תפארת שמואל - פרשת פרה
צריכים להרגיש הגדלות של כל מצוה ומצוה
יט, ב זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר וגו'.
זאת חקת התורה. לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל, לומר, מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חקה, גזרה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה. רש"י
צ"ע למה התורה מתחשב עם טענת השטן ואומות העולם, במה שהם אומרים "מה
טעם יש בה", עד שהתורה אומרת "זאת חקת התורה".
ועוד צ"ע, דכיון שהחוקים הם מצוות מפורשות בתורה, מה נפקא מינה מה שיצה"ר או הגוים אומרים "למה לנו לשומרן", כיון שהם ציווים מפורשים מאת הקב"ה. וכי יש הו"א שאין צריכים לקיימן. (ועיין ברש"י בפרשת אחרי מות יח, ד "ואת חקותי תשמרו. דברים שהם גזירת המלך, שיצר הרע משיב עליהם למה לנו לשומרן, ואומות העולם עובדי אלילים משיבין עליהן, כגון אכילת חזיר, ולבישת שעטנז, וטהרת מי חטאת, לכך נאמר אני ה', גזרתי עליכם, אי אתם רשאים להפטר".)
עוד צ"ע, דמה מקום יש להרהר אחרי המצוות של הקב"ה, שהורה לנו מהו "החיים והטוב" ומהו "המות והרע". ולמשל מי שילך לרופא על כאב שיש לו ר"ל, והרופא נותן לו תרופה מעדיצין. אם החולה יאמר לרופא, שלא אקח את התרופה עד שיסביר לו הרופא כיצד התרופה עובדת לרפאותו. הרופא יאמר לו, וכי אתה משוגע, והלא אני הלכתי ל"סקול" יותר מעשר שנים ללמוד את זה, ואני עובד בזה כל חיי, וכיצד אתה רוצה להבין בחמש דקות כיצד היא עובדת. ק"ו הקב"ה שהוא המומחה הגדול ביותרמהו דרך החיים בשביל האדם, והוא מורה לנו "את החיים ואת הטוב וגו'", מה מקום יש להרהר אחרי מצוותיו אפילו אם איננו יודעים הטעם שלהם.
וי"ל, שהסכנה הוא שהאומות העולם והשטן יעשו עלינו רושם בדבריהם לומר "מה טעם יש בה", שזה יגרום לנו לקיים את החוקים רק כדי שלא למרוד בהקב"ה. אבל הקב"ה רוצה, שנקיים מצוותיו, וגם החוקים, באופן שתהיה לנו הרגשה, שמצוותיו הם סם חיים ממש, וה"מי חטאת" הוא דבר שמטהר. ולא שעושה כן רק מפני שאינו רוצה למרוד בהקב"ה, ובתוך לבו הוא חושב "מה טעם יש בה". וכן אכילת חזיר ולבישת שעטנז, צריך להרגיש שהם בעצמם ממש "סם המוות" פויזען, ואינו נמנע מלעשותם רק מפני שאינו רוצה למרוד בהקב"ה, אלא מפני שהוא מאמין בהרע שיש בעצמם.
החכמה של הבריאה הוא רק מעין של חכמת התורה
וכשם שכשמסתכלים על הבריאה, אנו רואים ומכירים שיש בה חכמה עד אין שיעור, "כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך". ועיין ברמב"ם בהלכות יסודי התורה ב, ב "בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד תהלים מב, ג 'צמאה נפשי לאלקים לא ל חי'. וכשמחשב בדברים האלו - עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד שם ח, ד ה 'אראה - שמיך מעשי אצבעותיך' 'מה אנוש כי תזכרנו'".
ולמשל אנחנו אין מרגישים את הכליות שלנו שעובדים יומם ולילה בחכמה גדולה ב"ה. אבל אם ח"ו הכליות אינן עובדות כראוי ר"ל, צריכים ל"מאשין" ולילך שם כמה פעמים בשבוע משך כמה שעות ר"ל, ואף זה אינו דומה להעבודה שנעשית בכלייה אמיתית. וכן החכמה שיש בכל אבר מאיברי הגוף, כמה גדולה חכמתה עד אין שיעור. וכן אנו רואים חכמה נפלאה בפירות הארץ, שגודלים מאדמה שחורה ומרה, פירות מתוקים וערבים, וגם יפים במראיתם.
