Yoma No.2: Most High Resolution

Fundamentals of Jewish Conflict Resolution: Traditional Jewish Perspectives on Resolving Interpersonal Conflicts

Howard Kaminsky

An in-depth presentation of traditional Jewish approaches to resolving interpersonal conflicts. Among the topics discussed are the obligation to pursue peace, what constitutes constructive conflict, countering judgmental biases, resolving conflict through dialogue, apologies, forgiveness, and anger management.

כל התורה כולה נמי מפני דרכי שלום היא דכתיב (משלי ג, יז) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום

the entire Torah also given on account of the ways of peace, as it is written: “Her ways are ways of pleasantness, and all her paths are peace” (Proverbs 3:17)

בָּרִאשׁוֹנָה כׇּל מִי שֶׁרוֹצֶה לִתְרוֹם אֶת הַמִּזְבֵּחַ — תּוֹרֵם. וּבִזְמַן שֶׁהֵן מְרוּבִּין רָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ, כׇּל הַקּוֹדֵם אֶת חֲבֵירוֹ בְּאַרְבַּע אַמּוֹת — זָכָה. וְאִם הָיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין, הַמְמוּנֶּה אוֹמֵר לָהֶן: הַצְבִּיעוּ. וּמָה הֵן מוֹצִיאִין — אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם, וְאֵין מוֹצִיאִין אֲגוּדָל בַּמִּקְדָּשׁ. מַעֲשֶׂה שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם שָׁוִין, וְרָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ, וְדָחַף אֶחָד מֵהֶן אֶת חֲבֵירוֹ וְנָפַל וְנִשְׁבְּרָה רַגְלוֹ. וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ בֵּית דִּין שֶׁבָּאִין לִידֵי סַכָּנָה, הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהוּ תּוֹרְמִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא בְּפַיִיס. אַרְבַּע פְּיָיסוֹת הָיוּ שָׁם, וְזֶה הַפַּיִיס הָרִאשׁוֹן.

MISHNA: Initially, the practice among the priests was that whoever wishes to remove the ashes from the altar removes them. And when there are many priests who wish to perform that task, the privilege to do so is determined by a race: The priests run and ascend on the ramp leading to the top of the altar. Any priest who precedes another and reaches within four cubits of the top of the altar first is privileged to remove the ashes. And if both of them were equal and neither preceded the other, the appointed priest says to all the priests: Extend your fingers, and a lottery was performed, as will be explained. And what fingers do they extend for the lottery? They may extend one or two fingers, and the priests do not extend a thumb in the Temple. The reason is that the lottery was conducted by the appointee choosing a number and counting the extended fingers of the priests standing in a circle. As the count progressed, a priest could calculate and manipulate the result in his favor by surreptitiously extending his thumb and an additional finger. Since there is separation between the thumb and the forefinger it could appear as though they belonged to two different priests, skewing the results of the lottery. Initially, that was the procedure; however, an incident occurred where both of them were equal as they were running and ascending on the ramp, and one of them shoved another and he fell and his leg was broken. And once the court saw that people were coming to potential danger, they instituted that priests would remove ashes from the altar only by means of a lottery. There were four lotteries there, in the Temple, on a daily basis to determine the priests privileged to perform the various services, and this, determining which priest would remove the ashes, was the first lottery.

