יאירו שבעת הנרות. משום שבתורה שבעל פה נכלל שבע חכמות שבלי ידיעה בכל החכמות א״א לבא לכמה עיקרי תורה. כמו שיעורי כלאים ועוקצין וקדה״ח ועוד הרבה עניני שיעורים. וכל החכמות באו לשמש ולבאר אזהרות תורה שבכתב. וגם מי שיש לו עינים מוצא כל החכמות מרומז בתורה שבכתב. כמו שמצא ר׳ יהושע לכמה נחש מוליד כדאי׳ בבכורות פ״א. וכן כל פרטי המוסרים מרומז בתורה (כמש״כ בקדמת העמק השני בביאור מה שאמרו חז״ל אלו זכו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה ח״ת כו׳) והיינו שהזהיר הקב״ה שיהיו מאירים כח כל החכמות לפני המנורה שהוא נגד עיקר התורה. וע׳ מש״כ בס׳ שמות ל״ז י״ט:
בקנה אחד. תיבה זו הכתובה בשנוי מהכתוב בכל המקומות בקנה האחד. ממשיך את הדעת להשכיל על ענין הגביעים המשוקדים כפתור ופרח. והנה ראינו ברבה פ׳ מקץ דרבי טרפון בשעה שהיה אחד אומר לפניו דבר הגון בתורה היה אומר כפתור ופרח. ושיחת רבן של ישראל מלמדנו שהבין אשר בכפתורים ופרחים של המנורה רמוז חידושי תורה שיש בהם שכל טוב לעושיהם. ומש״ה אמר למי שחידש דבר טוב שהוא כו״פ שעל המנורה. וכבר נתבאר ר״פ תצוה שהמנורה בכלל מרומז להאיר על חכמת התורה בפלפולה ש״ת והחקירה והעיון. והנה ששה קני מנורה עם הנר האמצעי הן המה שבע חכמות חיצוניות הטפלים לתורה. ושהתורה צריכה להם להתפרש בכל פרטי שיעורין וכדומה המגיע לבאור התורה. וע״ז מצויר. גביעים המורים על השקאה. שהתורה משקה בחכמות. והחכמות משקים הדעת לדעת ולהבין דקדוקי דבר ה׳. כדאיתא בכורות ד״ח שר׳ יהושע עמד ע״ד נפלא בחכמת הטבע ע״י דקדוקי תורה. והגביעים משוקדים ללמדנו שכ״ז אינו בא אלא ע״י שקידה. והלא ע״ז הציור אמר ה׳ לירמיה שראה מקל שקד לאמר כי שוקד אני וגו׳. ובאו שלשה גביעי׳ שההשקא׳ מועלת גם לידיעת התורה ודקדוקיה גם הנוגע למעשה המצות גם לכשרון ד״א והליכות עולם. חכמת אדם בעמל תורה תאיר דרכו על הארץ. אחר כ״ז יש לדעת כי יש איזה תועליות שבאה ע״י שקידה בחכמה מיוחדת דוקא לאותה חכמ׳ משבע חכמות ולא זולתה. וע״ז מרומז הלשון בקנה האחד המיוחד. ויש תועליות שבאים משקידה בחכמה לשם ידיעת התורה אשר אינם מיוחדים לאיזה חכמה וע״ז מרומז הלשון בקנה אחד. איזה דבר חכמה שהוא היא באה מכח המנורה שהיא מורה על כח התורה ולהאיר על ידיעתה כאמור. וענין ארבעה גביעים אלו שבאו בגוף המנורה לרמז לארבעה תועליות שבאו בשקידת התורה. להבין כפתור ופרח בגוף התורה ולהשכיל בשארי חכמות. ולהשכיל בעבודה. ולהשכיל בד״א:
מנא הני מילי אמר רב יהודה אמר רב ומטו בה משום דר' יהושע בן חנניא שנאמר (בראשית ג, יד) ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה אם מבהמה נתקללה מחיה לא כ"ש
The Gemara asks: From where is this matter, that the gestation period of a snake is seven years, derived? Rav Yehuda says that Rav says, and some determined it to be in the name of Rabbi Yehoshua ben Ḥananya: It is derived from that which is stated with regard to the punishment of the snake for causing Adam and Eve to sin: “Cursed are you from among all animals, and from among all beasts of the field” (Genesis 3:14), in that your gestation period should be longer than all of them. Now, why does the verse mention the beasts of the field, i.e., undomesticated animals? If the snake was cursed more than the domesticated animals, then all the more so is it not clear that it was cursed more than the undomesticated animals? The shortest gestation period of domesticated animals, which is five months for a goat, is longer than the shortest gestation period among undomesticated animals, which is fifty-two days for a cat.
