המודה בפני עדים שיאמרו דברים כהוייתן ואם אמר משטה אני בך ובו ב' סעיפים:
אם אמר ראובן בפני עדים שהוא חייב לשמעון מנה לא יעידו בב"ד סתם שהודה בפניהם שהוא חייב לשמעון מנה אלא יאמרו דברים כהוייתן לפי שאפשר לו להפטר בטענת משטה הייתי בו או בטענות שלא להשביע את עצמי נתכוונתי על הדרך שיתבאר בסי' פ"א וב"ד יבחינו הדברים אם הם בענין שיועילו טענות אלו או לאו:
אם אמר ראובן בפני עדים שהוא חייב לשמעון מנה לא יעידו בב"ד סתם שהודה בפניהם שהוא חייב לשמעון מנה אלא יאמרו דברים כהוייתן לפי שאפשר לו להפטר בטענת משטה הייתי בו או בטענות שלא להשביע את עצמי נתכוונתי על הדרך שיתבאר בסי' פ"א וב"ד יבחינו הדברים אם הם בענין שיועילו טענות אלו או לאו:
Witnesses Who Witnessed a Confession Must Relate the Words As Is and a Case Where a Party Says He Was Kidding: Paragraph 1- If Reuven says in front of witnesses that he owes Shimon a maneh, the witnesses should not testify simply that Reuven confessed in front of them that he owes Shimon a maneh. Rather, they should say the words exactly as is because it is possible that Reuven can exempt himself by saying he was kidding or that his intention was so as not to make himself look wealthy in the manner that will be explained in Siman 81. The court will be able to evaluate whether or not these claims would work for these words.
השוכר עידי שקר להוציא מנה מראובן לשמעון פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים הגה ודוקא שלא היה חייב לו אבל אם היה חייב לו רק שאלו העדים הם שקרים פטור מדיני שמים אבל עובר על מדבר שקר תרחק (נ"י פ' הכונס בשם הרא"ש) וכן אם לא שכרן אלא פיתה אותן בדברים שיעידו שקר (תוס' פרק הנ"ל) וכל זה בשוכר עדות שקר לחבריה והוא אינו מודה אבל אם שכר עדות שקר לעצמו והוציא ממון שלא כדין או שהבעל דין מודה (שם בש"ס) חייב להחזיר להוציא הגזילה מתחת ידו (ב"י) ואם הוא אמר שהוא כדין והעדים מודים שהעידו שקר העדים חייבים לשלם (נ"י בשם הרא"ה) כדלעיל סי' כ"ט סעיף ב' וכדלקמן סי' ל"ח:
2. One who hires false witnesses in order to transfer a maneh from Reuven to Shimon is exempt under human law but liable under heavenly law. RAMA: This only applies where he did not, in fact, owe him money. If, however, Reuven did owe Shimon money, but the witnesses happen to be false, he would be exempt even under heavenly law, but would violate “midvar sheker tirchak.” [Meaning, stay away from a lie]. The same applies if he did not hire them but simply convinced them to testify falsely (Tosefos). This all applies to a case where the individual hires false witnesses for a friend and the friend does not confess. If, however, he hired false witnesses for himself and illegally transferred money or if the plaintiff confesses, he is required to remove the stolen item from his friend’s hand (Beis Yosef). If he claims it was done properly, but the witnesses admit they testified falsely, they would be liable to pay, as was explained above in 29:2 and will be explained later in Siman 38.
השוכר עידי שקר להוציא מנה מראובן לשמעון פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים הגה ודוקא שלא היה חייב לו אבל אם היה חייב לו רק שאלו העדים הם שקרים פטור מדיני שמים אבל עובר על מדבר שקר תרחק (נ"י פ' הכונס בשם הרא"ש) וכן אם לא שכרן אלא פיתה אותן בדברים שיעידו שקר (תוס' פרק הנ"ל) וכל זה בשוכר עדות שקר לחבריה והוא אינו מודה אבל אם שכר עדות שקר לעצמו והוציא ממון שלא כדין או שהבעל דין מודה (שם בש"ס) חייב להחזיר להוציא הגזילה מתחת ידו (ב"י) ואם הוא אמר שהוא כדין והעדים מודים שהעידו שקר העדים חייבים לשלם (נ"י בשם הרא"ה) כדלעיל סי' כ"ט סעיף ב' וכדלקמן סי' ל"ח:
2. One who hires false witnesses in order to transfer a maneh from Reuven to Shimon is exempt under human law but liable under heavenly law. RAMA: This only applies where he did not, in fact, owe him money. If, however, Reuven did owe Shimon money, but the witnesses happen to be false, he would be exempt even under heavenly law, but would violate “midvar sheker tirchak.” [Meaning, stay away from a lie]. The same applies if he did not hire them but simply convinced them to testify falsely (Tosefos). This all applies to a case where the individual hires false witnesses for a friend and the friend does not confess. If, however, he hired false witnesses for himself and illegally transferred money or if the plaintiff confesses, he is required to remove the stolen item from his friend’s hand (Beis Yosef). If he claims it was done properly, but the witnesses admit they testified falsely, they would be liable to pay, as was explained above in 29:2 and will be explained later in Siman 38.
וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֣ם ׀ רְאוּבֵן֮ אַל־תִּשְׁפְּכוּ־דָם֒ הַשְׁלִ֣יכוּ אֹת֗וֹ אֶל־הַבּ֤וֹר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר וְיָ֖ד אַל־תִּשְׁלְחוּ־ב֑וֹ לְמַ֗עַן הַצִּ֤יל אֹתוֹ֙ מִיָּדָ֔ם לַהֲשִׁיב֖וֹ אֶל־אָבִֽיו׃
And Reuben went on, “Shed no blood! Cast him into that pit out in the wilderness, but do not touch him yourselves”—intending to save him from them and restore him to his father.
אל תשפכו דם אמר להם הנה הייתי סובל לכם כאשר חשבתם להמית אותו בנכליכם כי גם אני שנאתיו ורציתי שיומת על ידי אחרים אבל אתם אל תהיו שופכים דם בידיכם חלילה לכם והכונה לראובן בכל זה היתה להצילו להשיבו אל אביו והכתוב סיפר מה שאמר להם ראובן ושמעו אליו אבל דברים אחרים אמר להם מתחילה שלא קבלו ממנו כמו שאמר להם (להלן מב כב) הלא דברתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וכאשר ראה שלא שמעו לעזבו אמר להם אם כן אל תשפכו דם בידיכם ולא אמר "דמו" כי הראה עצמו שלא יאמר כן לאהבתו רק שלא יהיו שופכים דם לימד אותם שאין עונש הגורם כעונש השופך דם בידיו וטעם אל הבור הזה אשר במדבר לאמר הנה הבור הזה עמוק ולא יוכל לצאת הימנו והוא במדבר ואם יצעק אין מושיע לו כי אין עובר עליו וסיפר הכתוב כי היה ריק ואין בו מים שאם היה בו מים לא יטביעו אותו שכבר נמנעו משפוך דמו וכתב רש"י ממשמע שנאמר והבור ריק אינני יודע שאין בו מים מה תלמוד לומר אין בו מים מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו לשון רש"י מדברי רבותינו (שבת כב) ואם כן היו נחשים ועקרבים בחורי הבור או שהיה עמוק ולא ידעו בהם שאילו היו רואים אותם ולא יזיקו ליוסף היה הדבר ברור להם שנעשה לו נס גדול ושהוא צדיק גמור וידעו כי זכותו תצילנו מכל רע ואיך יגעו במשיח השם אשר הוא חפץ בו ומצילו וכענין שנאמר (דניאל ו כג) אלהי שלח מלאכה וסגר פום אריותא ולא חבלוני כל קבל די קדמוהי זכו השתכחת לי אבל הם לא ידעו בדבר ועל דרך הפשט יאמר והבור ריק אין בו מים כלל שגם אם היו בו מים מעט יקרא רק וכן כי מת אתה ולא תחיה (מלכים ב כ א) כלל בשום פנים והכל ביאור וחיזוק
The pit was empty. If it had contained water they would not have cast him in, since they had already resolved not to kill him.
וכסינו את דמו ונעלים את מיתתו לשון רש"י וכן אמר אונקלוס ונכסי על דמיה והנכון שהוא כפשוטו כי מנהג רוצחי מסתרים להרוג הנרצח ולקברו ולכסות דמו בעפר כענין שנאמר (שמות ב יב) ויטמנהו בחול ולכך אמר להם הנה אנחנו הורגים את אחינו ומכסים את דמו בעפר כי כן יחשב לנו והנה ראובן למד להם שלא ישפכו דם בידם אבל ישליכוהו בבור וימות שם שאין עונש הגורם כעונש השופך דם ובא יהודה עתה ואמר גם זה יחשב לנו לרציחה כאלו אנחנו הרגנוהו וכן הדבר באמת וכענין שאמר הכתוב ( יב ט) ואותו הרגת בחרב בני עמון ודינא רבא ודינא זוטא איכא ביניהו ושניהם אמרו אמת
והא דתני האומר לשלוחו צא הרוג את הנפש הוא חייב ושולחיו פטור שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא שולחיו חייב שנא' (שמואל ב יב, ט) אותו הרגת בחרב בני עמון
The Gemara questions the statement that there is no agency for transgressions: But there is that which is taught in a baraita: One who says to his agent: Go kill a person, he, the killer, is liable if he kills, and the one who appointed him is exempt. Shammai the Elder says in the name of Haggai the prophet: The one who appointed him is liable, as it stated with regard to David, who directed Joab to kill Uriah: “Him you have slain with the sword of the children of Ammon” (II Samuel 12:9). David was held responsible for the death of Uriah.