בַּ֭חֵיק יוּטַ֣ל אֶת־הַגּוֹרָ֑ל וּ֝מֵיְהוָ֗ה כָּל־מִשְׁפָּטֽוֹ׃
Lots are cast into the lap; The decision depends on the LORD.
כורעי'. ויכרע וישתחוה שלא יהא נראה ככופר [עמק הברכה] ועסי' קי"ג: הגאון בלבוש כתב כאן דיני קדיש והנני מוסיף דבר שנתחדש אצלי כ' רמ"מ סי' פ' בתשובה שהיאר צייט יש לו כל הקדישי' של אותו יום אפי' קדיש של פרקים ושל שיר השירים ושל רות עכ"ל וראיתי נוהגין להטיל גורל על שיר השירים נ"ל שנתפשט המנהג על שלא ראו תשו' רמ"מ כי לא נדפס בימים ההם דהרי כל מנהגי הקדיש נתקנו על פיו ולמה יגרע דין זה וקדיש שאומרים בע"ש אחר מזמור שיר ליום השבת הוא לאבלים אם לא שהיא"צ הוא בחברה של קבלת שבת והכל לפי המנהג, כשמטילין גורל ד' או ה' ויש בהן ב' שיש להן אותיות שוות כגון ת' והאחרים יש להם מנין הפחות מזה אז בטל גורל וצריכים כולם להטיל גורל מחדש ואין יכולים השנים לו' האחרים כבר הפסידו חלקם ושנינו נטילו גורל וראיה מרפ"ב דיומא דבזמן שהם שוים הממונה א"ל הצביעו והיו מטילים כולם גורל ואף שאותן השנים היו קרובים מאחרים [כן שמעתי מהגאון מהו' מן אב"ד דק"ק קראטשין] אבל אם אחד יש לו ת' והאחרים שוין ויש להם פחות אזי ודאי זכה הראשון והאחרים יטילו גורל אף שיש בהן שאינן שוין כנ"ל, ב' או ג' שהפילו גורל ולמחרת בא עוד א' בטלה החלוקה וצריכין להטיל גורל מחדש כמ"ש בח"מ סי' קע"ה ס"ג, ב' אחין שחלקו ובא להן אח ממדינת הים בטלה החלוקה ואם היה בעיר ולא בא איבד זכותו דמדלא בא ודאי מחל להן שיהיה אחרון כמ"ש בח"מ סי' קע"ו סכ"ה וכן אמרי' בב"ב פ"ט גבי שושבינות איתא במתא איבעי ליה למיתי, א' אמר קדיש ולמחרת בא עוד א' ואמר אני אומר היום כנגד קדיש שאמרת אתמול ועל הקדיש הג' נפיל גורל והלה אומר שלא באת אתמול זכיתי בקדיש והשנים של היום נחלוק בינינו יש רוצין לדמות למ"ש בח"מ סי' קע"א סס"ח א' מן השותפין שנשתמש בחצר כמה שנים אין יכול השני לומר אשתמש ג"כ כזמן שנשתמשת דכל זמן שלא חלקו כל א' בשלו משתמש וה"נ אמרי' שאמר קדיש שלו אתמול ונ"ל דל"ד כי עוכלא לדנא דהתם אמרי' שנשתמש בחלקו ועדיין הוא קיים אבל הכא אין קדיש א' שייך לשתיהן ודמי לב' שיש להן מטלטלין בשותפות ואכל א' מהם קצת שחבירו אוכל כנגדו וה"נ כן וא"ל התם חסרי ממונא הכא לא חסר ולא מידי שאלו לא אמרו הראשון היו האבלים אומרים אותו זה אינו דמ"מ יאמר אני ידעתי וסמכתי שאתה תבא לב"ה ותאמר הקדיש לכן עמדתי החוצה ולא אמרי' מדלא בא מחל לו הכל אלא זה מחל לו שיהי' ראשון והוא אחריו, המנהג פשוט כששני יא"צ מטילין גורל ביום שיש בו ג' קדישי' אותו הזוכה ראשון אומר ב' קדישים דלא כמ"ש בס' צ"ץ סכ"ו ושיפילו גורל חדש על הקדיש הג' ע' סוף סוכה, ב' שיש להם יא"צ וא' רוצה להשכים לדרך למחר ואמר תן לי עתה הקדיש וטול אתה למחר והשני אומר לא כי אלא נפיל גורל נ"ל דהדין עם הב' דאין כופין על מדת סדום כיון שיש ריוח בהקפדה דשמא יפול עליו של ערבית ויאמר שניה' כמ"ש בח"מ סי' שי"א וכן מצאתי סי' קע"ד ע"ש ואף שבש"ך שם כתוב דוקא כשניזק מ"מ אין דבריו מוכרחים וגם לא דמי להאי ועוד דיכול לו' אני רוצה להקדים עצמי למצוה שהרי כשיש ג' מטילין גורל ולא אמרי' יאמר כל א' קדיש א' אלא מפני שכל א' רוצה להקדים עצמו למצוה: משמע בב"י סי' ר"א דמוטב לבנו להשכיר א' לו' קדיש במקומו משיאמר א' בחנם ע"ש ועבי"ד סי' שע"ו ובתשובת רמ"א דאם אין לו בן ראוי ליתן ג"כ לבן בנו קדיש אך שאר האבלים יאמרו ב' קדישים והוא קדיש אחד: שני אנוסים אחד נהרג ואחד מת ובן הנהרג אומר קדיש באומרו שאביו היתה כונתו לשוב ובן המת רוצ' ג"כ לומר קדיש בן הנהרג דוחה לבן המת דכיון דנהרג ה"ל כפרה ועוד דהיו אצל המת אנוסים אחרים ולא התודה בפניהם ש"מ שלא היה דעתו לשוב ע"ש ב"ז סי' ר"ג ועבי"ד סי' ש"מ ס"ה: נהיגי כשיש בן ל' נותנין לו כל הקדישים וקדיש של מזמור לאבלים וכשיש ד' יא"צ אז נותנין לכל א' קדיש א' והנה אירע באותו יום שאמרו שיר השירים ונהגו שמפילין גורל בין הכל האבלים והיא"צ ונפל גורל על א' מהיא"צ ואמרו האבלים מאחר שיש לכל אחד קדיש אחד לא ניתן לכם קדיש של מזמור והיא"צ אומר מה שזכיתי משמים הוא דרחימו עליה ומזליה גרם נ"ל דהדין עם היא"צ: מ"כ בשם מהר"ן זצ"ל לענין קדיש לא אמרינן מקצת יום ז' ככולו ואף על פי שיש אחד שמת לו מת באמצע השבוע וזה מת לו ביום א' שניהם שוים ביום השבת, גם פסק דמי שהוא אבל על אביו ואח"כ מתה אמו יש לו כל הקדישים מדין ל' ואפ"ה חולק בשאר קדישים בגין אביו עם שאר אבלים עכ"ל: מי שבטלה אבילותו ברגל או קובר מתו ברגל יש לו דין ז' (ש"כ בי"ד) ונ"ל דמ"מ מחויב ליתן ליא"צ קדיש א' דומיא דקטן, והא דבשבת אין ליא"צ כלום היינו משום שיכול לומר במ"ש וכ"מ במנהגי' ע"ש ונ"ל דקטן בן ז' דוחה את בן ל' וכ"מ בהגהות רמ"א שם, יש נמנעים לומר שיר היחוד ע' בתשובת רמ"א טעמם והוא כ' לאומרו ושנתקן ע"פ הקבלה, כתוב בריב"ש סי' קט"ו שאם מתה אמו והאב מקפיד שלא יאמר קדיש אסור לאומרו כי כבוד האב קודם ורמ"א בי"ד סי' שע"ו כ' שאין בידו למחות, נוהגין במקצת מקומות שביום שפוסק מלומר קדיש נותנין לו כל הקדישים:

Getting To Yes: Negotiating Agreement Without Giving In

William Ury

Getting to Yes offers a straightforward, universally applicable method for negotiating personal and professional disputes without getting taken and without getting angry.

This worldwide bestseller by William Ury provides a concise, step-by-step, proven strategy for coming to mutually acceptable agreements in every sort of conflict. The negotiation tips and techniques can be applied to family situations, business disputes… even international conflicts. The theories and tactics presented in Getting to Yes are based on the work of the Harvard Negotiation Project, an organization that deals with all levels of negotiation, mediation, and conflict resolution.

(ז) הָרוֹאֶה חֲבֵרוֹ שֶׁחָטָא אוֹ שֶׁהָלַךְ בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה מִצְוָה לְהַחֲזִירוֹ לַמּוּטָב וּלְהוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא חוֹטֵא עַל עַצְמוֹ בְּמַעֲשָׂיו הָרָעִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט יז) "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ". הַמּוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ. בֵּין בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינוֹ. בֵּין בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין הַמָּקוֹם. צָרִיךְ לְהוֹכִיחוֹ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ. וִידַבֵּר לוֹ בְּנַחַת וּבְלָשׁוֹן רַכָּה וְיוֹדִיעוֹ שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר לוֹ אֶלָּא לְטוֹבָתוֹ לַהֲבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. אִם קִבֵּל מִמֶּנּוּ מוּטָב וְאִם לָאו יוֹכִיחֶנּוּ פַּעַם שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית. וְכֵן תָּמִיד חַיָּב אָדָם לְהוֹכִיחוֹ עַד שֶׁיַּכֵּהוּ הַחוֹטֵא וְיֹאמַר לוֹ אֵינִי שׁוֹמֵעַ. וְכָל שֶׁאֶפְשָׁר בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְאֵינוֹ מוֹחֶה הוּא נִתְפָּשׂ בַּעֲוֹן אֵלּוּ כֵּיוָן שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לִמְחוֹת בָּהֶם:

(7) He who beholds his fellow stooping to sin or following an unrighteous path, is obliged to return him toward the good, and to let him know that he is actually sinning against himself in pursuing wicked deeds for, it is said: "And thou shalt indeed rebuke thy neighbor" (Lev. 19.17). He who rebukes his fellow, whether it be regarding a sin committed between man and man, or whether it be regarding matters between man and God, it is essential that the rebuke be administered only between them both; and he shall speak to him calmly, employing soft language, telling him that he does not speak of it to him, save for his own good, to bring him to a life in the world to come. If he receive it attentively from him, it is well; if not, he should rebuke him a second, even a third time. So is the constant duty of a man to continue to rebuke his fellow, even until the sinner strike him, and say unto him: "I will not listen". He in whose power it is to prevent sin and does not take the means to prevent it, he himself is ultimately overtaken by their sin, since it was possible for him to prevent them.7Shabbat, 54a; Ibid. 119b; Baba Mezi’a 31a. C. G.

וְאִם הָיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין, הַמְּמוּנֶּה אוֹמֵר לָהֶם הַצְבִּיעוּ וְכוּ׳. תָּנָא: הוֹצִיאוּ אֶצְבְּעוֹתֵיכֶם לְמִנְיָן. וְנִימְנִינְהוּ לְדִידְהוּ? מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יִצְחָק. דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אָסוּר לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל אֲפִילּוּ לִדְבַר מִצְוָה, דִּכְתִיב: ״וַיִּפְקְדֵם בְּבֶזֶק״.
§ It was taught in the mishna that if both of them were equal and neither preceded the other, the appointed priest says to all the priests: Extend your fingers [hatzbiu], and a lottery was performed. A tanna taught the meaning of the unusual term hatzbiu: Put out your fingers for a count. The Gemara asks: Let him count the priests themselves directly, rather than counting their fingers. The Gemara answers: This is a support for a teaching of Rabbi Yitzḥak, as Rabbi Yitzḥak said: It is prohibited to count Jews directly, even for the purposes of a mitzva, as it is written concerning King Saul and his count of his soldiers: “And he numbered them with bezek(I Samuel 11:8),meaning that he counted them through shards, one shard representing each man, rather than counting them directly.
(יח) שֹׁפְטִ֣ים וְשֹֽׁטְרִ֗ים תִּֽתֶּן־לְךָ֙ בְּכָל־שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֨ר יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לִשְׁבָטֶ֑יךָ וְשָׁפְט֥וּ אֶת־הָעָ֖ם מִשְׁפַּט־צֶֽדֶק׃
(18) You shall appoint magistrates and officials for your tribes, in all the settlements that the LORD your God is giving you, and they shall govern the people with due justice.

(ט) אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁכָּל הַבְּרָכוֹת כְּלוּלוֹת בּוֹ, (תהלים כט, יא): ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם. חִזְקִיָּה אָמַר תַּרְתֵּי, חִזְקִיָּה אָמַר גָּדוֹל שָׁלוֹם שֶׁכָּל הַמִּצְווֹת כְּתִיב בְּהוּ (שמות כג, ד ה): כִּי תִרְאֶה, כִּי תִפְגַע, (דברים כב, ו): כִּי יִקָּרֵא, אִם בָּאת מִצְוָה לְיָדְךָ אַתָּה זָקוּק לַעֲשׂוֹתָהּ וְאִם לָאו אִי אַתָּה זָקוּק לַעֲשׂוֹתָהּ, בְּרַם הָכָא (תהלים לד, טו): בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ, בַּקְשֵׁהוּ לִמְקוֹמְךָ וְרָדְפֵהוּ לְמָקוֹם אַחֵר.

(9) Said Rabbi Shimon ben Yoḥai: Great is peace, for all blessings are included with it, "Adonai grants strength to His people, Adonai blesses his people with peace" (Psalm 29:11). Ḥizkiyah said two things. Ḥizkiyah said: Great is peace, for all the commandments are written this way: "When you see" (Exodus 23:5), "when you encounter" (Exodus 23:4), "when you come across" (Deuteronomy 22:6). If a commandment comes to you you are bound to do it, but if not you are not bound to do it. But here it says "Seek peace and pursue it" (Psalm 34:15) – seek it for your place, and pursue it for other places.

(יז) לֹֽא־תִשְׂנָ֥א אֶת־אָחִ֖יךָ בִּלְבָבֶ֑ךָ הוֹכֵ֤חַ תּוֹכִ֙יחַ֙ אֶת־עֲמִיתֶ֔ךָ וְלֹא־תִשָּׂ֥א עָלָ֖יו חֵֽטְא׃ (יח) לֹֽא־תִקֹּ֤ם וְלֹֽא־תִטֹּר֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃
(17) You shall not hate your kinsfolk in your heart. Reprove your kinsman but incur no guilt because of him. (18) You shall not take vengeance or bear a grudge against your countrymen. Love your fellow as yourself: I am the LORD.
אמר רבא רב אידי אסברא לי (ישעיהו ג, י) אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו וכי יש צדיק טוב ויש צדיק שאינו טוב אלא טוב לשמים ולבריות זהו צדיק טוב טוב לשמים ורע לבריות זהו צדיק שאינו טוב
Rather, Rava said: Rav Idi explained the matter to me. The verse states: “Say you of the righteous who is good, that they shall eat the fruit of their actions” (Isaiah 3:10). And this verse is difficult, as is there a righteous person who is good and is there a righteous person who is not good? Rather, this verse should be understood as follows: One who is good both toward Heaven and toward people is a good righteous person; one who is good toward Heaven but bad toward people is a righteous person who is not good.

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: כׇּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵינוֹ נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּנָחָשׁ — אֵינוֹ תַּלְמִיד חָכָם.

And Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yehotzadak: Any Torah scholar who does not avenge himself and bear a grudge like a snake when insulted is not considered a Torah scholar at all, as it is important to uphold the honor of Torah and its students by reacting harshly to insults.

וְהָכְתִיב: ״לֹא תִקּוֹם וְלֹא תִטּוֹר״? הָהוּא, בְּמָמוֹן הוּא דִּכְתִיב, דְּתַנְיָא: אֵיזוֹ הִיא נְקִימָה וְאֵיזוֹ הִיא נְטִירָה? נְקִימָה — אָמַר לוֹ: הַשְׁאִילֵנִי מַגָּלְךָ, אָמַר לוֹ: לָאו. לְמָחָר אָמַר לוֹ הוּא: הַשְׁאִילֵנִי קַרְדּוּמְּךָ, אָמַר לוֹ: אֵינִי מַשְׁאִילְךָ, כְּדֶרֶךְ שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתַּנִי — זוֹ הִיא נְקִימָה. וְאֵיזוֹ הִיא נְטִירָה? אָמַר לוֹ: הַשְׁאִילֵנִי קַרְדּוּמְּךָ, אָמַר לוֹ: לֹא. לְמָחָר אָמַר לוֹ: הַשְׁאִילֵנִי חֲלוּקְךָ! אָמַר לוֹ: הֵילָךְ, אֵינִי כְּמוֹתְךָ שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתַּנִי. זוֹ הִיא נְטִירָה. וְצַעֲרָא דְגוּפָא לָא? וְהָא תַּנְיָא: הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָן וְאֵינָן מְשִׁיבִין, עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִין בְּיִסּוּרִין, עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וְאוֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ״!

But isn’t it written explicitly in the Torah: “You shall not take vengeance nor bear any grudge against the children of your people” (Leviticus 19:18)? The Gemara responds: That prohibition is written with regard to monetary matters and not personal insults, as it was taught in a baraita: What is revenge and what is bearing a grudge? Revenge is illustrated by the following example: One said to his fellow: Lend me your sickle, and he said: No. The next day he, the one who had refused to lend the sickle, said to the other person: Lend me your ax. If he said to him: I will not lend to you, just as you did not lend to me, that is revenge. And what is bearing a grudge? If one said to his fellow: Lend me your ax, and he said: No, and the next day he, the one who had refused to lend the ax, said to the other man: Lend me your robe; if the first one said to him: Here it is, as I am not like you, who would not lend to me, that is bearing a grudge. Although he does not respond to his friend’s inconsiderate behavior in kind, he still makes it known to his friend that he resents his inconsiderate behavior. This baraita shows that the prohibition relates only to monetary matters, such as borrowing and lending. The Gemara asks: But does the prohibition against vengeance really not relate also to matters of personal anguish suffered by someone? Wasn’t it taught in a baraita: Those who are insulted but do not insult others, who hear themselves being shamed but do not respond, who act out of love for God, and who remain happy in their suffering, about them the verse states: “They that love Him be as the sun when it goes forth in its might” (Judges 5:31). This baraita shows that one should forgive personal insults as well as wrongs in monetary matters.

ארך אפים

אברהם בן אריה זאב ילין

מענה רך

משה בן שלמה אלעזר לוינסון

(ט) אַל־תְּבַהֵ֥ל בְּרֽוּחֲךָ֖ לִכְע֑וֹס כִּ֣י כַ֔עַס בְּחֵ֥יק כְּסִילִ֖ים יָנֽוּחַ׃
(9) Don’t let your spirit be quickly vexed, for vexation abides in the breasts of fools.
אמר החכם המתן ותנצל. מהר ותתחרט: ואמר המתן אחריתו טובה. והמהירות אחריתו רעה:
114. THE sage observed, reflection insures safety, precipitancy regret. 115. Reflections may produce prosperity; haste, misfortune.

תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם

Accustom yourself to always speak all of your words calmly, to every man and at every time. In doing so you will prevent your anger from flaring, which is a bad attribute in a man which may cause him to sin.

Cardiovascular consequences of expressing, experiencing, and repressing anger
Aron Wolfe Siegman

Psychoanalytic theory's pathogenic view of repression gave rise to the widely held belief that the expression of anger is beneficial to mental and physical health. The present paper reviews a number of experimental and correlational studies which demonstrate that the full expression of anger, with its vocal manifestations, is associated with significant cardiovascular hyperreactivity. Furthermore, epidemiological studies indicate that such expressions of anger are also related to coronary heart disease (CHD) and to some physiological and hormonal changes that have been implicated in the pathophysiology of CHD. On the other hand, neither the mere experience of anger nor its repression has any of the above negative cardiovascular consequences, although the repression of anger seems to have other untoward health consequences.

וֶהֱוֵי דָן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת:

judge all men with the scale weighted in his favor.

הַי מַעֲשֶׂה קָדֵים? אִילֵּימָא דִּשְׁפִיכוּת דָּמִים, הַשְׁתָּא אַשְּׁפִיכוּת דָּמִים לָא תַּקִּינוּ פַּיְיסָא, אַנִּשְׁבְּרָה רַגְלוֹ תַּקִּינוּ?! אֶלָּא, דְּנִשְׁבְּרָה רַגְלוֹ קָדֵים. וְכֵיוָן דְּתַקִּינוּ פַּיְיסָא, אַרְבַּע אַמּוֹת מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ? אֶלָּא, לְעוֹלָם דִּשְׁפִיכוּת דָּמִים קָדֵים, וּמֵעִיקָּרָא סְבוּר אַקְרַאי בְּעָלְמָא הוּא. כֵּיוָן דַּחֲזוֹ אֲפִילּוּ מִמֵּילָא אָתוּ לִידֵי סַכָּנָה — תַּקִּינוּ רַבָּנַן פַּיְיסָא.
The Gemara asks: Which incident came first, the one about the broken leg reported in the mishna or the one about the slain priest in the Tosefta? If we say that the incident of bloodshed came first, this raises a problem: Now, if in response to a case of bloodshed they did not establish a lottery but continued with the running competition, can it be that in response to an incident of a priest’s leg being broken they did establish a lottery? Rather, we must say that the case in which the priest’s leg was broken in the course of the race came first, and as the mishna states, the establishment of the lottery was in response to that incident. The Gemara asks: If the running competition was abolished immediately after the incident of the broken leg and a lottery was instituted to replace it, once they established the lottery, what were they doing still running to within the four cubits in the incident that led to the priest’s murder? Rather, actually, it is necessary to return to the approach suggested earlier, that the case involving bloodshed came first. Initially, the Sages thought that it was merely a random, i.e., isolated, event, and because it was extremely unlikely for a murder to happen again they did not abolish the competition due to that incident. Then, once they saw that in any event the priests were coming to danger, as one of them was pushed and broke his leg, the Sages established a lottery.
מַתְנִי׳ הַפַּיִיס הַשֵּׁנִי: מִי שׁוֹחֵט, מִי זוֹרֵק, מִי מְדַשֵּׁן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, וּמִי מְדַשֵּׁן אֶת הַמְּנוֹרָה, וּמִי מַעֲלֶה אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ.
MISHNA: The second lottery conducted daily among the priests determines the following: Who slaughters the daily morning offering, who sprinkles its blood, who removes the ashes from the inner altar, and who removes the ashes and burnt wicks from the candelabrum, and who takes the limbs of the daily offering up to the ramp to be burned later.
תָּא שְׁמַע, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיָה פַּיִיס לַמַּחְתָּה, אֶלָּא כֹּהֵן שֶׁזָּכָה בִּקְטֹרֶת אוֹמֵר לָזֶה שֶׁעִמּוֹ ״זְכֵה עִמִּי בַּמַּחְתָּה״. שָׁאנֵי מַחְתָּה וּקְטֹרֶת, דַּחֲדָא עֲבוֹדָה הִיא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: דַּוְקָא מַחְתָּה וּקְטֹרֶת דַּחֲדָא עֲבוֹדָה הִיא, אֲבָל שְׁאָר עֲבוֹדוֹת בָּעֵי פַּיִיס! מַחְתָּה אִצְטְרִיכָא לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הוֹאִיל וְלָא שְׁכִיחָא, וּמְעַתְּרָא, נַתְקֵין לַהּ פַּיִיס בִּפְנֵי עַצְמָהּ. קָא מַשְׁמַע לַן. תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: לֹא לְכׇל עֲבוֹדָה וַעֲבוֹדָה מְפַיְּיסִין, אֶלָּא כֹּהֵן שֶׁזָּכָה בְּתָמִיד, שְׁנֵים עָשָׂר אֶחָיו הַכֹּהֲנִים נִמְשָׁכִין עִמּוֹ. שְׁמַע מִינַּהּ.
Come and hear a proof from a baraita: Rabbi Yehuda says: When the third lottery was held to determine who would perform the burning of the incense, there was no separate lottery held for carrying the coal pan, although a second priest was required to rake up coals from the outer altar, carry them in a coal pan, and put them on the inner altar, where the priest assigned the task of burning the incense would then place the incense onto the coals. Rather, the priest who won the privilege of the incense said to the one who was next to him: Be privileged along with me with the task of carrying the coal pan. This shows that each individual service did not have its own lottery; rather, the other priests adjacent to the winner of the lottery were automatically chosen for the ancillary tasks. The Gemara rejects this proof: The tasks of carrying the coal pan and burning the incense are different, because together they are considered as a single service, so that a single lottery determined the participants for the two tasks. There are those who say that this baraita was brought to derive the opposite conclusion: It was specifically concerning the case of carrying the coal pan and burning the incense, which are considered as two parts of one and the same service, that Rabbi Yehuda said one lottery can be used to assign the two tasks. However, the implication is that other services, which are not interrelated in this manner, require a lottery for each and every separate task. If Rabbi Yehuda had meant this to be a general principle, why did he mention the specific example of the coal pan and the incense? This argument is rejected: That is not a proof that other services require their own lotteries. The reason Rabbi Yehuda mentioned this specific example is that it was necessary for him to teach explicitly that the coal pan and the burning of the incense do not have separate lotteries but a single, combined lottery. It might have entered your mind to say that since the burning of incense is infrequent, being performed only twice a day, unlike other offerings, which may be donated by private individuals and brought many times a day, and also since it brings about wealth for whoever performs it, as the Gemara teaches later, we should institute a separate lottery for bringing in the coal pan itself, as many priests wished to perform this task. Therefore, Rabbi Yehuda teaches us that despite this, the bringing in of the coal pan does not have its own lottery. Consequently, there is no proof either way from this baraita. Come and hear a proof from what Rabbi Ḥiyya taught explicitly in a baraita: A lottery is not held for each individual service; rather, beginning with the priest who won the lottery of the daily offering, twelve of his fellow priests, those standing next to him, are drawn in along with him to perform the other acts of the daily offering. The Gemara concludes: Learn from this that it is so.
מַתְנִי׳ הַפַּיִיס הַשְּׁלִישִׁי: חֲדָשִׁים לִקְטֹרֶת בֹּאוּ וְהָפִיסוּ. וְהָרְבִיעִי: חֲדָשִׁים עִם יְשָׁנִים — מִי מַעֲלֶה אֵבָרִים מִן הַכֶּבֶשׁ לַמִּזְבֵּחַ.
MISHNA: Before the third lottery, the appointee declared: Let only those priests who are new to offering the incense come and participate in the lottery for the incense. The fourth lottery was open to those new to the service along with those old hands who had already performed it,to determine who would take the limbs up from the ramp, where they had been placed earlier, to the altar.

