לכאורה, סיפור יונה הוא מן מוכרים ביותר בתנ"ך. אך למעשה, למרות הדיו הרבים בספרות המערבית (מובי דיק, פינוקיו ועוד), מה שמוכר הוא בעיקר רושם עמום מן הספר עצמו: לדוגמה, כולם זוכרים שהנביא נבלע ע"י לויתן, אך מעטים יודעים כי אין בספר לויתן, אלא דג (ב' 1, 11) או דגה (ב' 2).
במסורת היהודית ספר יונה נקרא מדי שנה במלואו בבית הכנסת ביום הכיפורים. והטעם כביכול ברור: הספר הזה עוסק כולו בנושא החזרה בתשובה. אך למעשה, אין יונה עצמו חוזר בו מהסתייגותו מן השליחות האלוהית, ועד הסוף הוא אינו רוצה שאלוהים יחזור בו מכוונתו להשמיד את העיר נינוה ותושביה. בעצם אפשר להסיק כי יונה אינו מקבל את עיקרון התשובה.
בשל כך ומטעמים אחרים האיש יונה עצמו, למרות היותו נביא ועל כן נערץ, לא תמיד זוכה להערכה חיובית אצל פרשנים למיניהם. לדוגמה, כותב אברהם אבן עזרא, בהקדמה לפירושו לספר יונה:
ועתה ארמוז לך סוד: יש עושה חרוזים בתולדתו בלי למוד,
ויש שהוא צריך לימוד. וכאשר יקבל ככה יוכל
שלא לקבל, ונקל הוא האחרון מן הראשון....והמשכילים
יבינו.
כוונתו של אבן עזרא כנראה כי בדומה למשוררים, יש נביאים הנולדים עם כשרון במקצוע (כמו ירמיהו הנביא, הנבחר לתפקיד בטרם לידתו - ירמיה א' 5), ואחרים לומדים את המקצוע דרך פעילותם - אך מעטים בלבד בין המתנסים/לומדים יהיו לנביאים. בצורה מפותלת זו, מבקר אבן עזרא את יונה ובעצם קובע כי יונה לא הבין את שליחותו. אבן עזרא הושפע מאיפיון נבואתו של יונה במדרש ההלכה הקדום, המכילתא דרבי ישמעאל (פרשת בא הקדמה), הגורס:
שלשה נביאים הם: אחד תבע כבוד האב וכבוד הבן, ואחד
תבע כבוד האב ולא כבוד הבן, ואחד תבע כבוד הבן ולא
כבוד האב... יונה תבע כבוד הבן ולא כבוד האב שנאמר,
(יונה ג') ויהי דבר יהוה אל יונה שנית לאמר; שנית נדבר עמו
לא שלישית. רבי יונתן אומר, לא הלך יונה אלא לאבד עצמו
בים שנאמר, (שם א') ויאמר אליהם שאוני והטילוני אל הים.
מדרש זה רומז כי נבואתו של יונה נפסקה לאחר הסיפור שבספר יונה, כיוון ש"כבש את נבואתו" וניסה להתחמק מן הפקודה להציל את אנשי נינוה, כי ידע כי הם (האשורים) עתידים להחריב את ממלכת ישראל. מתוך חיבתו לעם ישראל (הבן), לא רצה יונה להציל את אויביו, למרות דבר אלהים (האב).
אם כן, יונה הנביא אינו דמות פשוטה. וסיפורו משך פרשנות רבה המנסה להתמודד עם קשייו: מדוע נבחר? מדוע נשלח להציל עיר נוכריה? מדוע ברח? מה משמעות שהייתו במעי הדגה? דגה מהי? מדוע האמינו אנשי נינוה לדברי יונה וחזרו בתשובה? מדוע כעס יונה ורצה שבכל זאת ישמיד יהוה את נינוה?
כדי לעמוד על תשובותיהם של אמנים לחלק מן השאלות האלה, נסקור עתה את מהלך העלילה.
הבריחה
בתחילת הספר, נקרא יונה ללכת מזרחה לנינוה, בירת ממלכת אשור, ולנבא "עליה", אך הוא אינו רוצה בתפקיד ובורח. הוא יורד ממקום מגוריו, גת החפר שבממלכת ישראל, אל יפו, ממשיך לרדת אל אוניה המפליגה הימה ולבסוף יורד אל ירכתי האוניה ונרדם.
בציור זה של האמן האמריקאי בו ברטלט, יונה שוכב מתחת לגלים, כנראה על קרקעית הים. חזהו עטוף בבד, עיניו פקוחות ולא ברור אם הכוונה לשהייתו בתוך הדג או שמא לשנתו בתוך האוניה. אך אי-בהירות זו מצביעה על נטייה חוזרת בהתנהגות יונה - הוא בורח, הוא יורד, הוא נרדם, הוא נבלע.
