Avos 2:4 וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ

הִלֵּל אוֹמֵר...וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ

He used to say: do His will as though it were your will, so that He will do your will as though it were His. Set aside your will in the face of His will, so that he may set aside the will of others for the sake of your will. Hillel said: do not separate yourself from the community, Do not trust in yourself until the day of your death, Do not judge your fellow man until you have reached his place. Do not say something that cannot be understood [trusting] that in the end it will be understood. Say not: ‘when I shall have leisure I shall study;’ perhaps you will not have leisure.

רבינו יונה על פרקי אבות ב׳:ד׳:ח׳

ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו. גם זה הוא מן הענין שאין לאדם להאמין בעצמו ולא לסמוך בדעתו יותר מדאי. וכאשר יראה חברו במעלה גדולה ולא יתנהג ביושרו. אל יאמר אם הייתי ממלא מקומו לא הייתי עושה דבר רע מכל אשר הוא עושה לרוע. לפי שאינך יודע וכמוך כמוהו בתואר בני אדם ואולי המעלה ההיא מטה גם אותך. אז כשתגיע למקומו ולמעלתו ותעביר על מדותיך יהיה לך רשות להרהר אחר מדותיו:

Rabbeinu Yonah on Pirkei Avot 2:4:8

Do not judge your fellow until you come to his place: This is also from the topic that a person should not believe in himself and not overly rely on his intellect. And when he sees his fellow in a high position and not act straight, he should not say, "If I would fill his place, I would not do [one] evil thing from all the evil that he is doing." As you don't know [this] and you are no different than he [as far as] being a person - and perhaps the position would sway you as well. [Only] when you reach his place and his position and forego your [weaknesses, then] do you have the right to wonder about his weaknesses.

מדרש שמואל על אבות ב׳:ד׳

ואל תדין את חברך וכו' אם בא איש נכרי גר מארץ אחרת לעירך ומתראה כאיש מסולסל ומהודר ובעל מדות חשובות בענוה ובחסידות לא יהיה מוחזק בעיניך עד שתגיע לארץ מולדתו ותראה היאך הוא מתנהג שם במקומו ואז תחזיק אותו אבל קודם לכן לא כי יש כמה צביעים שמראים טלפים כחזיר

ואל תדין את חבירך ותאמר ודאי הוא נענש בגיהנם כי הרבה תשובה עושה ואולי עשה תשובה. עד שתגיע למקומו כלומר שתמות ותראה אותו, אולי תראנו במחיצת הצדיקים, כענין ההוא דמוכר בשר במקולין שהיה מקומו בג"ע אצל היותר גדול שבדורו, וגם קטן וגדול, שם הוא ניכר מי הוא הגדול ומי הוא הקטן, וגם מ"ש עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה.

Midrash Shmuel on Avot 2:4

...

אֵין לִקְבֹּעַ דַּרְגָּתוֹ שֶׁל אָדָם עַד שֶׁרוֹאִים הֵיאַךְ הוּא מִתְנַהֵג "בִּמְקוֹמוֹ", בְּבֵיתוֹ, בִּסְבִיבָתוֹ הַטִּבְעִית. שָׁם מִתְגַּלֶּה הָאֲנִי הַפְּנִימִי

----------------------------------------------------------------------------------------------------------

מכילתא דרבי ישמעאל, מַסֶּכְתָּא דְכַסְפָּא ג׳:ד׳

"מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק". הֲרֵי זוֹ אַזְהָרָה לַמְּדַבֵּר לָשׁוֹן הָרָע עַל חֲבֵרוֹ.

Mekhilta DeRabbi Yishmael, Tractate Kaspa 3:4

...

במדבר רבה כ״א:ב׳

כְּשֵׁם שֶׁאֵין פַּרְצוּפוֹתֵיהֶן דּוֹמִין זֶה לָזֶה, כָּךְ אֵין דַּעְתָּן שָׁוִין זֶה לָזֶה