והרי כל זה הוא רק מעין דמעין של חכמת התורה, שהרי "איסתכל באורייתא וברא עלמא". נמצא שכל חכמת הבריאה שורשו מחכמת התורה. וממילא ק"ו החכמה שיש בכל תיבה מהתורה, ובכל מצוה ומצוה של התורה. ולפיכך כשאנו מקיימים את החוקים, צריכים להרגיש את החכמה שיש בהם, אפילו אם אין השכל משיג עומק טעמיהן. ואפילו שלמה המלך החכם מכל אדם אמר, שאין חכמתו מספיקה להבין עומק חוקי התורה, ואמר "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". ואעפ"כ אנו מאמינים שיש בהחוקים חכמה עד אין שיעור, אפילו אם איננו יודעים הטעם.
ואנו יודעים שהקב"ה נתן לנו המצוות והחוקים לטוב לנו, ואין זה טובה להקב"ה, שהרי "אם צדקת מה תתן לו". וכל מצוה ומצוה הוא מפני ש"הקב"ה רצה לזכות את ישראל". וכל מצוה הוא "לטוב לנו כל הימים לחיותנו וגו'", וממילא כשאנחנו מקיימים המצוות ואפילו החוקים, כטהרת מי חטאת של פרה אדומה, וכן האיסור של
שעטנז, אנו צריכים לקיימם לא רק כדי שלא למרוד בה', אלא בהרגשה של הגדלות והחכמה הגדולה שיש בהם, שהוא לטוב לנו.
היה מעשה עם בחור בישיבה, שהיה נוהג ברכב, ופתאום קפץ איש אחד באמצע הכביש לפני הרכב, ונהרג ר"ל. ואע"פ שהבחור היה אונס גמור, אעפ"כ לא היה אפשר לדבר עם הבחור למשך זמן רב, שנפל רוחו כל כך על שאחד נהרג על ידו.
והסיבה הוא, שכל אחד מבין בעצמו החומר הגדול של "לא תרצח", שממילא אפילו באופן של אונס, היה הבחור "אויס מענטש", שאחד נהרג על ידו. וכמו כן שאר איסורים כמו "לא תגנוב", כל אחד מבין הרע והרשעות שיש בו.
אמנם רצון הקב"ה הוא שגם את החוקים, אע"פ שאין אנו מבינים בעצמנו הטעם שלהם, כיון שהם מצוות של הקב"ה, שהוא המומחה הגדול ב"את החיים ואת הטוב וגו'", צריכים אנו להרגיש, אפילו אם לבש אחד שעטנז בטעות, ולא היתה מרידה בהקב"ה, שהוא ממש סם המוות, כמו שמורגש אצלנו החומר הגדול של "לא תרצח". וכמו כן צריך שלא יהיה יכול לישון בלילה מצער של לבישת השעטנז. וכן צריכה להיות ההרגש שלנו לגבי מצות פרה אדומה, לעשותה באופן שאנו מרגישים שזהו מעשה של טהרה ממש, ולא לעשותה באופן שאנו עושים דבר שאין בה טעם.
וזהו כוונת הכתוב בפרשת אחרי מות יח, ד "את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ללכת בהם", שהחוקים צריכים להיות ה"מהלך החיים" שלנו, כמו המשפטים שאנחנו מבינים. וכשם שהמשפטים בודאי הם המהלך החיים של האדם, כמו כן החוקים צריכים להיות באותה מדרגה.
והנה כתוב בספר יהושע א, ח "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה וגו'". ואם אנחנו מאמינים כמו שאנו אומרים בתפילה "כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה", שהתורה היא החיים בעצמם די לעבן אליין. אז אפילו אם יכול לפטור את עצמו מלימוד התורה כגון שיש לו מיחוש בראשו או עייפות גדולה, כל זה הוא רק אם מרגיש שלומד התורה מפני שאינו רוצה למרוד בה'. וממילא אם יש לו פטור, בודאי שאין זה מרידה בה'. אבל מי שמרגיש שלימוד התורה הוא סם החיים שלו, ובכל רגע של ת"ת "מרבה תורה מרבה חיים", אז יתגבר על כל ה"פטורים" וכל המניעות, שהרי כל אחד רוצה לחיות. וכמו בגשמיות, הלב מוכרח לדפוק כל רגע, שהוא חיותו, כמו כן לימוד התורה, כשמרגיש שעצם הלימוד הוא חיותו, יתדבק בה ויתגבר על כל המפריעים, שהוא מכיר הגדלות של לימוד התורה בעצמה.
אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה
]יט, יד[ זאת התורה אדם כי ימות באהל וגו'.
"דאמר ריש לקיש מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר 'זאת התורה אדם כי ימות באהל'". ברכות סג:
יש להבין מה הקשר בין פרה אדומה לעמלות בתורה, שחז"ל דורשים הענין של "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה" דוקא כאן בהפרשה של פרה אדומה. וי"ל, דשאר חכמות אפשר לאדם ללומדם לזמן קצוב, ואף בלי עמלות, ולדעת אותם על בוריים. וכן משלמדה פעם אחת, יכול לזוכרו לזמן מרובה אפילו בלי חזרה. משא"כ להבדיל בלימוד התורה, הדרך היחידי לקנות חלקו בתורה הוא רק
על ידי עמלות, "יגעת ומצאת תאמין, לא יגעת ומצאת אל תאמין" (מגילה ו:).
וכן כדי לזכור את התורה, צריך האדם לחזור עליה תמיד, ואם לאו יוכל לשכוח אותה לגמרי בזמן קצר, כמו שכתוב (משלי כג, ה) "התעיף עיניך בו ואיננו" ופירש"י (ברכות ה.) "אם תכפל וסגרת עיניך בתורה היא משתכחת ממך".
וכן אמרו חז"ל (סנהדרין צט.) "רבי יהושע בן קרחה אומר כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה דומה לאדם שזורע ואינו קוצר". ואפילו מי שיש לו זיכרון חזק, אם אינו חוזר תמיד על תלמודו, הוא עלול לשכוח לימודו ח"ו, ולהבדיל דלא כבשאר חכמות.
ולפיכך בפרשת פרה אדומה, שהיא "חוק", דורשים הענין של עמלות התורה, שענין זה שהתורה נקנית דוקא בעמילות הוא גם כן חוק, שהוא נגד השכל מה שאינו יכול לקנותו בלי עמלות ובלי חזרה. וכן אין נפקא מינה אם יש לו "א גוטע קאפ" או "א שוואכע קאפ", שקנין התורה תלוי רק בעמילות.
ואע"פ שהוא חוק, יש ליתן הסבר לדבר, שעצם העמילות בתורה היא מה שמרומם את האדם. ואינו מספיק רק ידיעת התורה. וכמו שאנו אומרים, "אנו עמלים והם עמלים, אנו עמלים ומקבלים שכר, והם עמלים ואינם מקבלים שכר". וקשה דהיכן מצינו אנשים שעמלים בלא שכר. דאדרבה העובדים דורשים כסף כפי העמלות
שצריכים להשקיע. אלא הביאור הוא, דבדברים גשמיים, העמילות עצמה אינה מוסיפה באיכות העבודה, שהעיקר הוא רק התוצאה. משא"כ עמילות בתורה, ככל שעמל יותר, מתרומם ומתעלה האדם יותר, וזהו "אנו עמלים ומקבלים שכר" [עיין
במסכת פסחים סח: שרב יוסף, אע"פ ששכח תלמודו מחמת חולי, אמרו שם "רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תלתא אמר אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא" ופירש"י "אי לאו האי יומא. שלמדתי תורה ונתרוממתי הרי אנשים הרבה בשוק ששמן יוסף ומה ביני לבינם". והיינו שנתרומם מעצם העמילות בתורה, אפילושהיה חסר מידיעת התורה.]