וָאֶתְחַנַּ֖ן אֶל־יְהֹוָ֑ה בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹֽר׃
I pleaded with יהוה at that time, saying,
עֹכֵ֣ר בֵּ֭יתוֹ בּוֹצֵ֣עַ בָּ֑צַע וְשׂוֹנֵ֖א מַתָּנֹ֣ת יִחְיֶֽה׃
He who pursues ill-gotten gain makes trouble for his household;
He who spurns gifts will live long.
He who spurns gifts will live long.
ואתחנן. אֵין חִנּוּן בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא לְשׁוֹן מַתְּנַת חִנָּם – אַעַ"פִּ שֶׁיֵּשׁ לָהֶם לַצַּדִּיקִים לִתְלוֹת בְּמַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים אֵין מְבַקְּשִׁים מֵאֵת הַמָּקוֹם אֶלָּא מַתְּנַת חִנָּם, (לְפִי שֶׁאָמַר לוֹ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן אָמַר לוֹ בִּלְשׁוֹן וָאֶתְחַנַּן); דָּ"אַ זֶה אֶחָד מֵעֲשָׂרָה לְשׁוֹנוֹת שֶׁנִּקְרֵאת תְּפִלָּה, כִּדְאִיתָא בְּסִפְרֵי:
ואתחנן — All forms of the verb חנן signify an ex gratia gift. Although the righteous might make a claim to reward depend Upon their good deeds, yet they solicit from the Omnipresent only an ex gratia gift. [Because He had said to him, (Exodus 33:19) “I will show grace (וחנתי) unto him to whom I will show grace”, he (Moses) when referring to his entreaty of God uses the expression (lit., spoke to Him) "I implored grace (ואתחנן)” (Midrash Tanchuma 5:2:3] — Another explanation is that the idea of an ex gratia gift is not to be stressed; but this is merely one of the ten terms by which prayer is described, as are enumerated in Sifrei Devarim 26:7.
לֹ֣א תֹסִ֗פוּ עַל־הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֤ר אָנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְלֹ֥א תִגְרְע֖וּ מִמֶּ֑נּוּ לִשְׁמֹ֗ר אֶת־מִצְוֺת֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶֽם׃
You shall not add anything to what I command you or take anything away from it, but keep the commandments of your God יהוה that I enjoin upon you.
רַ֡ק הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֩ וּשְׁמֹ֨ר נַפְשְׁךָ֜ מְאֹ֗ד פֶּן־תִּשְׁכַּ֨ח אֶת־הַדְּבָרִ֜ים אֲשֶׁר־רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וּפֶן־יָס֙וּרוּ֙ מִלְּבָ֣בְךָ֔ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ וְהוֹדַעְתָּ֥ם לְבָנֶ֖יךָ וְלִבְנֵ֥י בָנֶֽיךָ׃
But take utmost care and watch yourselves scrupulously, so that you do not forget the things that you saw with your own eyes and so that they do not fade from your mind as long as you live. And make them known to your children and to your children’s children:
רַבִּי דּוֹסְתַּאי בְּרַבִּי יַנַּאי מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִמִּשְׁנָתוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד) רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ. יָכוֹל אֲפִלּוּ תָקְפָה עָלָיו מִשְׁנָתוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר (שם) וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, הָא אֵינוֹ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ עַד שֶׁיֵּשֵׁב וִיסִירֵם מִלִּבּוֹ:
Rabbi Dostai ben Rabbi Yannai said in the name of Rabbi Meir: whoever forgets one word of his study, scripture accounts it to him as if he were mortally guilty, as it is said, “But take utmost care and watch yourselves scrupulously, so that you do not forget the things that you saw with your own eyes” (Deuteronomy 4:9). One could [have inferred that this is the case] even when his study proved [too] hard for him, therefore scripture says, “that they do not fade from your mind as long as you live” (ibid.). Thus, he is not mortally guilty unless he deliberately removes them from his heart.
אָ֣ז יַבְדִּ֤יל מֹשֶׁה֙ שָׁלֹ֣שׁ עָרִ֔ים בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן מִזְרְחָ֖ה שָֽׁמֶשׁ׃
Then Moses set aside three cities on the east side of the Jordan
חלקי הזריזות שנים, אחד קודם המעשה ואחד אחרי כן.
There are two divisions of Zeal. One applies before beginning a deed and the other one after beginning a deed.
קודם התחלת המעשה הוא שלא יחמיץ האדם את המצוה.
Before beginning a deed: that one not allow a Mitzva to become delayed (lit. Chametz).
