(א) כלל גדול אמרו בשבת: כל השוכח עקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, אינו חיב אלא חטאת אחת. היודע עקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, חיב על כל שבת ושבת. היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, חיב על כל אב מלאכה ומלאכה. העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת, אינו חיב אלא חטאת אחת.

(ב) אבות מלאכות ארבעים חסר אחת: הזורע, והחורש, והקוצר, והמעמר, הדש, והזורה, הבורר, הטוחן, והמרקד, והלש, והאופה, הגוזז את הצמר, המלבנו, והמנפצו, והצובעו, והטווה, והמסך, והעושה שני בתי נירין, והאורג שני חוטין, והפוצע שני חוטין, הקושר, והמתיר, והתופר שתי תפירות, הקורע על מנת לתפר שתי תפירות, הצד צבי, השוחטו, והמפשיטו, המולחו, והמעבד את עורו, והמוחקו, והמחתכו, הכותב שתי אותיות, והמוחק על מנת לכתב שתי אותיות, הבונה, והסותר, המכבה, והמבעיר, המכה בפטיש, המוציא מרשות לרשות - הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת.

(ג) ועוד כלל אחר אמרו: כל הכשר להצניע ומצניעין כמוהו והוציאו בשבת - חיב עליו חטאת, וכל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו והוציאו בשבת - אינו חייב אלא המצניעו.

(ד) המוציא תבן - כמלוא פי פרה. עצה - כמלוא פי גמל. עמיר - כמלוא פי טלה. עשבים - כמלוא פי גדי. עלי שום ועלי בצלים, לחים - כגרוגרת, יבשים - כמלוא פי גדי. ואין מצטרפין זה עם זה, מפני שלא שוו בשעוריהן. המוציא אכלים כגרוגרת, חיב, ומצטרפים זה עם זה, מפני ששוו בשעוריהן, חוץ מקליפיהן וגרעיניהן ועוקציהן וסובן ומורסנן. רבי יהודה אומר: חוץ מקליפי עדשים שמתבשלות עמהן.