(משלי כד, ו) כי בתחבולות תעשה לך מלחמה א"ר אחא בר חנינא א"ר אסי א"ר יוחנן במי אתה מוצא מלחמתה של תורה במי שיש בידו חבילות של משנה

The Gemara presents another statement, citing Rabbi Aḥa, citing Rabbi Asi, citing Rabbi Yoḥanan. The verse states: “For by wise advice you shall make your war” (Proverbs 24:6). Rabbi Aḥa bar Ḥanina says that Rabbi Asi says that Rabbi Yoḥanan says: In whom do you find the war, i.e., the ability to engage in disputes, of Torah? In one who has in his possession bundles, i.e., vast knowledge, of Mishna. One must first learn the primary sources before engaging in disputes of Torah.

מַעֲשֶׂה שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין וְרָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי כֹהֲנִים שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין, וְרָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ, קָדַם אֶחָד מֵהֶן לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל חֲבֵירוֹ, נָטַל סַכִּין וְתָקַע לוֹ בְּלִבּוֹ.
§ It was taught in the mishna: An incident occurred where both of the priests were equal as they were running and ascending on the ramp, and one of them shoved the other and he fell and his leg was broken. The Sages taught in the Tosefta: An incident occurred where there were two priests who were equal as they were running and ascending the ramp. One of them reached the four cubits before his colleague, who then, out of anger, took a knife and stabbed him in the heart.
(טו) ס֣וּר מֵ֭רָע וַעֲשֵׂה־ט֑וֹב בַּקֵּ֖שׁ שָׁל֣וֹם וְרָדְפֵֽהוּ׃
(15) Shun evil and do good, seek amity and pursue it.