אלא בהגיע זמנה או בהזדמנה לפניו או בעלותה במחשבתו, ימהר יחיש מעשהו לאחוז בה ולעשות אותה ולא יניח זמן לזמן שיתרבה בינתים. כי אין סכנה כסכנתו, אשר הנה כל רגע שמתחדש, יוכל להתחדש איזה עכוב למעשה הטוב.
Rather when the time of its performance comes, or when it happens to present itself to him, or when the thought of performing it enters his mind, he should hurry and hasten to seize hold of it and perform it, and not allow time to go by in between. For there is no danger like its danger. Since, behold each new second that arises can bring with it a new impediment to the good deed.
אך הזריזות אחר התחלת המעשה הוא, שכיון שאחז במצוה, ימהר להשלים אותה ולא להקל מעליו כמי שמתאוה להשליך מעליו משאו, אלא מיראתו פן לא יזכה לגמור אותה.
The division of Zeal "after beginning a deed" is as follows. Since one took hold of a mitzva he should hasten to complete it. This is not in order to lighten on himself like one who desires to cast a burden off himself but rather out of fear lest he not merit to complete it.
לא תוסיפו. עליו שאם תוסיפו תגרעו דכל המוסיף גורע שאם תעשה חמשה ציציות גרעת גם הארבעה שהרי אינם כלום מאחר שלא עשית המצוה כהלכתה וכן פרש"י חמש פרשיות שבתפילין וחמש מינין שבלולב אבל אם ישב בשמנה ימים בסוכה לא בא השמיני עם השבעה ומה שעשה עשוי:
'לא תוסיפו וגו, “do not add, etc.;” G–d implies that anyone adding to the words of the Torah,-however well meaning he may be,-will in fact detract from the value of the Torah. [If G–d is perfect, something that every believing Jew accepts as axiomatic, any addition to or deletion from His Torah would make it, ergo Him, imperfect. Ed.] For instance, when the Torah decreed 4 strings of tzitzit for the corners of a four-cornered garment, adding a fifth string would not only not make it holier, but would make it useless, and anyone reciting a benediction over such a tallit would desecrate the holy name of G–d by pronouncing such a benediction. The same reasoning applies to sitting in a sukkah for an extra day or adding another a fifth species to a lulav.
אז יבדיל משה שלש ערים. בקישור פסוק זה עם הענין הקודם יצאו המפרשים ללקוט ולא מצאו ביאור מספיק, ומהו לשון אז ועתה הטה אזנך ושמע כי מצינו שהאדם מתחיל במצוה אע"פ שאינה יכולה לבא לידי גמר על ידו מ"מ מצוה שבאה לידו חייב לקיימה (מכות י.) כמו שמצינו בדוד שאמר לשלמה בנו והנה בעניי הכינותי לבית ה' זהב וגו' (ד"ה א כב יד), אע"פ שידע שהוא אינו יכול לגמור המצוה כי לא הורשה לבנות הבית, מ"מ התחיל במצוה אע"פ שידע באמת שלא תהיה במלואה וטובה כ"א ע"י בנו. דרך משל איש זקן הנוטע אילן לאתרוג של מצוה אע"פ שהוא יודע באמת שלא יוכל לבא לידי מצוה זו מ"מ בניו יכולין לבא לידי קיומה, וכן ענינים רבים נמצאו על זה האופן. וע"ז נאמר בפסוק הקודם ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך. ר"ל שאם תבא לידך איזו מצוה תקיימה היום לאלתר אע"פ שאין טובה נגמר ונראה לאלתר כי אם בזמן שבניך אחריך יגמרו המצוה, מ"מ תעשה המצוה היום לאלתר בין שייטב לך ר"ל שבידך לגומרה, בין שייטב לבניך אחריך כי אין בידך לגומרה, ולכן נקט לבניך אחריך מלת אחריך מיותר ולדברינו אתי שפיר. וע"ז נאמר אז יבדיל משה שלש ערים אע"פ שאינן קולטות עד שיבדלו אותן ג' בארץ מ"מ אמר משה מצוה שבאה לידי אקיימנה. וזהו לשון אז כשלמד את ישראל ענין זה בפסוק הקודם מיד עשה הוא הלכה למעשה בכיוצא בו כדי שממנו יראו וכן יעשו בכל התורה ומצותיה, וע"ז נאמר וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל שיעשו בכיוצא בזה בכל מצות התורה. ורמז עוד לאמרו רז"ל (אבות ד יח) הוי גולה למקום תורה כי כמו שערי מקלט קולטין ונס אל ערים האלה וחי. כך בתורה ומצותיה נאמר (ויקרא יח ה) וחי בהם.