אך אלהים רודף אחריו בעזרת סערה בים.
מרדכי בק, יונה
מן האניה אל הדג
כאשר האוניה על סף טביעה, מתפללים המלחים, כל אחד לאלוהיו ומשום מה מחליטים להטיל גורלות כדי לדעת בשל מי הסערה - כמובן הגורל נופל על יונה. בלית ברירה, המלחים נענים להפצרותיו של יונה ומטילים אותו אל הים, לכאורה אל מותו - אך יהוה מציל אותו דרך שליח נוסף, הדג המפורסם.
במקרא מתוארים המלחים באופן חיובי כרחמניים ויראי יהוה:
וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה אֶת יהוה וַיִּזְבְּחוּ זֶבַח לַיהוה וַיִּדְּרוּ
נְדָרִים: (יונה א' 16)
לעומת זאת, מסורת בפרקי דרבי אליעזר רואה במלחים בכל זאת עובדי אלילים:
רבי חנינא אמר, משבעים לשונות היו באניה וכל אחד ואחד
היו אלהיו בידו.
לרוב, ציירו אמנים את המלחים באופן חיובי למדי, למרות שבאיקונוגרפיה הנוצרית השגורה הם מכניסים את יונה ישר אל לוע הדג במקום להשליך אותו אל הים, כפי שכתוב. הרושם המתקבל הוא שגם המלחים מהווים שליחי יהוה, שלא יודעין.
בשתי התמונות הללו, המעשה הנורא של הפקרת חיי אדם מתייפה ע"י דגמים מרגיעים: פרחים, קוים מעוגלים, מבטים חסודים, תורן האניה כקרוסלה ביריד כפרי. בתמונה מימין, רושם זה מושג גם ע"י הניגוד בין החלק העליון העליז והפרחוני לבין החלק התחתון, מלא הזויות המחודדות.
מתוך מדרש במו ידיך
במדרש במו ידיך זה, יד החזקה של אלוהים מחליפה את הדג אשר מציל את חיי יונה כדי להחזיר אותו אל שליחותו. נראה כי טבעת הנישואין היא סימן אירוני להקדשת יונה לתפקיד הנביא ולרתיעתו מן העול הזה.
למרבה ההפתעה, יש דמיון בין הגירסה המודרנית הזאת לבין פסיפס מן המאה ה5 שנתגלה בחוקוק, ישראל ב2012.
מתחת לספינה, רגלי יונה יוצאות מפי הדג, שנבלע ע"י דג גדול יותר, שנבלע בתורו ע"י דג עוד גודל יותר. מדרש יונה מתיחס לאכילה כזאת , אבל גירסת אל תלעבי בסיפורי הנביאים.
לעתים נדירות ביותר, מתואר יונה טובע בים, כפי שמסופר במקרא.
בתמונה הזאת, אלוהים בעצמו מופיע מעל, כאשר שתי ידיו מייצגות הן שלטונו והן חסדו. האוניה נראית על סף שבירה, והדג הנבון והמתוכנת מתקרב לבצע תפקידו. בציור זה, הים מסכן את חייו של יונה ואילו הדג מייצג את חסדי אלוהים, המציל את הנביא ממוות בטוח.
בדרך כלל, עיצוב הדג באמנות הנוצרית מדגיש דווקא את אופיו האימתני, למרות שאין הדבר משתקף כלל בסיפור המקראי, שבו הדג נשלח ע"י אלוהים להציל את יונה.
הדבר נובע כנראה מן הפרשנות הנצרית, שראתה בדג דווקא סמל למוות עצמו. לכן, בשרטוט למעלה, לא דג ולא לויתן אלא כריש לוכד את יונה. לא במקרה העימות עם אלוהים לחיים או למוות מתוארת בצורת מד רוח, המהווה axis mundi (ציר העולם) המקשר את הארץ והשמים. נראה כי המילה "דג" במקרא באה להדגיש כי אין מדובר במפלצת ים, המכונה, למשל, לויתן (לא היונק הימי אלא מן נחש) או ים או אפילו מות, בספרות הכנענית העתיקה. הדג הוא שליח אלוהים, כמו אתונו של בלעם, או הקיקיון והתולע של יונה.
למעשה הפרשנות הנוצרית לספר יונה מתרכז, כדרכה, במה שנראה כהטרמה לישו: במקרה הזה למותו.
לדוגמה, בדף זה מתוך "מדרש" נוצרי המכונה ביבליית העניים, מקבילה בליעתו של יונה ע"י הדגה לירידתו של יוסף לבור ושתיהן לקבורת ישו (במרכז).
במעי הדגה והיציאה ממנה
יונה נכלא במעי הדג במשך שלושה ימים, ונושא תפילה המבטא את מצוקתו ואת כיסופיו לאלהים.
