(ב) הנותן שקלו לחברו לשקל על ידו, ושקלו על ידי עצמו, אם נתרמה תרומה, מעל. השוקל שקלו ממעות הקדש, אם נתרמה תרומה וקרבה הבהמה, מעל. מדמי מעשר שני, מדמי שביעית, יאכל כנגדן.

(ג) המכנס מעות ואמר, הרי אלו לשקלי, בית שמאי אומרים, מותרן נדבה. ובית הלל אומרים, מותרן חלין. שאביא מהן לשקלי, שוין שמותרן חלין. אלו לחטאת, שוין שהמותר נדבה. שאביא מהן לחטאת, שוין שהמותר חלין.

(ד) אמר רבי שמעון, מה בין שקלים לחטאת? שקלים יש להם קצבה, וחטאת אין לה קצבה. רבי יהודה אומר, אף לשקלים אין להן קצבה, שכשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלים דרכונות, חזרו לשקול סלעים, חזרו לשקול טבעין, ובקשו לשקל דינרים. אמר רבי שמעון, אף על פי כן, יד כלן שוה. אבל חטאת, זה מביא בסלע וזה מביא בשתים וזה מביא בשלש.

(ה) מותר שקלים, חלין. מותר עשירית האפה, מותר קני זבין, קני זבות, וקני יולדות, וחטאות ואשמות, מותריהן נדבה. זה הכלל, כל שהוא בא לשם חטאת ולשם אשמה, מותרן נדבה. מותר עולה, לעולה. מותר מנחה, למנחה. מותר שלמים, לשלמים. מותר פסח, לשלמים. מותר נזירים, לנזירים. מותר נזיר, לנדבה. מותר עניים, לעניים. מותר עני, לאותו עני. מותר שבויים, לשבויים. מותר שבוי, לאותו שבוי. מותר המתים, למתים. מותר המת, ליורשיו. רבי מאיר אומר, מותר המת, יהא מנח עד שיבא אליהו. רבי נתן אומר, מותר המת בונין לו נפש על קברו.