(א) האשה בזמן שהיא בבית בעלה, שחט עליה בעלה ושחט עליה אביה, תאכל משל בעלה. הלכה רגל ראשון לעשות בבית אביה, שחט עליה אביה ושחט עליה בעלה, תאכל במקום שהיא רוצה. יתום ששחטו עליו אפטרופסים, יאכל במקום שהוא רוצה. עבד של שני שתפין לא יאכל משל שניהן. מי שחציו עבד וחציו בן חורין, לא יאכל משל רבו.

(ב) האומר לעבדו: צא ושחוט עלי את הפסח - שחט גדי יאכל, שחט טלה יאכל, שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון. שכח מה אמר לו רבו, כיצד יעשה, ישחוט טלה וגדי ויאמר: אם גדי אמר לי רבי, גדי שלו וטלה שלי. ואם טלה אמר לי רבי, טלה שלו וגדי שלי. שכח רבו מה אמר לו, שניהם יצאו לבית השרפה, ופטורין מלעשות פסח שני.

(ג) האומר לבניו: הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים - כיון שהכניס הראשון ראשו ורבו, זכה בחלקו ומזכה את אחיו עמו. לעולם נמנין עליו עד שיהא בו כזית לכל אחד ואחד. נמנין ומושכין את ידיהן ממנו עד שישחוט. רבי שמעון אומר: עד שיזרוק עליו את הדם.

(ד) הממנה עמו אחרים בחלקו, רשאין בני חבורה לתן לו את שלו, והוא אוכל משלו והן אוכלין משלהן.