וטהרת אותם. שיהיו מצוינים בטהרה :
ויש לדעת דכמו שנהגה התורה בלוים נושאי ארון ברית ה׳ וכל הטפל לו במדבר. כך נהגו חז״ל בבית שני שיהיו ת״ח מובדלים מע״ה. ואמרו בגדי ע״ה מדרס לפרושין והוא כדאי׳ ביבמות דפ״ו מתחלה לא היו מעמידין שוטרים אלא מן הלוים שנא׳ ושוטרים הלוים לפניכם ועכשיו אין מעמידין שוטרים אלא מישראל שנא׳ ושוטרים הרבים בראשיכם. ופי׳ הרבים מלשון רבי המלך היינו גדולי ישראל בתורה. וכמו שאז היו הלוים נושאי הארון והיו מרכבה לשכינה וגונדי דידה. כך ת״ח נושאים היום קדושת התורה ואופני קיומה לפי השעה. ובזה נעשים מרכבה לשכינה שתהא שרויה בישראל שהרי משחרב בית המקדש אין להקב״ה אלא ד״א של הלכה. וע׳ מש״כ בס׳ דברים י׳ ח׳ שהכתוב כינה את התלמוד בשם ארון ברית ה׳. ע״כ הזהירו חז״ל בבית שני שהיה כבר קדושת בהמ״ק כהה כידוע והיה יותר חלה אור הופעת ההשגחה ע״י התורה. וגם כי ידעו שבהמ״ק יהיה חרב כדאי׳ במס׳ נזיר דל״ב ב׳ דידעין להון דיחרב. ע״כ הכינו בזה מתחלה הליכות ישראל אחר החרבן שיהיו אך גדולי תורה בשם נושאי ארון ברית ה׳ במה שהבדילו אותם מע״ה. וגם היום שפסק עניני טהרה בישראל משום שאין אפר פרה לנו. מכ״מ מובדלים המה ת״ח מכל המון עם ה׳ וכדתניא בספרי ברכה פ׳ ב׳ אש דת למו מה אש כל המשתמש בה עושה בגופו רושם כך ב״א שעמלים בתורה ניכרים הם בין הבריות בהילוכם ובדיבורם ובעטיפתם בשוק. וכ״כ הרמב״ם הל׳ דעות רפ״ה כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהם משאר העם כך צריך שיהא ניכר במעשיו במאכלו ובמשקהו בבעילתו ובעשיית צרכיו ובדיבורו ובהילוכו ובמלבושו ובכלכול דבריו ובמשאו ומתנו כו׳ זהו בדרך כלל ועוד יבואר לפנינו.
וטהרת אותם. חזר להזהיר על הטהרה. כי מעלת האדם כשם שהיא מגביה לב האדם בדרכי ה׳. כך יש להזהר שלא תוסיף מכשול ע״י גאות וחה״ש וגם כל הגדול מחבירו יצרו גדול. ונמצא הקריבה לקדושה גורם לטומאה וכדבר חגי הנביא ואשר יקריבו שם טמא הוא וכמו שביארנו בס׳ ויקרא ו׳ י״א וכמו שאירע באמת אח״כ לקרח והבאים אחריו מבני לוי. שגדולתם היא הכשילתם. ע״כ באה אזהרה דלאחר שיעבדו את א״מ יהיו נזהרים בטהרה לפי ערכם:
והנפת אותם תנופה. תחלה הית׳ העמדה לפני אהרן ובניו מניף לבבם בדרכי ה׳ ואח״כ כשיעבדו במשכן יוסיפו לעלות ולהניף את דעתם לידיעת ה׳ ואהבתו אם אך נטהרו מדברים שעלולים להכשל כמש״כ. והנה אע״ג דקריבה לקדושה ומכש״כ העבודה שם מביאים לידי הנפת הדעת. מכ״מ בא בלשון צווי ואזהרה. דכל זה אינו אלא כמו כלי אומנות למי שהוא אומן. שהמה סבה והכשר לעשות כלי. מכ״מ בלי רצון וחשק לעשות יאבדו כל הכשרונות. כך כל אלו הסבות המקריבים לה׳ מכ״מ מבלי משים יאבד ההכשר :
וכבר הראנו לדעת דכ״ז הוא ג״כ בעסק התורה דהבא לקבל עול תורה מגביה לבו לדרכי ה׳. ומכ״מ נדרש להזהר שלא יהפך לרועץ כמש״כ להלן פ׳ חקת עה״פ ומבמות הגיא. וכשזכה להצלחת התורה ובזהירות כראוי היא סבה להגביה עוד את הדעת לאהבת ה׳ כדתניא בספרי פ׳ ואתחנן ואהבת את ה׳ וכי היאך אדם אוהב להקב״ה ת״ל והיו הדברים האלה וגו׳ שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והי׳ העולם. אבל כ״ז אם הוא משים לב להשיג ע״י זה אהבת ה׳. אבל מבלי משים תאבד זו התועלת ולא נשאר אלא מצות למוד בלבד שגם הוא ענין רם ונשא. אם אך לא נהפכה לו עוד לרועץ וכענין שאמרו ביומא דס״ד לא זכה נעשית לו סם המות. ועי׳ מש״כ בס׳ דברים ד׳ ט׳ וי״ד: