(ג) מַצִּילִין סַל מָלֵא כִכָּרוֹת, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֶּשׁ בּוֹ מֵאָה סְעֻדּוֹת, וְעִגּוּל שֶׁל דְּבֵלָה, וְחָבִית שֶׁל יַיִן. וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים, בֹּאוּ וְהַצִּילוּ לָכֶם. וְאִם הָיוּ פִקְחִין, עוֹשִׂין עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן אַחַר הַשַּׁבָּת. לְהֵיכָן מַצִּילִין אוֹתָן, לְחָצֵר הַמְעֹרֶבֶת. בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, אַף לְשֶׁאֵינָהּ מְעֹרָבֶת:

(ד) ולשם מוציא כל כלי תשמישו, ולובש כל מה שיכול ללבש, ועוטף כל מה שיכול לעטף. רבי יוסי אומר: שמונה עשר כלים. וחוזר ולובש ומוציא, ואומר לאחרים: בואו והצילו עמי.

(ה) רבי שמעון בן ננס אומר: פורסין עור של גדי על גבי שדה תבה ומגדל שאחז בהן את האור, מפני שהוא מחרך. ועושין מחצה בכל הכלים, בין מלאים בין ריקנים, בשביל שלא תעבר הדלקה. רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאין מים, לפי שאין יכולין לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדלקה.

(ו) נכרי שבא לכבות, אין אומרים לו: כבה, ואל תכבה, מפני שאין שביתתו עליהן. אבל קטן שבא לכבות, אין שומעין לו, מפני ששביתתו עליהן.