אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב היכי דמי אי נימא דאיכא תשעה ישראל וכותי אחד בינייהו רובא ישראל נינהו (אלא) פלגא ופלגא ספק נפשות להקל
§ Rav Yosef said that Rav Yehuda said that Shmuel said: With regard to saving a life, the Sages did not follow the majority as they do in other areas of halakha. The Gemara asks: What are the circumstances? When does one not follow the majority? If we say that one does not follow the majority in a case where there are nine Jews and one gentile among them and a building collapses on one of them, then in that case the majority of people are Jews and yet one desecrates Shabbat to save the trapped person. In such a case one is in fact following the majority. Alternatively, if the group is half Jews and half gentiles, the ruling is lenient with regard to a case of uncertainty concerning a life-threatening situation. But this, too, is not a case where one follows the minority, as there is an even chance that the victim is a Jew.
אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב היכי דמי אי נימא דאיכא תשעה ישראל וכותי אחד בינייהו רובא ישראל נינהו (אלא) פלגא ופלגא ספק נפשות להקל
§ Rav Yosef said that Rav Yehuda said that Shmuel said: With regard to saving a life, the Sages did not follow the majority as they do in other areas of halakha. The Gemara asks: What are the circumstances? When does one not follow the majority? If we say that one does not follow the majority in a case where there are nine Jews and one gentile among them and a building collapses on one of them, then in that case the majority of people are Jews and yet one desecrates Shabbat to save the trapped person. In such a case one is in fact following the majority. Alternatively, if the group is half Jews and half gentiles, the ruling is lenient with regard to a case of uncertainty concerning a life-threatening situation. But this, too, is not a case where one follows the minority, as there is an even chance that the victim is a Jew.
(ב) אֵין הוֹלְכִים בְּפִקּוּחַ נֶפֶשׁ אַחַר הָרֹב. אֲפִלּוּ הָיוּ תִּשְׁעָה עַכּוּ''ם וְיִשְׂרָאֵל אֶחָד בְּחָצֵר, וּפֵרַשׁ אֶחָד מֵהֶם לְחָצֵר אַחֶרֶת וְנָפְלָה עָלָיו שָׁם מַפֹּלֶת, מְפַקְּחִין, כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁאַר קְבִיעוּת הָרִאשׁוֹן בִּמְקוֹמוֹ חַשְׁבֵינָן לֵיהּ כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה. אֲבָל אִם נֶעֶקְרוּ כֻּלָּם וּבִשְׁעַת עֲקִירָתָן פֵּרַשׁ אֶחָד מָהֵם לְחָצֵר אַחֶרֶת וְנָפַל עָלָיו, אֵין מְפַקְּחִין עָלָיו; שֶׁכֵּיוָן שֶׁנֶּעֱקַר קְבִיעוּת הָרִאשׁוֹן מִמְּקוֹמוֹ, אַמְרִינָן: כָּל דְּפָרִישׁ מֵרֻבָּא פָּרִישׁ.
תני רב ביבי קמיה דרב נחמן שלש נשים משמשות במוך קטנה מעוברת ומניקה קטנה שמא תתעבר ושמא תמות מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל מניקה שמא תגמול בנה וימות
§ Incidental to the case of refusal, the Gemara cites a related halakha. Rav Beivai taught a baraita before Rav Naḥman: Three women may engage in relations with a contraceptive resorbent, a soft fabric placed at the entrance to their wombs to prevent conception, despite the fact that this practice is generally prohibited. They are as follows: A minor, a woman who is already pregnant, and a nursing woman. The baraita specifies the reason for each exception: A minor may do so lest she become pregnant and perhaps die; a pregnant woman, lest she be impregnated a second time and her previous fetus becomes deformed into the shape of a sandal fish by being squashed by the pressure of the second fetus. As for a nursing woman, she does so lest she become pregnant and her milk dry up, in which case she will wean her son too early, thereby endangering him, and he will die.
ואיזו היא קטנה מבת י"א שנה ויום אחד עד י"ב שנה ויום אחד פחות מכאן ויתר על כן משמשת כדרכה והולכת דברי ר"מ וחכ"א אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו משום שנאמר (תהלים קטז, ו) שומר פתאים ה'
And the baraita continues: Who is considered a minor? It is a girl from the age of eleven years and one day until the age of twelve years and one day. If she was younger than this or older than this, she may go ahead and engage in relations in her usual manner. This is the statement of Rabbi Meir. Since it is assumed that a minor who is less than eleven years old cannot become pregnant, she is considered to be in no danger. And the Rabbis say: Both this one and that one, i.e., in all these cases, she may go ahead and engage in relations in her usual manner, and Heaven will have mercy upon her and prevent any mishap, since it is stated: “The Lord preserves the simple” (Psalms 116:2).
רב אשי מתני הכי מר זוטרא מתני הכי אמר רב יהודה אמר שמואל חיה כל זמן שהקבר פתוח בין אמרה צריכה אני ובין אמרה אין צריכה אני מחללין עליה את השבת נסתם הקבר אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת לא אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת
That is how Rav Ashi taught it. This is how Mar Zutra taught it: Rav Yehuda said that Shmuel said: With regard to a woman in childbirth, as long as the womb is open, whether she said: I need Shabbat to be desecrated, or whether she did not say: I need Shabbat to be desecrated, one desecrates Shabbat for her. Once the womb closed after birth, if she said: I need Shabbat to be desecrated, one desecrates Shabbat for her. If she did not say: I need Shabbat to be desecrated, and all the more so if she said: I do not need Shabbat to be desecrated, one does not desecrate Shabbat for her.
א"ל רבינא למרימר מר זוטרא מתני לקולא ורב אשי מתני לחומרא הלכתא כמאן א"ל הלכה כמר זוטרא ספק נפשות להקל
Ravina said to Mareimar: Since Mar Zutra teaches leniently, and Rav Ashi teaches stringently, in accordance with whose opinion is the halakha? Mareimar said to him: The halakha is in accordance with the opinion of Mar Zutra, based on the following principle: In cases of uncertainty concerning a life-threatening situation, the halakha is lenient.
אמר רב יודא אמר שמואל חיה כ"ז שהקבר פתוח בין אמרה צריכה אני בין שלא אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת. נ"ל בשאין שם חכמה ורופא עסקי', אבל הדברים שעושין לחיה בחול ידועין לכל לפיכך אע"פ שאמרה אין אני צריכה שיחללו עלי שבת שיכולה אני להמתין לערב כיון שידוע הוא שדבר זה עושין אותו לחיה וכל החיות צריכות לכך, אע"פ שאין אנו יודעין אם יכולה זו להמתין עד ערב ולא תבוא לידי סכנה מחללין עליה מספק ואין שומעין לה דילמא תונבא הוא דנקט לה, אבל משנסתם הקבר שומעין לה שאינה בחזקת מסוכנת לאותן הדברים שרגילות חברותי' לעשות לה. ועוד שיכולה להמתין. שלשים אפי' אמרה צריכה כיון שאנו יודעין שאין לה חולי אחר ואף היא אינה אומר' כן הכל בקיאין דמשום לידה אין לה סכנה לחמין ואי לאו דמסתפינא מרבוותא הייתי מפרש צריכה אני לרחוץ אבל אמרה לחלל עלי אפי' שלשים נמי מחללין. והא דאמרי נהרדעי שבעה אמרה צריכה אני מחללין איני צריכה אין מחללין קשי' דיוקא דרישא אסיפא אלא דספק נפשות להקל וסתמא (נמי) שאמרה צריכה אני כדברי רבינו ז"ל. אבל איני יודע עיקר דקדוקם של רבינו ושל ר"ח ז"ל בהא דהא ר"ה (דמקמי) אביי הוא שאמר משעה שהדם שותת דאיהו אמאימתי פתיחת הקבר קאי ומש"ה אמר משעה ולא אמר עד שעה ומשום דלא אמר משעה שיתחיל הדם להיות שותת אין בזה דיוק ותמהני לדבריהם למה פסקו כאביי והא ספק נפשות הוא ולהקל ובודאי הוה משמע דהלכתא כלישנא בתרא דאמרי לה משעה שחברותיה נושאות אותה אלא משום דלאו סימנא דסמכא הוא שיש זריזות ויש עצלות לא סמכי רבנן עלה והרמב"ם ז"ל הספרדי פסק משעה שהדם שותת ויורד:
בתלתא בשבתא מאי טעמא לא משום דקיימא ליה מאדים בזווי מעלי שבתא נמי קיימא בזווי כיון דדשו ביה רבים (תהלים קטז, ו) שומר פתאים ה'
The Gemara explains: On the third day of the week, what is the reason that one does not let blood? It is because the planet Mars is dominant during the even hours. Since it is a planet of blood, and the even hours are a bad omen, that combination gives cause for concern. The Gemara asks: On Shabbat eve, Mars also dominates during the even hours. The Gemara answers: Since the multitudes have already become accustomed to letting blood on Shabbat eve, the verse: “The Lord protects the simple-hearted” (Psalms 116:6) applies in this case.
(85) Although the prohibition concerning wounding does not apply in these limited situations, is it permissible to place one's life in danger in order to alleviate psychological anguish? Citing the above-mentioned comments of Rema, Rabbi Breish argues that even the amputation of a limb is permissible in order to alleviate pain. The Gemara, in a number of instances (Shabbat 129b, Avodah Zarah 30b, Niddah 31a and Yevamot 72a), indicates that a person may engage in commonplace activities even though he places himself in a position of danger in so doing. In justifying such conduct the Gemara declares, "Since many have trodden thereon 'the Lord preserveth the simple' (Ps. 116:6)." The talmudic principle is that man is justified in placing his trust in God, provided that the risk involved is of a type which is commonly accepted as a reasonable one by society at large. Rabbi Breish apparently feels that any accepted therapeutic procedure falls into this category.16cCf. Darkei Teshuvah, Yoreh De‘ah 155:2; Levushei Mordekhai, Yoreh De‘ah, II, no. 87; and R. Eliezer Waldenberg, Ẓiẓ Eli‘ezer, X, no. 25, chap. 17, sec. 1.