תפארת שמואל - פרשת פקודי
"איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה - 'בכל דרכיך דעהו'"
לח, כב ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ה' את משה.
ובצלאל בן אורי וגו' עשה אל כל אשר צוה ה' את משה. אשר צוה אותו משה אין כתיב כאן, אלא כל אשר צוה ה' את משה, אפילו דברים שלא אמר לו רבו, הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני, כי משה צוה לבצלאל לעשות תחלה כלים ואחר כך משכן אמר לו בצלאל מנהג העולם לעשות תחלה בית ואחר כך משים כלים בתוכו, אמר לו כך שמעתי מפי הקב"ה, אמר משה, בצל אל היית, כי וודאי כך צוה לי הקב"ה, וכן עשה, המשכן תחלה ואחר כך עשה כלים. רש"י
ועיין במסכת ברכות נה. "א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן בצלאל על שם חכמתו נקרא בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים הלך משה והפך ואמר לו עשה ארון וכלים ומשכן. אמר לו, משה רבינו, מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים ואתה אומר
עשה לי ארון וכלים ומשכן, כלים שאני עושה להיכן אכניסם שמא כך אמר לך הקב"ה עשה משכן ארון וכלים אמר לו שמא בצל אל היית וידעת".
וצ"ע, מה היה "מחלוקת" השיטות בין הקב"ה ומשה רבינו. שהקב"ה אמר לבנות המשכן ואח"כ לעשות הארון וכלים. ומשה רבינו אמר לבצלאל להיפך, לעשות את הארון וכלים ואח"כ לבנות את המשכן.
ועוד צ"ע הענין של מראות הצובאות בפרשת ויקהל לח, ח, ברש"י שפירש "במראות
הצובאות. בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשוים ליצר הרע, אמר לו הקב"ה קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים, כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם, ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה, ומשדלתו בדברים וכו'".
וצריכים להבין מה היה ה"מחלוקת" בין הקב"ה ומשה רבינו, שמשה רבינו סבר שאין לקבל המראות הצובאות לעבודת המשכן. והקב"ה אמר שאדרבה, בודאי לקבל אותם, כי אלו חביבין עלי מן הכל.
ויש לומר, דמשה רבינו סבר, שכדי לבנות את המשכן, מקום של השראת השכינה בעולם הזה, צריכים לזה "מעשים גדולים", כנגד דרך העולם, כדי לזכות ל"ושכנתי בתוכם". ומפני כן אמר לבנות את המשכן, היפך מנהג העולם שעושים תחילה בית ואח"כ מכניסין לתוכו כלים. ולפיכך אמר לבצלאל לעשות הארון והכלים תחילה, ואח"כ לבנות את המשכן. וכמו כן מיאן משה רבינו במראות הצובאות שהם דבר גשמי "מפני שעשוים ליצר הרע" ואינו ראוי להכניסם למקום של השראת השכינה, דלבנין המשכן ראוי רק דברים חשובים כמו הקרשים שבאו מהארזים שהביא יעקב אבינו למצרים.
אמנם, הקב"ה אמר למשה שיש מעלה יותר, כשהאדם הולך בדרך העולם ועושה כל מעשיו לשם שמים, עי"ז הוא מקדש את כל עניני העולם להיות ענינים רוחניים. ואדרבה, יעשה את המשכן כדרך העולם "מיט נורמלקייט", שבונים בית תחילה ואח"כ מכניסין לתוכן את הכלים, ועל ידי שיעשה את זה לשם שמים, "לי לשמי", –
ובאופן של "כאשר ציוה ה' את משה", יוכל להביא לידי השראת השכינה.
וטעם הדבר, דלעשות רק "דברים גדולים" הוא מעצת היצר הרע, שהאדם שעושה דברגדול מרגיש שכבר יצא ידי חובת עבודת ה', וממילא מתעצל מלעבוד את ה' בתמידות. אלא אדרבה, רצון הקב"ה שהאדם ידקדק בכל מעשיו שיהיו לשם שמים, כקטן וכגדול, ובזה הוא עובד את ה' תדיר בכל עת.
ואיתא במסכת ברכות סג. "דרש בר קפרא איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה משלי ג, ו בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך",והיינו לעבוד את הקב"ה בין ברוחניות ובין עם הגשמיות, הכל לשמו יתברך. ודבר זה הובא בשולחן ערוך או"ח סימן רלא "וכן בכל מה שיהנה בעולם הזה, לא יכוין להנאתו, אלא לעבודת הבורא
יתברך, כדכתיב: בכל דרכיך דעהו ואמרו חכמים: כל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו דברים של רשות, כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך, יהיו כולם לעבודת בוראך, או לדבר הגורם עבודתו, שאפילו היה צמא ורעב, אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח, ה אלא יתכוין שיאכל וישתה כפי חיותו, לעבוד את בוראו וכו' ומי שנוהג כן עובד את בוראו תמיד".
ולפיכך אמר הקב"ה לבנות המשכן תחילה כדרך
העולם לבנות בית תחילה, אבל תעשוה
"לי לשמי", ועי"ז תזכו ל"ושכנתי בתוכם". וכן –
אמר הקב"ה לקבל המראות הצובאות, שהם
חביבים אצלו מן הכל. מפני שהנשים קיימו מצות
עונה לשם שמים, אפילו בתוך הצער של עבודת
הפרך, והתקשטו עצמם לש"ש במראות ההם כדי
שתהיה המשכה לכלל ישראל. ועי"ז, המראות
הצובאות היו לדברים רוחניים ודברים שבקדושה
עד כדי כך שהיו ראוים לבוא בבית ה'.
ויש מעשה באשה אחת שבאת לרבי איצל
פטרבורגר זצ"ל ואמרה שהיא היתה גרה
בקובנה כמה שנים עם בעלה, ובזמן האחרון
החליט בעלה להיות פרוש מעולם הזה, ונסע
לווארשא וסגר עצמו שם בעליית בית מדרש,
ללמוד שם יומם ולילה בלי מפריעים. ושם יש
מישהו שמביא לו אוכל פעם אחת בשבוע שיספיק
לו לכל השבוע. ובאת אשתו לקבול על זה בפני רבי
איצל. וכששמע רבי איצל את זה, התחיל לבכות,
ואמר "הוא רוצה להיות פרוש כמלאך, אבל הרבי
רבו רבי ישראל סלנטר זצ"ל לא היה נוהג כן
דער רבי האט נישט אזוי געפירט". דהיינו שרבו
שהיה גדול הדור בתורה ובמוסר ובעבודת ה', לא
התנהג בפרישות כזה, אלא נהג כדרך העולם, ובזה
הצטיין בכל מעשיו.
וידוע מה שאמר רבי ישראל סלנטר זצ"ל,
שהחלטתו להיות תלמיד מובהק של רבי
יוסף זונדל מסלנט היתה, משראהו איך שהוא אכל
בחתונה. ורבי ישראל השכיל לעמוד על גדלותו,
שהגם שרבי יוסף זונדל היה תלמיד חכם עצום,
מ"מ הנהיג בעצמו בעניוות ובפשטות יתירה, והיה
ו תפארת פרשת פקודי שמואל
מפרנס את עצמו כיהודי פשוט מעשיית "עסיג"
וויניגער, והיו קוראים לר' זונדל בכינוי "ר' זונדל
דער עסיג מאכער". אבל ר' ישראל סלנטר ראה
אצל ר' זונדל דבר אחר, ראה איך שכל אכילתו היה
על פי השולחן ערוך, וכולו לשם שמים. והתחיל
מאז להיות מתלמידיו וללמוד ממנו יסודות במוסר,
ואח"כ הוא המשיך ללמד לכל העולם את יסודות
המוסר שקיבל מרבו, והכל היה מזה שראה את
אכילתו שהיתה לשם שמים.
ובפרשת יתרו יח, יב כתוב "ויבא אהרן וכל זקני
ישראל לאכל לחם עם חתן משה לפני
האלקים". ופירש"י "מכאן שהנהנה מסעודה
שתלמידי חכמים מסובין בה, כאילו נהנה מזיו
השכינה" ברכות סד.. ואין הכוונה, דבשביל שדיברו
שם דברי תורה נחשב שאכלו "לפני האלקים", אלא
האכילה עצמה "לאכל לחם", כיון שהיתה לעבודת
ה', בזה עצמו נחשב כאילו נהנה מזיו השכינה.
והוא ההנאה הכי גדולה בעולם, כמו שכתב
המסילת ישרים בראש ספרו. ועל ידי גודל העבודה
של אכילה לשם שמים, יכול להגיע לזה.
איתא במסכת שבת ל: כשהקב"ה אמר לדוד
המלך שהוא ימות ביום השבת, החליט
דוד המלך שבכל יום שבת ילמד תורה בלי הפסקה,
ואז לא ישלוט בו מלאך המוות, לפיכך נקרא
סעודת מלוה מלכה "סעודת דוד מלכא משיחא",
מפני שעשה סעודה במוצ"ש כיון שניצל ממיתה
ביום השבת. וידועה הקושיא, היתכן שלא קיים
דוד המלך סעודת שבת, ולא אכל ולא שתה וכן
שאר צרכי הגוף. ומי שמתרץ שדוד המלך אכן לא
אכל ולא שתה וכו', אינו מבין מהו רצון ה',
שאדרבה בודאי דוד המלך אכל ושתה כמצווה
בחיוב לענג את השבת ועשה צרכיו אבל עשה הכל
באופן של לשם ה' דהוא בכדי לחזק עצמו ללימוד
התורה, ונמצא שהכל היה נחשב כמי שלא פסק
פומיה מגירסא.
רבי אלחנן זצק"ל הי"ד היה אומר, שבביתו של
רבו החפץ חיים זצ"ל, אפשר לשאוב
"ספלים" מלאים יראת שמים. שבכל מעשה ומעשה
היה נראה עליו קיום "בכל דרכיך דעהו". וכן
כשהחפץ חיים היה מייבש את הדיו שעל הנייר עם
חול, היה נראה עליו שהוא עושהו לשם שמים.
וידוע הסיפור עם החפץ חיים, פעם הציע אדם
אחד לקחת את החפץ חיים עמו בעגלה
להעיר ראדין. ולא ידע ולא העלה במחשבתו שזהו
החפץ חיים, שהתלבש כאיש פשוט ובאמצע
הנסיעה, התחיל האדם לשוחח עם החפץ חיים,
ואמר לו בהתפעלות שהוא בדרכו עכשיו לביתו של
ה"חפץ חיים" שהוא הגדול הדור, כדי לקבל ממנו
ברכתו. והחפץ חיים ענה לו, שהוא מכיר את החפץ
חיים, והוא רק יהודי פשוט שמשתדל לקיים את
ארבעת חלקי השלחן ערוך. כששמע אדם זה דברים
אלו על החפץ חיים, התרגז עליו "וכי כך מדברים
על החפץ חיים", וביקשו לירד מהעגלה.
ביאור המעשה הוא, דאע"פ שהחפץ חיים באמת
ידע את ערכו שכתב הרבה ספרים והעמיד
ישיבה עם תלמידים הרבה. אבל סבר, שכל זה
בכלל קיום חובתו בעולמו. והוא בכלל מה שכל
יהודי מתפלל כל יום שיזכה "ללמוד וללמד לשמור
ולעשות". ולפיכך לא התנהג הח"ח בשום הנהגה
של התנשאות, כמי שעושה דברים גדולים, אלא
נהג עצמו כמו איש פשוט, שסבר באמת שאינו
ראוי לשום התפארות, ורק הוא מקיים השלחן ערוך
מה שכל אחד ואחד מחויב לעשות.
ומסופר שרבי נחום וועלוול זצ"ל בנו יחידו של
הסבא מקלם זצ"ל, כל אימת שפגש את
החפץ חיים זצ"ל היה מתפעל מאוד, ושאלוהו הרי
הוא מורגל אצל אביו הסבא ועוד צדיקים, ומה הוא
מתפעל במיוחד מהחפץ חיים. וענה שאכן הוא
ראה הרבה גדולים שנוהגים חייהם לגמרי על פי ד'
חלקי שולחן ערוך, וכן ראה צדיקים שנוהגים
חייהם לגמרי על פי ד' חלקי שולחן ערוך, וגם ראה
רבנים שנוהגים חייהם לגמרי על פי ד' חלקי שולחן
ערוך. אבל אדם שהוא מחזיק עצמו ל"איש פשוט",
שהרי החפץ חיים התלבש והתנהג כאיש פשוט,
והוא נוהג חייו לגמרי ע"פ ד' חלקי השו"ע, את זה
מעולם לא ראיתי, רק אצל החפץ חיים, וזהו
התפעלותי ממנו.
תפארת פרשת פקודי שמואל ז
ידוע שבחייו של הסבא מקלם זצ"ל, בנו רבי נחום
וועלוועל קבע מקומו לאיזה זמן בעיר ממל
שבגרמניה. ובחר בהעיר ממל, בגלל שזה היה
מקום של רופאים והרבה אנשים היו הולכים לשם
לצרכי רפואה, ולמד הרבה ענינים מחכמת הרפואה
כדי לעזור לאנשים ולייעצם בענייני רפואה. ולא
עשה את זה בשביל פרנסה כלל, רק לעזור לאחרים,
שהיה מתפרנס ממעשה ידיו, כמנהג תלמידי רבי
ישראל סלנטר, שהיו מתפרנסים מיגיע כפיהם.
והיה מלובש כאיש מסחר עם זקן קצר כמנהג אנשי
המקום ולבש בגדים פשוטים, ולא בגדי רבנות, כדי
שלא להיות בולט בין שאר האנשים כאיש מיוחד
במעלה. ופתח את ביתו לכל מי שהיה בא לשם
לעניני רפואה, לעוזרם ולהדריכם בעניני הרפואה.
ופעם בא לעירו אדם גדול עם בנו הקטן שהיה
חולה ר"ל, והלך לבית המדרש בלי לדעת
איפוא להתאכסן. רבי נחום וועלוועל כשראהו,
הזמינו לביתו. ואיש זה שלא ידע טיבו של רבי
נחום וועלוועל החליט שלא לאכול ממאכליו,
מטעם שחשש לכשרות המאכלים, והחליט
שיסתפק רק בשתיית כוס תה חמה. והנה באמצע
הלילה שמע האורח קול של בכייה, ומרוב דאגתו
הלך וחיפש לראות מה קרה. ומצא את רבי נחום
וועלוועל לומד מוסר, והיה חוזר הרבה פעמים את
הפסוק בקהלת ט, י "כל אשר תמצא ידך לעשות
בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה
בשאול אשר אתה הלך שמה", בבכיה גדולה.
והאורח שראה את זה היה מבולבל בעצמו שלא
הבין מיהו רבי נחום וועלוועל. ולמחרת בבית
המדרש שאל את האנשים מיהו איש זה שהוא
מתארח בביתו. ואמרו לו שהוא מגדולי הדור, בנו
של הסבא מקלם. ואומרים שהסבא מקלם היה
אומר, שמכל התלמידים הגדולים שהעמיד, הדבר
הגדול שפעל בחייו, הוא להעמיד בנו יחידו רבי
נחום וועלוועל. וידוע שאחרי פטירתו של הסבא,
עמד רבי נחום וועלוועל בראש ישיבתו בקלם,
שהיה ממלא מקומו של אביו. והתנהג בפשטות כל
כך, עד שהאורח שלו חשש שלא לאכול ממאכליו,
רק לשתות כוס תה.
וידוע שרבי נחום וועלוועל כתב במכתב
להמשגיח רבי ירוחם זצ"ל שהיה תלמיד
של אביו הסבא מקלם, שהעבודה הכי גדולה
בעולם הוא לעשות את הגשמיות לרוחניות. שכל
האכילה והשינה וכל עסקיו, יהיו רק בכדי שיתן לו
הכח ללמוד התורה ולקיים המצוות, ובזה נתקדשו
כל מעשיו.
ועיין בפרשת וירא שביארנו ההבדל בין הכנסת
האורחים של אברהם אבינו, להכנסת
האורחים של לוט, שכלל ישראל היו ניזונים מהמן
בזכות ההכנסת אורחים של אברהם אבינו, ואילו
לוט, לא ניצל אלא בזכות אברהם. שאצל לוט,
ההכנסת אורחים לא היה דבר קבוע אצלו, אלא
כאשר הכניס אורחים, עשה "משתה", כמו שכתוב
"ויעש משתה", דמשמעו הוא דבר שעושים רק
לזמנים רחוקים. וכן הפקיר את בנותיו כדי לשמור
על האורחים. והביאור הוא, דהיסוד של קיום
התורה והמצוות הוא שעושה אותם למהלך קבוע
בחיים, כמו שמבואר בריש פרשת בחוקתי עיין
בדברינו שם, "אם בחוקתי תלכו", לשון הליכה,
והיינו שזהו מהלך החיים של האדם, ללמוד
בעמילות כמו שפירש"י שתהיו עמלים בתורה, ולא
כמו שעושה דבר גדול רק לפרקים, וגם "את מצותי
תשמורו" היינו בקביעות ובהליכה תמידית, וכמו
אברהם אבינו שחי את כל חייו במהלך זה של
הטבה לבריות. אבל אצל לוט לא היה זה אורח
חייו, והכנסת האורחים שעשה למלאכים לא היה
מהלך החיים שלו.
והנה איתא במסכת סוטה מט: "ת"ר כשצרו מלכי
בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס
מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים בכל יום ויום היו
משלשלין דינרים בקופה ומעלין להן תמידים. היה
שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית לעז להם
בחכמת יוונית אמר להן כל זמן שעוסקים בעבודה
אין נמסרין בידכם למחר וכו'". ורואים כאן דבר
פלא, שאע"פ שקרבן התמיד לא היה אלא כבש
אחד, שהיא קרבן "קטן", ולא בהמה גדולה כמו
פר. ואעפ"כ בזכות מצות קרבן התמיד היו נשמרים
ח תפארת פרשת פקודי שמואל
מהאויבים. והטעם כנ"ל, דנחת רוח גדול הוא
להקב"ה מה שישראל עובדים אותו ית' בתמידות,
ואפילו בדברים הנראים קטנים.
ומי שרוצה לנהוג היפך ממנהג העולם וחושב
שעושה דבר גדול בזה, בדרך כלל אינו
מצליח בדרך הזה, שהרי רצון ה' הוא שיתנהג
בדרך של נורמלקייט ויתכוון בכל מעשיו שיהיו
לשם שמים, למען ה' ותורתו. וזהו מה שאמר לו
משה רבינו לבצלאל "שמא בצל א ל היית וידעת", -
והיינו לבנות בית לה' ולשכינה ולהתנהג כדרך
העולם, ואין צריכים לפרוץ מדרך העולם כדי
לזכות להשראת השכינה. ולפיכך מי שלומד
בהתמדה עד לשעה מאוחרת בלילה, אינו יכול
להתנהג כן על החשבון של לאחר תפילת שחרית
או מלבוא לסדר הלימוד בזמן של מחר. ואינו
עושה "דבר גדול" בזה שלומד בלילה, ומחסר
מסדרי הלימוד ביום. אלא צריך שיחזק את סדרי
הלימוד הקבועים, לעשותם כראוי עם "פייער", וזה
קודם לכל.__