(ד) וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים וְנָהָר יְסֹבְבֵנִי כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ:
(ה) וַאֲנִי אָמַרְתִּי נִגְרַשְׁתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ אַךְ אוֹסִיף לְהַבִּיט אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ:
לפי מילים אלה, יונה "רואה" את המקדש בעודו במצולות, בתוך הים. בתמונה שלמטה, הדג, הניצב עם ראשו האדום למטה, מקיא את יונה ישר אל הפתח האדום של מגדל השער של נינוה.
אך בניין זה, המתנשא לגובה והמשמש פתח, מייצג גם הוא (כמו מד הרוח של מנשיפ, למעלה) את ציר העולם (נקודת מגע בין הארץ לשמים, בין האנושי לאלוהי), כפי שגם המקדש הוא ציר העולם. לכן אפשר לראות פה ביטוי לשני האלמנטים של תפילת יונה: מצוקה ומקדש.
מיכאל סגן-כהן, כדרכו, מפרש את הסצנה באופן אישי וייחודי, ואולי אף חתרני. הוא רואה את השהייה במעי הדג כבית קייט – פסק זמן מהמולת היומיומי, מקום להתבוננות ולימוד.
מיכאל סגן כהן, לויתן, 1983
גם עלייתו של יונה ממעי הדגה מהווה עבור הפרשנות הנוצרית הטרמה: לתחיית ישו אחרי שלושה ימים (!) בקבר.
ארון קבורה נוצרי קדום, רוברט אייברויין,
כנסיית סנטה פרסדה, עליית יונה כעליית ישו
כבר מן השנים המוקדמות של הנצרות השתמשו אמנים ביציאת יונה מן הדג כמטפורה לתחיית המת באשר הוא, כמו בארון מתים רומאי זה. ובמאה העשרים מתאר הצייר הנוצרי רוברט אייברויין את המעשה ע"פ הדפוסים החזותיים של עלייתו של ישו מן הקבר.
גם האיסלאם עוסק בחיי יונה, המכונה יוּנס בערבית ושעל שמו נקרא סורה (פרק) מן הקוראן. בפרק זה, יונה מייצג דווקא את החוזר בתשובה - למרות שלפי הסיפור המקראי הוא התמיד בהתנגדותו לרחמי יהוה.
באמנות האיסלאמית יונה מתואר בעיקר ביחס לדגה. בין היתר קיימים ציורים המתארים אותו לאחר הקאתו ע"י הדגה, יושב ערום על היבשה מתחת לשיח כלשהו וצופה בדגה, כאשר מלאך מתקרב ונותן לו בגדים חדשים.
למעשה, יונה מתואר כרך נולד (שימו לב לתנוחת רגליו כעוּבר), או בעצם כנולד מחדש לאחר חוויה קשה, דימוי חשוב באיסלאם שמאמיניו לובשים בגדים לבנים, כחיתולי תינוק, בעת העלייה לרגל (חג') במכה. אין דימוי זה נחלתו הבלעדית של האיסלאם.
יונה בנינוה
יונה נכנע לצו האלוהי ומגיע אל נינוה, ועברנו מהקשר ימי להקשר עירוני:
וַיָּחֶל יוֹנָה לָבוֹא בָעִיר מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד וַיִּקְרָא וַיֹּאמַר עוֹד
אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת
(יונה ג' 4)
(תחרית 12) , 1921
מעונה וסגוף, אך להוט, גופו השלדי משקף את הזויות החדות של עיר החטאים.
ואנשי נינוה, חוזרים (לפחות למראית עין) בתשובה:
וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה בֵּאלֹהִים וַיִּקְרְאוּ צוֹם וַיִּלְבְּשׁוּ שַׂקִּים
מִגְּדוֹלָם וְעַד קְטַנָּם: (שם, פסוק 5)
מעשיהם של אנשי נינוה נדונה רבות בפרשנות היהודית. במדרש יונה המאוחר מתואר בהרחבה מעשי המלך, המזוהה כאן כאסנפר, הוא אסרחדון (?) מלך אשור.
ויאמינו אנשי נינוה באלהי', הגיע הדבר לאסנפר מלך נינוה ועמד מכסא מלכותו ונטל כתר מעל ראשו והניח על ראשו אפר, ופשט בגדי ארגמן, הניח בעפר לבושו ונתפלש בעפר, ואמר הוא וכל אנשי ביתו וכל שריו ועבדיו וכל גדולי המלכות להתענות הם וכל אנשי בתיהם שלשה ימים ושלשה לילות וכל יושבי עיר נינוה.
מדרש זה ניזון למעשה ממדרשים קדומים יותר הנמצאים בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי.
מתוך השוואת שני המקורות, ניתן לראות שנקט התלמוד הבבלי עמדה חיובית כלפי אנשי נינוה, ואילו מדרשי ארץ ישראל טוענים, על פי דימויים דומים, כי אנשי נינוה ניסו לרמות את אלוהים דרך סחיטה רגשית. לפי מחקרו של א. אורבך, ההערכה השלילית והמאולצת הזאת היתה תגובת רבני ארץ ישראל לפרשנות הנוצרית שגרסה שאנשיי נינוה הנוכרים היו עדיפים במעשיהם על היהודים, שטוענים כביכול לבחירה רק בזכות תולדתם מאברהם אבינו.
כיצד תיארו אמנים את אנשי נינוה?
בנצרות ובאיסלאם מעטים הטיפולים בקבוצה זו, אך הציור שבתנ"ך המאויר של הדוכס מאלבה, שנוצר ערב גירוש היהודים מספרד בייעוץ רב יהודי מלומד, הינו מעניין ביותר, בגלל ההשפעה הניכרת של המדרשים שהבאנו למעלה.
תנ"ך הדוכס מאלבה, יונה בנינוה (פרט), 1430
מימין, קבוצות נפרדות של גברים ונשים עומדות בקצה הציור, כאשר לשמאל הגברים המלך כורע לפני כס המלכות שעליו מונח כתרו. לרגלי הנשים, קבוצת ילדים ערומים מושיטה את ידיהם בבקשה למזון. משמאל, קבוצות מקבילות של סייחים וטלאים, פרות ועגלים מביטות בערגה זו כלפי זו. זהו תאור מדויק של הכתוב במדרשים שלנו.
ציורו של גוסטב דורה ידוע בשל הפירסום הרב של התנ"ך המאוייר שלו.
גוסטב דורה, יונה ואנשי נינוה, 1865
דורה טורח לתאר תגובות שונות בקהל להטפתו/אזהרתו/איומו של יונה.
יונה והקיקיון
לאחר חזרתם בתשובה של אנשי נינוה, יונה יוצא מן העיר כדי לראות מה יקרה, מתוך תקוה שאלוהים אכן ישמיד את העיר. אלוהים מזמן לו שיעור בחסד על ידי הכנת מקום מוצל עם שיח קיקיון.
וַיְמַן יהוה אֱלֹהִים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה לִהְיוֹת צֵל עַל רֹאשׁוֹ
לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ
וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל הַקִּיקָיוֹן שִׂמְחָה גְדוֹלָה: (יונה ד' 6)
אך שמחתו של יונה נקטעת:
וַיְמַן הָאֱלֹהִים תּוֹלַעַת בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת וַתַּךְ אֶת הַקִּיקָיוֹן
וַיִּיבָשׁ:
וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ וַיְמַן אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ
עַל רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר טוֹב מוֹתִי
מֵחַיָּי:
מעטים הטיפולים האמנותיים בשלב הזה של סיפור יונה, לעומת הדגש הרב על הדג. ואולי לא פלא שכך, כיוון שסיפור הקיקיון נראה תפנית מפתיעה בעלילה. פרשה זו גם מסתיימת באופן מוזר, עם שאלה אלוהית רטורית.
(י) וַיֹּאמֶר יהוה אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ
וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד:
(יא) וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ
הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ
לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה:
שני הציורים למטה מתארים שני אספקטים של הקיקיון.
מתיאוס מריאן האב יעקב שטיינהרדט,
יונה והקיקון יונה והקיקיון
1625 1953
בתיאור סוף הסיפור ע"י האמן השוויצרי מתיאוס מריאן, יונה המתוח מחכה בצל הצמח שזימן האל, ומקווה לחורבן העיר. היער עמצה, לעומת זאת, שטופת אור החסד האלהי.
מצד שני, אמן הישראלי יעקב שטיינהרדט מביע את האירוניה הטרגית בקטע זה, ע"י יונה הסובל מפגעי שליחי האל: התולע שהיכה בקיקיון, השמש היוקדת והרוח המדברית החרישית.
מסתבר כי הסצנה הזו היא עיקר סיפורו של יונה: הנביא איננו מבין את עיקרון החסד האלוהי, איננו מבין את עיקרון התשובה, איננו מבין את תפקיד הנביא. הוא כועס עד מוות על מצבו האישי ותלאותיו, ואיננו נותן את דעתו לגורל בני האדם. הוא נשלח דווקא להציל נוכרים, כמו שהדיון המקראי החשוב ביותר בנושא הגמול מושם בפי איוב הלא ישראלי: הנושאים הבסיסיים הללו אוניברסאליים, ולא מוגבלים לעם ישראל. לפיכך, משמעות קריאת ספר יונה ביום כיפור היא כלל אנושית ולא רק לאומית.
לתמונות נוספות בנושא זה ראו תל"י מדרש אמנות