מאי טעמיה דשמאי הזקן קסבר שני כתובים הבאים כאחד מלמדין והוא ההוא לא דריש ואיבעית אימא לעולם דריש ומאי חייב חייב בדיני שמים מכלל דת"ק סבר אפילו מדיני שמים נמי פטור אלא דינא רבה ודינא זוטא איכא בינייהו
The Gemara asks: What is the reason of Shammai the Elder? How can he say that there is agency for transgression? The Gemara answers: He holds that two verses that come as one do teach a precedent, and therefore he learns from the two cases of misuse of consecrated property and slaughter or sale that there is agency for transgression. And as for the derivation from one who slaughters an offering outside the Temple, which teaches that there is no agent for transgression, Shammai does not interpret the variation from “hu” to “hahu.” And if you wish, say instead: Actually it is possible that he does interpret the variation, and he agrees that there is no agent for transgression. And what is the meaning of Shammai’s statement that the one who appoints him is liable? It means he is liable according to the laws of Heaven, although he cannot be punished by a human court. The Gemara asks: By inference, does this mean that the first tanna holds that he is exempt even according to the laws of Heaven? The one who appointed him must bear some responsibility. Rather, the first tanna also agrees that the one who appointed the killer is liable according to the laws of Heaven, and the difference between them pertains to a great judgment and a small judgment. According to Shammai, his liability is great, to the extent that Heaven considers him fully responsible, whereas the first tanna holds that his liability is of a lesser degree.
מכלל דת"ק כו' - בתמיה:
הנותנו עובר בלפני עור עי' בתשו' חו"י סי' קל"ו בענין דאי גם בנותן שוחד לשופט ב"נ שייך לפ"ע היותו מצווה על הדינין כו' והזכרתיו בפ"ת ליו"ד סי' קנ"א עש"ה ועיין מה שכתב בתומים בענין זה וע' בס' דברי משפטי שפקפק עליו ושוב הביא דברי הרמב"ן פ' וישלח דכ' בשם ירושלמי דאף ב"נ מוזהר בלא תקח שוחד ע"ש וא"כ אין היתר. גם בליקוטי שו"ת חתם סופר חלק ששי סי' י"ד מענין זה ומסיק שם דלית דין ולית דיין להתיר לתת שוחד לב"נ להטות לו משפט ח"ו מלבד עוולה דהנותן עצמו שרוצה לעשות עול עם שכנגדו ומזה לא עסקינן אך אנן עסקינן בהא דעבר על לפני עור שמכשיל השופט הזה שמקבל וגורם לו לעוות משפט צדקו ואפילו יתנהו לאחר כגון לאוהבו של השופט וכדומה שיתן לזה בחריקתו להטות לו משפט ג"כ עובר על לפ"ע ולא שייך כאן לפני דלפני כו' אך לפעמים היה מותר כגון בדורות הקודמים (ובארצות רחוקות שלא היה משפט ישר בארץ) ורוב פעמים הישראל יודע ברור שהדין עמו ושכנגדו מודה או שידוע ומבורר שהוא חייב לו אלא שקשה להוציא חובו מיד העובד כוכבים הלוה והשופט מתרשל ומתרחם על העובד כוכבים שהוא בעל דתו וסובר שעשה מצוה בזה שלא לנגוש העובד כוכבים עבור ישראל בזה היה מותר ליתן שוחד להשופט לעשות משפט צדק ולא מבעיא דלא הי' הישראל עובר על לפני עור אדרבה מצוה היה עביד דלולא שוחד שלו השופט מטה משפטו של ישראל והיה עובר על ז' מצות שלו ועכשיו ניצול מזה בשוחד כזה וכיוצא בו מיירי בש"ע ח"מ סי' קע"ו סק"ח ומכל שכן בש"ס גיטין כ"ח ע"ב כו' ע"ש. וע' עוד בחו"י שם טעם למה לא כתבה תורה לאו בנותן שוחד כמו ברבית ע"ש. ועיין בס' בר"י אות ג' בדיין עובד כוכבים שנתמנה מכח שר עובד כוכבים והוא רודה במקל וביד חזקה הוא שופט כרצונו ובאו לדון לפניו ראובן ושמעון ודחה דינם עד למחר וראובן ירא שמים ונודע לו כי שמעון בעל דינו אמר לדיין לתת לו שוחד שיטה את הדין ונתרצה ואם הוא יקדים לתת שוחד יהא מוצל מאש בעל דינו ע"כ שאל ראובן אם מותר לו לתת שוחד לדיין הנ"ל לזכות את הזכאי כיון שהדבר ברור שאף אם הוא לא יתן יקח הדיין שוחד משמעון תו ליכא לפ"ע דבלא"ה בדין זה עצמו הדיין לוקח שוחד וגם כי עי"ז יציל להדיין מהטות משפט ואת שמעון מגזל והאריך בזה ומסיק דאין שום היתר בזה ע"ש ומ"ש בפ"ת ליו"ד סי' ק"ס סק"א:
שלא ליקח שוחד והתרת שכר בטלה ובו ח' סעיפים:
מאוד מאוד צריך הדיין ליזהר שלא ליקח שוחד אפי' לזכות את הזכאי ואם לקחו צריך להחזירו כשיתבענו הנותן וכשם שהלוקחו עובר בלא תעשה כך הנותנו עובר בלפני עור לא תתן מכשול ולא שוחד ממון בלבד אלא אפי' שוחד דברים וכל דיין ששאל שאלה פסול לדון זה שהשאילו במה דברים כשלא היה לו לדיין להשאיל אבל היה לו להשאיל כשר שהרי גם זה שואל ממנו: הגה ודוקא ברגיל לשאול ממנו אבל באקראי בעלמא ולא מוכח שעושה משום הדין לא (מהרי"ק שורש י"ז):
