש גדולי תורה כמו שראינו באירופה, אמנם המושג של אדם" [המדות והמענטשליכקייט], מדרגה זו של אנושיות שראינו אצל רבי חיים, לא רואים דרגה כזה באמריקה