Bamidbar Rabbah 21:2

“Moses spoke to the Lord, saying” (Numbers 27:15).
“May the Lord, God of the spirits of all flesh, appoint a man over the congregation” (Numbers 27:16).
“Moses spoke to the Lord.… May the Lord…appoint” – halakha: If one sees numerous multitudes of people, he recites: Blessed are You, Lord our God, Ruler of the universe, who knows all secrets. Just as their faces are not similar to one another, so their dispositions are not identical to one another, but rather, each has a disposition of his own. Likewise, it says: “To set the calibration of the wind [laruaḥ]” (Job 28:25) – of the spirits of each and every person. Know that it is so, as thus Moses requested from the Holy One blessed be He at the time of death; he said before Him: ‘Master of the universe, the dispositions of each and every one are revealed and known before You, and the dispositions of Your children are not similar to one another. When I depart, I implore You, appoint a leader over them who will bear each and every one in accordance with his dispositions,’ as it is stated: “May the Lord, [God of the spirits]…appoint.” It does not say “spirit,” but rather “spirits.”
“Command the children of Israel, and say to them: My offering, My food, for My fires, for a pleasing aroma to Me, you shall take care to present to Me at its appointed time” (Numbers 28:2).
That is what the verse said: “They asked Me about what is coming; will you command Me about My sons and about My handiwork?” (Isaiah 45:11). To what is this matter comparable? It is to a king who married a woman, and he had a groomsman. Any time the king would be angry at his wife, the groomsman would placate him and he would be reconciled with his wife. The groomsman was dying, and he began asking the king: ‘I implore you, please direct your attention to your wife.’ The king said to him: ‘If you are commanding me regarding my wife, command my wife in my regard that she should be careful regarding my honor.’ So, as it were, the Holy One blessed be He said to him: ‘Instead of you commanding Me: “May the Lord…appoint” (Numbers 27:16), command them that they should be diligent regarding My honor.’ What is written: “Command the children of Israel…My offering, My food” – first set for them the order of the offerings.

דברים ל״ג:א׳

וְזֹ֣את הַבְּרָכָ֗ה אֲשֶׁ֨ר בֵּרַ֥ךְ מֹשֶׁ֛ה אִ֥ישׁ הָאֱלֹקִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לִפְנֵ֖י מוֹתֽוֹ׃

Deuteronomy 33:1

This is the blessing with which Moses, God’s agent, bade the Israelites farewell before he died.

אור החיים על שמות י״ח:ז׳

מה מעלה יש בשם זה של "איש" והלא כל אדם יקרא איש ונקבתו אשה, וגם בבהמות מצינו שאמר הכתוב בפרשת נח (בראשית ז') שבעה "איש" ואשתו

אלא שישתנה שם איש כשיהיה במקום זכרון האדם ויוסף לו ליווי קריאת איש זה יגיד שהוא לשון מעלה, לבמקום שיאמר איש בלא זכרון שמו זה ימצא במקום השם ולא יגיד מעלה...מה שאין כן כשיהיה במקום הזכרת שמם כנוי זה אין זו מעלה

Or HaChaim on Exodus 18:7

(1) ויצא משה לקראת חתנו, Moses went out to meet his father-in-law, etc. Seeing that Yitro had pleaded that Moses welcome either his wife or his sons or both, the Torah is at pains to tell us that Moses considered Yitro as deserving to be welcomed by him in his own right, hence the emphasis on לקראת חתנו. Perhaps Moses even went so far as to demonstrate this point by going only to Yitro's tent at this point, ignoring his wife and children till somewhat later. Mechilta makes the additional point that seeing that Moses prostrated himself in front of Yitro this is proof that he went out in order to honour Yitro. Our sages say that Moses honoured Yitro greatly. If the Torah had not stressed that Moses went to meet his father-in-law, how would I have known that he did not go out in order to welcome his wife and sons specifically? (2) וישתחו וישק לו, He prostrated himself and kissed him, etc. Our rabbis in the Mechilta say that it was not clear who prostrated himself before whom and who kissed whom. When the Torah wrote איש in "they asked each other how they were," it became clear that Moses prostrated himself as he qualified for the description איש. The fact that the Torah does not mention that two people prostrated themselves makes it plain that only one of the two prostrated himself before the other. Should you argue that Yitro too has been referred to as איש in Exodus 2,21 where Moses is reported as agreeing to stay with Yitro, there is a subtle difference when Moses is called איש and when Yitro is called איש. Let me first explain the precise nature of the title איש, seeing that every male adult is called איש, if only to distinguish him from his female mate. We even find the term איש applied to animals such as in Genesis 7,2 where the Torah speaks of the pure animals which Noach is to take into the ark with him. The meaning of the word איש undergoes a change when it is used together with the name of the person concerned. In such instances it describes that person as someone of breeding and nobility. We find an example of the word איש or אנשים being used as a complimentary description in Numbers 13,3 where the people whom Moses had selected as spies were described as all being אנשים after we had already been told their names. On the other hand, when the word איש is used in lieu of a name it does not denote exceptional qualities such as Genesis 37,15 the man who found Joseph unable to locate his brothers in Shechem. The same applies in Genesis 24,21 where Eliezer is referred to as האיש. We are told in Bamidbar Rabbah 16, that the use of the word אנשים is complimentary only when the actual names of these people are recorded also. When G'd asked Bileam who the אנשים were who had come to him that night, (Numbers 22,9), clearly no compliment was intended. On the other hand, in Exodus 11,3, when Moses is described as האיש משה גדול מאד the word האיש is clearly highly complimentary. The same is true even of Exodus 32,23 when the mixed multitude refer to the fact that Moses had not returned from the Mountain. These people described Moses as the most perfect human being they had ever encountered. In the case of Yitro we do not find that the word איש is applied to him by the Torah in conjunction with his name, only in lieu of his name. When he is referred to in that context, the word האיש, (i.e. a pronoun) has neither a complimentary nor a derogatary meaning. The word is simply one used to describe a male. (3) In our verse it is a toss-up if the word איש is used in lieu of a pronoun or if it is a compliment for someone previously mentioned by name and therefore complimentary. The word is positioned between Yitro (actually חתנו) and Moses so that it is extremely difficult to know its meaning. If we are to assume that it is used as a pronoun for a male, both Moses and Yitro could be the subject referred to. It cannot refer to both Moses and Yitro seeing the Torah described only one of the two persons as prostrating himself. At the same time the Torah does not aim to confuse us but to inform us. I believe there is no choice but to understand that the subject is Moses, that the Torah wishes to point out that in spite of Moses being such a highly placed person he prostrated himself before his father-in-law to show him respect and honour.

יומא כ״ב ב:י׳-י״א

...שָׁאוּל בְּאַחַת — וְעָלְתָה לוֹ. דָּוִד בִּשְׁתַּיִם — וְלֹא עָלְתָה לוֹ. שָׁאוּל בְּאַחַת מַאי הִיא? מַעֲשֶׂה דַּאֲגָג...דָּוִד בִּשְׁתַּיִם מַאי נִינְהוּ — דְּאוּרִיָּה, וְדַהֲסָתָה.

Yoma 22b:10-11

Apropos Saul’s contravention of God’s command to obliterate Amalek, the Gemara observes that Rav Huna said: How little does a person who has the support of his Lord have to worry or be concerned. The proof for this assertion is a comparison between Saul and David. Saul failed with one single sin and it was counted against him, costing him the throne. David, however, failed with two sins and they were not counted against him, as he retained his position. The Gemara asks: What was Saul’s one sin? The incident with Agag, king of Amalek, whom Saul spared in defiance of God’s command (see I Samuel 15:9). But was this his sole sin? There is also the incident of Nob, the city of priests, in which Saul later slew many innocent people, as cited above. The Gemara answers: It was after the incident with Agag, and even before the incident at Nob, that God said: “I regret that I have crowned Saul to be king” (I Samuel 15:11). Rav Huna stated above that David failed with two sins. What were they? One was the incident in which he had Uriah killed. The other was the matter of the incitement of David to conduct a census of the Jewish people (see II Samuel 24:1), which led to many deaths in a plague.

רש"י על יומא כ״ב ב:י׳:א׳-י״א:א׳

...מצינו שאול נכשל באחת, ועלתה לו לרעה לקונסו מיתה לבטל מלכותו, ודוד נכשל בשתים, ולא עלתה לו לרעה:

דאוריה ודהסתה - שהוסת למנות את ישראל בסוף ימיו וגרם לבא עליהם דבר:...

Rashi on Yoma 22b:10:1-11:1

...

אור החיים על דברים ל״ג:א׳:י״ב

עוד נתכוון במאמר זה להעיד עליו כי כל התעצמו במדות הטובות הידועות לו לא היו אלא לצד יראתו מאלקיו לא שהיה טבעו מסייעו אל הדבר, כאומרם ז"ל (יומא כ"ב:) שאול באחת ולא עלתה לו ודוד כו' כי שאול היה מטבעו מזוג ולא היה חם ומהיר לטעות, ולזה, באחת ששגג יצתה ממנו המלוכה, לפי טבעו משערים בני עליון שאם היה כטבעו של דוד אדמוני היה עושה כדוד עשר ידות,

והן האיש משה יש מקום לחשוב שהיה עניו מטבעו והיה בכולן [סבלן] מטבעו, לזה העידה התורה עליו שכל התעצמותו ותגבורתו הרמוז בתיבת איש, היה לצד האלקים היה ירא, והוא אומרו איש האלקים:

Or HaChaim on Deuteronomy 33:1:12

Another meaning of this expression may be that Moses trained himself to acquire the virtue of reverence for G'd. He was not blessed with this virtue by birth, it was not one of the genetic gifts he enjoyed. We may understand this better with the help of a statement in the Talmud comparing the respective virtues of King Saul and King David. Rav Hunna (Yuma 22) states that "whereas Saul committed one grievous error which spelled his doom (as a king and dynasty), David committed two errors without paying for it by losing his kingdom and his dynasty." The reason why G'd applied a stricter yardstick when judging Saul's behaviour was that Saul was of a natural disposition which made it easy for him to revere G'd and be obedient. David, on the other hand, had no such genetic advantage and found it much more difficult to discipline himself. This is why he was introduced to us in the Book of Samuel I 16,11 as אדמוני, i.e. similar to Edom, to Esau, in temperament. Had Saul possessed David's temperament he would have become ten times as guilty of disobeying G'd as David was. The Torah testifies here that Moses' attaining of the title איש האלוקים represented a supreme effort by Moses seeing that he was an independent spirit by nature.

אהבת ישראל ה׳:א׳-ד׳

(א) בו יבואר אופני תיקון החטא של שנאת חנם

(ב) ראשית כל, צריך להסיר השנאה מלבו, ואז יטהר נפשו מעון שנאת חנם שיוכל אח״כ להתודות על העבר ויתכפר לו. וכשם שבעון גזל כל זמן שלא השיב הגזילה לבעליו לא יתקן חטאו, ואפילו יום הכיפורים אינו מכפר עליו, כן הדין בעון שנאת חנם, כל זמן שלא נעקרה השנאה מלבו לגמרי, אינו יכול להתודות, ואינו מתכפר לו העון הזה אפילו בכמה וידוים, דהוי כטובל ושרץ בידו.

(ג) גם ירגיל אדם את עצמו לדון את חבירו לכף זכות, ובכל מעשה שעשה האדם, צריך לחפש עליו זכות, שאולי בשגגה עשה הדבר הזה, או אולי כבר התחרט על זה, וכיוצא בזה, וממילא תסור השנאה מלבו, וכבר אמרו חכמינו זיכרונם לברכה הדן את חבירו לכף זכות דנין אותו מן השמים לכף זכות.

(ד) עוד איתא בחכמינו זיכרונם לברכה (אבות פרק ב׳): אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו, דהנה לפעמים אדם מבקש איזה טובה מחבירו כגון להלוות לו גמילות חסד, וחבירו לא עשה לו הטובה ההיא שביקש ממנו, אל יתרגל האדם לדון אותו לכף חובה ולתלות שבשביל רוע לבבו לא מילא את בקשתו.

אלא צריך האדם לחקור אותו אם יש בידו להלוות לו, דמצוי מאד לפעמים באחד שבהנהגת ביתו מתנהג בהרחבה, וממילא כולם חושבים אותו לעשיר ונגיד, ובאמת מצבו דחוק ונורא, אבל מוכרח להתנהג כך:

או משום שלא תגרום לו הקמצנות היזק במסחרו
או שיקפצו עליו בעלי חובותיו שיתבעו ממנו כשיודע להם שירד מנכסיו
או אולי לא יתנו לו בהקפה
או שיש לו בנים ובנות שהגיעו לפירקם ואינו רוצה שיצא שם עני עליו
ועוד ענינים שונים שבשבילו לא היה בידו למלאות בקשתו.

וצריך האדם לעשות חשבון בנפשו, מה היה הוא עושה אם היה נמצא במצב כזה, ואם היה הוא יותר טוב ממנו. וזוהי כוונת מאמר חכמינו זיכרונם לברכה עד שתגיע למקומו, רוצה לומר: למצבו. ואם יעשה אדם חשבון כזה תמיד, אז ידון לעולם את חבירו לכף זכות ויתן הצדק לחבירו....

Ahavat Yisrael 5:1-4

...

We use cookies to give you the best experience possible on our site. Click OK to continue using Sefaria. Learn More.OKאנחנו משתמשים ב"עוגיות" כדי לתת למשתמשים את חוויית השימוש הטובה ביותר.קראו עוד בנושאלחצו כאן לאישור