מאוד מאוד צריך הדיין ליזהר שלא ליקח שוחד אפי' לזכות את הזכאי ואם לקחו צריך להחזירו כשיתבענו הנותן וכשם שהלוקחו עובר בלא תעשה כך הנותנו עובר בלפני עור לא תתן מכשול ולא שוחד ממון בלבד אלא אפי' שוחד דברים וכל דיין ששאל שאלה פסול לדון זה שהשאילו במה דברים כשלא היה לו לדיין להשאיל אבל היה לו להשאיל כשר שהרי גם זה שואל ממנו: הגה ודוקא ברגיל לשאול ממנו אבל באקראי בעלמא ולא מוכח שעושה משום הדין לא (מהרי"ק שורש י"ז):
The Judge must be exceedingly1Heb. מאד מאד is employed to emphasize the extreme care that the Judge must take not to be tempted to accept bribes since man is endowed with a natural desire to accept gifts. The same expression is used by Tur in Y.D. § 160 beg. regarding the prohibition to take usury; ibid. § 336 beg. ref. to the physician who heals; Tur E.H. § 21 ref. to incest. Cf. Ab. IV, 4: ‘Be exceedingly humble’ (מאד מאי הוי שפל רוח), because by nature man is haughty — M.E. For any matter that involves the possibility of a material loss (in our case the gift or bribe that is given to the Judge which is forbidden) requires urging on since it is contrary to human nature not to accept. Cf. Sifra to Lev. VI, 2. , supra § 7, n. 33. careful not to take a bribe even to acquit the innocent,2Ket. 105a: ‘Was it not taught: What was intimated by the text, And thou shalt take no gift? (Ex. XXIII, 8). If to teach that one must not acquit the guilty or that one must not condemn the innocent, (we may object because) it has already been stated in the Bible, Thou shalt not wrest judgment (Deut. XVI, 19). Hence, even if (the Judge wishes) to acquit the innocent or condemn the guilty, the Torah states, And thou shalt take no gift.’ Ibid. 105b: ‘Why is it called Shoḥad (שוחד taken as contraction of שהוא חד, it is one) ? — Because it is one.’ (the recipient and the donor become one person). Cf. also Sifre to Deut. XVI, 19. The prohibition against accepting bribes refers not only to Judges but to all persons who are entrusted with communal matters although no adjudication of law is involved — P.Tesh. Likewise is it forbidden to accept equal bribes from both litigants although the foregoing reason no longer applies — M.E. The Judge must not accept any gifts from the acquitted party even after the conclusion of the trial — Asheri to San. 27a in the case of Bar Ḥama. and if he accepted it, he must return it when the donor claims it.3Yad, Sanhedrin XXIII, Derived from Tem. 4b: ‘Abaye stated: Every act which the Divine Law prohibits, if it has been executed, the act has its legal effect; for if you were to entertain the opinion that the act does not have its legal effect why is one punished by lashes (on account thereof)? But Raba says that the act does not have its legal effect at all and the reason why one is punished by lashes is because he has transgressed a commandment of the Divine Law.’ After a number of texts are adduced according to which in some cases the transgression of a negative command has its legal effect while in others it does not,— concerning which Abaye and Raba agree, — the Talmud continues ibid. 6a-b: ‘R. Aḥa, the son of Raba said to R. Ashi . . In what respect do Abaye and Raba differ? — They differ with respect to direct usury (ריבית קצוצה i.e., lending four Denari in return for five) in accord with R. Eleazar. For R. Eleazar stated: Direct usury can be collected through the Judges, whereas indirect usury (אבק ריבית, lit. ‘dust of usury,’ e.g., if one sells his field and says to the buyer that if he pays him forthwith the price is one thousand Zuz, but if at a later date the price will be more. Consequently, if the buyer pays at the later date, the additional amount is regarded as indirect usury) cannot be collected through the Judges. R. Joḥanan states: Even direct usury is not collected through the Judges (Hence, Raba will conour with R. Eleazar and Abaye with R. Yoḥanan). But do they (Abaye and Raba) differ merely in logical reasoning? Do they not differ in the interpretation of Biblical texts? For R. Isaac said: He hath given forth upon usury and had taken increase: shall he than live? He shall not live (Ez. XVIII, 13), which teaches that the taking of usury is a matter that concerns life but is not liable to restoration (consequently, even Raba who holds that a prohibited act does not have its legal effect, here he will admit that the act is valid on account of the text). R. Aḥa b. Adda says: From here: Scripture states, But fear thy G-d (Lev. XXV, 36), teaching that the taking of usury is a matter of fearing G-d, but is not liable to restoration. Raba stated: From here: He hath done all these abominations: he shall surely die: his blood shall be upon him (Ez. XVIII, 13). Now, lo, if he begat a son that is a robber, a shedder of blood (ibid. XVIII, 10). Those who lend on interest are comparable to those who shed blood. Just as those who shed blood cannot make restoration (of the lost lives), so those who lend on interest are not liable to restoration (of interest). R. Naḥman b. Isaac stated: What is the reason of R. Eleazar? (who maintains that direct usury is collectible through the Judges), for the Biblical text says: That thy brother may live with thee (Lev. XXV, 36) thus teaching that he must restore the interest so that he (the borrower) may live with you.’ Consequently, since the law rests with Raba (excluding certain cases), bribes are equated to usury and are collectible through the Judges, which means that the donor claims it. M.E. writes that if the donor does not claim the return of the gift, the Judge is not obliged to return it, because the donor gave it willingly for the purpose of being acquitted contrary to usury concerning which it is written That thy brother may live with thee. TaZ disagrees with M.E. on the basis of Rashi to B.M. 61b, s.v. ע״כ ריבית קצוצה according to whom the Court may also compel him to return the usury only if he claimed it. Thus also TaZ to Y.D. § 161, 5, n. 3. Even if the donor claimed the bribe after a considerable time had elapsed, yet, as long as he did not renounce his rights to it, he may still make a claim. However, it is proper that the recipient of the bribe should return it of his own accord if he wishes to do his duty towards G-d and repent — P.Tesh. Just as the one who receives it transgresses a negative command, so does the donor transgress [the negative command], 'Thou shalt not put a stumbling block before the blind.'4Lev. XIX, 14. Thus Yad ibid., derived from the law of usury, for just as we deduce the law of returning bribes from the law of usury so too do we deduce from the law of usury that the one who gives bribes transgresses the negative injunction, And thou shalt not put a stumbling block before the blind, i.e., the one who offers a bribe tempts the Judge and thereby places a stumbling block before him. , Mishna B.M. 75b: ‘These transgress a negative injunction : the lender, the borrower, the surety and the witnesses. And the Sages add: the scribe too. They transgress the injunction, Thou shalt not give (him thy money upon usury) [Lev. XXV, 37] and Take thou (no usury) of him (Lev. XXV, 36) and Thou shalt not be to him as a usurer (Ex. XXII, 24) and Neither shall ye lay upon him usury (Ex. XXII, 25) and Thou shalt not put a stumbling block before the blind, but thou shalt fear thy G-d: I am the Lord (Lev. XIX, 14).’ Gemara ibid.: ‘Abaye said: The lender transgresses all (the injunctions); the borrower: Thou shalt not cause thy brother to take usury (Deut. XXIII, 20. Heb. תשיך is in the Hiph‘il which is causitive. Hence, it refers to the debtor), but unto thy brother thou shalt offer no usury (ibid. v. 21), and thou shalt not put a stumbling block before the blind. The surety and the witnesses: only, neither shall ye lay upon him usury.’ One is forbidden to give a bribe to a Gentile Judge on the basis of and thou shalt not put a stumbling block before the blind, for civil laws are also binding upon all Noaḥides. But if it is evident that the Gentile Judge desires to pervert justice in favour of one of the litigants, it is permissible (Ḥatam Sofer) — P.Tesh. And not only a bribe of money [is forbidden] but even a bribe of words [or acts].5Ket. 105b: ‘Our Rabbis taught: And thou shalt take no bribe. (Ex. XXIII, 8); it was not necessary to speak of a monetary bribe, but (the following was intimated) : Even a bribe of words (or acts) is also prohibited, for it is not written, And thou shalt take no GAIN (Heb. בצע which would refer to a monetary bribe only).’ Cf. the cases of Samuel and Amemar a.o. mentioned ibid., who refused to act as Judges for people who acted in a manner that would be tantamount to a bribe of words or acts. Cf. Y.D. § 161, where the same applies to usury. , supra § 7, n. 33. Every Judge who borrows aught is ineligible to adjudicate the lawsuit of the owner of the lent object. This applies only when the Judge possesses naught to lend [to the latter], but if he had things to lend [to him],6Even if he did not lend him anything as yet, for since he has things to lend him, the borrowing does not constitute a bribe — M.E. he is fit [to adjudicate his case], since the latter too may borrow from him.7Yad ibid. par. 4. Derived from Ket. 105b: ‘Rabbah b. R. Shilah said: Any Judge who is wont to borrow is ineligible to adjudicate a lawsuit (for the owner of the lent object). This applies only when he possessed naught to lend to others, but if he has things to lend it does not matter. But is this really so? Did not Raba borrow things from the household of Bar Merion though they borrowed naught from him? — There he desired to make them feel important (i.e., the borrowing was not for his own benefit). Gloss: [This, viz., that the Judge who borrows is forbidden to pronounce judgment for the owner of the lent objcet applies] only when he is in the habit of borrowing from him, but [if the borowing is merely] incidental, and it is not evident that he does [this] on account of the [lender's] lawsuit, it is not [forbidden].8MaHaRIK Rt. 16 — G. Since we compare the prohibition of bribes to that of usury, we likewise learn that a gift constitutes a bribe only when it is clearly evident that it was given for that purpose. , B.M. 75b: ‘It has been taught: R. Simeon b. Yoḥai stated: Whence is it derived that if one is his neighbour’s creditor for a Maneh, the latter must not extend a greeting to him if he was not in the habit of doing this? — From the Biblical verse, Usury of any word which may be usury (Deut. XXIII, 20), — even speech is prohibited.’ Thus we see that it is forbidden only when the debtor was not in the habit of extending a greeting to the creditor, for then it is clearly evident that the purpose of the greeting is on account of the loan he received. But if it was his usual practice to extend a greeting, we consider the debtor’s greeting as of a mere incidental nature. Cf. B.M. 64b, Tosaf. s.v. אבל חצר. Similarly in the present case. If the Judge was in the habit of borrowing, he is forbidden to adjudicate the case of the lender, but if he borrowed from him by mere chance, and it is not evident that the owner of the lent object does it on account of his lawsuit, the prohibition does not stand.
הנותנו עובר בלפני עור עי' בתשו' חו"י סי' קל"ו בענין דאי גם בנותן שוחד לשופט ב"נ שייך לפ"ע היותו מצווה על הדינין כו' והזכרתיו בפ"ת ליו"ד סי' קנ"א עש"ה ועיין מה שכתב בתומים בענין זה וע' בס' דברי משפטי שפקפק עליו ושוב הביא דברי הרמב"ן פ' וישלח דכ' בשם ירושלמי דאף ב"נ מוזהר בלא תקח שוחד ע"ש וא"כ אין היתר. גם בליקוטי שו"ת חתם סופר חלק ששי סי' י"ד מענין זה ומסיק שם דלית דין ולית דיין להתיר לתת שוחד לב"נ להטות לו משפט ח"ו מלבד עוולה דהנותן עצמו שרוצה לעשות עול עם שכנגדו ומזה לא עסקינן אך אנן עסקינן בהא דעבר על לפני עור שמכשיל השופט הזה שמקבל וגורם לו לעוות משפט צדקו ואפילו יתנהו לאחר כגון לאוהבו של השופט וכדומה שיתן לזה בחריקתו להטות לו משפט ג"כ עובר על לפ"ע ולא שייך כאן לפני דלפני כו' אך לפעמים היה מותר כגון בדורות הקודמים (ובארצות רחוקות שלא היה משפט ישר בארץ) ורוב פעמים הישראל יודע ברור שהדין עמו ושכנגדו מודה או שידוע ומבורר שהוא חייב לו אלא שקשה להוציא חובו מיד העובד כוכבים הלוה והשופט מתרשל ומתרחם על העובד כוכבים שהוא בעל דתו וסובר שעשה מצוה בזה שלא לנגוש העובד כוכבים עבור ישראל בזה היה מותר ליתן שוחד להשופט לעשות משפט צדק ולא מבעיא דלא הי' הישראל עובר על לפני עור אדרבה מצוה היה עביד דלולא שוחד שלו השופט מטה משפטו של ישראל והיה עובר על ז' מצות שלו ועכשיו ניצול מזה בשוחד כזה וכיוצא בו מיירי בש"ע ח"מ סי' קע"ו סק"ח ומכל שכן בש"ס גיטין כ"ח ע"ב כו' ע"ש. וע' עוד בחו"י שם טעם למה לא כתבה תורה לאו בנותן שוחד כמו ברבית ע"ש. ועיין בס' בר"י אות ג' בדיין עובד כוכבים שנתמנה מכח שר עובד כוכבים והוא רודה במקל וביד חזקה הוא שופט כרצונו ובאו לדון לפניו ראובן ושמעון ודחה דינם עד למחר וראובן ירא שמים ונודע לו כי שמעון בעל דינו אמר לדיין לתת לו שוחד שיטה את הדין ונתרצה ואם הוא יקדים לתת שוחד יהא מוצל מאש בעל דינו ע"כ שאל ראובן אם מותר לו לתת שוחד לדיין הנ"ל לזכות את הזכאי כיון שהדבר ברור שאף אם הוא לא יתן יקח הדיין שוחד משמעון תו ליכא לפ"ע דבלא"ה בדין זה עצמו הדיין לוקח שוחד וגם כי עי"ז יציל להדיין מהטות משפט ואת שמעון מגזל והאריך בזה ומסיק דאין שום היתר בזה ע"ש ומ"ש בפ"ת ליו"ד סי' ק"ס סק"א:
בראשונה היו מקבלין עדות החדש מכל אדם וכו': תנו רבנן מה קלקול קלקלו הבייתוסין פעם אחת בקשו בייתוסין להטעות את חכמים שכרו שני בני אדם בד' מאות זוז אחד משלנו ואחד משלהם שלהם העיד עדותו ויצא שלנו אמרו לו אמור כיצד ראית את הלבנה אמר להם עולה הייתי במעלה אדומים וראיתיו שהוא רבוץ בין ב' סלעים ראשו דומה לעגל אזניו דומין לגדי קרניו דומות לצבי וזנבו מונחת לו בין ירכותיו והצצתי בו ונרתעתי ונפלתי לאחורי ואם אין אתם מאמינים לי הרי מאתים זוז צרורין לי בסדיני אמרו לו מי הזקיקך לכך אמר להם שמעתי שבקשו בייתוסים להטעות את חכמים אמרתי אלך אני ואודיע להם שמא יבואו בני אדם שאינם מהוגנין ויטעו את חכמים אמרו לו מאתים זוז נתונין לך במתנה והשוכרך ימתח על העמוד באותה שעה התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירין:
The mishna taught: Initially, they would accept testimony to determine the start of the month from any person, and this continued until the Boethusians began to corrupt the process. The Sages taught a baraita that describes the decisive incident: What was the manner of the corruption in which the Boethusians engaged? Once, the Boethusians tried to mislead the Sages with regard to the day of the new moon. They hired two people for four hundred dinars to testify falsely that they had seen the new moon on the thirtieth day of the month. One of them was from our own, i.e., a member of the Pharisees and the Sages of Israel, and the other was one of theirs. When they went in to testify, their witness submitted his testimony that he had seen the new moon, and then he left. When our witness came to testify, they said to him, in the customary manner: Say how you saw the moon. He said to them: I was ascending in Ma’ale Adumim and I saw that the new moon was crouched between two rocks. Its head was like that of a calf, its ears were like those of a kid, its horns were like those of a deer, and its tail was lying between its thighs. And I looked at it and was frightened and I fell backward. And if you do not believe me that this is what I saw, there are two hundred dinars wrapped in my cloak that were paid to me to deliver this testimony. Realizing that the testimony of the first witness was also false, the Sages said to him: Who persuaded you to act in this manner? He said to them: I heard that the Boethusians were seeking to mislead the Sages, and I said to myself: I will go and hire myself out to give false testimony, and I will inform the Sages of the truth, lest unworthy people come and mislead the Sages. The Sages said to him: The two hundred dinars that you received from the Boethusians are given to you as a gift. Although you did not carry out your mission, the court is authorized to declare the money ownerless and award it to you. And the one who hired you shall be stretched out on the post for flogging. At that time the Sages instituted that they would accept testimony about the new moon only from those men who were familiar to the Great Sanhedrin as qualified witnesses.
השוכר עידי שקר להוציא מנה מראובן לשמעון פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים הגה ודוקא שלא היה חייב לו אבל אם היה חייב לו רק שאלו העדים הם שקרים פטור מדיני שמים אבל עובר על מדבר שקר תרחק (נ"י פ' הכונס בשם הרא"ש) וכן אם לא שכרן אלא פיתה אותן בדברים שיעידו שקר (תוס' פרק הנ"ל) וכל זה בשוכר עדות שקר לחבריה והוא אינו מודה אבל אם שכר עדות שקר לעצמו והוציא ממון שלא כדין או שהבעל דין מודה (שם בש"ס) חייב להחזיר להוציא הגזילה מתחת ידו (ב"י) ואם הוא אמר שהוא כדין והעדים מודים שהעידו שקר העדים חייבים לשלם (נ"י בשם הרא"ה) כדלעיל סי' כ"ט סעיף ב' וכדלקמן סי' ל"ח:
2. One who hires false witnesses in order to transfer a maneh from Reuven to Shimon is exempt under human law but liable under heavenly law. RAMA: This only applies where he did not, in fact, owe him money. If, however, Reuven did owe Shimon money, but the witnesses happen to be false, he would be exempt even under heavenly law, but would violate “midvar sheker tirchak.” [Meaning, stay away from a lie]. The same applies if he did not hire them but simply convinced them to testify falsely (Tosefos). This all applies to a case where the individual hires false witnesses for a friend and the friend does not confess. If, however, he hired false witnesses for himself and illegally transferred money or if the plaintiff confesses, he is required to remove the stolen item from his friend’s hand (Beis Yosef). If he claims it was done properly, but the witnesses admit they testified falsely, they would be liable to pay, as was explained above in 29:2 and will be explained later in Siman 38.
השוכר עדי שקר. ע' בתשו' שבו"י ח"א סי' קמ"ה בא' שתבע לחבירו שיחזיר לו עשרה זהובים שנתן לו שכר להעיד עדות שקר ואח"כ לא העיד לו והלה כופר בכל אי יכול להשביע על זה והשיב לכאורה נראה אפי' הלה מודה אינו ומחוייב להחזיר משום קנס ששכר עדי שקר וכהא דאיתא בש"ס דר"ה דף כ"ב ע"ב כו' וכל היכא דקנסינן להעובר מניחין המעות לכשנגדו ולא אמרינן דיחלוק לעניים וכדמצינו בשטר שיש בו רבית כו'. והטעם נ"ל כדאיתא בש"ס דב"ק דף ל"ח ע"ב כו' אך באמת זה אינו דשם בש"ס דר"ה שאמרו חכמים להעד מאתים זוז נתונים לך במתנה עיקר הטעם משום מגדר מלתא אבל הכא ליכא מגדר מלתא דאם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו לשכור עדי שקר וגם הוא לא עשה העבירה בפרסום וגם אינו מוחזק לכך (עי' מ"ש לעיל סי' ב' סעיף קטן א') וכיון דליכא מגדר מלתא אין בידינו לקנסו כלל אף שעשה עבירה כי אין לנו לדמות קנסות חכמים זו לזו רק היכא דמצינו דקנסו' חכמים בפי' כהאי דשטר שיש בו רבית וכדומה ואדרבה מצינו בש"ס דב"ק ובח"מ סי' ל"ב השוכר עדי שקר פטור מדיני אדם כו' ולכן בנ"ד מחוייב העד להחזיר המעות ואם כופר בכל צריך לישבע היסת עכ"ד ע"ש. ועי' בס' עט"צ ובס' מאמר קדישין שהביאו דברי השבו"י הנ"ל בקצרה וכתבו עליו וז"ל ולי נראה שיש לקנסו וליתן המעות לעניים דהפקר ב"ד הפקר וכעין זה כ' הש"ך ביו"ד ס"ס קע"א עכ"ל. ולע"ד אין זה ברור כי הגם דבש"ך ביו"ד שם כ"כ בשם תשו' מ"ב סי' ל"ד שראוי לקנוס להלוה ליתן מהרויח לעניי העיר אך בגוף התשובה שם מבואר להדיא דדוקא אם יש מגדר מלתא שהשעה צריכה לכך כו' וע"כ דגם כוונת הש"ך כך הוא אלא שקיצר בהעתקה וא"כ בנידון דידן שכפל ושילש השבו"י הנ"ל דליכא מגדר מילתא בדבר אין בידינו לקנסו כלל וגם בלא"ה יש לחלק בין הא דרבית להך דהכא ודו"ק. גם בספר בר"י אות ג' כ' וז"ל אם היה בעיר דיין קבוע ונראה לו לענוש על זה עושה כמ"ש שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה כו' ובתנאי שתהיה השעה צריכה לכך כגון שהשוכר קדמה לו עשיית דבר זה פעמיים או שהיו במדינה שעושין כפועל הזה שיש לחוש שאם יתרשלו מלענשם שירבו לעשות כך אבל אם חסר אחד משני תנאים אלו אין בית דין יכולים לחייב לעושה זה שום דבר כ"ש מי שאינו ב"ד והצבור אינה בזה כדיין קבוע. מהר"י ן' מיגש בתשו' כ"י סימן קס"א עכ"ל: